The secret to living longer may be your social life | Susan Pinker

תרגום: Tal Hemu עריכה: Allon Sasson

Here's an intriguing fact.

הנה עובדה מסקרנת.

In the developed world,

בעולם מפותח,

everywhere, women live an average of six to eight years longer than men do.

בכל מקום, נשים חיות בממוצע שש עד שמונה שנים יותר מגברים.

Six to eight years longer.

שש עד שמונה שנים יותר.

That's, like, a huge gap.

זה פער ענק.

In 2015, the "Lancet" published an article

ב-2015, ה"לנסט" פרסם מאמר

showing that men in rich countries

המראה כי גברים במדינות עשירות

are twice as likely to die as women are

בעלי סבירות למות של פי שתיים מנשים

at any age.

בכל גיל.

But there is one place in the world

אבל יש מקום אחד בעולם

where men live as long as women.

בו גברים חיים באריכות כמו הנשים.

It's a remote, mountainous zone,

זהו איזור מרוחק והררי,

a blue zone,

אזור כחול,

where super longevity

היכן שאריכות ימים קיצונית

is common to both sexes.

משותפת לשני המינים.

This is the blue zone in Sardinia,

זה האזור הכחול בסרדיניה,

an Italian island in the Mediterranean,

אי איטלקי בים התיכון,

between Corsica and Tunisia,

בין קורסיקה לתוניסיה,

where there are six times as many centenarians

בו יש פי שישה בני-אדם בני מאה ומעלה

as on the Italian mainland,

בהשוואה ליבשה האיטלקית

less than 200 miles away.

פחות מ-320 קילומטר משם.

There are 10 times as many centenarians

ישנם פי עשרה בני מאה

as there are in North America.

ממה שיש בצפון אמריקה.

It's the only place where men live as long as women.

זה המקום היחיד בו גברים מאריכים ימים כמו הנשים.

But why?

אבל למה?

My curiosity was piqued.

הסקרנות שלי עוררה אותי.

I decided to research the science and the habits of the place,

החלטתי לחקור את המדע ואת המנהגים של המקום,

and I started with the genetic profile.

והתחלתי מהפרופיל הגנטי.

I discovered soon enough

במהרה גיליתי

that genes account for just 25 percent of their longevity.

שגנים אחראים רק על 25 אחוז מאריכות הימים.

The other 75 percent is lifestyle.

שאר 75 האחוזים הם סגנון החיים.

So what does it take to live to 100 or beyond?

אז מה נדרש כדי לחיות 100 שנים ומעבר?

What are they doing right?

מה הם עושים נכון?

What you're looking at is an aerial view of Villagrande.

מה שאתם רואים כעת הוא נוף אוירי של וילגרנדה.

It's a village at the epicenter of the blue zone

זהו כפר במוקד של האזור הכחול

where I went to investigate this,

אליו נסעתי לחקור את זה,

and as you can see, architectural beauty is not its main virtue,

כמו שהנכם יכולים לראות, יופי ארכיטקטורי אינו אחד מהמעלות שלו,

density is:

אלא הצפיפות:

tightly spaced houses,

בתים צפופים יחדיו,

interwoven alleys and streets.

סמטאות ורחובות שזורים.

It means that the villagers' lives constantly intersect.

זה אומר שחייהם של בני הכפר תמיד מצטלבים.

And as I walked through the village,

בעודי הולכת בכפר,

I could feel hundreds of pairs of eyes watching me

הרגשתי מאות זוגות עיניים צופות בי

from behind doorways and curtains,

מעבר לדלתות ווילונות,

from behind shutters.

מעבר לתריסים.

Because like all ancient villages,

מכיוון שכמו כל כפר עתיק,

Villagrande couldn't have survived

וילגרנדה לא הייתה שורדת

without this structure, without its walls, without its cathedral,

לולא המבנה הזה, לולא החומות שלה, ללא הקתדרלה,

without its village square,

ללא כיכר העיר,

because defense and social cohesion defined its design.

כי בטחון ולכידות קבוצתית אפיינו את המבנה שלה.

Urban priorities changed as we moved towards the industrial revolution

סדרי עדיפויות עירוניים השתנו כאשר התקדמנו אל עבר המהפכה התעשייתית

because infectious disease became the risk of the day.

מפני שמחלות מדבקות הפכו להיות סכנת היום.

But what about now?

אבל מה לגבי היום?

