Shukla Bose: Teaching one child at a time

מתרגם: liat kashevits מבקר: Oren Szekatch

I'm standing in front of you today

אני עומדת למולכם היום,

in all humility,

עם כל הענווה שבי,

wanting to share with you

וברצוני לשתף איתכם

my journey of the last six years

את המסע שלי בשש השנים האחרונות

in the field of service

בתחום השירות,

and education.

והחינוך.

And I'm not a trained academic.

ואני לא אקדמאית מלומדת

Neither am I a veteran social worker.

וגם לא עובדת סוציאלית מנוסה.

I was 26 years in the corporate world,

הייתי בת 26 בעולם התאגידים,

trying to make organizations profitable.

וניסיתי לגרום לארגונים להיות רווחיים.

And then in 2003

ואז בשנת 2003

I started Parikrma Humanity Foundation

הקמתי את קרן פריקמה

from my kitchen table.

משולחן המטבח שלי.

The first thing that we did was walk through the slums.

הדבר הראשון שעשינו היה לסייר בשכונות העוני.

You know, by the way, there are two million people

אתם יודעים, דרך אגב, יש שני מליון אנשים

in Bangalore, who live in 800 slums.

בבנגלור, שחיים ב- 800 שכונות עוני.

We couldn't go to all the slums,

לא יכולנו ללכת לכל שכונות העוני,

but we tried to cover as much as we could.

אבל ניסינו לכסות כמה שיכולנו.

We walked through these slums,

הלכנו דרך השכונות האלו,

identified houses where children would never go to school.

איתרנו בתים בהם הילדים לעולם לא הלכו לבית ספר.

We talked to the parents,

דיברנו עם ההורים,

tried to convince them about sending their children to school.

ניסינו לשכנע אותם לשלוח את הילדים לבית הספר.

We played with the children,

שיחקנו עם הילדים,

and came back home really tired,

וחזרנו הביתה עייפים מאוד,

exhausted, but with images

מותשים, אבל עם מראות

of bright faces, twinkling eyes,

של פנים זוהרות, עינים נוצצות,

and went to sleep.

והלכנו לישון.

We were all excited to start,

כולנו היינו נלהבים להתחיל.

but the numbers hit us then:

אך המספרים היכו בנו.

200 million children

200 מיליון ילדים

between four to 14 that

בין הגילאים ארבע ועד ארבע-עשרה

should be going to school, but do not;

שצריכים ללכת לבית ספר, אבל לא הולכים.

100 million children

100 מיליון ילדים

who go to school but cannot read;

שהולכים לבית ספר אבל לא יודעים לקרוא,

125 million who cannot do basic maths.

125 מיליון שלא יודעים מתמטיקה בסיסית.

We also heard that 250 billion Indian rupees

בנוסף, שמענו ש-250 מיליארד רופי

was dedicated for government schooling.

מיועדים לבתי ספר ממשלתיים.

Ninety percent of it was spent on teachers' salary

90% מהם "מתבזבזים" על משכורות המורים

and administrators' salary.

ומשכורות מנהלים.

And yet, India has nearly

ובכל זאת, בהודו יש את

the highest teacher absenteeism

מחסור המורים מהגבוהים

in the world,

בעולם,

with one out of four teachers

כאשר אחד מתוך ארבעה מורים

not going to school at all the entire academic year.

לא הולך ללמד בכלל במהלך השנה האקדמית.

Those numbers were absolutely mind-boggling,

המספרים הללו הם מספרים משוגעים,

overwhelming, and we were constantly asked,

משתקים. ותמיד נשאלנו

"When will you start? How many schools will you start?

"מתי תתחילו? כמה בתי ספר תקימו?"

How many children will you get?

"כמה ילדים ילמדו?"

How are you going to scale?

"באיזה שיטה אתם מתכוונים לדרג?"

How are you going to replicate?"

"איך אתם מתכוונים לשכפל?"

It was very difficult not to get scared, not to get daunted.

זה היה מאוד קשה לא להתחיל לפחד, לא להיבהל.

But we dug our heels

אבל שינסו מותניים,

and said, "We're not in the number game.

ואמרנו, "אנחנו לא במשחק של מספרים".

