Why the buildings of the future will be shaped by ... you | Marc Kushner

Translator: Joseph Geni Reviewer: Krystian Aparta

מתרגם: Tal Dekkers מבקר: Ido Dekkers

Today I'm going to speak to you

היום אני עומד לדבר איתכם

about the last 30 years of architectural history.

על 30 השנים האחרונות של הסטוריה ארכיטקטונית.

That's a lot to pack into 18 minutes.

זה הרבה לדחוס ב 18 דקות.

It's a complex topic,

זה נושא מורכב,

so we're just going to dive right in at a complex place:

אז פשוט נצלול פנימה במקום מורכב:

New Jersey.

ניו ג'רזי.

Because 30 years ago, I'm from Jersey,

מפני שלפני 30 שנה, אני מניו ג'רזי.

and I was six, and I lived there in my parents' house

והייתי בן שש וגרתי שם בבית הורי

in a town called Livingston,

בעיר שנקראת ליווינגסטון,

and this was my childhood bedroom.

וזה היה חדר ילדותי.

Around the corner from my bedroom

מעבר לפינה מחדר השינה שלי

was the bathroom that I used to share with my sister.

היה חדר השרותים שחלקתי עם אחותי.

And in between my bedroom and the bathroom

ובין חדר השינה שלי והשרותים

was a balcony that overlooked the family room.

היתה מרפסת שצפתה על חדר המשפחה.

And that's where everyone would hang out and watch TV,

ושם כולם היו מבלים וצופים בטלויזיה,

so that every time that I walked from my bedroom to the bathroom,

כך שבכל פעם שהלכתי מחדרי לשרותים,

everyone would see me,

כולם היו רואים אותי,

and every time I took a shower and would come back in a towel,

ובכל פעם שהתקלחתי וחזרתי עטוף במגבת,

everyone would see me.

כולם היו רואים אותי.

And I looked like this.

ונראתי כך.

I was awkward,

הייתי מובך,

insecure, and I hated it.

חסר ביטחון, ושנאתי את זה.

I hated that walk, I hated that balcony,

שנאתי את ההליכה ההיא שנאתי את המרפסת ההיא,

I hated that room, and I hated that house.

שנאתי את החדר ההוא, ושנאתי את הבית ההוא.

And that's architecture.

וזאת ארכיטקטורה.

(Laughter)

(צחוק)

Done.

נגמר.

That feeling, those emotions that I felt,

התחושה הזאת, אותם רגשות שהרגשתי,

that's the power of architecture,

זה הכוח של ארכיטקטורה,

because architecture is not about math and it's not about zoning,

מפני שאדריכלות היא לא על מתמטיקה והיא לא על בנייה,

it's about those visceral, emotional connections

זה על הקשרים הפנימיים, הרגשיים האלה

that we feel to the places that we occupy.

שאנחנו מרגישים למקומות שאנחנו שוכנים בהם.

And it's no surprise that we feel that way,

וזה לא מפתיע שאנו מרגישים כך,

because according to the EPA,

מפני שלפי ה EPA,

Americans spend 90 percent of their time indoors.

אמריקאים מבלים 90 אחוזים מזמנם בתוך מבנים.

That's 90 percent of our time surrounded by architecture.

אלו 90 אחוזים מזמננו מוקפים בארכיטקטורה.

That's huge.

זה ענק.

That means that architecture is shaping us in ways that we didn't even realize.

זה אומר שארכיטקטורה מעצבת אותנו בדרכים שאנו אפילו לא מודעים להן.

That makes us a little bit gullible and very, very predictable.

זה גורם לנו להיות קצת נאיבים ומאוד, מאוד צפויים.

It means that when I show you a building like this,

זה אומר שכשאני מראה לכם מבנה כמו זה,

I know what you think:

אני יודע מה אתם חושבים:

You think "power" and "stability" and "democracy."

אתם חושבים "כוח" ו "יציבות" ו "דמוקרטיה"

And I know you think that because it's based on a building

ואני יודע שאתם חושבים כך מפני שזה מבוסס על מבנה

that was build 2,500 years ago by the Greeks.