Now, social isolation is the public health risk of our time.

היום, בידוד חברתי הוא סכנת בריאות הציבור של זמננו.

Now, a third of the population says

היום, שליש מהאוכלוסיה שלנו אומרים

they have two or fewer people to lean on.

שיש להם שני אנשים או פחות להשען עליהם.

But let's go to Villagrande now as a contrast

אבל בואו נחזור לוילגרנדה כהשוואה

to meet some centenarians.

ונכיר כמה בני מאה.

Meet Giuseppe Murinu. He's 102, a supercentenarian

הכירו את ג'וזפה מורינו. הוא בן 102, מאריך ימים

and a lifelong resident of the village of Villagrande.

ותושב כפר הוילגרנדה במשך כל חייו.

He was a gregarious man.

הוא איש של קהילה.

He loved to recount stories

הוא אהב לספר סיפורים

such as how he lived like a bird

כמו על כך שחי כציפור

from what he could find on the forest floor

והתקיים על מה שהצליח למצוא על אדמת היער

during not one but two world wars,

בזמן לא אחת אלא שתי מלחמות עולם,

how he and his wife, who also lived past 100,

על איך הוא ואשתו, שגם חיה מעל ל-100 שנה,

raised six children in a small, homey kitchen

גידלו שישה ילדים במטבח קטן וביתי,

where I interviewed him.

היכן שראיינתי אותו.

Here he is with his sons Angelo and Domenico,

הנה הוא כאן עם בניו, אנג'לו ודומניקו,

both in their 70s and looking after their father,

שניהם בשנות ה-70 שלהם ודואגים לאביהם,

and who were quite frankly very suspicious of me and my daughter

ושהיו די חשדניים כלפיי וכלפי בתי

who came along with me on this research trip,

שיצאה איתי למסע החקר הזה,

because the flip side of social cohesion

מכיוון שהצד השני של לכידות קבוצתית

is a wariness of strangers and outsiders.

הוא זהירות מפני זרים ואנשים מבחוץ.

But Giuseppe, he wasn't suspicious at all.

אבל ג'וזפה לא היה חשדן כלל.

He was a happy-go-lucky guy,

הוא היה אדם חסר דאגות,

very outgoing with a positive outlook.

מאוד חברותי וחיובי.

And I wondered: so is that what it takes to live to be 100 or beyond,

ואני תהיתי: אם כך, זה מה שדרוש כדי לחיות מעל 100 שנה,

thinking positively?

מחשבה חיובית?

Actually, no.

למעשה, לא.

(Laughter)

(צחוק)

Meet Giovanni Corrias. He's 101,

הכירו את ג'ובאני קוריאס. הוא בן 101,

the grumpiest person I have ever met.

האדם הכי ממורמר שפגשתי בחיי.

(Laughter)

(צחוק)

And he put a lie to the notion

והוא הפריך את הרעיון

that you have to be positive to live a long life.

שעליך להיות חיובי כדי לחיות חיים ארוכים.

And there is evidence for this.

ויש הוכחות לכך.

When I asked him why he lived so long,

כששאלתי אותו למה הוא חי כל-כך הרבה,

he kind of looked at me under hooded eyelids and he growled,

הוא הסתכל עליי מבעד לעפעפיים עצלות ונהם,

"Nobody has to know my secrets."

"אף אחד לא צריך לדעת את הסודות שלי."

(Laughter)

(צחוק)

But despite being a sourpuss,

אך מלבד להיותו פרצוף חמוץ,

the niece who lived with him and looked after him

האחיינית שחיה איתו וטיפלה בו

called him "Il Tesoro," "my treasure."

קראה לו "האוצר שלי".

And she respected him and loved him,

והיא כיבדה אותו ואהבה אותו,

and she told me, when I questioned this obvious loss of her freedom,

ואמרה לי, כשהטלתי ספק באובדן החירות הברור הזה שלה,

"You just don't understand, do you?

"את פשוט לא מבינה, נכון?

Looking after this man is a pleasure.

לדאוג לאדם הזה זה עונג.

It's a huge privilege for me.

זו זכות אדירה בשבילי.

This is my heritage."

זו המורשת שלי."

And indeed, wherever I went to interview these centenarians,

ואכן, בכל פעם שראיינתי את בני המאה האלה,

I found a kitchen party.

מצאתי מסיבת מטבח.

