Ash Beckham: We're all hiding something. Let's find the courage to open up

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Ido Dekkers

I'm going to talk to you tonight

הערב אדבר אתכם על יציאה מהארון.

about coming out of the closet,

ולא במובן המקובל, לא רק על הארון ה"הומואי".

and not in the traditional sense,

not just the gay closet.

I think we all have closets.

אני חושבת שלכולנו יש ארונות,

Your closet may be telling someone

בארון שלכם, אתם אולי אומרים למישהי בפעם הראשונה שאתם אוהבים אותה.

you love her for the first time,

or telling someone that you're pregnant,

או מתוודות שאתן בהריון,

or telling someone you have cancer,

או שיש לכם סרטן

or any of the other hard conversations

או כל שיחה קשה אחרת שיש לנו בחיים.

we have throughout our lives.

All a closet is is a hard conversation,

הארון הוא בסך הכל שיחה קשה.

and although our topics may vary tremendously,

ולמרות שנושאי השיחה הזאת עשויים להיות מגוונים מאד,

the experience of being in

החווייה של ההימצאות בתוך הארון והיציאה ממנו

and coming out of the closet is universal.

היא אוניברסלית.

It is scary, and we hate it, and it needs to be done.

זה מפחיד, ואנו שונאים את זה,

ומוכרחים לעשות את זה.

Several years ago,

לפני כמה שנים עבדתי ב"סאות'סייד וולנאט קפה",

I was working at the South Side Walnut Cafe,

(צחוק)

a local diner in town,

מסעדה מקומית בעיר,

and during my time there I would go through phases

וכשהייתי שם עברתי שלבים של עצימות לסבית מיליטנטית.

of militant lesbian intensity:

(צחוק)

not shaving my armpits,

לא גילחתי את בתי השחי,

quoting Ani DiFranco lyrics as gospel.

ציטטתי שירים של אני דיפרנקו כמו מזמורי תפילה,

And depending on the bagginess of my cargo shorts

ולפי הרישול של המכנסיים הקצרים שלי

and how recently I had shaved my head,

ומתי לאחרונה גילחתי את הראש,

the question would often be sprung on me,

היו בד"כ מתקילים אותי בשאלה --

usually by a little kid:

בד"כ זה היה ילד או ילדה:

"Um, are you a boy or are you a girl?"

"אה... אתה בן או את בת?"

And there would be an awkward silence at the table.

בשולחן היתה משתררת דומיה מעיקה,

I'd clench my jaw a little tighter,

הייתי חושקת קצת יותר את הלסתות,

hold my coffee pot with a little more vengeance.

לופתת קצת יותר בזעם את קנקן הקפה,

The dad would awkwardly shuffle his newspaper

האבא היה מסתבך עם העיתון

and the mom would shoot a chilling stare at her kid.

והאמא היתה יורה מבט מצמית אל הילד.

But I would say nothing,

אבל אני הייתי שותקת ורותחת בפנים.

and I would seethe inside.

And it got to the point where every time I walked up

וזה הגיע לשלב שבו בכל פעם כשהייתי ניגשת לשולחן

to a table that had a kid anywhere between three and 10 years old, I was ready to fight.

שבו ישב ילד בן 3 עד 10,

הייתי נכונה לקרב.

(Laughter)

(צחוק)

And that is a terrible feeling.

וזאת הרגשה איומה.

So I promised myself, the next time, I would say something.

הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אומר משהו,

I would have that hard conversation.

שאכנס לשיחה הקשה הזאת.

So within a matter of weeks, it happens again.

אז תוך כמה שבועות זה קרה שוב:

"אתה בן או את בת?"

"Are you a boy or are you a girl?"

Familiar silence, but this time I'm ready,

הדממה המוכרת.

אבל הפעם הייתי מוכנה.

and I am about to go all Women's Studies 101

אני אוציא על השולחן הזה את כל לימודי הנשיות שלי.

on this table. (Laughter)

(צחוק)

I've got my Betty Friedan quotes.

הכנתי את כל ציטוטי בטי פרידן,

I've got my Gloria Steinem quotes.

את ציטוטי גלוריה סטיינאם,

I've even got this little bit from "Vagina Monologues" I'm going to do.

אפילו כמה "מונולוגים מהוואגינה",

So I take a deep breath and I look down

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומביטה למטה,

and staring back at me is a four-year-old girl in a pink dress,

ומחזירה לי משם מבט ילדה בת 4 בשמלה ורודה.

not a challenge to a feminist duel,

לא יריבה אמיתית לדו-קרב פמיניסטי,

just a kid with a question:

אלא רק ילדה עם שאלה:

"Are you a boy or are you a girl?"