שנבנה לפני 2500 שנה על ידי היוונים.

This is a trick.

זהו תכסיס.

This is a trigger that architects use

זה טריגר שארכיטקטורה משתמשת בו

to get you to create an emotional connection

כדי לגרום לכם ליצור חיבור רגשי

to the forms that we build our buildings out of.

לצורות שאנחנו בונים איתן את המבנים שלנו.

It's a predictable emotional connection,

זהו חיבור רגשי צפוי,

and we've been using this trick for a long, long time.

ואנחנו משתמשים בתכסיס הזה כבר המון המון זמן.

We used it [200] years ago to build banks.

השתמשנו בו לפני 200 שנה לבניית בנקים.

We used it in the 19th century to build art museums.

השתמשנו בו במאה ה 19 בכדי לבנות מוזאוני אומנות.

And in the 20th century in America,

ובשנות ה 20 של אמריקה,

we used it to build houses.

השתמשנו בו לבניית בתים.

And look at these solid, stable little soldiers

תסתכלו על החיילים היציבים והמוצקים האלו

facing the ocean and keeping away the elements.

ניצבים מול האוקיינוס ומרחיקים את היסודות.

This is really, really useful,

זה באמת, באמת, שימושי.

because building things is terrifying.

מכיוון שבניית דברים מפחידה.

It's expensive, it takes a long time, and it's very complicated.

זה יקר, זה לוקח הרבה זמן, וזה מואד מורכב.

And the people that build things --

והאנשים שבונים דברים --

developers and governments --

מפתחים וממשלות --

they're naturally afraid of innovation,

מפחדים באופן טבעי מחדשנות,

and they'd rather just use those forms that they know you'll respond to.

והם מעדיפים להשתמש בצורות אלה שהם יודעים שאתם תגיבו אליהן.

That's how we end up with buildings like this.

וכך אנו מוצאים עצמנו עם מבנים כמו זה.

This is a nice building.

זה מבנה נחמד.

This is the Livingston Public Library

זאת הסיפרייה הציבורית של ליווינגסטון

that was completed in 2004 in my hometown,

שבנייתה הסתיימה ב 2004 בעיר מגורי,

and, you know, it's got a dome

ואתם יודעים, יש לזה כיפה

and it's got this round thing and columns, red brick,

ויש לזה את הדבר העגול הזה ועמודים, לבנים אדומות,

and you can kind of guess what Livingston is trying to say with this building:

ואתם יכולים לנחש מה ליווינגסטון מנסה להגיד עם המבנה הזה:

children, property values and history.

ילדים, ערכי נכס והיסטוריה.

But it doesn't have much to do with what a library actually does today.

אבל אין לזה ממש קשר למה שספרייה למעשה עושה היום.

That same year, in 2004, on the other side of the country,

באותה השנה, ב 2004, בצידה השני של המדינה,

another library was completed,

בניית סיפרייה נוספת הושלמה,

and it looks like this.

והיא נראית כך.

It's in Seattle.

זה בסיאטל.

This library is about how we consume media in a digital age.

ספרייה זו היא על איך אנו צורכים מדיה בעידן דיגיטלי.

It's about a new kind of public amenity for the city,

זה על סוג חדש של מתקני נוחות ציבוריים בעיר,

a place to gather and read and share.

מקום להתכנס ולקרוא ולשתף.

So how is it possible

אז כיצד זה אפשרי

that in the same year, in the same country,

שבאותה השנה, באותה מדינה,

two buildings, both called libraries,

שני מבנים, שניהם נקראים ספריות,

look so completely different?

נראים שונה לחלוטין?

And the answer is that architecture works on the principle of a pendulum.

והתשובה היא שארכיטקטורה עובדת על עקרון המטוטלת.

