Chris Bliss: Comedy is translation

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Gabriel García Márquez is one of my favorite writers,

גבריאל גרסיה מרקז הוא אחד הסופרים האהובים עלי,

for his storytelling,

בשל כשרון הסיפור שלו,

but even more, I think,

אך מעבר לכך, לדעתי,

for the beauty and precision of his prose.

בשל היופי והדיוק של כתיבתו.

And whether it's the opening line from "One Hundred Years of Solitude"

ובין אם זו שורת הפתיחה של "מאה שנים של בדידות",

or the fantastical stream of consciousness

או זרם התודעה המופלא

in "Autumn of the Patriarch,"

ב"הסתיו של האדון",

where the words rush by,

שבו המלים חולפות במהירות,

page after page of unpunctuated imagery

עמוד אחר עמוד של דימויים ללא כל סימני פיסוק

sweeping the reader along

הסוחפים את הקורא

like some wild river

כמו איזה נהר פרא

twisting through a primal South American jungle,

שמתפתל בג'ונגל דרום-אמריקאי קדום,

reading Márquez is a visceral experience.

לקרוא את מרקז זו חוויה מהפכת-קרביים.

Which struck me as particularly remarkable

וזה במיוחד בלט לעיני,

during one session with the novel

במהלך מפגש אחד עם ספרו,

when I realized that I was being swept along

כשקלטתי שאני נסחף

on this remarkable, vivid journey

במסע המופלא והתוסס הזה

in translation.

על ידי התרגום.

Now I was a comparative literature major in college,

אני בוגר מגמת ספרות השוואתית בקולג',

which is like an English major,

שזה כמו לסיים את לימודי האנגלית,

only instead of being stuck studying Chaucer for three months,

רק שבמקום להיתקע עם צ'וסר במשך 3 חודשים,

we got to read great literature in translation

זכינו לקרוא ספרות דגולה מתורגמת

from around the world.

מכל העולם.

And as great as these books were,

וככל שהספרים האלה מעולים,

you could always tell

אפשר היה תמיד לדעת

that you were getting close to the full effect.

שאתם לא מתקרבים לאפקט המלא.

But not so with Márquez

אבל לא כשמדובר במרקז,

who once praised his translator's versions

שפעם הילל את גירסאותיו המתורגמות

as being better than his own,

כטובות מאלה שלו,

which is an astonishing compliment.

וזו מחמאה מדהימה.

So when I heard that the translator, Gregory Rabassa,

אז כששמעתי שהמתרגם, גרגורי רבאסה,

had written his own book on the subject,

כתב ספר משלו על הנושא,

I couldn't wait to read it.

הייתי מוכרח לקרוא אותו.

It's called apropos of the Italian adage

כותרתו לקוחה מהמימרה האיטלקית

that I lifted from his forward,

שמצאתי בהקדמה שלו,

"If This Be Treason."

"לו תהי זו בגידה".

And it's a charming read.

וזה חומר קריאה מקסים.

It's highly recommended for anyone who's interested

הוא מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין

in the translator's art.

באמנות התרגום.

But the reason that I mention it

אך הסיבה לכך שאני מזכיר אותו

is that early on, Rabassa offers

היא שרבאסה מציע די בהתחלה

this elegantly simple insight:

את התובנה הבאה, האלגנטית בפשטותה:

"Every act of communication

"כל אקט של תקשורת

is an act of translation."

הוא אקט של תרגום."

Now maybe that's been obvious to all of you for a long time,

ואולי זה כבר מזמן ברור לכולכם,

but for me,

אך אני,

as often as I'd encountered

למרות שנתקלתי לעתים כה קרובות

that exact difficulty on a daily basis,

בקושי הזה בדיוק מידי יום ביומו,

I had never seen the inherent challenge of communication

מעולם לא ראיתי את האתגר התקשורתי המובנה הזה

in so crystalline a light.

באור כה חד ובהיר.

Ever since I can remember

מאז שאני זוכר את עצמי

thinking consciously about such things,

חושב במודע על דברים כאלה,

communication has been my central passion.

התקשורת היתה מושא הלהט המרכזי שלי.

Even as a child,

אפילו כילד,

I remember thinking that what I really wanted most in life

אני זוכר שחשבתי שמה שאני הכי רוצה בחיים

was to be able to understand everything

היה להיות מסוגל להבין הכל

and then to communicate it to everyone else.