"אתה בן או את בת?"

So I take another deep breath,

אז אני לוקחת עוד נשימה עמוקה, כורעת ברך לידה ואומרת:

squat down to next to her, and say,

"Hey, I know it's kind of confusing.

"אני יודעת שזה מבלבל,

My hair is short like a boy's,

"השיער שלי קצר, כמו של בן, ואני לובשת בגדים של בנים,

and I wear boy's clothes, but I'm a girl,

"אבל אני בת,

and you know how sometimes you like to wear a pink dress,

"ואת מכירה את זה שלפעמים בא לך ללבוש שמלה ורודה,

and sometimes you like to wear your comfy jammies?

"ולפעמים - את הפיג'מה הנוחה?

Well, I'm more of a comfy jammies kind of girl."

"אז אני יותר בת מהסוג של פיג'מות נוחות."

(צחוק)

And this kid looks me dead in the eye,

והילדה הזאת מסתכלת לי ישר בעיניים ואומרת בלי להתבלבל:

without missing a beat, and says,

"My favorite pajamas are purple with fish.

"הפיג'מה שלי סגולה עם דגים.

Can I get a pancake, please?"

"אפשר לקבל פנקייק, בבקשה?"

(Laughter)

(צחוק)

And that was it. Just, "Oh, okay. You're a girl.

וזה היה הכל. פשוט ככה:

"יופי. את בת. מה עם הפנקייק?"

How about that pancake?"

(צחוק)

It was the easiest hard conversation

זאת היתה השיחה הקשה הכי קלה שהיתה לי בחיים.

I have ever had.

And why? Because Pancake Girl and I,

ומדוע?

כי ילדת הפנקייק ואני היינו אמיתיות זו עם זו.

we were both real with each other.

So like many of us,

אם כן, כרבים מאיתנו,

I've lived in a few closets in my life, and yeah,

חייתי כבר במספר ארונות,

ונכון, הקירות שלי היו בד"כ צבועים בצבעי הקשת.

most often, my walls happened to be rainbow.

But inside, in the dark,

אבל בפנים, בחושך,

you can't tell what color the walls are.

לא רואים את צבעי הקירות.

You just know what it feels like to live in a closet.

קיימת רק ההרגשה של החיים בארון.

So really, my closet is no different than yours

אז הארון שלי בעצם לא שונה משלך,

or yours or yours.

או שלך,

או שלך.

Sure, I'll give you 100 reasons

נכון. אני יכולה לתת לכם מאה סיבות

why coming out of my closet was harder than coming out of yours,

למה לי היה יותר קשה מכם לצאת מהארון,

but here's the thing: Hard is not relative.

אבל הנה העניין:

קושי איננו דבר יחסי; קשה זה קשה.

Hard is hard.

Who can tell me that explaining to someone you've just declared bankruptcy

מי מסוגל לומר לי

שלהסביר למישהו שזה עתה פשטת רגל

is harder than telling someone you just cheated on them?

קשה יותר מאשר להסביר למישהו שבגדת בו או בה.

Who can tell me that his coming out story

מי יכול להגיד לי שהיה לו קשה יותר לצאת מהארון

מאשר לומר לבנו בן החמש שהוא מתגרש.

is harder than telling your five-year-old you're getting a divorce?

There is no harder, there is just hard.

אין "קשה יותר"; יש רק "קשה".

We need to stop ranking our hard against everyone else's hard

עלינו להפסיק להשוות את ה"קשה" שלנו

עם ה"קשה" של כל אחד אחר

to make us feel better or worse about our closets

כדי שנרגיש טוב או רע יותר לגבי הארון שלנו,

ופשוט להתנחם בעובדה שלכולנו יש "קשה".

and just commiserate on the fact that we all have hard.

בשלב כזה או אחר בחיים כולנו נמצאים באיזה ארון,

At some point in our lives, we all live in closets,

and they may feel safe,

וזו אולי הרגשה בטוחה,

or at least safer than what lies on the other side of that door.

או לפחות, בטוחה מאשר השקרים שבצידה השני של הדלת.

But I am here to tell you,

אבל באתי הנה לומר לכם,

no matter what your walls are made of,

שלא משנה ממה עשויים הקירות שלכם,

a closet is no place for a person to live.

ארון איננו מקום לחיות בו.

Thanks. (Applause)

(מחיאות כפיים ותרועות) תודה

So imagine yourself 20 years ago.

היזכרו בעצמכם לפני 20 שנה.

Me, I had a ponytail, a strapless dress,

לי היה זנב-סוס,

שמלה חושפת-כתפיים ונעלי עקב גבוה.

and high-heeled shoes.

