Robert Gupta: Between music and medicine

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

(Music)

[מוסיקה]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you very much. (Applause)

תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]

Thank you. It's a distinct privilege to be here.

תודה. זו זכות מיוחדת להיות כאן.

A few weeks ago, I saw a video on YouTube

לפני כמה שבועות צפיתי בסרטון ב"יו-טיוב"

of Congresswoman Gabrielle Giffords

על חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס

at the early stages of her recovery

בשלבים הראשונים של החלמתה

from one of those awful bullets.

מאחד מאותם קליעים איומים.

This one entered her left hemisphere, and

הקליע הזה חדר למחצית המוח השמאלית שלה,

knocked out her Broca's area, the speech center of her brain.

ושיתק אצלה את "אזור ברוקה", מרכז הדיבור במוח שלה.

And in this session, Gabby's working with a speech therapist,

ובמפגש הזה, גבי עובדת עם קלינאית תקשורת

and she's struggling to produce

ונאבקת לבטא

some of the most basic words, and you can see her

כמה מהמלים הפשוטות ביותר, ורואים כיצד

growing more and more devastated, until she ultimately

היא נעשית יותר ויותר מיואשת, עד שלבסוף

breaks down into sobbing tears, and she starts sobbing

היא פורצת בבכי, והיא מתחילה להתייפח

wordlessly into the arms of her therapist.

ללא מלים בזרועות הקלינאית שלה.

And after a few moments, her therapist tries a new tack,

ואחרי רגעים אחדים, הקלינאית מנסה טקטיקה חדשה,

and they start singing together,

והן מתחילות לשיר ביחד,

and Gabby starts to sing through her tears,

וגבי מתחילה לשיר דרך דמעותיה,

and you can hear her clearly able to enunciate

ושומעים שהיא מצליחה לבטא בבירור

the words to a song that describe the way she feels,

את מילותיו של השיר שמתאר כיצד היא מרגישה,

and she sings, in one descending scale, she sings,

והיא שרה, בסולם יורד אחד, היא שרה,

"Let it shine, let it shine, let it shine."

"שיזהר, שיזהר, שיזהר."

And it's a very powerful and poignant reminder of how

וזוהי תזכורת רבת-עוצמה וחדה ביותר לכך

the beauty of music has the ability to speak

שיופיה של המוסיקה יכול לדבר

where words fail, in this case literally speak.

כשהמלים נאלמות, ובמקרה זה לדבר פשוטו כמשמעו.

Seeing this video of Gabby Giffords reminded me

הסרטון הזה של גבי גיפורדס הזכיר לי

of the work of Dr. Gottfried Schlaug,

את עבודתו של ד"ר גוטפריד שלאוג,

one of the preeminent neuroscientists studying music and the brain at Harvard,

אחד מחוקרי מערכת-העצבים הבולטים שחוקר בהרווארד את המוסיקה והמוח.

and Schlaug is a proponent of a therapy called

שלאוג תומך בטיפול הקרוי

Melodic Intonation Therapy, which has become very popular in music therapy now.

"טיפול בהטעמה מלודית," שנעשה מאד פופולרי כטיפול במוסיקה.

Schlaug found that his stroke victims who were aphasic,

שלאוג גילה שקורבנות השבץ שלו, שלקו בשכחת-לשון,

could not form sentences of three- or four-word sentences,

לא יכלו ליצור משפטים בני 3 או 4 מלים,

but they could still sing the lyrics to a song,

ובכל זאת הצליחו לשיר את מילותיו של שיר,

whether it was "Happy Birthday To You"

בין אם זה היה "יום הולדת שמח",

or their favorite song by the Eagles or the Rolling Stones.

או את השיר האהוב עליהם, של "הנשרים" או "האבנים המתגלגלות".

And after 70 hours of intensive singing lessons,

ואחרי 70 שעות של שיעורי שירה אינטנסיביים,

he found that the music was able to literally rewire

הוא גילה שהמוסיקה יכולה ממש לחווט מחדש

the brains of his patients and create a homologous

את מוחות חוליו וליצור מרכז-דיבור

speech center in their right hemisphere

שווה-ערך, במחצית המוח הימנית שלהם

to compensate for the left hemisphere's damage.

כפיצוי על הנזק שנגרם למחצית השמאלית.