ולהעביר את זה לכולם.

So no ego problems.

ממש שום בעיית אגו.

It's funny, my wife, Daisy,

מצחיק: אשתי, דייזי,

whose family is littered with schizophrenics --

שמשפחתה זרועה סכיזופרנים --

and I mean littered with them --

ואני מתכוון ממש זרועה בהם --

once said to me, "Chris, I already have a brother who thinks he's God.

אמרה לי פעם, "כריס, כבר יש לי אח שחושב שהוא אלוהים.

I don't need a husband who wants to be."

אני לא צריכה גם בעל שרוצה להיות אלוהים."

(Laughter)

[צחוק]

Anyway, as I plunged through my 20s

בכל אופן, צלחתי את שנות העשרים שלי

ever more aware of how unobtainable

כשאני מודע יותר מתמיד כמה בלתי-מושג הוא

the first part of my childhood ambition was,

חלקה הראשון של שאיפת הילדות שלי,

it was that second part,

אבל בחלק השני שלה,

being able to successfully communicate to others

היכולת להעביר בהצלחה לאחרים

whatever knowledge I was gaining,

את הידע שאני צובר,

where the futility of my quest really set in.

שם באמת קלטתי את חוסר-הטעם שבחזון שלי.

Time after time,

שוב ושוב,

whenever I set out to share some great truth

בכל פעם שבאתי לחלוק איזו אמת גדולה

with a soon-to-be grateful recipient,

עם איזה מאזין אסיר-תודה עתידי,

it had the opposite effect.

זכיתי לתוצאה ההפוכה.

Interestingly, when your opening line of communication is,

ומעניין: כאשר שורת הפתיחה של התקשורת שלך

"Hey, listen up,

היא, "היי, תקשיב טוב,

because I'm about to drop some serious knowledge on you,"

כי אני הולך להפיל עליך חתיכת ידע רציני",

it's amazing how quickly you'll discover

מדהים באיזו מהירות אתה נתקל

both ice and the firing squad.

בשילוב של תגובה קפואה וכיתת-יורים.

Finally, after about 10 years

לבסוף, אחרי כעשר שנים

of alienating friends and strangers alike,

שבהן הרחקתי מעלי ידידים וזרים כאחד,

I finally got it,

נפל לי האסימון,

a new personal truth all my own,

וגיליתי אמת אישית חדשה:

that if I was going to ever communicate well with other people

אם ברצוני להיטיב אי-פעם להעביר לאחרים

the ideas that I was gaining,

את הרעיונות שאני רוכש,

I'd better find a different way of going about it.

מוטב שאמצא דרך אחרת לעשות זאת.

And that's when I discovered comedy.

ואז גיליתי את הקומדיה.

Now comedy travels along a distinct wavelength

הקומדיה עובדת על אורך-גל מובהק

from other forms of language.

בשונה לגמרי משפות אחרות.

If I had to place it on an arbitrary spectrum,

אם למקם אותה על איזה ספקטרום שרירותי,

I'd say it falls somewhere

הייתי אומר שהיא נמצאת היכן שהוא

between poetry and lies.

בין שירה לשקרים.

And I'm not talking about all comedy here,

וכרגע אני לא מדבר על כל סוגי הקומדיה,

because, clearly, there's plenty of humor

כי ברור שיש המון הומור

that colors safely within the lines of what we already think and feel.

שהולך על-בטוח בתוך מה שאנו ממילא חושבים ומרגישים.

What I want to talk about

הדבר שאני רוצה לדבר עליו

is the unique ability that the best comedy and satire has

הוא היכולת הייחודית שיש למיטב הקומדיה והסאטירה

at circumventing our ingrained perspectives --

לעקוף את ההשקפות המושרשות בנו --

comedy as the philosopher's stone.

הקומדיה, בתור אבן החכמים,

It takes the base metal of our conventional wisdom

לוקחת את המתכת הבסיסית של החוכמה הרגילה שלנו

and transforms it through ridicule

והופכת אותה באמצעות הגיחוך

into a different way of seeing

לדרך-ראייה שונה

and ultimately being in the world.

ובסופו של דבר גם משנה את חיינו.

Because that's what I take

כי זה מה שאני לוקח איתי

from the theme of this conference: Gained in Translation.

מנושא הכנס הזה: לצאת נשכר מהתרגום.

