You are not alone in your loneliness | Jonny Sun

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Allon Sasson

Hello.

שלום.

I'd like to introduce you to someone.

אני רוצה להציג בפניכם מישהו.

This is Jomny.

זהו ג'ומני.

That's "Jonny" but spelled accidentally with an "m,"

זה "ג'וני" אבל מאוית בטעות עם "מ"

in case you were wondering,

במקרה שתהיתם,

because we're not all perfect.

כי איננו לחלוטין מושלמים.

Jomny is an alien

ג'ומני הוא חייזר

who has been sent to earth with a mission to study humans.

שנשלח לכדור הארץ עם משימה לחקור את בני האדם.

Jomny is feeling lost and alone and far from home,

ג'ומני מרגיש אבוד ובודד ורחוק מהבית,

and I think we've all felt this way.

ואני חושב שכולנו הרגשנו כך.

Or, at least I have.

או,לפחות אני.

I wrote this story about this alien at a moment in my life

כתבתי את הסיפור על החייזר הזה ברגע בחיי

when I was feeling particularly alien.

שcu הרגשתי זר במיוחד

I had just moved to Cambridge and started my doctoral program at MIT,

בדיוק עברתי לקיימברידג' והתחלתי את לימודי הדוקטורט ב-MIT,

and I was feeling intimidated and isolated and very much like I didn't belong.

והרגשתי מאוים ומבודד ומאוד לא שייך.

But I had a lifeline of sorts.

אבל היה לי סוג של חבל הצלה.

See, I was writing jokes for years and years

אני כתבתי בדיחות במשך שנים על שנים

and sharing them on social media,

ושיתפתי אותם במדיה החברתית,

and I found that I was turning to doing this more and more.

וגיליתי שאני עושה זאת יותר ויותר.

Now, for many people, the internet can feel like a lonely place.

עבור רבים, האינטרנט יכול להרגיש כמו מקום בודד.

It can feel like this,

זה יכול להרגיש כך,

a big, endless, expansive void

ריק רחב ואינסופי,

where you can constantly call out to it but no one's ever listening.

שבו אתם יכולים תמיד לזעוק אליו אבל אף אחד לא מקשיב.

But I actually found a comfort in speaking out to the void.

למעשה, מצאתי נחמה בדיבור לתוך הריק.

I found, in sharing my feelings with the void,

מצאתי, שעל ידי שיתוף הרגשות שלי עם הריק,

eventually the void started to speak back.

בסופו של דבר החל הריק לדבר חזרה.

And it turns out that the void isn't this endless lonely expanse at all,

ומתברר שהריק כלל אינו מרחב בודד ואינסופי,

but instead it's full of all sorts of other people,

אלא מלא בכל מיני אנשים אחרים,

also staring out into it and also wanting to be heard.

שגם הם בוהים בו ורוצים שישמעו אותם.

Now, there have been many bad things that have come from social media.

הרבה דברים רעים נבעו מהמדיה החברתית,

I'm not trying to dispute that at all.

אני לא מנסה לערער על זה בכלל.

To be online at any given point is to feel so much sadness

להיות מקוון בכל בכל רגע נתון זה להרגיש כל כך הרבה עצבות

and anger and violence.

וכעס ואלימות.

It can feel like the end of the world.

זה יכול לגרום להרגשה שזה סוף העולם.

Yet, at the same time, I'm conflicted

אולם, בה בעת אני חלוק בדעתי

because I can't deny the fact that so many of my closest friends

כי איני יכול להכחיש את העובדה שכל כך הרבה מחבריי הקרובים

are people that I had met originally online.

הם אנשים שפגשתי לראשונה באינטרנט.

And I think that's partly because there's this confessional nature

ואני חושב שזה בחלקו כי יש מין אופי וידויי כזה

to social media.

למדיה החברתית.

It can feel like you are writing in this personal, intimate diary

ניתן להרגיש כאילו אתם כותבים ביומן אישי ואינטימי

that's completely private,

שהוא לגמרי פרטי,

yet at the same time you want everyone in the world to read it.

אבל באותו זמן אתם רוצים שכולם ברחבי העולם יקראו את זה.

