Comics belong in the classroom | Gene Luen Yang

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

When I was in the fifth grade,

כשהייתי בכיתה ה',

I bought an issue of "DC Comics Presents #57"

קניתי חוברת קומיקס של "DC Comics" מספר 57

off of a spinner rack at my local bookstore,

ממדף בחנות הספרים המקומית,

and that comic book changed my life.

והחוברת הזאת שינתה את החיים שלי.

The combination of words and pictures did something inside my head

השילוב של מילים ותמונות עשה לי משהו בראש

that had never been done before,

שלא קרה לפני כן

and I immediately fell in love with the medium of comics.

ומיד התאהבתי במדיום של קומיקס.

I became a voracious comic book reader,

הפכתי לקורא נלהב של ספרי קומיקס,

but I never brought them to school.

אבל אף פעם לא הבאתי אותם לבית הספר.

Instinctively, I knew that comic books didn't belong in the classroom.

באופן אינסטינקטיבי ידעתי שאין לספרי קומיקס מקום בכיתה.

My parents definitely were not fans,

ההורים שלי בוודאי שלא אהבו את העניין,

and I was certain that my teachers wouldn't be either.

והייתי בטוח שגם המורים שלי לא יאהבו אותו.

After all, they never used them to teach,

אחרי הכל, הם מעולם לא השתמשו בהם כדי ללמד,

comic books and graphic novels were never allowed during silent sustained reading,

מעולם לא הרשו לקרוא ספרי קומיקס וספרות מאוירת בזמן קריאה שקטה,

and they were never sold at our annual book fair.

ומעולם לא מכרו אותם במכירת הספרים השנתית שלנו.

Even so, I kept reading comics,

ובכל זאת, המשכתי לקרוא חוברות קומיקס,

and I even started making them.

ואפילו התחלתי לצייר אותם.

Eventually I became a published cartoonist,

בסופו של דבר הפכתי לאומן קומיקס,

writing and drawing comic books for a living.

כתבתי וציירתי חוברות קומיקס למחייתי.

I also became a high school teacher.

אני גם הפכתי למורה בבית ספר תיכון.

This is where I taught:

כאן לימדתי:

Bishop O'Dowd High School in Oakland, California.

בית הספר התיכון בישוף או'דאוד באוקלנד קליפורניה.

I taught a little bit of math and a little bit of art,

לימדתי קצת מתמטיקה וקצת אמנות,

but mostly computer science,

אבל בעיקר לימדתי מדעי המחשב,

and I was there for 17 years.

והייתי שם במשך 17 שנים.

When I was a brand new teacher,

כשהייתי מורה טרי וצעיר,

I tried bringing comic books into my classroom.

ניסיתי להביא חוברות קומיקס לכיתה שלי,

I remember telling my students on the first day of every class

אני זוכר שסיפרתי לתלמידים שלי ביום הראשון של כל כיתה

that I was also a cartoonist.

שאני גם אומן קומיקס.

It wasn't so much that I was planning to teach them with comics,

לא שהתכוונתי ללמד אותם באמצעות חוברות קומיקס,

it was more that I was hoping comics would make them think that I was cool.

אלא יותר קיוויתי שבעזרת חוברות הקומיקס הם יחשבו שאני מגניב.

(Laughter)

(צחוק)

I was wrong.

טעיתי.

This was the '90s,

אלו היו שנות ה-90,

so comic books didn't have the cultural cachet that they do today.

אז לחוברות קומיקס לא היה את המטען התרבותי שיש להן היום.

My students didn't think I was cool. They thought I was kind of a dork.

התלמידים שלי לא חשבו שאני מגניב. הם חשבו שאני די חנון.

And even worse, when stuff got hard in my class,

וגרוע מזה, כשדברים התדרדרו בכיתה,

they would use comic books as a way of distracting me.

הם השתמשו בחוברות קומיקס כדרך להסיט את תשומת הלב שלי.

They would raise their hands and ask me questions like,

הם היו מצביעים ושואלים שאלות כמו,

"Mr. Yang, who do you think would win in a fight,

"מר יאנג, מי אתה חושב שינצח בקרב,

Superman or the Hulk?"

סופרמן או הענק הירוק?"

(Laughter)

(צחוק)

I very quickly realized I had to keep my teaching and my cartooning separate.