That it's about communication

מדובר בתקשורת

that doesn't just produce greater understanding

שלא רק מייצרת הבנה טובה יותר

within the individual,

אצל האדם,

but leads to real change.

אלא מובילה לשינוי אמיתי.

Which in my experience means communication

וזו, מנסיוני, תקשורת

that manages to speak to and expand

שמצליחה להביע ולהרחיב

our concept of self-interest.

את תפיסת האינטרס העצמי שלנו.

Now I'm big on speaking to people's self-interest

אני מעולה בלדבר על האינטרס העצמי שיש לאנשים

because we're all wired for that.

כי כולנו מחווטים לכך.

It's part of our survival package,

זהו חלק מחבילת ההישרדות שלנו,

and that's why it's become so important for us,

ולכן זה כה חשוב עבורנו,

and that's why we're always listening at that level.

ולכן אנו תמיד מקשיבים ברמה הזו.

And also because that's where,

ונוסף על כך, משום שבמקום הזה,

in terms of our own self-interest,

במונחי האינטרס העצמי שלנו,

we finally begin to grasp

אנו מתחילים סוף-סוף לתפוס

our ability to respond, our responsibility

את יכולתנו לממש את האחריות שלנו

to the rest of the world.

ביחס לשאר העולם.

Now as to what I mean by the best comedy and satire,

ובדברי על "מיטב הקומדיה והסאטירה",

I mean work that comes first and foremost

כוונתי ליצירה שמגיעה בראש ובראשונה

from a place of honesty and integrity.

ממקום של כנות ויושרה.

Now if you think back

אם תיזכרו

on Tina Fey's impersonations on Saturday Night Live

בחיקויים שעשתה טינה פיי ב"סטרדיי נייט לייב"

of the newly nominated vice presidential candidate

למועמדת החדשה לסגנית הנשיא,

Sarah Palin,

שרה פיילין,

they were devastating.

הם היו מוחצים.

Fey demonstrated far more effectively than any political pundit

פיי המחישה יותר טוב מכל הוגה-דעות פוליטי

the candidate's fundamental lack of seriousness,

את חוסר הרצינות הבסיסי של המועמדת הזו,

cementing an impression

ויצרה רושם איתן

that the majority of the American public still holds today.

שרוב הציבור האמריקאי עדיין מחזיק בו.

And the key detail of this

והמפתח כאן הוא,

is that Fey's scripts weren't written by her

שהתסריטים של פיי לא נכתבו על ידיה

and they weren't written by the SNL writers.

ולא על ידי הכותבים של "סטרדיי נייט לייב".

They were lifted verbatim

הם היו ציטוטים מדויקים

from Palin's own remarks.

של הערותיה של פיילין עצמה.

(Laughter)

[צחוק]

Here was a Palin impersonator

קיבלנו חקיינית של פיילין

quoting Palin word for word.

שמצטטת את פיילין מילה במילה.

Now that's honesty and integrity,

הרי לכם כנות ויושרה,

and it's also why Fey's performances

וזו גם הסיבה מדוע הביצוע של פיי

left such a lasting impression.

הותיר רושם כה ממושך.

On the other side of the political spectrum,

בקצה השני של הקשת הפוליטית,

the first time that I heard Rush Limbaugh

בפעם הראשונה בה שמעתי את רש לימבאו

refer to presidential hopeful John Edwards as the Breck girl

מתייחס לשואף-לנשיאות ג'ון אדוארדס בתור "נערת השמפו"

I knew that he'd made a direct hit.

ידעתי שהוא פגע בול.

Now it's not often that I'm going to associate

ואני לא מרבה לקשר

the words honesty and integrity with Limbaugh,

את המלים "כנות" ו"יושרה" עם לימבאו,

but it's really hard to argue with that punchline.

אבל קשה מאד להתווכח עם שורת המחץ הזו.

The description perfectly captured

התיאור לכד במדויק

Edwards' personal vanity.

את יהירותו האישית של אדוארדס.

And guess what?

ואתם יודעים מה?

That ended up being the exact personality trait

בסופו של דבר התברר שזו התכונה האישית המדויקת

that was at the core of the scandal that ended his political career.

שעמדה בלב השערוריה ששמה קץ לקריירה הפוליטית שלו.

Now The Daily Show with John Stewart

ה"דיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט

is by far the most --

היא ללא ספק הכי--

(Applause)

[מחיאות כפיים]

(Laughter)

[צחוק]

it's by far the most well-documented example

היא ללא ספק הדוגמה הכי מתועדת

of the effectiveness of this kind of comedy.