On the one side is innovation,

בצד אחד נמצאת חדשנות,

and architects are constantly pushing, pushing for new technologies,

ארכיטקטורה דוחפת בקביעות, דוחפת לטכנולוגיות חדשות,

new typologies, new solutions for the way that we live today.

טיפולוגיות חדשות, פתרונות חדשים לאופן שבו אנו חיים היום.

And we push and we push and we push

ואנו דוחפים ואנו דוחפים ודוחפים

until we completely alienate all of you.

עד שאנחנו מרחיקים לחלוטין את כולכם.

We wear all black, we get very depressed,

אנחנו לובשים שחור, אנחנו מדוכאים מאוד,

you think we're adorable,

אתם חושבים שאנחנו מקסימים,

we're dead inside because we've got no choice.

אנחנו מתים בפנים מפני שלא נשארה לנו ברירה.

We have to go to the other side

אנחנו חייבים ללכת לצד השני

and reengage those symbols that we know you love.

ולשלב מחדש את הסמלים האלה שאנחנו יודעים שאתם אוהבים.

So we do that, and you're happy,

אז אנחנו עושים את זה, ואתם שמחים.

we feel like sellouts,

אנחנו מרגישים כאילו מכרנו את עצמנו,

so we start experimenting again

אז אנחנו מתחילים לנסות שוב

and we push the pendulum back and back and forth and back and forth

ואנחנו דוחפים את המטוטלת חזרה וקדימה ואחורה וקדימה ואחורה

we've gone for the last 300 years,

ככה היינו ב-300 השנים האחרונות,

and certainly for the last 30 years.

ובהחלט ב -30 השנים האחרונות.

Okay, 30 years ago we were coming out of the '70s.

בסדר, לפני 30 שנה יצאנו משנות ה-70.

Architects had been busy experimenting with something called brutalism.

ארכיטקטים היו עסוקים בניסיונות עם משהו שנקרא ברוטליזם.

It's about concrete.

זה בנושא בטון.

(Laughter)

(צחוק)

You can guess this.

אתם יכולים לנחש זאת.

Small windows, dehumanizing scale.

חלונות קטנים בקנה מידה לא אנושי.

This is really tough stuff.

זה באמת חומר קשה.

So as we get closer to the '80s,

אז כשאנחנו מתקרבים לשנות ה-80,

we start to reengage those symbols.

אנחנו מתחילים לארגן מחדש את הסמלים האלה.

We push the pendulum back into the other direction.

אנחנו דוחפים את המטוטלת חזרה לכיוון השני.

We take these forms that we know you love

אנחנו לוקחים את הצורות שאנחנו יודעים שאתם אוהבים

and we update them.

ואנחנו מעדכנים אותן.

We add neon

אנחנו מוסיפים ניאון

and we add pastels

ואנחנו מוסיפים פסטלים

and we use new materials.

ואנחנו משתמשים בחומרים חדשים.

And you love it.

ואתם אוהבים את זה.

And we can't give you enough of it.

ואנחנו לא יכולים לתת לכם מספיק מזה.

We take Chippendale armoires

אנחנו לוקחים את הארון של צ'יפנדייל

and we turned those into skyscrapers,

ואנחנו הופכים אותו לגורד שחקים,

and skyscrapers can be medieval castles made out of glass.

וגורדי שחקים יכולים להיות טירות מימי הביניים עשויות זכוכית.

Forms got big,

צורות גדלו,

forms got bold and colorful.

צורות נעשו נועזות וצבעוניות.

Dwarves became columns.

גמדים הפכו לעמודים.

(Laughter)

(צחוק)

Swans grew to the size of buildings.

ברבורים גדלו למימדים של בניינים.

It was crazy.

זה היה טרוף.

But it's the '80s, it's cool.

אבל אלו שנות ה-80, זה מגניב.

(Laughter)

(צחוק)

We're all hanging out in malls

כולנו מבלים בקניונים

and we're all moving to the suburbs,

וכולנו עוברים לפרברים,

and out there, out in the suburbs,

ושם בחוץ בפרברים,

we can create our own architectural fantasies.