מהר מאוד הבנתי שאני צריך להפריד בין עבודתי כמורה לעבודתי כאומן קומיקס.

It seemed like my instincts in fifth grade were correct.

נראה שהאינסטינקטים שלי מכיתה ה' היו נכונים.

Comic books didn't belong in the classroom.

לחוברות קומיקס לא היה מקום בכיתה.

But again, I was wrong.

אבל שוב, טעיתי.

A few years into my teaching career,

מספר שנים לתוך הקריירה שלי כמורה,

I learned firsthand the educational potential of comics.

למדתי ממקור ראשון את הפוטנציאל החינוכי שטמון בקומיקס.

One semester, I was asked to sub for this Algebra 2 class.

סמסטר אחד, התבקשתי לשמש כמורה מחליף עבור שיעור אלגברה.

I was asked to long-term sub it, and I said yes, but there was a problem.

התבקשתי להחליף לתקופה ארוכה, ואמרתי כן, אבל היתה בעיה.

At the time, I was also the school's educational technologist,

באותו זמן, הייתי גם אחראי על הטכנולוגיה החינוכית בבית הספר,

which meant every couple of weeks

כלומר שבכל כמה שבועות

I had to miss one or two periods of this Algebra 2 class

הייתי צריך להפסיד שיעור אחד או שניים של אלגברה

because I was in another classroom helping another teacher

בגלל שהייתי צריך להיות בכיתה אחרת ולעזור למורה אחר

with a computer-related activity.

בפעילות הקשורה במחשב.

For these Algebra 2 students, that was terrible.

עבור אותם תלמידי אלגברה, זה היה נורא.

I mean, having a long-term sub is bad enough,

אני מתכוון, מספיק שיש לך מורה מחליף לתקופה ארוכה

but having a sub for your sub? That's the worst.

אבל להיות מורה מחליף למורה המחליף? זה הכי גרוע שיש.

In an effort to provide some sort of consistency for my students,

במאמץ לספק סוג כלשהו של יציבות לתלמידים שלי,

I began videotaping myself giving lectures.

התחלתי להסריט את עצמי מעביר הרצאות,

I'd then give these videos to my sub to play for my students.

ואז הייתי מעביר את הסרטונים האלה למחליף שלי שיקרין אותם בפני התלמידים שלי.

I tried to make these videos as engaging as possible.

ניסיתי שהסרטונים האלה יהיו מעניינים ככל האפשר.

I even included these little special effects.

אפילו הכנסתי אפקטים מיוחדים כאלה,

For instance, after I finished a problem on the board,

לדוגמא, אחרי שסיימתי לפתור בעיה על הלוח,

I'd clap my hands,

הייתי מוחא כפיים,

and the board would magically erase.

והלוח היה נמחק באורח פלא.

(Laughter)

(צחוק)

I thought it was pretty awesome.

חשבתי שזה די מגניב.

I was pretty certain that my students would love it,

הייתי די בטוח שהתלמידים שלי יאהבו את זה,

but I was wrong.

אבל טעיתי.

(Laughter)

(צחוק)

These video lectures were a disaster.

ההרצאות המוקלטות האלה היו אסון.

I had students coming up to me and saying things like,

תלמידים ניגשו אלי ואמרו דברים כמו,

"Mr. Yang, we thought you were boring in person,

"מר יאנג, חשבנו שאתה משעמם במציאות,

but on video, you are just unbearable."

אבל בסרטון אתה פשוט בלתי נסבל".

(Laughter)

(צחוק)

So as a desperate second attempt, I began drawing these lectures as comics.

אז כניסיון שני ונואש, התחלתי להפוך את ההרצאות האלה לקומיקס.

I'd do these very quickly with very little planning.

הייתי מצייר אותם במהירות בלי הרבה תכנון מראש.

I'd just take a sharpie, draw one panel after the other,

פשוט לקחתי טוש וציירתי פאנל אחד אחרי השני

figuring out what I wanted to say as I went.

תוך כדי שאני בונה לעצמי את מה שאני רוצה לומר.

These comics lectures would come out

הרצאות הקומיקס האלה היו יוצאות

to anywhere between four and six pages long,

באורך של בין ארבעה לששה דפים,

I'd xerox these, give them to my sub to hand to my students.