We want to take one child at a time

אנחנו רוצים לקחת ילד אחד בכל פעם

and take the child right through school,

ולשלוח אותו מבית הספר,

sent to college,

למכללה,

and get them prepared for better living,

ולהכין אותם לחיים טובים יותר,

a high value job."

ולעבודה מכובדת.

So, we started Parikrma.

לכן, הקמנו את פריקמה,

The first Parikrma school

בית הספר הראשון שלנו

started in a slum

היה בשכונת עוני

where there were 70,000 people

שבה היו 70,000 אנשים

living below the poverty line.

שגרו מתחת לקו העוני.

Our first school was

כשהתחלנו, בית הספר הראשון שלנו

on a rooftop of a building inside the slums,

היה על גג של בניין בתוך שכונת העוני,

a second story building, the only second story building

בניין של שתי קומות, הבניין היחידי

inside the slums.

בתוך שכונות העוני שהיה בן שתי קומות.

And that rooftop did not have

לגג לא היתה תקרה,

any ceiling, only half a tin sheet.

רק חצי יריעת פח.

That was our first school. One hundred sixty-five children.

זה היה בית הספר הראשון שלנו. 165 ילדים.

Indian academic year begins in June.

שנה אקדמית בהודו מתחילה בחודש יוני.

So, June it rains, so many a times

וביוני יורד גשם, ככה שהרבה מהזמן

all of us would be huddled under the tin roof,

כולנו היינו מסתתרים מתחת ליריעת הפח,

waiting for the rain to stop.

עד שהגשם הפסיק.

My God! What a bonding exercise that was.

אלוהים אדירים, אלו היו חוויות מלכדות.

And all of us

וכל מי שהיה

that were under that roof are still here together today.

מתחת לגג הזה, עדיין נמצאים ביחד היום.

Then came the second school,

ואז הגיע בית הספר השני,

the third school, the fourth school

השלישי , הרביעי

and a junior college.

ומכללה.

In six years now,

ובתוך כמעט שש שנים

we have four schools, one junior college,

יש לנו ארבעה בתי ספר ומכללה אחת,

1,100 children

1,100 ילדים

coming from 28 slums

שבאים מ-28 שכונות עוני

and four orphanages.

וארבעה יתומים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Our dream is very simple:

החלום שלנו הוא מאוד פשוט,

to send each of these kids, get them prepared

לשלוח את הילדים האלה, להכין אותם

to be educated

לחיות ולהתחנך,

but also to live peacefully,

אבל גם לחיות בשלווה,

contented in this conflict-ridden

ובסיפוק בעולם הגלובאלי הזה

chaotic globalized world.

שמוכה כאוס וסכסוך.

Now, when you talk global

עכשיו, כשאתם מדברים על גלובאליות

you have to talk English.

חייבים לדבר אנגלית.

And so all our schools

ולכן כל בתי הספר שלנו

are English medium schools.

הם בתי ספר לאנגלית ברמה בינונית.

But they know there is this myth

הילדים יודעים שיש מיתוס

that children from the slums

שאומר שילדים משכונות העוני

cannot speak English well.

לא יכולים לדבר טוב אנגלית.

No one in their family has spoken English.

אף אחד מבני משפחתם לא דיבר אנגלית.

No one in their generation has spoken English.

אף אחד מהדור שלהם לא דיבר אנגלית.

But how wrong it is.

אך המיתוס הזה כל כל שגוי.

Girl: I like adventurous books, and some of my favorites

וידאו: ילדה: אני אוהבת ספרי הרפתקאות, ואחד מהאהובים עליי

are Alfred Hitchcock and [unclear]

הוא אלפרד היצ'קוק [לא מובן]

and Hardy Boys.

ובני הרדי.

Although they are like

את שלושתם אני אוהבת , למרות שהם

in different contexts,

שונים אחד מהשני,

one is magical, the other two are like investigation,

אחד מהם הוא ספר פנטזיה, האחרים הם ספרי בילוש,

I like those books because

אני אוהבת אותם בגלל

they have something special in them.

שיש בהם משהו מיוחד,

The vocabulary used in those books

אוצר המילים שבהם,

and the style of writing.

והדרך, סגנון הכתיבה שלהם.

I mean like once I pick up one book

ברגע שאני מתחילה לקרוא ספר

I cannot put it down until I finish the whole book.