And I think part of that, the joy of that

ואני חושב שחלק מזה, השמחה בזה

is that we get to experience things from perspectives from people

היא שאנחנו זוכים לחוות דברים מנקודות מבט של אנשים אחרים

who are completely different from ourselves,

שהם שונים לגמרי מאיתנו,

and sometimes that's a nice thing.

ולפעמים קורה דבר נחמד.

For example, when I first joined Twitter,

למשל, כשהצטרפתי לראשונה לטוויטר,

I found that so many of the people that I was following

גיליתי שרבים כל כך מהאנשים שאני עוקב אחריהם

were talking about mental health and going to therapy

דיברו על בריאות נפשית והולכים לטיפול

in ways that had none of the stigma that they often do

ללא הסטיגמה, כפי שקורה לעתים קרובות

when we talk about these issues in person.

כאשר אנו מדברים על נושאים אלה באופן אישי.

Through them, the conversation around mental health was normalized,

הודות להם, השיחה סביב הבריאות הנפשית הפכה לנורמלית,

and they helped me realize that going to therapy was something

והם עזרו לי להבין שהטיפול הוא משהו

that would help me as well.

שיוכל לעזור לי גם כן.

Now, for many people,

עבור אנשים רבים,

it sounds like a scary idea to be talking about all these topics

זה נשמע כרעיון מפחיד, לדבר על הנושאים האלה

so publicly and so openly on the internet.

בפומבי וכל כך בפתיחות באינטרנט.

I feel like a lot of people think that it is a big, scary thing

אני מרגיש שהרבה אנשים חושבים שמאוד משמעותי ומפחיד

to be online if you're not already perfectly and fully formed.

להיות פעילים באינטרנט אם אינכם עדיין מושלמים ומעוצבים לחלוטין.

But I think the internet can be actually a great place to not know,

אבל אני חושב שהאינטרנט יכול להיות מקום נהדר שחבל יהיה לא להכיר אותו,

and I think we can treat that with excitement,

ואני חושב שאנחנו יכולים להתייחס אליו בהתלהבות,

because to me there's something important about sharing your imperfections

כי מבחינתי יש משהו חשוב בשיתוף הפגמים שלכם

and your insecurities and your vulnerabilities

וחוסר הביטחון, והפגיעות שלכם

with other people.

עם אנשים אחרים.

(Laughter)

(צחוק)

Now, when someone shares that they feel sad or afraid

כשאנשים משתפים עם אחרים את היותם עצובים או מפחדים

or alone, for example,

או בודדים, למשל,

it actually makes me feel less alone,

זה למעשה גורם לי להרגיש פחות בודד,

not by getting rid of any of my loneliness

לא כי זה גורם לי להיפטר מהבדידות שלי

but by showing me that I am not alone

אלא, כי זה מראה לי שאני לא היחיד

in feeling lonely.

שמרגיש בודד.

And as a writer and as an artist,

וכסופר, וכאמן,

I care very much about making this comfort of being vulnerable

מאוד חשוב לי להפוך את המצב בו מרגישים פגועים

a communal thing, something that we can share with each other.

לעניין קהילתי, למשהו שאנחנו יכולים לשתף זה עם זה.

I'm excited about externalizing the internal,

אני נרגש לגבי החצנת הפנימיות,

about taking those invisible personal feelings that I don't have words for,

כשלוקחים את הרגשות האישיים הבלתי נראים, שאיני יכול לתאר במילים,

holding them to the light, putting words to them,

להוציאם לאור ולתת להם מילים,

and then sharing them with other people

ולאחר מכן לשתף אותם עם אנשים אחרים

in the hopes that it might help them find words to find their feelings as well.

בתקווה שזה עשוי לעזור להם למצוא מילים גם לרגשות שלהם.

Now, I know that sounds like a big thing,

אני יודע שזה נשמע כמו דבר גדול,

but ultimately I'm interested in putting all these things

אבל בסופו של דבר אני מעוניין לשים את כל הדברים האלה

into small, approachable packages,

בתוך חבילות קטנות ונגישות,

because when we can hide them into these smaller pieces,

כי כשאנחנו יכולים להסוות אותם בתוך חבילות קטנות אלו,

I think they are easier to approach, I think they're more fun.

אני חושב שהם יותר נגישים ויותר מהנים.