When I was 17, I visited Dr. Schlaug's lab, and in one afternoon

כשהייתי בן 17, ביקרתי במעבדה של ד"ר שלאוג, וערב אחד

he walked me through some of the leading research

הוא הסביר לי חלק מהמחקר העיקרי

on music and the brain -- how musicians had

בנושא המוסיקה והמוח-- איך למוסיקאים

fundamentally different brain structure than non-musicians,

יש מבנה מוח שונה באופן יסודי מזה של לא-מוסיקאים,

how music, and listening to music,

איך המוסיקה, וההאזנה למוסיקה,

could just light up the entire brain, from

מסוגלות להאיר את כל המוח

our prefrontal cortex all the way back to our cerebellum,

מקליפת המוח הקדמית ועד המוח הקטן,

how music was becoming a neuropsychiatric modality

איך המוסיקה נעשית מקובלת בנוירו-פסיכיאטריה

to help children with autism, to help people struggling

כדי לעזור לילדים עם אוטיזם, ולאנשים שנאבקים

with stress and anxiety and depression,

עם מתח, חרדה ודכאון,

how deeply Parkinsonian patients would find that their tremor

עד כמה חולי פרקינסון מגלים שהרעד שלהם

and their gait would steady when they listened to music,

וצורת הליכתם מתייצבים כשהם מאזינים למוסיקה,

and how late-stage Alzheimer's patients, whose dementia

וכיצד חולי אלצהיימר בשלב מתקדם, שהשיטיון שלהם

was so far progressed that they could no longer recognize

היה כה חמור עד שלא יכלו כבר לזהות

their family, could still pick out a tune by Chopin

את בני משפחתם, עדיין יכלו לנגן לחן של שופן

at the piano that they had learned when they were children.

בפסתנר, לחן שלמדו בילדותם.

But I had an ulterior motive of visiting Gottfried Schlaug,

אבל היה מניע נסתר לביקורי אצל ד"ר שלאוג,

and it was this: that I was at a crossroads in my life,

וזה היה הדבר: עמדתי בצומת דרכים בחיי,

trying to choose between music and medicine.

וניסיתי לבחור בין מוסיקה לרפואה.

I had just completed my undergraduate, and I was working

בדיוק סיימתי את התואר שלי ועבדתי

as a research assistant at the lab of Dennis Selkoe,

כעוזר מחקר במעבדתו של דניס זלקו,

studying Parkinson's disease at Harvard, and I had fallen

שחוקר בהרווארד את הפרקינסון, והתאהבתי

in love with neuroscience. I wanted to become a surgeon.

במדעי המוח. רציתי להיות מנתח.

I wanted to become a doctor like Paul Farmer or Rick Hodes,

רציתי להיות רופא כמו פול פרמר או ריק הודס,

these kind of fearless men who go into places like Haiti or Ethiopia

האנשים האלה, העשויים ללא-חת, שהולכים למקומות כמו האיטי או אתיופיה

and work with AIDS patients with multidrug-resistant

ועובדים עם חולי איידס שסובלים משחפת עמידה

tuberculosis, or with children with disfiguring cancers.

לקוקטיילים של תרופות, או עם ילדים עם סוגי סרטן משחיתי-צורה.

I wanted to become that kind of Red Cross doctor,

רציתי להפוך למין רופא צלב-אדום כזה,

that doctor without borders.

רופא ללא גבולות.

On the other hand, I had played the violin my entire life.

מצד שני, כל חיי ניגנתי בכינור.

Music for me was more than a passion. It was obsession.

המוסיקה עבורי היא יותר מתשוקה. זאת אובססיה.

It was oxygen. I was lucky enough to have studied

זה כמו חמצן. התמזל מזלי ולמדתי

at the Juilliard School in Manhattan, and to have played

בביה"ס ג'וליארד במנהטן, וניגנתי

my debut with Zubin Mehta and the Israeli philharmonic orchestra in Tel Aviv,

את קונצרט הבכורה שלי עם זובין מהטה והפילהרמונית הישראלית בתל-אביב,

and it turned out that Gottfried Schlaug

והתברר שגוטפריד שלאוג

had studied as an organist at the Vienna Conservatory,

למד לנגן בעוגב בקונסרבטוריון של וינה,

but had given up his love for music to pursue a career

אבל ויתר על אהבתו למוסיקה למען קריירה

in medicine. And that afternoon, I had to ask him,

ברפואה. ובאותו ערב הייתי מוכרח לשאול אותו,

"How was it for you making that decision?"

"איך זה היה עבורך לקבל את ההחלטה הזו?"