Here's Giovanni with his two nieces,

הנה ג'ובאני עם שתי האחייניות שלו,

Maria above him

מריה מעליו

and beside him his great-niece Sara,

ולצידו נכדת אחיו, שרה,

who came when I was there to bring fresh fruits and vegetables.

שהגיעה כשהייתי שם להביא פירות טריים וירקות.

And I quickly discovered by being there

ועד מהרה גיליתי בכך שנמצאתי שם

that in the blue zone, as people age,

שבאיזור הכחול, כשאנשים מתבגרים,

and indeed across their lifespans,

ולמעשה לאורך תקופת חייהם,

they're always surrounded by extended family, by friends,

הם תמיד מוקפים במשפחה מורחבת, חברים,

by neighbors, the priest, the barkeeper, the grocer.

שכנים, הכומר, בעל המסבאה, בעל חנות המכולת.

People are always there or dropping by.

אנשים תמיד שם או עוצרים לביקור.

They are never left to live solitary lives.

הם לעולם לא נשארים לחיות חיים בודדים.

This is unlike the rest of the developed world,

בשונה משאר העולם המפותח,

where as George Burns quipped,

היכן שג'ורג' ברנס הקניט,

"Happiness is having a large, loving, caring family in another city."

"שמחה זה כשיש משפחה גדולה, אוהבת ודואגת בעיר אחרת."

(Laughter)

(צחוק)

Now, so far we've only met men,

טוב, עד עכשיו פגשנו רק גברים,

long-living men, but I met women too,

גברים החיים חיים ארוכים, אבל פגשתי גם בנשים,

and here you see Zia Teresa.

וכאן אתם רואים את זיה תרזה.

She, at over 100, taught me how to make the local specialty,

היא לימדה אותי, כשהיא בת למעלה מ-100, איך לבשל את המנה המקומית,

which is called culurgiones,

הנקראת קולורגיונים,

which are these large pasta pockets

שהם כיסי פסטה גדולים

like ravioli about this size,

כמו רביולי בגודל הזה,

this size,

בגודל הזה,

and they're filled with high-fat ricotta and mint

והם ממולאים בגבינת ריקוטה שמנה ונענע

and drenched in tomato sauce.

ומושרים ברוטב עגבניות.

And she showed me how to make just the right crimp

והיא הראתה לי איך לעשות את הקיפול הנכון,

so they wouldn't open,

כדי שלא יפתחו,

and she makes them with her daughters every Sunday

והיא מכינה אותם עם בנותיה בכל יום שני

and distributes them by the dozens to neighbors and friends.

ומחלקת אותם בעשרות לשכנים ולחברים.

And that's when I discovered a low-fat, gluten-free diet

ושם גיליתי שדיאטה דלת-שומן, ללא גלוטן

is not what it takes to live to 100 in the blue zone.

היא לא מה שדרוש כדי להגיע לגיל 100 באיזור הכחול.

(Applause)

(כפיים)

Now, these centenarians' stories along with the science that underpins them

עכשיו, הסיפורים הללו של אותם בני מאה, יחד עם המדע שתומך בהם,

prompted me to ask myself some questions too,

גרמו לי לשאול גם את עצמי כמה שאלות,

such as, when am I going to die and how can I put that day off?

כמו, מתי אמות ואיך אני יכולה לדחות את היום הזה?

And as you will see, the answer is not what we expect.

וכמו שאתם עומדים לראות, התשובה אינה מה שאנו מצפים.

Julianne Holt-Lunstad is a researcher at Brigham Young University

ג'וליאן הולט-לונסטאד היא חוקרת באוניברסיטת בריגהם יאנג

and she addressed this very question

והיא התייחסה אל השאלה הזו בדיוק

in a series of studies

בסדרת מחקרים

of tens of thousands of middle aged people

של עשרות אלפי אנשים בגיל העמידה

much like this audience here.

ממש כמו הקהל כאן.

And she looked at every aspect of their lifestyle:

והיא הסתכלה על כל היבט באורך החיים שלהם:

their diet, their exercise,

הדיאטה שלהם, הפעילות הגופנית שלהם,

their marital status,

סטאטוס הזוגיות שלהם,

how often they went to the doctor,

באיזו דחיפות הם הולכים לרופא,

whether they smoked or drank, etc.

האם הם עישנו או שתו, וכולי.