אני לא יכולה להניח אותו עד שאני מסיימת את כולו.

Even if it takes me four and a half hours,

אפילו אם זה יקח לי ארבע וחצי ,

or three and half hours to finish my book, I do it.

או שלוש וחצי שעות לסיים אותו, אני אסיים אותו.

Boy: I did good research and I got the information

ילד: עשיתי מחקר טוב ואספתי מידע

[on the] world's fastest cars.

על המכוניות המהירות בעולם.

I like Ducati ZZ143,

אני אוהב את Ducati ZZ143,

because it is the fastest,

כי זה האופנוע,

the world's fastest bike,

האופנוע המהיר ביותר בעולם.

and I like Pulsar 220 DTSI

ואני אוהב את Pulsar 220 DTSI

because it is India's fastest bike. (Laughter)

כי זה האופנוע המהיר ביותר שמיוצר בהודו.

Shukla Bose: Well, that girl that you saw,

ובכן, הילדה הזאת שראיתם,

her father sells flowers on the roadside.

אבא שלה מוכר פרחים בצידי דרכים.

And this little boy has been coming to school for five years.

והילד הקטן הזה מגיע לבית הספר כבר חמש שנים.

But isn't it strange that little boys all over the world

זה לא מוזר שילדים קטנים מכל העולם

love fast bikes? (Laughter)

אוהבים אופנועים?

He hasn't seen one, he hasn't ridden one, of course,

הוא לא ראה אחד. כמובן שהוא לא רכב על אחד,

but he has done a lot of research through Google search.

אבל הוא ביצע חיפוש מעמיק בגוגל.

You know, when we started with our English medium schools

כשהתחלנו את בית הספר לאנגלית,

we also decided to adopt

החלטנו לאמץ

the best curriculum possible,

את תוכנית הלימודים הטובה ביותר -

the ICSE curriculum.

ICSE.

And again, there were people who laughed at me

וכמובן שהיו אנשים שצחקו עליי

and said, "Don't be crazy

ואמרו " את משוגעת?

choosing such a tough curriculum for these students.

את בוחרת תוכנית לימודים כל כך קשה בשביל התלמידים האלו?

They'll never be able to cope."

הם לעולם לא יצליחו להתמודד איתה."

Not only do our children cope very well,

לא רק שהם מתמודדים איתה טוב מאוד,

but they excel in it.

הם מצטיינים בה.

You should just come across to see

אתם צריכים לבוא ולראות

how well our children do.

כמה שהילדים שלנו מצליחים.

There is also this myth that

קיים גם מיתוס

parents from the slums

שאומר שהורים משכונות העוני

are not interested in their children going to school;

לא מעוניינים שהילדים שלהם ילכו לבית הספר,

they'd much rather put them to work.

שהם מעדיפים שהם ילכו לעבוד.

That's absolute hogwash.

שטויות!

All parents all over the world

כל ההורים מסביב לעולם

want their children to lead a better life than themselves,

רוצים שהילדים שלהם יחיו חיים טובים יותר משהיו להם.

but they need to believe that change is possible.

אבל הם צריכים להאמין שהשינוי הוא אפשרי.

Video: (Hindi)

וידאו : (הודית) :

SB: We have 80 percent attendance

שוקלה בוס: יש לנו נוכחות של 80%

for all our parents-teachers meeting.

לכל אסיפות ההורים.

Sometimes it's even 100 percent,

לפעמים אפילו 100%,

much more than many privileged schools.

שזה הרבה יותר מרוב בתי הספר המיוחסים.

Fathers have started to attend.

אבות החלו להגיע.

It's very interesting. When we started our school

זה מאוד מעניין. כאשר הקמנו את בתי הספר

the parents would give thumbprints in the attendance register.

ההורים היו חותמים בטביעת אצבע על נוכחות.

Now they have started writing their signature.

כעת, הם התחילו לכתוב את החתימה שלהם.

The children have taught them.

הילדים לימדו אותם.

It's amazing how much children can teach.

זה מדהים כמה ילדים יכולים ללמד.

We have, a few months ago,

לפני כמה חודשים,

actually late last year,

בסוף שנה שעברה למעשה,

we had a few mothers who came to us and said,

הגיעו אלינו כמה אמהות ואמרו,

"You know, we want to learn how to read and write.