And he said that there were still times when he wished

והוא ענה שמידי פעם הוא עדיין מתגעגע

he could go back and play the organ the way he used to,

לחזור ולנגן בעוגב כמו פעם,

and that for me, medical school could wait,

ומבחינתי, ביה"ס לרפואה יכול לחכות,

but that the violin simply would not.

אבל הכינור הזה - ממש לא.

And after two more years of studying music, I decided

ואחרי שנתיים נוספות של לימודי מוסיקה, החלטתי

to shoot for the impossible before taking the MCAT

לנסות את הבלתי-אפשרי לפני שאגש למבחני הכניסה לביה"ס לרפואה

and applying to medical school like a good Indian son

ואירשם לבי"ס לרפואה כמו בן טוב למשפחה הודית,

to become the next Dr. Gupta. (Laughter)

כדי להיות לד"ר גופטה הבא. [צחוק]

And I decided to shoot for the impossible and I took

החלטתי לנסות את הבלתי-אפשרי

an audition for the esteemed Los Angeles Philharmonic.

וניגשתי למבחני קבלה לתזמורת הפילהרמונית המכובדת של לוס-אנג'לס.

It was my first audition, and after three days of playing

זה היה המבחן הראשון שלי, ואחרי שלושה ימי נגינה

behind a screen in a trial week, I was offered the position.

מאחורי מסך בשבוע הנסיון, הוצעה לי משרה.

And it was a dream. It was a wild dream to perform

וזה היה חלום. זה היה חלום פרוע,

in an orchestra, to perform in the iconic Walt Disney Concert Hall

להופיע בתזמורת, להופיע באולם "וולט דיסני" המפורסם

in an orchestra conducted now by the famous Gustavo Dudamel,

בתזמורת שהמנצח שלה היום הוא גוסטבו דודמל הידוע,

but much more importantly to me to be surrounded

אבל הרבה יותר חשוב עבורי היה להיות מוקף

by musicians and mentors that became my new family,

במוסיקאים ובמורים רוחניים שהפכו למשפחתי החדשה,

my new musical home.

לביתי המוסיקלי החדש.

But a year later, I met another musician who had also

אבל כעבור שנה פגשתי מוסיקאי נוסף שגם הוא

studied at Juilliard, one who profoundly helped me

למד בהרווארד, אדם שעזר לי מאד

find my voice and shaped my identity as a musician.

למצוא את קולי ולעצב את זהותי כמוסיקאי.

Nathaniel Ayers was a double bassist at Juilliard, but

נתניאל איירס היה נגן קונטרבס בהרווארד, אבל

he suffered a series of psychotic episodes in his early 20s,

הוא סבל מסדרת אירועים פסיכוטיים בתחילת שנות ה-20 שלו,

was treated with thorazine at Bellevue,

הוא טופל בתוראזין ב"בלוויו",

and ended up living homeless on the streets of Skid Row

והפך לחסר-בית במשכנות העוני

in downtown Los Angeles 30 years later.

של מרכז לוס-אנג'לס 30 שנה אחר-כך.

Nathaniel's story has become a beacon for homelessness

סיפורו של נתניאל הפך לאות-אזהרה לחיים כחסר-בית

and mental health advocacy throughout the United States,

וציון-דרך למען בריאות הנפש בכל ארצות הברית,

as told through the book and the movie "The Soloist,"

כפי שמסופר בספר ובסרט "הסולן",

but I became his friend, and I became his violin teacher,

אך אני נעשיתי לידידו, הפכתי למורה שלו לכינור,

and I told him that wherever he had his violin,

ואמרתי לו שתמיד כשהכינור שלו יהיה איתו,

and wherever I had mine, I would play a lesson with him.

ותמיד כשהכינור שלי יהיה איתי, אנגן עימו שיעור.

And on the many times I saw Nathaniel on Skid Row,

ובפעמים הרבות בהן ראיתי את נתניאל במשכנות העוני,

I witnessed how music was able to bring him back

ראיתי באיזו מידה המוסיקה הצליחה להחזיר אותו

from his very darkest moments, from what seemed to me

מהרגעים הכי אפלים שלו, ממה שנראה לי,

in my untrained eye to be

בעיני הבלתי-מיומנות,

the beginnings of a schizophrenic episode.

כתחילתו של אירוע פסיכוטי.

Playing for Nathaniel, the music took on a deeper meaning,

כשניגנתי עם נתניאל, המוסיקה קיבלה משמעות עמוקה יותר,

because now it was about communication,

כי כעת זו היתה תקשורת,

a communication where words failed, a communication

תקשורת שבה המלים הכזיבו,

of a message that went deeper than words, that registered

תקשורת שמעבירה מסר עמוק ממלים, שהותירה את רישומה

at a fundamentally primal level in Nathaniel's psyche,

במישור בסיסי וראשוני בנפשו של נתניאל,

yet came as a true musical offering from me.