ליעילות הסוג הזה של קומדיה.

Survey after survey,

סקר אחרי סקר,

from Pew Research to the Annenberg Center for Public Policy,

מ"מחקר פיו" ועד "מרכז אננברג למדיניות ציבורית",

has found that Daily Show viewers are better informed about current events

מצאו שצופי ה"דיילי שואו" הם המצויים ביותר באירועים השוטפים

than the viewers of all major network and cable news shows.

מאשר צופי כל הרשתות הגדולות והחדשות בכבלים.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Now whether this says more

ואם זה אומר יותר

about the conflict between integrity and profitability

על הסתירה בין יושרה לרווחיות

of corporate journalism

בעיתונאות התאגידית,

than it does about the attentiveness of Stewart's viewers,

מאשר על הצופים הקשובים של סטיוארט,

the larger point remains

הרי שהנקודה העיקרית נותרת בעינה:

that Stewart's material

החומר של סטיוארט

is always grounded in a commitment to the facts --

מעוגן תמיד במחוייבות לעובדות --

not because his intent is to inform. It's not.

לא בגלל שהוא מחוייב קודם כל לדווח. הוא לא.

His intent is to be funny.

מטרתו העיקרית היא להצחיק.

It just so happens that Stewart's brand of funny

לגמרי במקרה, סוג ההומור של סטיוארט

doesn't work unless the facts are true.

לא עובד אם העובדות לא נכונות.

And the result is great comedy

והתוצאה היא קומדיה משובחת

that's also an information delivery system

שמהווה גם מערכת להעברת מידע

that scores markedly higher in both credibility and retention

עם הישגים גבוהים מאד הן באמינות והן בהשתמרות המידע

than the professional news media.

יותר מאשר אמצעי התקשורת המקצועיים.

Now this is doubly ironic

האירוניה כאן כפולה;

when you consider that what gives comedy its edge

כשחושבים על מה שמעניק לקומדיה את כוחה

at reaching around people's walls

לחדור דרך החומות שמציבים אנשים,

is the way that it uses deliberate misdirection.

מדובר בדרך בה היא משתמשת בהטעייה מכוונת.

A great piece of comedy is a verbal magic trick,

קומדיה מעולה היא מעשה-קסמים מילולי,

where you think it's going over here

אתם חושבים שהוא מכוון לכאן,

and then all of a sudden you're transported over here.

ולפתע לוקחים אתכם לכאן.

And there's this mental delight

ואז ישנו העונג המנטלי הזה,

that's followed by the physical response of laughter,

שמלווה בתגובה הפיזית של הצחוק,

which, not coincidentally,

אשר לא במקרה,

releases endorphins in the brain.

משחררת במוח אנדורפינים.

And just like that, you've been seduced

פיתו אתכם בקלות כה רבה

into a different way of looking at something

לראות את הדברים אחרת,

because the endorphins have brought down your defenses.

משום שהאנדורפינים החלישו את הגנותיכם.

This is the exact opposite

זהו ההיפך הגמור

of the way that anger and fear and panic,

מהדרך בה פועלים הכעס, הפחד והבהלה,

all of the flight-or-fight responses, operate.

כל תגובות הבריחה-או-לחימה.

Flight-or-fight releases adrenalin,

תגובת הבריחה-או-לחימה משחררת אדרנלין,

which throws our walls up sky-high.

שמגביה את החומות עד לשמיים.

And the comedy comes along,

ואילו הקומדיה,

dealing with a lot of the same areas

שמתמודדת במידה רבה עם אותם אזורים

where our defenses are the strongest --

שבהם ההגנות שלנו הכי חזקות--

race, religion, politics, sexuality --

גזע, דת, פוליטיקה, מיניות --

only by approaching them through humor instead of adrenalin,

רק בכך שהיא ניגשת אליהם בהומור ולא באדרנלין,

we get endorphins

אנו זוכים לאנדורפינים

and the alchemy of laughter turns our walls into windows,

והאליכימיה של הצחוק הופכת את החומות שלנו לחלונות,

revealing a fresh and unexpected point of view.

ומגלה נקודת מבט רעננה ובלתי-צפויה.

Now let me give you an example from my act.

וכעת אתן לכם דוגמה מהמופע שלי.