אנחנו יכולים ליצור פנטזיות ארכיטקטוניות משלנו.

And those fantasies,

והפנטזיות האלה,

they can be Mediterranean

יכולות להיות ים תיכוניות

or French

או צרפתיות

or Italian.

או איטלקיות

(Laughter)

(צחוק)

Possibly with endless breadsticks.

ייתכן עם מקלות לחם אינסופיים.

This is the thing about postmodernism.

זה העניין עם פוסטמודרניזם.

This is the thing about symbols.

זהו העניין עם סמלים.

They're easy, they're cheap,

הם קלים, הם זולים,

because instead of making places,

מפני שבמקום ליצור מקומות,

we're making memories of places.

אנחנו יוצרים זכרונות של מקומות.

Because I know, and I know all of you know,

מפני שאני יודע, ואני יודע שכולכם יודעים,

this isn't Tuscany.

שזאת לא טוסקנה.

This is Ohio.

זאת אוהיו.

(Laughter)

(צחוק)

So architects get frustrated,

אז ארכיטקטים נעשים מתוסכלים,

and we start pushing the pendulum back into the other direction.

ואנחנו מתחילים לדחוף את המטוטלת חזרה לכיוון השני.

In the late '80s and early '90s,

בשלהי שנות ה-80 ותחילת ה-90,

we start experimenting with something called deconstructivism.

אנחנו התחלנו להתנסות עם משהו שנקרא דה-קונסטרוקטיביזם.

We throw out historical symbols,

אנחנו זורקים סמלים היסטוריים,

we rely on new, computer-aided design techniques,

אנחנו מסתמכים על טכניקות עיצוב חדשות, בעזרת מחשב,

and we come up with new compositions,

ואנחנו באים עם קומפוזיציות חדשות,

forms crashing into forms.

צורות מתרסקות לתוך צורות.

This is academic and heady stuff,

זהו חומר אקדמי מרגש,

it's super unpopular,

הוא סופר לא פופולרי,

we totally alienate you.

לגמרי הרחקנו אתכם.

Ordinarily, the pendulum would just swing back into the other direction.

בדרך כלל, המטוטלת היתה רק חוזרת לכיוון השני.

And then, something amazing happened.

ואז, משהו מדהים קרה.

In 1997, this building opened.

ב-1997, נפתח המבנה הזה.

This is the Guggenheim Bilbao, by Frank Gehry.

זהו גוגנהיים בבילבאו, של פרנק גרי.

And this building

והמבנה הזה

fundamentally changes the world's relationship to architecture.

משנה ביסודו את מערכת היחסים של העולם לאדריכלות.

Paul Goldberger said that Bilbao was one of those rare moments

פול גולדברגר אמר שבילבאו היה אחד מאותם רגעים נדירים

when critics, academics, and the general public

שמבקרים, אנשי אקדמיה, והציבור הרחב

were completely united around a building.

היו לגמרי מאוחדים סביב מבנה.

The New York Times called this building a miracle.

הניו יורק טיימס קרא למבנה הזה פלא.

Tourism in Bilbao increased 2,500 percent

התיירות בבילבאו גדלה ב-2,500 אחוזים

after this building was completed.

לאחר שהמבנה הזה הושלם.

So all of a sudden, everybody wants one of these buildings:

אז לפתע, כולם רצו אחד מהמבנים האלה:

L.A.,

לוס אנג'ילס,

Seattle,

סיאטל,

Chicago,

שיקגו,

New York,

ניו יורק,

Cleveland,

קליבלנד,

Springfield.

ספרינגפילד.

(Laughter)

(צחוק)

Everybody wants one, and Gehry is everywhere.

כולם רוצים אחד וגרי נמצא בכל מקום.

He is our very first starchitect.

הוא הארכיטקט כוכב הראשון שלנו.

Now, how is it possible that these forms --

עכשיו, כיצד זה אפשרי שהצורות האלה --

they're wild and radical --

הן פרועות וקיצוניות --

how is it possible that they become so ubiquitous throughout the world?

