If trees could speak | Elif Shafak

Transcriber: TED Translators Admin Reviewer: Mirjana Čutura

תרגום: Fairouz Ibrahim עריכה: Ido Dekkers

Humans do not see trees.

בני אדם לא רואים עצים.

They walk by us every day.

הם הולכים לידנו כל יום.

They sit and sleep, smoke and picnic

הם יושבים וישנים, מעשנים ועושים פיקניקים

and secretly kiss in our shade.

ומתנשקים בסתר בצל שלנו.

They pluck our leaves and gorge on our fruits.

הם מורטים את העלים שלנו וזוללים את הפירות שלנו.

They break our branches

הם שוברים את הענפים שלנו

or carve their lover's name on our trunks with their blades

או מגלפים את שם המאהב שלהם על הגזעים שלנו עם הלהבים שלהם

and vow eternal love.

ונשבעים לאהבה נצחית.

They weave necklaces out of our needles

הם אורגים שרשראות מהמחטים שלנו

and paint our flowers into art.

וצובעים את הפרחים שלנו לאמנות

They split us into logs to heat their homes,

הם חילקו אותנו לבולי עץ כדי לחמם את בתיהם,

and sometimes they chop us down

ולפעמים הם חותכים אותנו

just because they think we obstruct their view.

רק בגלל שהם חושבים שאנחנו חוסמים את הנוף שלהם.

They make cradles, wine corks, chewing gum, rustic furniture

הם מכינים עריסות ,פקקי יין, מסטיק, ריהוט כפרי

and produce the most beautiful music out of us.

ומפיקים מוסיקה יפה מאיתנו.

And they turn us into books

והם הופכים אותנו לספרים

in which they bury themselves on cold winter nights.

שבו הם קוברים את עצמם בלילות חורף קרים.

They use our wood to manufacture coffins in which they end their lives.

הם משתמשים בעץ שלנו כדי לייצר ארונות קבורה שבו הם מסיימים את חייהם

And they even compose the most romantic poems for us,

והם אפילו מלחינים שירים רומנטיים ביותר עבורנו,

claiming we're the link between earth and sky.

וענים שאנחנו הקישור בין כדור הארץ לשמיים.

And yet, they do not see us.

ובכל זאת, הם לא רואים אותנו.

So one of the many beauties of the art of storytelling

אז מהפנים היפים של אמנות הסיפור

is to imagine yourself inside someone else's voice.

היא לדמיין את עצמכם בתוך קול של מישהו אחר.

But as writers, as much as we love stories and words,

אבל כסופרים, כמה שאנחנו אוהבים סיפורים ומילים,

I believe we must also be interested in silences:

אני מאמינה שאנחנו חייבים גם להתעניין בשתיקות:

the things we cannot talk about easily in our societies,

הדברים שאנחנו לא יכולים לדבר עליהם בקלות בחברות שלנו,

the marginalized, the disempowered.

השוליים, המוחלשים.

In that sense, literature can, and hopefully does,

במובן הזה, ספרות יכולה, ובתקווה מצליחה,

bring the periphery to the center,

להביא את הפריפריה למרכז,

make the invisible a bit more visible,

להפוך את הבלתי נראה לקצת יותר גלוי,

make the unheard a bit more heard,

לגרום לבלתי נשמע להישמע קצת יותר,

and empathy and understanding speak louder than demagoguery and apathy.

ואמפתיה והבנה מדברות בקול רם יותר מאשר דמגוגיה ואדישות.

Stories bring us together.

סיפורים מאחדים בינינו.

Untold stories and entrenched silences keep us apart.

סיפורים שלא סופרו ושתיקות מבוצרות מבדילות בינינו.

But how to tell the stories of humanity and nature

אבל איך לספר את הסיפורים של האנושות והטבע

at a time when our planet is burning

בתקופה שבה הכוכב שלנו נשרף

and there is no precedent

ואין תקדים

for what we're about to experience collectively

למה שאנחנו עומדים לחוות באופן קולקטיבי

whether it's political, social or ecological?

בין אם זה פוליטי, חברתי או אקולוגי?

But tell we must

אבל אנחנו חייבים לספר

because if there's one thing

כי אם יש דבר אחד

that is destroying our world more than anything,

שהורס את עולמנו יותר מכל דבר אחר,

it is numbness.

זה חוסר תחושה.

When people become disconnected, desensitized, indifferent,

כשאנשים מתנתקים, חסרי רגישות, אדישים,

when they stop listening, when they stop learning

כשהם מפסיקים להקשיב, כשהם מפסיקים ללמוד

and when they stop caring

וכשמפסיק להיות להם אכפת

about what's happening here, there and everywhere.

ממה שקורה כאן, שם ובכל מקום

We measure time differently, trees and humans.

אנחנו מודדים את הזמן בצורה שונה, עצים ובני אדם.

Human time is linear --

הזמן האנושי הוא ליניארי --

a neat continuum

רצף מסודר

stretching from a past that is deemed to be over and done with

מתוח מהעבר שנחשב לתם ונשלם

towards the future that is supposed to be pristine, untouched.

לקראת העתיד שאמור להיות טהור, לא נגוע.

Tree time is circular.

זמן העץ הוא מעגלי.

Both the past and the future breathe within the present moment.

גם העבר וגם העתיד נושמים ברגע

And the present does not move in one direction.

וההווה לא זז בכיוון אחד.

Instead it draws circles within circles,

במקום הוא מצייר עיגולים בתוך עיגולים,

like the rings you would find when you cut us down.

כמו הטבעות שתמצאו כשתנסרו אותנו.

Next time you walk by a tree, try to slow down and listen

בפעם הבאה שאתם הולכים ליד עץ, נסו להאט ולהקשיב

because each of us whispers in the wind.

כי כל אחד מאיתנו לוחש ברוח.

Look at us.

תראו אותנו.

We're older than you and your kind.

אנחנו מבוגרים ממכם ומבני מינכם.

Listen to what we have to tell,

תקשיבו למה שאנחנו צריכים לספר,

because hidden inside our story is the past and the future of humanity.

כי חבוי בתוך הסיפור שלנו הוא העבר והעתיד של האנושות.