I think they can more easily help us see our shared humanness.

ויכולים ביתר קלות לעזור לנו לראות את האנושיות המשותפת שלנו.

Sometimes that takes the form of a short story,

לפעמים זה לובש צורה של סיפור קצר,

sometimes that takes the form of a cute book of illustrations, for example.

לפעמים זה לובש צורה של ספר איורים חמוד.

And sometimes that takes the form

ולפעמים זה לובש צורה

of a silly joke that I'll throw on the internet.

של בדיחה מטופשת שאני אעלה לאינטרנט.

For example, a few months ago, I posted this app idea

לדוגמה, לפני כמה חודשים, פרסמתי רעיון לאפליקציה

for a dog-walking service

לשירות הולכת-כלבים

where a dog shows up at your door and you have to get out of the house

שבה רואים כלב ליד הדלת שלכם ואתם צריכים לצאת מהבית

and go for a walk.

וללכת לטיול.

(Laughter)

(צחוק)

If there are app developers in the audience,

אם יש מפתחי אפליקציות בקהל,

please find me after the talk.

בבקשה חפשו אותי אחרי השיחה.

Or, I like to share every time I feel anxious about sending an email.

אני גם רוצה לשתף ברשת שאני מרגיש חרדה כל פעם, לגבי שליחת אימייל.

When I sign my emails "Best,"

כשאני חותם על האימיילים שלי "מיטב יכולתי"

it's short for "I am trying my best,"

שזה קיצור של "מנסה לעשות כמיטב יכולתי,"

which is short for "Please don't hate me, I promise I'm trying my best!"

שזה קיצור של "בבקשה אל תשנאו אותי, אני באמת משתדל לעשות כמיטב יכולתי! "

Or my answer to the classic icebreaker,

או התשובה שלי לשאלת שבירת הקרח הקלאסית,

if I could have dinner with anyone, dead or alive, I would.

אילו יכולתי לאכול ארוחת ערב עם אדם כלשהו, חי או מת, הייתי עושה זאת.

I am very lonely.

אני מאוד בודד.

(Laughter)

(צחוק)

And I find that when I post things like these online,

ומצאתי שכשאני מעלה דברים כאלה לאינטרנט,

the reaction is very similar.

התגובות מאוד דומות.

People come together to share a laugh,

אנשים מתכנסים יחד כדי לשתף צחוק,

to share in that feeling,

לחלוק את ההרגשה הזו,

and then to disburse just as quickly.

ולאחר מכן גם להתפזר באותה מהירות

(Laughter)

(צחוק)

Yes, leaving me once again alone.

כן, משאירים אותי שוב לבד.

But I think sometimes these little gatherings can be quite meaningful.

אבל אני חושב לפעמים, שהתכנסויות קטנות אלו יכולות להיות משמעותיות מאד.

For example, when I graduated from architecture school

לדוגמה, כאשר סיימתי את בית הספר לארכיטקטורה

and I moved to Cambridge,

ועברתי לקיימברידג',

I posted this question:

פרסמתי שאלה זו:

"How many people in your life have you already had

"עם כמה אנשים בחייכם כבר ניהלתם

your last conversation with?"

את השיחה האחרונה?"

And I was thinking about my own friends who had moved away

וחשבתי על ידידיי לשעבר

to different cities and different countries, even,

שעברו לערים שונות, ואפילו למדינות שונות,

and how hard it would be for me to keep in touch with them.

וכמה קשה יהיה לי לשמור איתם על קשר.

But other people started replying and sharing their own experiences.

אבל אנשים אחרים התחילו להגיב ולשתף את החוויות שלהם.

Somebody talked about a family member they had a falling out with.

מישהו דיבר על בן משפחה שהתנתקו ממנו.

Someone talked about a loved one who had passed away

מישהו דיבר על אדם אהוב שנפטר

quickly and unexpectedly.

במהירות ובאופן בלתי צפוי.

Someone else talked about their friends from school

מישהו אחר דיבר על החברים מבית הספר

who had moved away as well.

שעברו גם כן למקומות אחרים

But then something really nice started happening.

אבל אז משהו ממש נחמד התחיל לקרות.