כיצד זה ייתכן שהן הפכו לכל כך נפוצות ברחבי העולם?

And it happened because media so successfully galvanized around them

וזה קרה בגלל שהתקשורת התאחדה סביבם בהצלחה כה רבה.

that they quickly taught us that these forms mean culture and tourism.

שהם לימדו אותנו במהירות שהצורות הללו פרושן תרבות ותיירות.

We created an emotional reaction to these forms.

יצרנו תגובה רגשית לצורות הללו.

So did every mayor in the world.

כך עשה כל ראש עיר בעולם.

So every mayor knew that if they had these forms,

אז כל ראש עיר ידע שאם היו לו הצורות האלו,

they had culture and tourism.

היה לו תרבות ותיירות.

This phenomenon at the turn of the new millennium

תופעה זו בתורו של המילניום החדש

happened to a few other starchitects.

קרתה לכוכבי ארכיטקטורה נוספים.

It happened to Zaha

זה קרה לזאהה

and it happened to Libeskind,

וזה קרה לליבסקינד,

and what happened to these elite few architects

ומה שקרה לכמה מאדריכלי האליטה האלה

at the turn of the new millennium

בתורו של המילניום החדש

could actually start to happen to the entire field of architecture,

למעשה יכול היה להתחיל לקרות לכל תחום האדריכלות,

as digital media starts to increase the speed

כשהמדיה הדיגיטלית הגבירה את המהירות

with which we consume information.

שבה אנו צורכים מידע.

Because think about how you consume architecture.

מפני שתחשבו איך אתם צורכים ארכיטקטורה.

A thousand years ago,

לפני אלף שנים,

you would have had to have walked to the village next door to see a building.

הייתם צריכים ללכת לכפר הסמוך בכדי לראות מבנה.

Transportation speeds up:

תחבורה תפסה תאוצה:

You can take a boat, you can take a plane, you can be a tourist.

אתם יכולים לקחת סירה, לקחת מטוס, אתם יכולים להיות תיירים.

Technology speeds up: You can see it in a newspaper, on TV,

טכנולוגיה תפסה תאוצה: אתם יכולים לראות את זה בעיתונים, בטלוויזיה,

until finally, we are all architectural photographers,

עד שלבסוף, כולנו צלמי ארכיטקטורה,

and the building has become disembodied from the site.

והמבנה הפך למנותק מהאתר.

Architecture is everywhere now,

ארכיטקטורה נמצאת בכל מקום עכשיו,

and that means that the speed of communication

וזה אומר שמהירות התקשורת

has finally caught up to the speed of architecture.

לבסוף השיגה את המהירות של האדריכלות.

Because architecture actually moves quite quickly.

מפני שארכיטקטורה נעה די מהר למעשה.

It doesn't take long to think about a building.

לא לוקח זמן רב לחשוב על מבנה.

It takes a long time to build a building,

לוקח זמן רב לבנות מבנה,

three or four years,

שלוש או ארבע שנים,

and in the interim, an architect will design two or eight

ובינתיים, אדריכל יתכנן שניים או שמונה

or a hundred other buildings

או מאה מבנים אחרים

before they know if that building that they designed four years ago

לפני שהוא ידע אם הבניין שהוא תכנן לפני ארבע שנים

was a success or not.

היה הצלחה או לא.

That's because there's never been a good feedback loop in architecture.

זה מפני שמעולם לא היה מעגל טוב של משוב באדריכלות.

That's how we end up with buildings like this.

כך אנחנו מוצאים עצמנו עם מבנים כאלו.

Brutalism wasn't a two-year movement,

הברוטליזם לא היתה תנועה דו-שנתית,

it was a 20-year movement.

זאת היתה תנועה של 20 שנה.

For 20 years, we were producing buildings like this

במשך 20 שנה, ייצרנו מבנים כמו זה

because we had no idea how much you hated it.

מפני שלא היה לנו מושג כמה שנאתם אותם.