אבל ממני היא הגיעה כמנחה מוסיקלית אמיתית.

I found myself growing outraged that someone

מצאתי שאני מתרתח מהמחשבה

like Nathaniel could have ever been homeless on Skid Row

שאדם כנתניאל יכול בכלל להיות חסר-בית בשכונת עוני

because of his mental illness, yet how many tens of thousands

בגלל מחלת הנפש שלו, ועם זאת, כמה עשרות אלפים

of others there were out there on Skid Row alone

נוספים נמצאים שם, בשכונת העוני

who had stories as tragic as his, but were never going to have a book or a movie

עם סיפורים טרגיים כמו שלו, אך לעולם לא יהיו ספר או סרט

made about them that got them off the streets?

שיספרו איך נחלצו מהרחובות?

And at the very core of this crisis of mine, I felt somehow

ובאמצע המשבר הזה שלי, הרגשתי איכשהו

the life of music had chosen me, where somehow,

שחיי המוסיקה בחרו בי, שאיכשהו

perhaps possibly in a very naive sense, I felt what Skid Row

אולי במובן נאיבי, חשתי שמה ששכונת העוני

really needed was somebody like Paul Farmer

באמת זקוקה לו, הוא מישהו כמו פול פרמר

and not another classical musician playing on Bunker Hill.

ולא עוד איזה מוסיקאי קלסי שמנגן בשכונת בונקר היל.

But in the end, it was Nathaniel who showed me

אך בסופו של דבר, נתניאל היה זה שהראה לי

that if I was truly passionate about change,

שאם באמת חשוב לי לחולל שינוי,

if I wanted to make a difference, I already had the perfect instrument to do it,

אם אני רוצה לעשות מעשה, כבר יש הכלי המושלם לכך,

that music was the bridge that connected my world and his.

והמוסיקה היא הגשר שמחבר בין עולמי לעולמו.

There's a beautiful quote

יש ציטטה יפהפיה

by the Romantic German composer Robert Schumann,

מאת המלחין הגרמני הרומנטי רוברט שומאן,

who said, "To send light into the darkness of men's hearts,

שאמר, "לשלוח אור לתוך אפלת ליבות בני האדם

such is the duty of the artist."

זו חובתו של האמן."

And this is a particularly poignant quote

וזו ציטטה חריפה במיוחד

because Schumann himself suffered from schizophrenia

כי שומאן עצמו סבל מסכיזופרניה

and died in asylum.

ומת בבית חולים לחולי-נפש.

And inspired by what I learned from Nathaniel,

ובהשראת מה שלמדתי מנתניאל,

I started an organization on Skid Row of musicians

ייסדתי ארגון מוסיקאים בשכונות העוני

called Street Symphony, bringing the light of music

בשם "סימפוניית הרחוב", כדי להביא את אור המוסיקה

into the very darkest places, performing

למקומות האפלים ביותר, להופיע

for the homeless and mentally ill at shelters and clinics

עבור חסרי הבית וחולי הנפש במחסות ובמרפאות

on Skid Row, performing for combat veterans

של שכונות העוני, להופיע לפני יוצאי קרבות

with post-traumatic stress disorder, and for the incarcerated

שסובלים בהלם קרב, ולפני אסירים

and those labeled as criminally insane.

וכאלה שמתוייגים כפושעים חולי-נפש.

After one of our events at the Patton State Hospital

בתום אחד האירועים שלנו בביה"ח "פאטון",

in San Bernardino, a woman walked up to us

שבסן ברנרדינו, אישה אחת ניגשה אלינו

and she had tears streaming down her face,

ודמעות זלגו על פניה,

and she had a palsy, she was shaking,

היא סבלה משיתוק, היא רעדה,

and she had this gorgeous smile, and she said

והיא חייכה חיוך נפלא, ואמרה

that she had never heard classical music before,

שמעולם עד אז לא שמעה מוסיקה קלסית,

she didn't think she was going to like it, she had never

היא לא חשבה שזה ימצא חן בעיניה, היא מעולם לא שמעה

heard a violin before, but that hearing this music was like hearing the sunshine,

כינור לפני כן, אבל כששמעה את המוסיקה זה היה כמו לשמוע את זריחת השמש,

and that nobody ever came to visit them, and that for the first time in six years,

ואיש בכלל לא בא לבקר אותם, ושלראשונה מזה שש שנים,

when she heard us play, she stopped shaking without medication.