I have some material

חלק מהחומר שלי

about the so-called radical gay agenda,

עוסק במה שמכונה "סדר היום ההומואי הרדיקלי",

which starts off by asking,

וזה מתחיל בשאלה,

how radical is the gay agenda?

כמה רדיקלי הוא סדר היום ההומואי?

Because from what I can tell, the three things gay Americans seem to want most

כי להבנתי, נראה ש-3 הדברים שההומו האמריקאי הכי רוצה

are to join the military, get married and start a family.

הם להתגייס לצבא, להתחתן ולהקים משפחה.

(Laughter)

[צחוק]

Three things I've tried to avoid my entire life.

שלושה דברים שניסיתי להימנע מהם כל חיי.

(Laughter)

[צחוק]

Have at it you radical bastards. The field is yours.

קחו את זה, ממזרים רדיקליים. זה שלכם.

(Laughter)

[צחוק]

And that's followed by these lines

ואחר כך באות השורות האלה,

about gay adoption:

שמתייחסות לאימוץ הומואי:

What is the problem with gay adoption?

מה הבעיה עם אימוץ הומואי?

Why is this remotely controversial?

מדוע זה קצת שנוי במחלוקת?

If you have a baby and you think that baby's gay,

אם יש לך תינוק ולדעתך התינוק הומו,

you should be allowed to put it up for adoption.

צריך לאפשר לך להציע אותו לאימוץ.

(Laughter)

[צחוק]

You have given birth to an abomination.

ילדת שיקוץ.

Remove it from your household.

סלקי אותו מהבית.

Now by taking the biblical epithet "abomination"

אם לוקחים את התואר התנ"כי "שיקוץ"

and attaching it to the ultimate image of innocence, a baby,

ומחברים אותו לדימוי העליון של תמימות, לתינוק,

this joke short circuits the emotional wiring

הבדיחה הזו עושה קצר במעגלים הרגשיים

behind the debate

שמאחורי הויכוח

and it leaves the audience with the opportunity, through their laughter,

ונותנת לקהל הזדמנות, דרך הצחוק שלו,

to question its validity.

להטיל ספק בתקפותו.

Misdirection isn't the only trick

הטעיה איננה התכסיס היחיד

that comedy has up its sleeve.

שהקומדיה מסתירה בשרוולה.

Economy of language

הלשון החסכונית

is another real strong suit of great comedy.

היא עוד קלף חזק של קומדיה מעולה.

There are few phrases

ישנם ביטויים מועטים בלבד,

that pack a more concentrated dose of subject and symbol

שמקפלים בתוכם מינון מרוכז יותר של נושא וסמליות

than the perfect punchline.

מאשר שורת המחץ המושלמת.

Bill Hicks -- and if you don't know his work,

ביל היקס - ואם אינכם מכירים את עבודתו,

you should really Google him --

כדאי לכם מאד לגגל אותו --

Hicks had a routine

היקס מסתבך דרך-שגרה

about getting into one of those childhood bragging contests on the playground,

בתחרויות ההשווצה הילדותיות של מגרש המשחקים,

where finally the other kid says to him,

שבהן אחד הילדים אומר לו בסוף,

"Huh? Well my dad can beat up your dad,"

"כן? אז אבא שלי יכול להרביץ לאבא שלך!"

to which Hicks replies,

והיקס עונה,

"Really? How soon?"

"באמת? מתי אפשר?"

(Laughter)

[צחוק]

That's an entire childhood

זו כל הילדות

in three words.

בשלוש מלים.

(Laughter)

[צחוק]

Not to mention what it reveals

שלא לדבר על מה שזה חושף

about the adult who's speaking them.

על המבוגר שאומר אותן.

And one last powerful attribute

ולבסוף, עוד תכונה רבת-עוצמה

that comedy has as communication

שיש לקומדיה בתור אמצעי תקשורת

is that it's inherently viral.

היא הויראליות הטבועה בה.

People can't wait

אנשים מרגישים שהם מוכרחים

to pass along that new great joke.

להפיץ את הבדיחה החדשה והמעולה.

And this isn't some new phenomenon of our wired world.

וזו לא תופעה חדשה בעולם התקשורתי שלנו.

Comedy has been crossing country

הקומדיה חצתה ארצות

with remarkable speed

במהירות ראויה לציון

way before the Internet, social media,

הרבה לפני האינטרנט, המדיה החברתית,

even cable TV.

ואפילו הטלוויזיה בכבלים.