It's never going to happen again,

זה לעולם לא הולך להתרחש שוב,

I think,

אני חושב,

because we are living on the verge of the greatest revolution in architecture

מפני שאנחנו חיים על סף המהפכה הגדולה ביותר באדריכלות

since the invention of concrete,

מאז המצאת הבטון,

of steel, or of the elevator,

הפלדה, או של המעליות,

and it's a media revolution.

וזאת מהפכה תקשורתית.

So my theory is that when you apply media to this pendulum,

אז התאוריה שלי היא שכאשר אתם מפנים תקשורת למטוטלת הזו,

it starts swinging faster and faster,

היא מתחילה להתנדנד מהר יותר ויותר,

until it's at both extremes nearly simultaneously,

עד שהיא נמצאת בשני הקצוות כמעט בו זמנית,

and that effectively blurs the difference between innovation and symbol,

וזה למעשה מטשטש את ההבדל בין חדשנות וסמלים,

between us, the architects, and you, the public.

ביניינו, הארכיטקטים ואתם, הציבור.

Now we can make nearly instantaneous, emotionally charged symbols

אנחנו יכולים עכשיו ליצור סמלים כמעט מיידיים, טעונים רגשית

out of something that's brand new.

ממשהו שהוא חדש לגמרי.

Let me show you how this plays out

תנו לי להראות לכם כיצד זה עובד

in a project that my firm recently completed.

בפרוייקט שהחברה שלי סיימה לאחרונה.

We were hired to replace this building, which burned down.

שכרו אותנו להחליף את הבניין הזה שנשרף.

This is the center of a town called the Pines

זהו מרכז עיר שנקראת פיינס

in Fire Island in New York State.

בפייר איילנד שבמדינת ניו יורק.

It's a vacation community.

זו קהילת חופש.

We proposed a building that was audacious,

הצענו מבנה שהיה נועז,

that was different than any of the forms that the community was used to,

שהיה שונה מכל הצורות שהקהילה היתה רגילה אליהן,

and we were scared and our client was scared

ופחדנו והלקוח שלנו פחד

and the community was scared,

והקהילה פחדה,

so we created a series of photorealistic renderings

אז יצרנו סדרת הדמיות פוטוראליסטיות

that we put onto Facebook

שהעלנו לפייסבוק

and we put onto Instagram,

והעלנו לאינסטגרם,

and we let people start to do what they do:

ונתנו לאנשים לעשות מה שהם עושים:

share it, comment, like it, hate it.

לשתף, להגיב, לאהוב, לשנוא את זה.

But that meant that two years before the building was complete,

אבל זה אומר ששנתיים לפני שהבניין הושלם,

it was already a part of the community,

זה כבר היה חלק מהקהילה,

so that when the renderings looked exactly like the finished product,

כך שכאשר ההדמיות נראו בדיוק כמו המוצר המוגמר,

there were no surprises.

לא היו הפתעות.

This building was already a part of this community,

המבנה כבר היה חלק מהקהילה הזאת,

and then that first summer,

ואז בקיץ הראשון,

when people started arriving and sharing the building on social media,

כשאנשים החלו להגיע ולשתף את המבנה במדיה החברתית,

the building ceased to be just an edifice and it became media,

הבניין חדל להיות רק מבנה והפך לתקשורת,

because these, these are not just pictures of a building,

כי אלה, אלה אינן רק תמונות של מבנה,

they're your pictures of a building.

אלה התמונות שלכם של מבנה.

And as you use them to tell your story,

וכשאתם משתמשים בהן בכדי לספר את סיפורכם,

they become part of your personal narrative,

הן הופכות לחלק מהנרטיב האישי שלכם,

and what you're doing is you're short-circuiting

ומה שאתם עושים הוא שאתם עושים קצר חשמלי

all of our collective memory,

לכל הזיכרון הקולקטיבי שלנו,

and you're making these charged symbols for us to understand.

ואתם יוצרים את הסמלים הטעונים האלה עבורנו שנבין.