I was not the militant lesbian

לא הייתי הלסבית הלוחמנית

ready to fight any four-year-old that walked into the cafe.

שמוכנה להילחם בכל בת ארבע שנכנסת למסעדה.

(צחוק)

I was frozen by fear, curled up in the corner

הייתי קפואה מפחד,

צנופה בפינת הארון החשוך שלי,

of my pitch-black closet

clutching my gay grenade,

נאחזת ברימון היד ההומואי שלי

and moving one muscle is the scariest thing

והכי הפחיד אותי להזיז ולו שריר אחד.

I have ever done.

My family, my friends, complete strangers --

משפחתי, חברי, זרים גמורים -

I had spent my entire life

כל חיי השתדלתי לא לאכזב אנשים אלה.

trying to not disappoint these people,

ואז הפכתי את כל עולמי על פניו.

and now I was turning the world upside down

on purpose.

בכוונה.

I was burning the pages of the script

שרפתי את דפי התסריט שכולנו צייתנו לו תמיד,

we had all followed for so long,

but if you do not throw that grenade, it will kill you.

אבל אם לא תיפטרו מרימון היד הזה,

הוא יהרוג אתכם.

One of my most memorable grenade tosses

אחת הפעמים הזכורות ביותר שבהן השלכתי את רימון היד

was at my sister's wedding.

היתה בחתונתה של אחותי.

(Laughter)

(צחוק)

It was the first time that many in attendance

זאת היתה הפעם הראשונה שרבים מהנוכחים

knew I was gay, so in doing my maid of honor duties,

ידעו שאני לסבית.

אז כשמילאתי את חובותי כשושבינה,

in my black dress and heels,

בשמלתי השחורה ובנעלי העקב,

I walked around to tables

עברתי בין השולחנות עד שהגעתי לשולחן של החברים של הורי,

and finally landed on a table of my parents' friends,

folks that had known me for years.

אנשים שהכירו אותי שנים.

And after a little small talk, one of the women shouted out,

ואחרי שיחת-חולין קצרה,

אחת הנשים צעקה:

"I love Nathan Lane!"

"אני מתה על נייתן ליין!"

And the battle of gay relatability had begun.

והחלה התחרות מי חבר טוב יותר של הומואים

"Ash, have you ever been to the Castro?"

"אש, היית פעם ברובע ההומואים?"

"Well, yeah, actually, we have friends in San Francisco."

"כן, בעצם. יש לנו חברים בסן-פרנסיסקו."

"Well, we've never been there but we've heard it's fabulous."

"אף פעם לא היינו שם,

"אבל שמענו שזה 'מאמם'!"

"Ash, do you know my hairdresser Antonio?

"אש, את מכירה את אנטוניו, מעצב השיער שלי?

He's really good and he has never talked about a girlfriend."

"הוא ממש טוב, ואף פעם לא אמר שיש לו חברה."

"Ash, what's your favorite TV show?

"אש, מה תכנית הטלוויזיה האהובה עליך?

Our favorite TV show? Favorite: Will & Grace.

"הכי אהובה שלנו היא 'וויל אנד גרייס',

And you know who we love? Jack.

"את יודעת את מי אנו אוהבים? את ג'ק.

Jack is our favorite."

"אנו הכי אוהבים את ג'ק."

And then one woman, stumped

ואז אחת הנשים הסתבכה,

but wanting so desperately to show her support,

אבל היא רצתה נואשות להראות לי את תמיכתה

to let me know she was on my side,

ושהיא לצידי,

אז בסוף היא פלטה,

she finally blurted out,

"Well, sometimes my husband wears pink shirts."

"לפעמים בעלי לובש חולצות ורודות."

(Laughter)

(צחוק)

And I had a choice in that moment,

ובאותו רגע היתה לי ברירה כמו לכל משליכי הרימונים:

as all grenade throwers do.

I could go back to my girlfriend and my gay-loving table

יכולתי לחזור אל החברה שלי ואל שולחן אוהבי ההומאים שלי,

and mock their responses,

וללעוג לתגובות שלהם,

chastise their unworldliness and their inability

לרדת על הסרבול שלהם

ועל אי-יכולתם לקפוץ דרך

to jump through the politically correct gay hoops I had brought with me,

חישוקי התקינות הפוליטית ההומואית שהבאתי איתי,

or I could empathize with them

או להזדהות איתם,

and realize that that was maybe one of the hardest things they had ever done,

ולהבין שזה היה אולי אחד הדברים הכי קשים שהם עשו מעודם.

that starting and having that conversation

ההתחלה הזאת,

זה שהם ניהלו את השיחה הזאת

was them coming out of their closets.

היתה היציאה מהארונות שלהם.

Sure, it would have been easy to point out where they felt short.