She recorded all of this

היא תיעדה את כל זה

and then she and her colleagues sat tight and waited for seven years

ואז היא והקולגות שלה ישבו חזק וחיכו במשך שבע שנים

to see who would still be breathing.

לראות מי עדיין נושם.

And of the people left standing,

ומכל האנשים שנשארו בחיים,

what reduced their chances of dying the most?

מה הוריד משמעותית את הסבירות שלהם למות?

That was her question.

זו הייתה השאלה שלה.

So let's now look at her data in summary,

בואו נסתכל על המידע שלה בקצרה,

going from the least powerful predictor to the strongest.

מהמנבא החלש ביותר אל החזק,

OK?

אוקיי?

So clean air, which is great,

אז, אוויר נקי, שזה נהדר,

it doesn't predict how long you will live.

לא מנבא כמה זמן תחיו.

Whether you have your hypertension treated

אם אתם מטפלים ביתר לחץ דם שלכם,

is good.

זה טוב.

Still not a strong predictor.

עדיין לא מנבא חזק.

Whether you're lean or overweight, you can stop feeling guilty about this,

אם אתם רזים או שמנים, אתם יכולים להפסיק להרגיש אשמים,

because it's only in third place.

מכיוון שזה רק במקום השלישי.

How much exercise you get is next,

הבא בתור זה פעילות גופנית,

still only a moderate predictor.

עדיין רק מנבא בינוני.

Whether you've had a cardiac event and you're in rehab and exercising,

אם היה לכם אירוע לבבי ואתם בגמילה ומתאמנים,

getting higher now.

מתחיל לעלות.

Whether you've had a flu vaccine.

אם חוסנתם נגד שפעת.

Did anybody here know

האם מישהו כאן ידע

that having a flu vaccine protects you more than doing exercise?

שלהתחסן נגד שפעת מגן עליכם יותר מאשר לעשות ספורט?

Whether you were drinking and quit,

אם שתיתם והפסקתם,

or whether you're a moderate drinker,

או אם הינכם שתיינים מתונים,

whether you don't smoke, or if you did, whether you quit,

אם אתם לא מעשנים, או אם עישנתם - אם הפסקתם,

and getting towards the top predictors

ובראש הרשימה של המנבאים הטובים ביותר,

are two features of your social life.

הם שני מאפיינים של חיי החברה שלכם.

First, your close relationships.

האחד, הקשרים הקרובים שלכם.

These are the people that you can call on for a loan

אלה האנשים שאתם יכולים לבקש מהם הלוואה

if you need money suddenly,

אם אתם לפתע צריכים כסף,

who will call the doctor if you're not feeling well

הם יתקשרו לרופא אם אתם לא מרגישים טוב

or who will take you to the hospital,

או יקחו אתכם אל בית-החולים,

or who will sit with you if you're having an existential crisis,

או שישבו איתכם אם אתם בזמן משבר קיומי,

if you're in despair.

אם אתם ביאוש.

Those people, that little clutch of people

האנשים האלו, קבוצת האנשים הקטנה הזו,

are a strong predictor, if you have them, of how long you'll live.

הם מנבא חזק, אם יש לכם כאלו, לכמה זמן תחיו.

And then something that surprised me,

ואז משהו שהפתיע אותי,

something that's called social integration.

משהו שנקרא שילוב חברתי.

This means how much you interact with people

הכוונה היא לכמה פעמים אתם באינטרקציה עם אנשים

as you move through your day.

לאורך היום שלכם.

How many people do you talk to?

עם כמה אנשים אתם משוחחים?

And these mean both your weak and your strong bonds,

והכוונה פה היא לקשרים החלשים והחזקים שלכם,

so not just the people you're really close to,

לא רק האנשים שאתם קרובים אליהם,

who mean a lot to you,

שחשובים לכם,

but, like, do you talk to the guy who every day makes you your coffee?

אלא, כאילו, האם אתם מדברים עם הבחור שמכין לכם קפה בכל יום?

Do you talk to the postman?

אתם מדברים עם הדוור?

Do you talk to the woman who walks by your house every day with her dog?

האם אתם מדברים עם האישה שעוברת עם הכלב שלה ליד הבית שלכם כל יום?

Do you play bridge or poker, have a book club?

האם אתם משחקים ברידג' או פוקר? יש לכם מועדון קריאה?

Those interactions are one of the strongest predictors

האינטרקציות הללו הם המנבא הטוב ביותר

of how long you'll live.

לכמה זמן אתם עומדים לחיות.