כששמעה אותנו מנגנים, הפסיקה לרעוד מבלי שלקחה תרופות.

Suddenly, what we're finding with these concerts,

מה שגילינו פתאום בקונצרטים האלה,

away from the stage, away from the footlights, out

הרחק מהבמות ומאור הזרקורים,

of the tuxedo tails, the musicians become the conduit

החרק מחליפות הטוקסידו, שהמוסיקאים הופכים להיות הערוץ

for delivering the tremendous therapeutic benefits

להובלת התועלת הריפויית העצומה

of music on the brain to an audience that would never

שהמוסיקה מעניקה למוח, אל קהל שלעולם

have access to this room,

לא יגיע לאולם הזה,

would never have access to the kind of music that we make.

לעולם לא היה מגיע לסוג המוסיקה שאנו יוצרים.

Just as medicine serves to heal more

בדיוק כשם שהרפואה משמשת כדי לרפא

than the building blocks of the body alone,

יותר מאשר רק את אבני הבניין של הגוף,

the power and beauty of music transcends the "E"

כוחה ויופיה של המוסיקה מתעלים מעל ל-E

in the middle of our beloved acronym.

שבראשי-התיבות האהובים שלנו.

Music transcends the aesthetic beauty alone.

המוסיקה היא יותר מיופי אסתטי כשלעצמו.

The synchrony of emotions that we experience when we

תיאום הרגשות שאנו חווים

hear an opera by Wagner, or a symphony by Brahms,

כשאנו שומעים אופרה מאת וגנר, או סימפוניה של ברהמס,

or chamber music by Beethoven, compels us to remember

או מוסיקה קאמרית מאת בטהובן, כופים עלינו להיזכר

our shared, common humanity, the deeply communal

באנושיות המשותפת של כולנו, במודעות הקיבוצית העמוקה

connected consciousness, the empathic consciousness

שמקשרת בינינו, המודעות האמפטית

that neuropsychiatrist Iain McGilchrist says is hard-wired

שהנוירו-פסיכיאטר איאן מק'גילכרייסט אומר שצרובה עומק

into our brain's right hemisphere.

במחצית המוח הימנית שלנו.

And for those living in the most dehumanizing conditions

ועבור מי שחיים בתנאים הכי לא-אנושיים

of mental illness within homelessness

של מחלות נפש, חוסר בית

and incarceration, the music and the beauty of music

וכליאה, המוסיקה ויופיה של המוסיקה

offers a chance for them to transcend the world around them,

מציעים להם הזדמנות להתעלות מעל לעולם הסובב אותם,

to remember that they still have the capacity to experience

להיזכר שעדיין יש להם היכולת לחוות

something beautiful and that humanity has not forgotten them.

משהו יפה, ושהאנושות לא שכחה אותם.

And the spark of that beauty, the spark of that humanity

וניצוץ היופי הזה, ניצוץ האנושיות הזה

transforms into hope,

הופך לתקווה,

and we know, whether we choose the path of music

ואנו יודעים, בין אם אנו בוחרים ללכת בנתיב המוסיקה,

or of medicine, that's the very first thing we must instill

או בנתיב הרפואה, שזה הדבר הראשון שעלינו להחדיר

within our communities, within our audiences,

לקהילות שלנו, לקהל שלנו,

if we want to inspire healing from within.

אם ברצוננו לעורר את כוח הריפוי הפנימי.

I'd like to end with a quote by John Keats,

ברצוני לסיים בציטטה מאת ג'ון קיטס,

the Romantic English poet,

המשורר האנגלי הרומנטי,

a very famous quote that I'm sure all of you know.

ציטטה ידוע מאד שאני בטוח שכולם מכירים.

Keats himself had also given up a career in medicine

קיטס עצמו ויתר גם הוא על קריירה ברפואה

to pursue poetry, but he died when he was a year older than me.

כדי לעסוק בשירה, אך הוא מת כשהיה גדול ממני בשנה.

And Keats said, "Beauty is truth, and truth beauty.

אמר קיטס: "יופי הוא אמת, ואמת היא יופי.

That is all ye know on Earth, and all ye need to know."

זה כל מה שתדעו בעולם, וזה כל מה שעליכם לדעת."

(Music)

[מוסיקה]

(Applause)

[מחיאות כפיים]