"אתם יודעים, אנחנו רוצים ללמוד קרוא וכתוב."

Can you teach us?" So, we started an afterschool

"אתם יכולים ללמד אותנו?" לכן, התחלנו ללמד את ההורים

for our parents, for our mothers.

אחרי שעות הלימודים, בשביל האמהות שלנו.

We had 25 mothers who came regularly

היו לנו 25 אמהות הגיעו באופן קבוע

after school to study.

אחרי שעות הלימודים כדי ללמוד.

We want to continue with this program

אנחנו רוצים להמשיך עם התוכנית שלנו

and extend it to all our other schools.

ולהכניס אותה לשאר בתי הספר.

Ninety-eight percent of our fathers are alcoholics.

98% מהאבות שלנו הם אלכוהוליסטים.

So, you can imagine how traumatized

לכן, אתם יכולים לתאר את הטראומות שעברו על הילדים

and how dysfunctional the houses are where our children come from.

וכמה שהבתים שמהם הם מגיעים הם לקויי תפקוד.

We have to send the fathers to de-addiction labs

אנחנו צריכים לשלוח את האבות למכוני גמילה

and when they come back,

ולאחר שהם יחזרו

most times sober, we have to find a job for them

לרוב פיכחים, אנחנו צריכים למצוא עבורם עבודה

so that they don't regress.

כדי שהם לא ידרדרו שוב לאלכוהול.

We have about three fathers who have been trained to cook.

יש לנו שלושה אבות שלמדו לבשל.

We have taught them nutrition, hygiene.

לימדנו אותם תזונה והיגיינה.

We have helped them set up the kitchen

לימדנו אותם להכין את המטבח

and now they are supplying food to all our children.

וכעת הם מספקים אוכל לכל הילדים שלנו.

They do a very good job because

הם עושים עבודה מאוד טובה בגלל

their children are eating their food,

שהילדים שלהם אוכלים מהאוכל שהם מכינים,

but most importantly this is the first time

אבל מעבר לכך, זאת הפעם הראשונה

they have got respect,

שהם מקבלים כבוד,

and they feel that they are doing something worthwhile.

והם מרגישים שהם עושים משהו חשוב.

More than 90 percent of our non-teaching staff

יותר מ90% מהסגל הלא מלמד שלנו

are all parents and extended families.

הם הורים ומשפחות מורחבות.

We've started many programs

יצרנו הרבה תוכניות

just to make sure that the child comes to school.

רק כדי לוודא שהילד יגיע לבית הספר.

Vocational skill program for the older siblings

תוכנית לרכישת יכולת מילולית למבוגרים נוצרה

so the younger ones are not stopped from coming to school.

כדי שלא ימנעו מילדים להגיע לבית הספר.

There is also this myth that children from the slums

ישנו מיתוס נוסף, שאומר שילדים משכונות העוני

cannot integrate with mainstream.

לא יכולים להשתלב עם הזרם המרכזי.

Take a look at this little girl

תסתכלו על הילדה הקטנה הזאת,

who was one of the 28 children

היא אחת מ28 הילדים שנבחרו

from all privileged schools,

מבין כל בתי הספר המיוחסים,

best schools in the country

הטובים ביותר במדינה

that was selected for the Duke University

ללכת לתוכנית זיהוי כשרונות

talent identification program

של אוניברסיטת דיוק

and was sent to IIM Ahmedabad.

ונשלחה ל IIM-A (בית ספר לניהול בהודו בעיר אמדאבאד).

Video: Girl: Duke IIMA Camp. Whenever we see that IIMA,

וידאו: ילדה: IIM-A: כל פעם שראינו את את ה- IIM-A

it was such a pride for us to go to that camp.

הרגשנו כל כך גאים בזה שאנחנו משתתפים במחנה הזה.

Everybody was very friendly,

והלכנו לשם. וכולם היו מאוד ידידותיים,

especially I got a lot of friends.

והכרתי הרבה חברים.

And I felt that my English has improved a lot

והרגשתי שהאנגלית שלי השתפרה מאוד

going there and chatting with friends.

בזכות זה שהלכתי לשם ודיברתי עם כל החברים.