Now, this leads me to the next question:

עכשיו, זה מוביל אותי לשאלה הבאה:

if we now spend more time online than on any other activity,

אם אנחנו מבלים יותר זמן באינטרנט מאשר בכל פעילות אחרת,

including sleeping,

כולל שינה,

we're now up to 11 hours a day,

אנחנו עכשיו בממוצע של 11 שעות ביום,

one hour more than last year, by the way,

שעה אחת יותר משנה שעברה, אגב,

does it make a difference?

האם זה משנה?

Why distinguish between interacting in person

למה להבדיל בין אינטרקציה עם אדם

and interacting via social media?

לבין אינטרקציה באמצעות המדיה החברתית?

Is it the same thing as being there

האם זה אותו הדבר כמו להיות שם

if you're in contact constantly with your kids through text, for example?

כשאתם בקשר רציף עם הילדים שלכם באמצעות הודעות טקסט, לדוגמא?

Well, the short answer to the question is no,

טוב, התשובה הקצרה היא שלא,

it's not the same thing.

זה לא אותו הדבר.

Face-to-face contact releases a whole cascade of neurotransmitters,

תקשורת פנים-אל-פנים משחררת סדרה של מעבירים בין-עצביים

and like a vaccine, they protect you now in the present

וכמו בחיסון, הם מגנים עליכם כאן בהווה

and well into the future.

ובעתיד הרחוק.

So simply making eye contact with somebody,

אז פשוט ליצור קשר עין עם מישהו,

shaking hands, giving somebody a high-five

ללחוץ ידיים, לתת למישהו כיף

is enough to release oxytocin,

מספיקים כדי לשחרר אוקסיטוצין,

which increases your level of trust

מה שמגביר את רמת האמון שלכם

and it lowers your cortisol levels.

ומוריד את רמות הקורטיזול.

So it lowers your stress.

אז זה מוריד את הלחץ שלכם.

And dopamine is generated, which gives us a little high

ומיוצר דופמין, מה שגורם לנו מעט תחושה של אופוריה

and it kills pain.

ומשכך כאבים.

It's like a naturally produced morphine.

זה כמו מורפיום טבעי.

Now, all of this passes under our conscious radar,

כל זה עובר מתחת לראדאר ההכרה שלנו,

which is why we conflate online activity with the real thing.

וזו הסיבה שאנחנו מאחדים בין פעילות מקוונת לבין הדבר האמיתי,

But we do have evidence now, fresh evidence,

אבל כעת יש לנו הוכחות, הוכחות חדשות,

that there is a difference.

שיש הבדל.

So let's look at some of the neuroscience.

הבא נתבונן מעט במדעי המוח.

Elizabeth Redcay, a neuroscientist at the University of Maryland,

אליזבת רדקיי, מומחית למדעי המוח באוניברסיטת מרילנד,

tried to map the difference

ניסתה למפות את ההבדל

between what goes on in our brains when we interact in person

בין מה שקורה בתוך המוח שלנו כשאנו באינטרקציה עם מישהו

versus when we're watching something that's static.

לבין כשאנו צופים במשהו סטטי.

And what she did was she compared the brain function

ומה שהיא עשתה היה להשוואת בין הפעילות המוחית

of two groups of people,

של שתי קבוצות אנשים,

those interacting live with her

אלו שתקשרו בזמן אמת איתה

or with one of her research associates

או עם אחד מעמיתיה החוקרים

in a dynamic conversation,

בשיחה דינמית,

and she compared that to the brain activity of people

והיא השוואתה את זה לפעילות המוחית של אנשים

who were watching her talk about the same subject

שצפו בה מדברת על אותו הנושא

but in a canned video, like on YouTube.

אך בוידאו משומר, כמו ביוטיוב.

And by the way, if you want to know

ואגב, אם אתם רוצים לדעת

how she fit two people in an MRI scanner at the same time,

איך היא הצליחה להכניס שני אנשים אל תוך מכונת MRI בו-זמנית,

talk to me later.

דברו איתי אחר כך.

So what's the difference?

אז מה ההבדל?

This is your brain on real social interaction.

זהו המוח שלכם באינטרקציה חברתית אמיתית.

What you're seeing is the difference in brain activity

מה שאתם רואים הוא ההבדל בפעילות מוחית

between interacting in person and taking in static content.

בין אינטרקציה עם אדם לבין קליטת תוכן סטטי.