Instead of just replying to me,

במקום רק לענות לי,

people started replying to each other,

אנשים התחילו לענות זה לזה,

and they started to talk to each other and share their own experiences

והתחילו לדבר זה עם זה ולשתף את החוויות שלהם

and comfort each other

ולנחם זה את זה

and encourage each other to reach out to that friend

ולעודד זה את זה להגיע אל אותו חבר

that they hadn't spoken to in a while

שלא דיברו איתו מזה זמן רב

or that family member that they had a falling out with.

או לאותו בן משפחה שהתנתקו ממנו.

And eventually, we got this little tiny microcommunity.

ובסופו של דבר, הפכנו למעין מיקרו-קהילה.

It felt like this support group formed

זה הרגיש כמו קבוצת תמיכה שנוצרה

of all sorts of people coming together.

מכל מיני אנשים שנפגשים יחד.

And I think every time we post online,

ואני חושב שבכל פעם שאנחנו מפרסמים באינטרנט,

every time we do this, there's a chance

בכל פעם שאנחנו עושים את זה, יש סיכוי

that these little microcommunities can form.

שמיקרו-קהילות קטנות אלו יוכלו להיווצר.

There's a chance that all sorts of different creatures

יש סיכוי שכל מיני סוגים של אנשים שונים

can come together and be drawn together.

יימשכו לקהילה ויתאחדו.

And sometimes, through the muck of the internet,

ולפעמים, דרך כל הטירוף של האינטרנט,

you get to find a kindred spirit.

ניתן למצוא רוח נדיבה.

Sometimes that's in the reading the replies

לעתים כשקוראים את התגובות

and the comments sections and finding a reply that is particularly kind

ואת ההערות ומוצאים תשובה נעימה במיוחד

or insightful or funny.

או בעלת תובנה או מצחיקה.

Sometimes that's in going to follow someone

לפעמים כשעוקבים אחרי מישהו

and seeing that they already follow you back.

ולראות שהם כבר עוקבים אחריכם.

And sometimes that's in looking at someone that you know in real life

ולפעמים כשמסתכלים על מישהו שאתם מכירים בחיים האמיתיים

and seeing the things that you write and the things that they write

שרואים את הדברים שאתם כותבים והם כותבים

and realizing that you share so many of the same interests as they do,

ומגלים שאתם חולקים כל כך הרבה תחומי עניין

and that brings them closer together to you.

וזה מקרב אותם יותר אליכם.

Sometimes, if you're lucky,

לפעמים, אם יש לכם מזל,

you get to meet another alien.

אתם עשויים לפגוש חייזר אחר.

[when two aliebns find each other in a strange place,

[כאשר שני חייזרים מוצאים זה את זה במקום זר,

it feels a litle more like home]

זה מרגיש קצת יותר כמו בבית]

But I am worried, too, because as we all know,

אבל אני מודאג, כי כפי שכולנו יודעים,

the internet for the most part doesn't feel like this.

באינטרנט לרוב לא מרגישים כך.

We all know that for the most part,

כולנו יודעים שעל פי רוב,

the internet feels like a place where we misunderstand each other,

יש תחושה שהאינטרנט זה מקום שבו אנו לא מבינים אחד את השני,

where we come into conflict with each other,

שבו אנו נכנסים להתנצחות אחד עם השני,

where there's all sorts of confusion and screaming and yelling and shouting,

שיש בו סוגים שונים מהומה וצעקות וצווחות

and it feels like there's too much of everything.

וישנה הרגשה שיש שם יותר מדי מהכל

It feels like chaos,

זה מרגיש כמו כאוס,

and I don't know how to square away the bad parts with the good,

ואיננו יודעים איך להסדיר את הדברים הרעים עם הטובים

because as we know and as we've seen,

כי כפי שאנו יודעים וכפי שראינו,

the bad parts can really, really hurt us.

החלקים הרעים יכולים ממש לפגוע בנו.

It feels to me that the platforms that we use to inhabit these online spaces

אני מרגיש שהפלטפורמות בהן אנו משתמשים כדי לאכלס מרחבים מקוונים אלה

have been designed either ignorantly or willfully

תוכננו בשל בורות או בכוונה

to allow for harassment and abuse, to propagate misinformation,

לאפשר הטרדה וגידופים כדי להפיץ מידע שגוי,

to enable hatred and hate speech and the violence that comes from it,

שיתן במה לאיבה ולדיבורי שנאה ולאלימות הנובעת ממנה,

and it feels like none of our current platforms

ויש תחושה שאף אחת מהפלטפורמות הנוכחיות שלנו

are doing enough to address and to fix that.