הייתי מצלם אותם, נותן אותם למחליף שלי שיחלק לתלמידים.

And much to my surprise,

ולהפתעתי הרבה,

these comics lectures were a hit.

הרצאות הקומיקס הפכו ללהיט.

My students would ask me to make these for them

התלמידים שלנו היו מבקשים ממני לצייר עוד כאלה

even when I could be there in person.

אפילו כשיכולתי ללמד בעצמי את השיעור.

It was like they liked cartoon me more than actual me.

זה היה כאילו הם אהבו את הגרסה המצוירת שלי יותר מאותי בעצמי.

(Laughter)

(צחוק)

This surprised me, because my students are part of a generation

זה הפתיע אותי, בגלל שהתלמידים שלי הם חלק מדור

that was raised on screens,

שגדל על מסכים,

so I thought for sure they would like learning from a screen

אז חשבתי שהם בטח יאהבו ללמוד מתוך מסך

better than learning from a page.

יותר מאשר למידה מתוך דף.

But when I talked to my students

אבל כשדיברתי עם התלמידים שלי

about why they liked these comics lectures so much,

על למה הם אהבו את הרצאות הקומיקס האלה כל כך,

I began to understand the educational potential of comics.

התחלתי להבין את הפוטנציאל החינוכי של הקומיקס.

First, unlike their math textbooks,

ראשית, שלא כמו ספרי הלימוד שלהם,

these comics lectures taught visually.

הרצאות הקומיקס לימדו אותם באופן ויזואלי.

Our students grow up in a visual culture,

התלמידים שלנו גדלים בתרבות ויזואלית,

so they're used to taking in information that way.

כך שהם רגילים לקלוט מידע באופן כזה.

But unlike other visual narratives,

אבל שלא כמו נרטיבים ויזואליים אחרים,

like film or television or animation or video,

כמו סרטים או טלויזיה או אנימציה או וידאו,

comics are what I call permanent.

הקומיקס הם מה שאני מכנה קבועים.

In a comic, past, present and future all sit side by side on the same page.

בקומיקס, העבר, ההווה והעתיד כולם יושבים זה לצד זה על אותו הדף.

This means that the rate of information flow

כלומר שקצב מעבר המידע

is firmly in the hands of the reader.

תלוי לחלוטין בידי הקורא.

When my students didn't understand something in my comics lecture,

כשתלמידים שלי לא הבינו משהו בהרצאת הקומיקס שלי,

they could just reread that passage as quickly or as slowly as they needed.

הם יכלו פשוט לקרוא שוב את הפסקה במהירות או באטיות שהתאימה להם.

It was like I was giving them a remote control over the information.

זה היה כאילו נתתי להם שלט על המידע.

The same was not true of my video lectures,

הדבר אינו נכון לגבי הרצאות הוידאו שלי,

and it wasn't even true of my in-person lectures.

וזה לא היה נכון אפילו לגבי ההרצאות שלי בכיתה ממש.

When I speak, I deliver the information as quickly or slowly as I want.

כשאני מדבר, אני מעביר את המידע במהירות או באיטיות לפי שיקול דעתי.

So for certain students and certain kinds of information,

אז עבור תלמידים מסוימים ומידע מסוים,

these two aspects of the comics medium, its visual nature and its permanence,

שני ההיבטים האלה של המדיום של הקומיקס, אופיו הויזואלי והקביעות שלו,

make it an incredibly powerful educational tool.

הופכים אותו לכלי חינוכי עוצמתי.

When I was teaching this Algebra 2 class,

כשלימדתי את כיתת האלגברה הזו,

I was also working on my master's in education at Cal State East Bay.

גם עבדתי על המאסטר שלי בחינוך באוניברסיטת קליפורניה.

And I was so intrigued by this experience that I had with these comics lectures

וכל כך הסתקרנתי מהחוויה הזו שחוויתי עם הרצאות הקומיקס

that I decided to focus my final master's project on comics.

שהחלטתי להתמקד בקומיקס עבור פרויקט הסיום שלי במאסטר.

I wanted to figure out why American educators

רציתי להבין למה מחנכים אמריקאים

have historically been so reluctant to use comic books in their classrooms.