In orange, you see the brain areas that are associated with attention,

בכתום, אתם רואים איזורים במוח הקשורים לקשב,

social intelligence --

אינטליגנציה חברתית --

that means anticipating what somebody else is thinking

זה אומר לצפות מה האדם השני חושב

and feeling and planning --

ומרגיש ומתכנן --

and emotional reward.

ותגמול רגשי.

And these areas become much more engaged

והאיזורים הללו נהיים הרבה יותר מעורבים

when we're interacting with a live partner.

כשאנחנו מתקשרים עם שותף חי.

Now, these richer brain signatures

אותות המוח השופעים הללו

might be why recruiters from Fortune 500 companies

עשויים להיות הסיבה לכך שמגייסים בחברות הנמצאות בדירוג של Fortune 500

evaluating candidates

כאשר העריכו מתמודדים

thought that the candidates were smarter

חשבו שהמתמודדים היו חכמים יותר

when they heard their voices

כאשר שמעו את הקול שלהם

compared to when they just read their pitches in a text, for example,

בהשוואה לכשרק קראו עליהם על הנייר, לדוגמא,

or an email or a letter.

או אימייל או מכתב.

Now, our voices and body language convey a rich signal.

הקול ושפת הגוף שלנו מוסרים הרבה אותות.

It shows that we're thinking, feeling,

הם מראים שאנחנו חושבים, מרגישים,

sentient human beings

בני-אדם חיים

who are much more than an algorithm.

שהם הרבה יותר מרק אלגוריתם.

Now, this research by Nicholas Epley

עכשיו, המחקר הזה שנעשה על-ידי ניקולס אפלי

at the University of Chicago Business School

בבית-הספר למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו

is quite amazing because it tells us a simple thing.

הוא די מדהים מכיוון שהוא מגלה לנו משהו פשוט.

If somebody hears your voice,

כשמישהו שומע את הקול שלך,

they think you're smarter.

הוא חושב שאתה חכם יותר.

I mean, that's quite a simple thing.

כלומר, זה דבר די פשוט.

Now, to return to the beginning,

עכשיו, אם נחזור להתחלה,

why do women live longer than men?

למה נשים חיות יותר מגברים?

And one major reason is that women are more likely

והסיבה העיקרית היא שנשים נוטות יותר

to prioritize and groom their face-to-face relationships

לתעדף ולטפח קשרים בין-אישייים

over their lifespans.

לאורך חייהן.

Fresh evidence shows

עדויות חדשות מראות

that these in-person friendships

שהחברויות האישיות האלה

create a biological force field against disease and decline.

יוצרות שדה-כוח ביולוגי נגד מחלות ונוון.

And it's not just true of humans

וזה לא תקף רק לבני-אדם

but their primate relations, our primate relations as well.

זה נכון גם לקשרים הפרימטיים שלהם, הקשרים הפרימטיים שלנו.

Anthropologist Joan Silk's work shows that female baboons

העבודה של האנתרופולוגית ג'ואן סילק מראה שנקבות בבון

who have a core of female friends

בעלות גרעין של חברות נקביות

show lower levels of stress via their cortisol levels,

הן בעלות רמה נמוכה יותר של מתח הנמדד על-פי רמות הקורטיזול שלהן,

they live longer and they have more surviving offspring.

הן חיות יותר ויש להן מספר רב יותר של צאצאים שורדים.

At least three stable relationships.

לפחות שלושה קשרים יציבים.

That was the magic number.

זה היה מספר הקסם.

Think about it.

חשבו על זה.

I hope you guys have three.

אני מקווה שלכם יש שלושה.

The power of such face-to-face contact

הכוח של תקשורת פנים-מול-פנים

is really why there are the lowest rates of dementia

הוא הסיבה לכך שישנם אחוזים נמוכים של דמנציה

among people who are socially engaged.

בקרב אנשים מעורבים חברתית.

It's why women who have breast cancer

זו הסיבה לכך שנשים החולות בסרטן השד

are four times more likely to survive their disease than loners are.

הן בעלות סבירות גבוהה פי ארבע לשרוד את המחלה מאשר נשים מתבודדות.