נכון. היה קל יותר להראות להם איפה הם כושלים.

It's a lot harder to meet them where they are

אבל קשה הרבה יותר

לפגוש אותם במקום שלהם,

and acknowledge the fact that they were trying.

ולהכיר בכך שהם ניסו,

And what else can you ask someone to do but try?

ומה כבר אפשר לדרוש ממישהו אם לא לנסות?

If you're going to be real with someone,

אם אתם רוצים להיות אמיתיים עם מישהו,

you gotta be ready for real in return.

עליכם להיות מוכנים לכך שהוא יהיה אמיתי איתכם.

So hard conversations are still not my strong suit.

שיחות קשות עדיין אינן הצד החזק שלי.

Ask anybody I have ever dated.

שאלו כל מי שיצאתי איתם.

But I'm getting better, and I follow what I like to call

אבל אני משתפרת.

ואני נוהגת לפי מה שאני אוהבת לכנות

the three Pancake Girl principles.

"שלושת עקרונות ילדת הפנקייק."

Now, please view this through gay-colored lenses,

בבקשה,

ראו את זה דרך משקפיים הומואיים,

but know what it takes to come out of any closet

אבל זיכרו שמה שנדרש כדי לצאת מכל ארון

is essentially the same.

הוא בעקרון אותו הדבר.

Number one: Be authentic.

מס' 1:

היו אותנטיים, הסירו את השריון, היו עצמכם.

Take the armor off. Be yourself.

That kid in the cafe had no armor,

הילדה במסעדה לא לבשה שריון,

but I was ready for battle.

אבל אני הייתי ערוכה לקרב.

If you want someone to be real with you,

אם אתם רוצים שמישהו יהיה אמיתי איתכם,

they need to know that you bleed too.

עליו לדעת שגם אתם עלולים לדמם.

Number two: Be direct. Just say it. Rip the Band-Aid off.

מס' 2:

היו ישירים, אימרו את זה, תלשו את הפלסטר.

If you know you are gay, just say it.

אם ברור לך שאת לסבית,

פשוט אימרי זאת.

If you tell your parents you might be gay,

אם את אומרת להורים שלך שאת אולי לסבית,

they will hold out hope that this will change.

הם ייאחזו בתקווה שזה אולי ישתנה.

Do not give them that sense of false hope.

אל תטעי בהם אשליה של תקווה.

(Laughter)

And number three, and most important --

ומס' 3, וחשוב ביותר:

(צחוק)

(Laughter)

Be unapologetic.

אל תתנצלי.

You are speaking your truth.

את מבטאת את האמת שלך.

Never apologize for that.

לעולם אל תתנצלי על כך.

And some folks may have gotten hurt along the way,

יש אנשים שאולי ייפגעו.

so sure, apologize for what you've done,

אז בטח, התנצלי על מה שעשית.

but never apologize for who you are.

אבל לעולם אל תתנצלי על מי שאת.

And yeah, some folks may be disappointed,

ונכון, יש אנשים שיתאכזבו.

but that is on them, not on you.

אבל זה עניינם.

זה לא באחריותך.

Those are their expectations of who you are, not yours.

מדובר בציפיות שלהם ממך ולא בציפיות שלך.

That is their story, not yours.

זהו הסיפור שלהם, לא שלך.

The only story that matters

הסיפור היחיד שחשוב הוא זה שאת רוצה לכתוב.

is the one that you want to write.

So the next time you find yourself

אז כשתמצאו את עצמכם שוב בארון, בחושך מצריים,

in a pitch-black closet clutching your grenade,

כשאתם לופתים רימון-יד,

know we have all been there before.

זיכרו: כולנו היינו במצב הזה.

And you may feel so very alone, but you are not.

ואולי תרגישו נורא לבד,

אבל אינכם לבד.

And we know it's hard but we need you out here,

ברור לנו שזה קשה, אבל חשוב לנו שתצאו אלינו,

no matter what your walls are made of,

ולא משנה ממה עשויים הקירות שלכם.

because I guarantee you there are others

כי אני מבטיחה לכם

peering through the keyholes of their closets

שיש אחרים שמציצים מחורי המנעול של ארונותיהם

looking for the next brave soul to bust a door open, so be that person

ומחכים לנפש האמיצה הבאה שתעז לפתוח לרווחה את הדלת.

אז היו אתם האמיצים

and show the world that we are bigger than our closets

והראו לעולם שאנו גדולים יותר מהארונות שלנו,

and that a closet is no place for a person

ושהארון איננו מקום שאדם יכול באמת לחיות בו.

to truly live.

Thank you, Boulder. Enjoy your night. (Applause)

תודה, בולדר, ערב נעים לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)