Back in 1980

ב-1980,

when comedian Richard Pryor accidentally set himself on fire

כשהקומיקאי ריצ'רד פריור הצית את עצמו בטעות

during a freebasing accident,

בתאונת שימוש בסמים,

I was in Los Angeles the day after it happened

הייתי בלוס-אנג'לס יום אחרי שזה קרה

and then I was in Washington D.C. two days after that.

ואחרי יומיים - בוושינגטון הבירה.

And I heard the exact same punchline on both coasts --

ובשני קצות המדינה שמעתי את אותה שורת-מחץ --

something about the Ignited Negro College Fund.

משהו על הקרן המאוחדת לחינוך מפוחם.

Clearly, it didn't come out of a Tonight Show monologue.

ברור שזה לא בא מאיזה מונולוג של "תכנית הלילה".

And my guess here -- and I have no research on this --

הניחוש שלי-- ואין לי שום מחקר שתומך בכך --

is that if you really were to look back at it and if you could research it,

הוא שאם היו בודקים וחוקרים את זה,

you'd find out that comedy

היו מגלים שהקומדיה

is the second oldest viral profession.

היא המקצוע הויראלי השני העתיק בעולם.

First there were drums

בהתחלה היו תופי הטם-טם,

and then knock-knock jokes.

ואחריהם - בדיחות ה"מי זה דופק בדלת?"

(Laughter)

[צחוק]

But it's when you put all of these elements together --

אך רק כשמחברים יחד את כל הרכיבים --

when you get the viral appeal of a great joke

כשמקבלים את הקסם הויראלי של בדיחה מעולה

with a powerful punchline

בעלת שורת-מחץ חזקה

that's crafted from honesty and integrity,

שנבנתה מתוך כנות ויושרה,

it can have a real world impact

שיכולה להיות לה השפעה עולמית אמיתית

at changing a conversation.

וכוח לשנות את השיח.

Now I have a close friend, Joel Pett,

יש לי חבר טוב, ג'ואל פט,

who's the editorial cartoonist

שכותב את קריקטורת המערכת

for the Lexington Herald-Leader.

ב"לקסינגטון הראלד-לידר".

And he used to be the USA Today Monday morning guy.

הוא היה האיש של בוקר יום ב' ב"יו-אס-איי טודיי".

I was visiting with Joel

הייתי עם ג'ואל

the weekend before the Copenhagen conference on climate change opened

בסופ"ש שלפני פתיחת ועידת קופנהגן על שינויי האקלים

in December of 2009.

בדצמבר 2009.

And Joel was explaining to me

וג'ואל הסביר לי

that, because USA Today

שבגלל שה"יו-אס-איי טודיי"

was one of America's four papers of record,

הוא אחד מ-4 העיתונים המובילים באמריקה,

it would be scanned by virtually everyone in attendance at the conference,

הרי שבעצם כל מי שיגיע לועידה יעיין בו,

which meant that, if he hit it out of the park with his cartoon

אז אם הוא יצליח לקלוע בקומיקס שלו

on Monday, the opening day of the conference,

ביום ב', יום הפתיחה של הועידה,

it could get passed around

זה יופץ

at the highest level among actual decision-makers.

בקרב מקבלי ההחלטות ברמה הגבוהה ביותר.

So we started talking about climate change.

אז התחלנו לדבר על שינויי האקלים,

And it turned out that Joel and I

והסתבר שאת ג'ואל ואותי

were both bothered by the same thing,

מטריד אותו הדבר,

which was how so much of the debate

והוא, כמה הרבה מהדיונים

was still focused on the science

עדיין מתמקדים בהיבט המדעי

and how complete it was or wasn't,

וכמה הוא מושלם או לא,

which, to both of us,

וזה, בעיני שנינו,

seems somewhat intentionally off point.

נראה במידה מסוימת בכוונה לא-לעניין.

Because first of all, there's this false premise

כי, קודם כל, ישנה ההנחה הכוזבת

that such a thing as complete science exists.

שיש מדע מושלם.

Now Governor Perry of my newly-adopted state of Texas

המושל פרי, מטקסס, המדינה המאומצת החדשה שלי,

was pushing this same line this past summer

קידם את אותה אמירה בקיץ האחרון

at the beginning of his oops-fated campaign

בתחילת מסע התעמולה הכושל שלו

for the Republican presidential nomination,

כמועמד הרפובליקני לנשיאות,

proclaiming over and over that the science wasn't complete

כשטען שוב ושוב שהמדע אינו מושלם,

at the same time that 250

כשמקביל, ב-250 מחוזות

out of 254 counties in the state of Texas

מתוך 254 המחוזות במדינת טקסס

were on fire.