Why men who've had a stroke who meet regularly to play poker

גברים שעברו שבץ ונפגשים באופן קבוע לשחק פוקר

or to have coffee

או לשתות קפה

or to play old-timer's hockey --

או לשחק הוקי ותיקים --

I'm Canadian, after all --

אני מקנדה, אחרי הכל --

(Laughter)

(צחוק)

are better protected by that social contact

מוגנים טוב יותר על-ידי קשרים חברתיים

than they are by medication.

מעל-ידי שימוש בתרופות.

Why men who've had a stroke who meet regularly --

גברים שעברו שבץ ונפגשים באופן קבוע --

this is something very powerful they can do.

זה דבר מאוד חזק שהם יכולים לעשות.

This face-to-face contact provides stunning benefits,

תקשורת פנים-מול-פנים כזו מספקת יתרונות מדהימים,

yet now almost a quarter of the population says they have no one to talk to.

ועדיין היום כמעט רבע מהאוכלוסיה טוענים שאין להם עם מי לדבר.

We can do something about this.

אנחנו יכולים לעשות משהו בנושא.

Like Sardinian villagers,

כמו תושבי הכפר בסרדיניה,

it's a biological imperative to know we belong,

זהו הכרח ביולוגי לדעת שאנחנו שייכים,

and not just the women among us.

ולא רק הנשים בקרבנו.

Building in-person interaction into our cities, into our workplaces,

בניית אינטראקציה בינאישית בתוך הערים שלנו, במקומות העבודה שלנו,

into our agendas

בסדר היום שלנו,

bolsters the immune system,

מחזקת את המערכת החיסונית,

sends feel-good hormones surging through the bloodstream and brain

שולחת הורמונים הגורמים לתחושה טובה, השוחים בזרם הדם והמוח

and helps us live longer.

ועוזרים לנו לחיות יותר.

I call this building your village,

אני קוראת לזה "בניית הכפר שלך",

and building it and sustaining it is a matter of life and death.

ובנייתו ואחזקתו הם עניין של חיים ומוות.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים).

Helen Walters: Susan, come back. I have a question for you.

הלן וולטרס: סוזן, חזרי הנה, יש לי שאלה בשבילך.

I'm wondering if there's a middle path.

אני תוהה אם יש דרך אמצעית.

So you talk about the neurotransmitters connecting when in face-to-face,

אז את מדברת על מעבירים עצביים המתחברים בתקשורת פנים-מול-פנים,

but what about digital technology?

אבל מה לגבי טכנולוגיה דיגיטלית?

We've seen enormous improvements in digital technology

אנחנו עדים לאינספור חידושים בטכנולוגיה הדיגיטלית

like FaceTime, things like that.

כמו פייס-טיים, דברים כאלו.

Does that work too?

האם זה עובד גם כן?

I mean, I see my nephew.

אני רואה את האחיין שלי.

He plays Minecraft and he's yelling at his friends.

הוא משחק מיינקראפט והוא צועק על חברים שלו.

It seems like he's connecting pretty well.

זה נראה שהוא מתקשר די טוב.

Is that useful? Is that helpful?

האם זה שימושי? האם זה יעיל?

Susan Pinker: Some of the data are just emerging.

סוזן פינקר: חלק מהמידע רק עכשיו נגלה.

The data are so fresh that the digital revolution happened

המידע כל-כך חדש שהמהפכה הדיגיטלית קרתה

and the health data trailed behind.

והמידע הרפואי נשאר מאחור.

So we're just learning,

אז אנחנו בדיוק לומדים,

but I would say there are some improvements

אבל הייתי אומרת שיש כמה שיפורים

that we could make in the technology.

שאנחנו יכולים ליישם בטכנולוגיה.

For example, the camera on your laptop is at the top of the screen,

לדוגמא, המצלמה במחשב הנייד שלכם נמצאת מעל המסך,

so for example, when you're looking into the screen,

אז כאשר אתם מסתכלים על המסך

you're not actually making eye contact.

אתם לא באמת יוצרים קשר עין.

So something as simple as even just looking into the camera

אז אפילו משהו פשוט כמו הסתכלות אל מצלמה

can increase those neurotransmitters,

יכול להגביר את המעבירים העצביים,

or maybe changing the position of the camera.

או אולי לשנות את המיקום של המצלמה.

So it's not identical, but I think we are getting closer with the technology.

אז זה לא זהה, אבל אני חושבת שאנחנו מתקרבים עם הטכנולוגיה.

HW: Great. Thank you so much.

ה.ו: נפלא. תודה-רבה לך.

SP: Thank you.

ס.פ: תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)