That means we don't need the Greeks anymore

זה אומר שאנחנו לא צריכים את היוונים עוד

to tell us what to think about architecture.

שיגידו לנו מה לחשוב על ארכיטקטורה.

We can tell each other what we think about architecture,

אנחנו יכולים להגיד אחד לשני מה אנחנו חושבים על ארכיקטורה,

because digital media hasn't just changed the relationship between all of us,

מפני שמדיה דיגיטאלית לא רק שינתה את היחסים בין כולנו,

it's changed the relationship between us and buildings.

היא שינתה את היחסים בינינו לבין המבנים,

Think for a second about those librarians back in Livingston.

חשבו לרגע על הספרנים בליווינגסטון.

If that building was going to be built today,

אם המבנה הזה היה נבנה היום,

the first thing they would do is go online and search "new libraries."

הדבר הראשון שהם היו עושים זה לעלות לרשת ולחפש "ספריות חדשות"

They would be bombarded by examples of experimentation, of innovation,

הם היו מופגזים על ידי דוגמאות של ניסויים, חדשנות,

of pushing at the envelope of what a library can be.

של לדחוף את המעטפת של מה ספרייה יכולה להיות.

That's ammunition.

זאת תחמושת.

That's ammunition that they can take with them

זאת תחמושת שהם יכולים לקחת איתם

to the mayor of Livingston, to the people of Livingston,

לראש העיר של ליווינגסטון, לתושבים של ליווינגסטון,

and say, there's no one answer to what a library is today.

ולהגיד, שאין תשובה אחת למה היא ספרייה כיום.

Let's be a part of this.

בואו נהיה חלק מזה.

This abundance of experimentation

השפע הזה של ניסויים

gives them the freedom to run their own experiment.

נותן להם את החופש להריץ את הניסיונות שלהם.

Everything is different now.

הכל שונה עכשיו.

Architects are no longer these mysterious creatures

ארכיטקטים אינם עוד יצורים מסתוריים

that use big words and complicated drawings,

המשתמשים במילים גדולות וציורים מסובכים,

and you aren't the hapless public,

ואתם אינכם הציבורי האומלל,

the consumer that won't accept anything that they haven't seen anymore.

הצרכן שלא מוכן לקבל כל דבר שהוא לא ראה כבר.

Architects can hear you,

ארכיטקטים יכולים לשמוע אתכם,

and you're not intimidated by architecture.

ואתם אינכם מאויימים על ידי ארכיטקטורה.

That means that that pendulum swinging back and forth

זה אומר שהמטוטלת המתנדנדת קדימה ואחורה

from style to style, from movement to movement,

מסגנון לסגנון, מתנועה לתנועה,

is irrelevant.

אינה רלוונטית.

We can actually move forward

אנחנו למעשה יכולים להתקדם

and find relevant solutions to the problems that our society faces.

ולמצוא פתרונות רלוונטים לבעיות שעומדות בפני החברה שלנו.

This is the end of architectural history,

זה סופה של ההיסטוריה הארכיטקטונית,

and it means that the buildings of tomorrow

וזה אומר שהמבנים של מחר

are going to look a lot different than the buildings of today.

הולכים להראות שונה מאוד מהמבנים של היום.

It means that a public space in the ancient city of Seville

זה אומר שמרחב ציבורי בעיר העתיקה של סביליה

can be unique and tailored to the way that a modern city works.

יכול להיות ייחודי ומותאם לאופן שבו עיר מודרנית עובדת.

It means that a stadium in Brooklyn can be a stadium in Brooklyn,

זה אומר שאצטדיון בברוקלין יכול להיות אצטדיון בברוקלין,

not some red-brick historical pastiche

לא איזה חיקוי היסטורי ללבנים אדומות

of what we think a stadium ought to be.

של מה שאנחנו חושבים שאצטדיון צריך להיות.

It means that robots are going to build our buildings,

זה אומר שרובוטים הולכים לבנות את הבניינים שלנו,

because we're finally ready for the forms that they're going to produce.