There they met children who are

שם הכרנו ילדים שהיו

with a different standard and

עם סטנדרטים שונים,

a different mindset, a totally different society.

בעלי חשיבה שונה, מחברה שונה לגמרי.

I mingled with almost everyone.

דיברתי כמעט עם כולם.

They were very friendly.

הם היו מאוד חברותיים.

I had very good friends there,

היו לי חברים מאוד טובים שם,

who are from Delhi, who are from Mumbai.

שהם מדלהי וממובאי.

Even now we are in touch through Facebook.

אפילו עכשיו אנחנו בקשר דרך הפייסבוק.

After this Ahmedabad trip

בעקבות המחנה ב IIM-A

I've been like a totally different

השתניתי מאוד,

mingling with people and all of those.

התחלתי לדבר יותר עם אנשים.

Before that I feel like I wasn't like this.

לפני המחנה, אני לא הייתי כזאת.

I don't even mingle, or start speaking with someone so quickly.

לא הייתי ניגשת לאנשים, ומתחילה לדבר איתם בכזאת מהירות.

My accent with English improved a lot.

המבטא שלי באנגלית השתפר מאוד.

And I learned football, volleyball,

ולמדתי לשחק כדורגל, כדור-עף,

Frisbee, lots of games.

פריזבי, הרבה משחקים.

And I wouldn't want to go to Bangalore. Let me stay here.

ולא רציתי לחזור לבנגלור. רציתי להישאר שם.

Such beautiful food,

האוכל כל כך טעים.

I enjoyed it. It was so beautiful.

נהנתי ממנו מאוד. כל כך טעים.

I enjoyed eating food like

נהנתי לאכול שם מאכלים כמו

[unclear] would come and ask me,

המלצר היה שואל אותי,

"Yes ma'am, what you want?" It was so good to hear!

"כן גברתי, מה תרצי לאכול?" כל כך נהנתי לשמוע את זה!

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

SB: This girl was working as a maid

הילדה הזאת עבדה כמשרתת

before she came to school.

לפני שהיא הגיעה לבית הספר.

And today she wants to be a neurologist.

והיום היא רוצה להיות נוירולוגית.

Our children are doing brilliantly in sports.

הילדים שלנו טובים מאוד בספורט.

They are really excelling.

הם מצליחים מאוד.

There is an inter-school athletic competition

הם משתתפים בתחרות בין בתי ספר

that is held every year

שנערכת כל שנה

in Bangalore, where 5,000 children participate

בבנגלור, שבה 5,000 ילדים משתתפים

from 140 best schools in the city.

מתוך 140 בתי הספר הטובים בעיר.

We've got the best school award for three years successively.

קיבלנו את פרס "בית הספר הטוב ביותר" כבר שלוש שנים ברציפות.

And our children are coming back home

והילדים שלנו חוזרים הביתה

with bags full of medals, with lots of admirers and friends.

עם תיק מלא במדליות, והרבה מעריצים וחברים.

Last year there were a couple of kids

שנה שעברה , מספר ילדים

from elite schools that came

מבתי ספר יוקרתיים

to ask for admissions in our school.

ביקשו להרשם לבית הספר שלנו.

We also have our very own dream team.

יש לנו גם קבוצת מורים מעולה.

Why is this happening? Why this confidence?

למה זה קורה? מאיפה כל הביטחון הזה?

Is it the exposure? We have professors

האם זו החשיפה? יש לנו מרצים

from MIT, Berkeley, Stanford,

מ MIT, ברקלי, סטנפורד

Indian Institute of Science

המוסד ההודי למדע

who come and teach our children lots of scientific formulas,

שבאים ללמד את הילדים שלנו נוסחאות מדעיות,

experiments, much beyond the classroom.

ניסויים, הרבה מעבר לשעות הלימודים.

Art, music are considered

אומנות, מוזיקה, נחשבים

therapy and mediums of expression.

כתרפיה ודרך להתבטאות.

We also believe that

אנחנו גם מאמינים

it's the content that is more important.

שהתוכן יותר חשוב

It is not the infrastructure,

מהתשתית,

not the toilets, not the libraries,

לא בית השימוש, או הספריות,

but it is what actually happens in this school

אלא מה שקורה בפועל בבית הספר

that is more important.