לא עושות מספיק כדי לטפל ולתקן את זה.

But still, and maybe probably unfortunately,

אבל עדיין, ואולי כנראה למרבה הצער,

I'm still drawn to these online spaces, as many others are,

אני עדיין נמשך אל מרחבים מקוונים אלה, כמו רבים אחרים,

because sometimes it just feels like that's where all the people are.

כי לפעמים יש הרגשה שזה המקום בו כל האנשים נמצאים.

And I feel silly

ואני מרגיש מטומטם,

and stupid sometimes

וטיפש לפעמים,

for valuing these small moments of human connection in times like these.

בשל הערכת הרגעים הקטנים של קשר אנושי בזמנים כאלה.

But I've always operated under this idea

אבל תמיד פעלתי לאור הרעיון הזה

that these little moments of humanness are not superfluous.

שרגעים קטנים אלה של אנושיות אינם מיותרים.

They're not retreats from the world at all,

הם בכלל אינם דרך נסיגה מן העולם,

but instead they're the reasons why we come to these spaces.

אלא הסיבות לכך שאנחנו מגיעים למרחבים האלה.

They are important and vital and they affirm and they give us life.

הם חשובים, חיוניים ומאששים, ונותנים לנו חיים.

And they are these tiny, temporary sanctuaries

והם מקומות מפלט זעירים כאלה

that show us that we are not as alone as we think we are.

שמראים לנו שאנחנו לא בודדים כפי שאנחנו חושבים.

And so yes, even though life is bad and everyone's sad

אז כן, למרות שהחיים רעים וכולם עצובים

and one day we're all going to die --

ויום אחד נמות כולנו--

[look. life is bad. everyones sad.

[תראו. החיים רעים. כולם עצובים

We're all gona die, but i alredy bought this inflatable bouncey castle

כולנו הולכים למות, אבל אני כבר קניתי טירה מתנפחת ומקפיצה

so are u gona take Ur shoes off or not]

אז אתם מתכוונים לחלוץ נעליים או לא]

I think the inflatable metaphorical bouncy castle in this case

אני חושב שמטפורית, במקרה הזה, הטירה המתנפחת והמקפיצה

is really our relationships and our connections to other people.

היא למעשה מערכות היחסים והקשרים שלנו עם אנשים אחרים.

And so one night,

וכך לילה אחד,

when I was feeling particularly sad and hopeless about the world,

כשהרגשתי עצוב במיוחד וחסר תקווה לגבי העולם,

I shouted out to the void,

צעקתי אל הריק,

to the lonely darkness.

אל האפלה הבודדה.

I said, "At this point, logging on to social media

ואמרתי, "בשלב זה, כניסה אל מדיה חברתית

feels like holding someone's hand at the end of the world."

גורמת לי להרגיש כמו להחזיק יד של מישהו בסוף העולם".

And this time, instead of the void responding,

והפעם, במקום שהריק יגיב,

it was people who showed up,

היו אלה האנשים שהגיעו,

who started replying to me and then who started talking to each other,

שהתחילו לענות לי, ואז התחילו לדבר זה עם זה

and slowly this little tiny community formed.

ולאט לאט הקהילה הקטנטנה הזו נוצרה.

Everybody came together to hold hands.

כולם התקבצו יחד כדי להחזיק ידיים.

And in these dangerous and unsure times,

ובזמנים מסוכנים ולא בטוחים אלה,

in the midst of it all,

בתוך כל זה,

I think the thing that we have to hold on to is other people.

אני חושב שהדבר שעלינו להיאחז בו הוא אנשים אחרים.

And I know that is a small thing made up of small moments,

ואני יודע שזה דבר קטן שמורכב מרגעים קטנים,

but I think it is one tiny, tiny sliver of light

אבל אני חושב שזה רסיס אור אחד קטנטן

in all the darkness.

בתוך כל החשיכה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)