מפני שאנחנו סוף סוף מוכנים לצורות שהם הולכים לייצר.

And it means that buildings will twist to the whims of nature

וזה אומר שבניינים יהיו שזורים בגחמותיו של הטבע

instead of the other way around.

במקום להיפך.

It means that a parking garage in Miami Beach, Florida,

זה אומר שחניון במיאמי ביץ ', פלורידה,

can also be a place for sports

יכול להיות גם מקום לספורט

and for yoga

וליוגה

and you can even get married there late at night.

ואתם אפילו יכולים להתחתן שם מאוחר יותר בלילה.

(Laughter)

(צחוק)

It means that three architects can dream about swimming

זה אומר ששלושה ארכיטקטים יכולים לחלום על לשחות

in the East River of New York,

בנהר המזרחי של ניו יורק,

and then raise nearly half a million dollars

ולאחר מכן לגייס כמעט חצי מיליון דולר

from a community that gathered around their cause,

מקהילה שהתאספה סביב מטרתם,

no one client anymore.

אין יותר לקוח אחד.

It means that no building is too small for innovation,

זה אומר שאין בניין קטן מדי לחדשנות,

like this little reindeer pavilion

כמו ביתן האיילים הקטן הזה

that's as muscly and sinewy as the animals it's designed to observe.

שהוא שרירי וחסון כמו החיות שהוא תוכנן לצפות עליהן.

And it means that a building doesn't have to be beautiful

וזה אומר שמבנה לא צריך להיות יפה

to be lovable,

בכדי להיות מלבב,

like this ugly little building in Spain,

כמו המבנה המכוער הקטן הזה בספרד,

where the architects dug a hole,

שהאדריכלים חפרו בו בור,

packed it with hay,

העמיסו אותו עם חציר,

and then poured concrete around it,

ולאחר מכן שפכו סביבו בטון,

and when the concrete dried,

וכשהבטון התייבש,

they invited someone to come and clean that hay out

הם הזמינו מישהו שיבוא ויפנה את החציר

so that all that's left when it's done

כך שכל מה שנשאר לאחר שזה נעשה

is this hideous little room

הוא החדר הקטן הזוועתי הזה

that's filled with the imprints and scratches of how that place was made,

המלא בטביעות ושריטות של איך המקום הזה נעשה,

and that becomes the most sublime place to watch a Spanish sunset.

וזה הפך למקום הנשגב ביותר לצפות בשקיעה ספרדית.

Because it doesn't matter if a cow builds our buildings

מפני שזה לא משנה אם פרה בונה את המבנים שלנו

or a robot builds our buildings.

או רובוט בונה את המבנים שלנו.

It doesn't matter how we build, it matters what we build.

זה לא משנה איך אנחנו בונים, חשוב מה אנחנו בונים

Architects already know how to make buildings that are greener

אדריכלים כבר יודעים איך להפוך את המבנים לירוקים יותר

and smarter and friendlier.

וחכמים וידידותיים יותר.

We've just been waiting for all of you to want them.

אנחנו רק חיכינו לכולכם שתרצו אותם.

And finally, we're not on opposite sides anymore.

ולבסוף, אנחנו לא בצדדים מנוגדים יותר.

Find an architect, hire an architect,

מצאו אדריכל, שיכרו אדריכל,

work with us to design better buildings, better cities, and a better world,

עבדו איתנו כדי לתכנן בניינים טובים יותר, ערים טובות יותר, ועולם טוב יותר,

because the stakes are high.

כי הסיכונים גבוהים.

Buildings don't just reflect our society, they shape our society

בניינים לא רק משקפים את החברה שלנו, הם מעצבים את החברה שלנו

down to the smallest spaces:

עד לחללים הקטנים ביותר:

the local libraries,

הספריות המקומיות,

the homes where we raise our children,

הבתים בהם אנו מגדלים את ילדינו,

and the walk that they take from the bedroom to the bathroom.

וההליכה שהם עושים מחדר השינה לחדר האמבטיה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)