מבחינה היסטורית נמנעו מלהשתמש בספרי קומיקס בכיתות שלהם.

Here's what I discovered.

הנה מה שגיליתי.

Comic books first became a mass medium in the 1940s,

ספרי קומיקס הפכו למדיום נפוץ לראשונה בשנות ה-40,

with millions of copies selling every month,

עם מכירות של מיליוני עותקים מדי חודש,

and educators back then took notice.

והמחנכים של אז שמו לב לדבר.

A lot of innovative teachers began bringing comics into their classrooms

הרבה מורים חדשניים התחילו להכניס ספרי קומיקס לכיתות שלהם

to experiment.

להתנסות.

In 1944, the "Journal of Educational Sociology"

ב1944, "הג'ורנל לסוציולוגיה חינוכית"

even devoted an entire issue to this topic.

אפילו הקדיש עלון שלם לנושא הזה.

Things seemed to be progressing.

נראה שהדברים התפתחו.

Teachers were starting to figure things out.

מורים התחילו להבין את העניין.

But then along comes this guy.

אבל אז בא הבחור הזה.

This is child psychologist Dr. Fredric Wertham,

זה פסיכולוג הילדים ד"ר פרדריק ווארת'אם,

and in 1954, he wrote a book called "Seduction of the Innocent,"

וב1954, הוא כתב ספר בשם "פיתוי התמימים",

where he argues that comic books cause juvenile delinquency.

בו הוא טען שספרי הקומיקס גורמים לעבריינות צעירה.

(Laughter)

(צחוק)

He was wrong.

הוא טעה.

Now, Dr. Wertham was actually a pretty decent guy.

ד"ר ווארת'אם היה בחור די חביב.

He spent most of his career working with juvenile delinquents,

הוא בילה את רוב הקריירה שלו בעבודה עם עבריינים צעירים,

and in his work he noticed that most of his clients read comic books.

ושם לב שרוב הקליינטים שלו קראו ספרי קומיקס.

What Dr. Wertham failed to realize was in the 1940s and '50s,

מה שד"ר ווארת'אם לא הבין הוא שבשנות ה-40 וה-50

almost every kid in America read comic books.

כמעט כל ילד באמריקה קרא ספרי קומיקס.

Dr. Wertham does a pretty dubious job of proving his case,

ד"ר ווארת'אם עשה עבודה די מפוקפקת להוכחת הטענה שלו,

but his book does inspire the Senate of the United States

אבל הספר שלו כן השפיע על הסנאט האמריקאי

to hold a series of hearings

שערך סדרה של שימועים

to see if in fact comic books caused juvenile delinquency.

לראות אם למעשה ספרי קומיקס גורמים לעבריינות צעירה.

These hearings lasted for almost two months.

השימועים האלה נמשכו כמעט חודשיים.

They ended inconclusively, but not before doing tremendous damage

הם הסתיימו באי ודאות אבל לא לפני שעשו נזק עצום

to the reputation of comic books in the eyes of the American public.

למוניטין של ספרי הקומיקס בעיני הציבור האמריקאי.

After this, respectable American educators all backed away,

אחרי זה, כל המחנכים האמריקאים המכובדים התרחקו,

and they stayed away for decades.

והם התרחקו במשך עשורים.

It wasn't until the 1970s

רק בשנות ה-70

that a few brave souls started making their way back in.

מעט נפשות אמיצות התחילו לשוב חזרה.

And it really wasn't until pretty recently,

וזה לא היה עד לאחרונה,

maybe the last decade or so,

אולי בעשור האחרון בערך,

that comics have seen more widespread acceptance

שספרי הקומיקס חוו קבלה יותר נרחבת

among American educators.

בקרב מחנכים אמריקאים.

Comic books and graphic novels are now finally making their way

ספרי קומיקס וספרות מאוירת סוף סוף עושים את דרכם

back into American classrooms

חזרה לכיתות הלימוד האמריקאיות

and this is even happening at Bishop O'Dowd, where I used to teach.

וזה אפילו מתרחש בבישוף או'דאוד, שם נהגתי ללמד.

Mr. Smith, one of my former colleagues,

מר סמית', אחד מעמיתי לשעבר,

uses Scott McCloud's "Understanding Comics"

משתמש בספרו של סקוט מקלאוד "להבין קומיקס"

in his literature and film class, because that book gives his students

בשיעור הספרות וקולנוע שלו בגלל שהספר מעניק לתלמידיו

the language with which to discuss the relationship between words and images.