הוא מה שקובע.

Creating an environment of learning,

ליצור אוירה לימודית,

of inquiry, of exploration

של סקרנות וחקר,

is what is true education.

זהו חינוך אמיתי.

When we started Parikrma

כשהתחלנו את פריקמה

we had no idea which direction we were taking.

לא ידענו לאיזה כיוון אנחנו הולכים.

We didn't hire McKinsey to do a business plan.

לא שכרנו את מקינסי כדי שיעשה לנו תוכנית עסקית.

But we know for sure that

אבל אנחנו יודעים בבטחון,

what we want to do today is

שמה שאנחנו רוצים לעשות היום,

take one child at a time,

זה ללמד כל ילד בנפרד,

not get bogged with numbers,

לא להתסחרר עם מספרים,

and actually see the child complete

ולראות את הילד משלים

the circle of life,

את מעגל החיים,

and unleash his total potential.

ומממש את הפוטנציאל המירבי שלו.

We do not believe in scale

אנחנו לא מאמינים בדירוג

because we believe in quality,

כי אנחנו מאמינים באיכות,

and scale and numbers will automatically happen.

ודירוג ומספרים יקרו בצורה אוטומטית.

We have corporates that have stood behind us,

יש תאגידים שעמדו מאחורינו,

and we are able to, now, open more schools.

וכעת אנחנו מסוגלים להקים בתי ספר נוספים.

But we began with the idea

אבל התחלנו לממש את

of one child at a time.

הרעיון של ללמד כל ילד בנפרד.

This is five-year-old Parusharam.

זהו פרושרם בין החמש.

He was begging

הוא התחנן

by a bus stop a few years ago,

ליד תחנת אוטובוס לפני כמה שנים.

got picked up and is now in an orphanage,

אספו אותו, ועכשיו הוא בבית יתומים,

has been coming to school for the last four and a half months.

הוא מגיע כבר ארבעה וחצי חודשים לבית הספר.

He's in kindergarten.

הוא בגן ילדים

He has learned how to speak English.

והוא למד לדבר אנגלית.

We have a model by which kids can speak English

יש לנו מודל לפיו ילדים יכולים ללמוד אנגלית

and understand English

ולהבין אנגלית

in three month's time.

בתוך שלושה חודשים.

He can tell you stories in English

הוא יכול לספר לכם סיפורים באנגלית,

of the thirsty crow, of the crocodile

על העורב הצמא, על התנין

and of the giraffe.

ועל הג'ירפה.

And if you ask him what he likes to do

ואם תשאלו אותו מה הוא אוהב לעשות,

he will say, "I like sleeping.

הוא יגיד לכם - "אני אוהב לישון."

I like eating. I like playing."

"אני אוהב לאכול. אני אוהב לשחק."

And if you ask him what he wants to do,

ואם תשאלו אותו מה הוא מתחשק לו לעשות

he will say, "I want to horsing."

הוא יגיד - "אני רוצה סוסים."

Now, "horsing" is going for a horse ride.

הכוונה ב"סוסים" היא לרכיבה על סוסים.

So, Parusharam comes to my office every day.

אז, פרושרם מגיע אל המשרד שלי כל יום.

He comes for a tummy rub,

הוא בא כדי שאני אשפשף לו את הבטן,

because he believes that will give me luck. (Laughter)

כי הוא מאמין שזה יביא לי מזל.

When I started Parikrma

כשהתחלתי את פריקמה

I began with a great deal of arrogance

התחלתי עם הרבה שחצנות

of transforming the world.

וחשבתי שאני אשנה את העולם.

But today I have been transformed.

אבל היום השתניתי.

I have been changed with my children.

השתניתי עם הילדים שלי.

I've learned so much from them:

למדתי כל כך הרבה מהם,

love, compassion, imagination

אהבה, חמלה, דמיון,

and such creativity.

ויצירתיות.

Parusharam is Parikrma

פרושרם הוא בעצמו פריקמה,

with a simple beginning but a long way to go.

עם התחלה פשוטה, אבל עם דרך ארוכה לפניו.

I promise you, Parusharam

אני מבטיחה לכם שפרושרם

will speak in the TED conference a few years from now.

ידבר בוועידת TED בעוד כמה שנים.

Thank you.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)