התחוללו שריפות.

And Perry's policy solution

ומדיניות הפתרון של פרי,

was to ask the people of Texas

היתה לבקש מתושבי טקסס

to pray for rain.

להתפלל לגשם.

Personally, I was praying for four more fires

אני אישית הייתי מתפלל לעוד ארבע שריפות

so we could finally complete the damn science.

כדי שהמדע המחורבן הזה יהיה סוף-סוף מושלם.

(Laughter)

[צחוק]

But back in 2009,

אבל ב-2009,

the question Joel and I kept turning over and over

השאלה שג'ואל ואני התחבטנו בה

was why this late in the game

היתה מדוע כה מוקדם במשחק

so much energy was being spent talking about the science

מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה בדיבורים על מדע

when the policies necessary to address climate change

כשהמדיניות הנחוצה לטיפול בשינויי האקלים

were unequivocally beneficial for humanity in the long run

תועיל לאנושות לאורך ימים, ללא כל ספק,

regardless of the science.

בלי שום קשר למדע.

So we tossed it back and forth until Joel came up with this.

אז שיחקנו עם זה קצת, וג'ואל עלה על זה:

Cartoon: "What if it's a big hoax and we create a better world for nothing?"

קריקטורה: "מה אם הכל מתיחה ענקית ואנו יוצרים עולם טוב יותר לחינם?"

(Laughter)

[צחוק]

You've got to love that idea.

אני בטוח שהרעיון מוצא חן בעיניכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

How about that? How about we create a better world for nothing?

מה אתם אומרים? מה אם אנו יוצרים עולם טוב יותר לחינם?

Not for God, not for country, not for profit --

לא בשביל אלוהים, לא בשביל המולדת, לא בשביל רווח --

just as a basic metric for global decision-making.

סתם בתור משחק בקבלת החלטות גלובלית.

And this cartoon hit the bull's eye.

והקריקטורה הזו פגעה בול.

Shortly after the conference was over,

מעט אחרי שהועידה הסתיימה,

Joel got a request for a signed copy

ג'ואל קיבל בקשה לעותק חתום

from the head of the EPA in Washington

מראש הסוכנות להגנה על הסביבה בוושינגטון

whose wall it now hangs on.

וזה תלוי אצלו עכשיו על הקיר.

And not long after that, he got another request for a copy

וקצת אחרי זה הוא קיבל בקשה לעותק נוסף

from the head of the EPA in California

מראש הסוכנות להגנה על הסביבה בקליפורניה

who used it as part of her presentation

שהשתמשה בו כחלק מהמצגת שלה

at an international conference on climate change

בועידה בינלאומית על שינויי האקלים

in Sacramento last year.

בסקרמנטו, בשנה שעברה.

And it didn't stop there.

וזה לא נגמר בזה.

To date, Joel's gotten requests from over 40 environmental groups,

עד היום ג'ואל קיבל בקשות מיותר מ-40 ארגונים סביבתיים,

in the United States, Canada and Europe.

בארה"ב, קנדה ואירופה.

And earlier this year,

ומוקדם יותר השנה,

he got a request from the Green Party in Australia

הוא קיבל בקשה מהמפלגה הירוקה של אוסטרליה

who used it in their campaign

שהשתמשה בזה במסע התעמולה שלה

where it became part of the debate

וזה הפך לחלק מהויכוח

that resulted in the Australian parliament

שהביא לכך שהפרלמנט האוסטרלי

adopting the most rigorous carbon tax regime

אימץ את משטר מסי-הפחם הנוקשה ביותר

of any country in the world.

מכל ארץ אחרת בעולם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

That is a lot of punch

זה המון מחץ

for 14 words.

בשביל שורה בת 11 מלים.

So my suggestion to those of you out here

אז אני מציע לאלו מביניכם,

who are seriously focused on creating a better world

שממוקדים ברצינות ביצירת עולם טוב יותר,

is to take a little bit of time each day

קחו בכל יום קצת זמן

and practice thinking funny,

והתאמנו בלחשוב בצורה מצחיקה,

because you might just find the question that you've been looking for.

כי אולי כך תמצאו את התשובה שחיפשתם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]