את השפה בה אפשר לדון במערכת היחסים בין מילים ותמונות.

Mr. Burns assigns a comics essay to his students every year.

בכל שנה מר ברנז מחלק משימת קומיקס לתלמידיו.

By asking his students to process a prose novel using images,

הוא מבקש מהתלמידים לעבד ספר פרוזה באמצעות תמונות,

Mr. Burns asks them to think deeply

מר ברנז מבקש מהם לחשוב לעומק

not just about the story

לא רק על הסיפור

but also about how that story is told.

אלא גם על איך הסיפור מסופר.

And Ms. Murrock uses my own "American Born Chinese"

וגברת מורוק משתמשת בספר שלי "אמריקאי ממוצא סיני"

with her English 1 students.

בשיעור אנגלית שלה.

For her, graphic novels

עבורה, ספרות מאוירת

are a great way of fulfilling a Common Core Standard.

היא דרך מעולה להשלמת מדד ליבה משותף.

The Standard states that students ought to be able to analyze

המדד קובע שתלמידים צריכים להיות מסוגלים לנתח

how visual elements contribute to the meaning, tone and beauty of a text.

כיצד אלמנטים ויזואליים תורמים למשמעות, לגוון וליופי של הטקסט.

Over in the library, Ms. Counts has built a pretty impressive

בספריה, גברת קאונטס בנתה אוסף די מרשים

graphic novel collection for Bishop O'Dowd.

של ספרות מאוירת עבור בישוף או'דאוד.

Now, Ms. Counts and all of her librarian colleagues

גברת קאונטס וכל עמיתותיה הספרניות

have really been at the forefront of comics advocacy,

ממש עמדו בחזית לתמיכה בספרי קומיקס,

really since the early '80s, when a school library journal article

בעצם מאז שנות ה-80, כשכתבה בעלון ספריות בתי ספר

stated that the mere presence of graphic novels in the library

קבעה שעצם הנוכחות של סיפורת מאוירת בספריה

increased usage by about 80 percent

הקפיצה את השימוש בכמעט 80 אחוזים

and increased the circulation of noncomics material

והעלתה את התחלופה של חומרי קריאה שאינם קומיקס

by about 30 percent.

בכמעט 30 אחוזים.

Inspired by this renewed interest from American educators,

ההשראה שנבעה מההתעניינות המחודשת הזו מצד מחנכים אמריקאים,

American cartoonists are now producing more explicitly educational content

הביאה לכך שאמני קומיקס אמריקאים כיום מייצרים יותר תוכן חינוכי מוצהר

for the K-12 market than ever before.

עבור טווח הגילאים של גן עד י"ב מאשר אי פעם.

A lot of this is directed at language arts,

הרבה מזה מכוון לאומנות השפה,

but more and more comics and graphic novels

אבל יותר ויותר ספרי קומיקס וספרות מאוירת

are starting to tackle math and science topics.

מתחילים להתמודד עם נושאים של מתמטיקה ומדעים.

STEM comics graphics novels really are like this uncharted territory,

ספרי קומיקס בנושאי מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה הם ממש ארץ לא נודעת,

ready to be explored.

המוכנה לגילוי.

America is finally waking up to the fact

אמריקה סוף סוף מתעוררת לעובדה

that comic books do not cause juvenile delinquency.

שספרי קומיקס לא גורמים לעבריינות צעירה.

(Laughter)

(צחוק)

That they really do belong in every educator's toolkit.

שהם כן שייכים בארגז הכלים של כל מחנך.

There's no good reason to keep comic books and graphic novels

אין שום סיבה טובה להרחיק ספרי קומיקס וספרות מאוירת

out of K-12 education.

מהחינוך של גילאי גן עד י"ב.

They teach visually,

הם מלמדים באופן ויזואלי,

they give our students that remote control.

הם נותנים לתלמידים שלנו את אותו השלט.

The educational potential is there

הפוטנציאל החינוכי נמצא שם

just waiting to be tapped

רק מחכה שיפתחו אותו

by creative people like you.

על ידי אנשים יצירתיים כמוכם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)