Ivan Krastev: Can democracy exist without trust?

מתרגם: Nir Bibi מבקר: Sigal Tifferet

I'm afraid I'm one of those speakers

אני חושש שאני אחד מאותם הדוברים

you hope you're not going to meet at TED.

שאתם מקווים לא לפגוש ב-TED.

First, I don't have a mobile,

ראשית, אין לי טלפון סלולרי,

so I'm on the safe side.

כך שאני בטוח.

Secondly, a political theorist

שנית, תאורטיקן פוליטי

who's going to talk about the crisis of democracy

שעומד לדבר על משבר הדמוקרטיה,

is probably not the most exciting topic you can think about.

קרוב לוודאי שזהו אינו הנושא המלהיב ביותר לעסוק בו.

And plus, I'm not going to give you any answers.

ובנוסף, אני לא עומד לספק לכם תשובות.

I'm much more trying to add to some of the questions we're talking about.

אני יותר מעוניין להוסיף על השאלות בהן אנו דנים.

And one of the things that I want to question

ואחת התופעות בה אני רוצה לפקפק

is this very popular hope these days

היא התקווה המאוד פופולרית בימינו

that transparency and openness

ששקיפות ופתיחות

can restore the trust in democratic institutions.

יכולות להשיב את האמון במוסדות הדמוקרטיה.

There is one more reason for you to be suspicious about me.

יש סיבה אחת נוספת שעליכם לחשוד בי.

You people, the Church of TED, are a very optimistic community.

אתם, כנסיית TED, קהילה מאוד אופטימית.

(Laughter)

(צחוק)

Basically you believe in complexity, but not in ambiguity.

ביסודו של דבר אתם מאמינים במורכבות, אך לא בעמימות.

As you have been told, I'm Bulgarian.

כפי שסיפרו לכם, אני בולגרי.

And according to the surveys,

ובהסתמך על סקרים,

we are marked the most pessimistic people in the world.

אנו מזוהים כאנשים הפסימיים ביותר בעולם.

(Laughter)

(צחוק)

The Economist magazine recently wrote an article

מגזין האקונומיסט פרסם לאחרונה מאמר

covering one of the recent studies on happiness,

שעסק במחקר שנערך לאחרונה בנושא אושר,

and the title was "The Happy, the Unhappy and the Bulgarians."

וכותרתו היתה "המאושרים, הלא מאושרים והבולגרים."

(Laughter)

(צחוק)

So now when you know what to expect,

אז כעת כשאתם יודעים למה לצפות,

let's give you the story.

אביא לכם את הסיפור.

And this is a rainy election day in a small country --

זה היה יום בחירות גשום במדינה קטנה --

that can be my country, but could be also your country.

שיכולה להיות המדינה שלי, אך גם יכולה להיות שלכם.

And because of the rain until four o'clock in the afternoon,

ובגלל הגשם, עד לשעה 4 אחר הצהריים,

nobody went to the polling stations.

אף אדם לא הלך לקלפיות.

But then the rain stopped,

אך אז פסק הגשם,

people went to vote.

אנשים הלכו להצביע.

And when the votes had been counted,

וכשנספרו הקולות,

three-fourths of the people have voted with a blank ballot.

שלושה רבעים מן הבוחרים שמו פתק לבן.

The government and the opposition,

הממשלה והאופוזיציה,

they have been simply paralyzed.

הן היו פשוט משותקות.

Because you know what to do about the protests.

מפני שאתם יודעים כיצד להתמודד עם מפגינים.

You know who to arrest, who to negotiate with.

אתם יודעים את מי לעצור, עם מי לנהל משא ומתן.

But what to do about people who are voting with a blank ballot?

אך מה לעשות עם אנשים ששמים פתק לבן?

So the government decided to have the elections once again.

אז הממשלה החליטה לקיים את הבחירות פעם נוספת.

And this time even a greater number,

הפעם התקבל אף מספר גדול יותר,

83 percent of the people, voted with blank ballots.

83 אחוז מהבוחרים שמו פתק לבן.

Basically they went to the ballot boxes

בעצם הם הלכו לקלפיות

to tell that they have nobody to vote for.

בכדי לומר שאין להם למי להצביע.

This is the opening of a beautiful novel by Jose Saramago

זהו הפתיח של רומן יפהפה מאת ז'וזה סאראמאגו

called "Seeing."

בשם "על הפיקחון."

But in my view it very well captures

אך לדעתי הוא לוכד טוב מאוד

part of the problem that we have with democracy in Europe these days.

חלק מהבעיה שיש לנו עם הדמוקרטיה באירופה בימים אלה.

On one level nobody's questioning

ברמה אחת אף אחד לא מטיל ספק

that democracy is the best form of government.

בכך שהדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר.

Democracy is the only game in town.

דמוקרטיה היא המשחק היחידי בעיר.

The problem is that many people start to believe

הבעיה היא שרבים מתחילים להאמין

that it is not a game worth playing.

שזהו לא משחק ששווה לשחק.

For the last 30 years, political scientists have observed

ב-30 השנים האחרונות, חוקרי מדע המדינה הבחינו

that there is a constant decline in electoral turnout,

כי ישנה ירידה מתמדת בשיעור ההשתפות בבחירות,

and the people who are least interested to vote

והאנשים שהכי פחות מעוניינים להצביע

are the people whom you expect are going to gain most out of voting.

הם אלה שצפויים להרוויח הכי הרבה אם יצביעו.

I mean the unemployed, the under-privileged.

כוונתי למובטלים, למקופחים.

And this is a major issue.

וזוהי בעיה קשה.

Because especially now with the economic crisis,

מפני שדווקא כעת עם המשבר הכלכלי,

you can see that the trust in politics,

אתם יכולים לראות שהאמון בפוליטיקה,

that the trust in democratic institutions,

האמון במוסדות הדמוקרטיה,

was really destroyed.

ממש נחרב.

According to the latest survey being done by the European Commission,

על-פי הסקר האחרון שנערך על-ידי הנציבות האירופית,

89 percent of the citizens of Europe believe that there is a growing gap

89 אחוז מאזרחי אירופה מאמינים שישנו פער גדל

between the opinion of the policy-makers and the opinion of the public.

בין עמדת קובעי המדיניות לעמדת הציבור.

Only 18 percent of Italians and 15 percent of Greeks

רק 18 אחוז מהאיטלקים ו-15 אחוז מהיוונים

believe that their vote matters.

מאמינים שההצבעה שלהם משנה.

Basically people start to understand that they can change governments,

בעצם אנשים מתחילים להבין שהם יכולים להחליף ממשלות,

but they cannot change policies.

אבל הם לא יכולים להחליף מדיניות.

And the question which I want to ask is the following:

והשאלה שאני רוצה לשאול היא זאת:

How did it happen that we are living in societies

איך קרה שאנו חיים בחברות

which are much freer than ever before --

שהן חופשיות יותר מאי פעם --

we have more rights, we can travel easier,

יש לנו יותר זכויות, אנו יכולים לנוע בקלות רבה יותר,

we have access to more information --

יש לנו גישה ליותר מידע --

at the same time that trust in our democratic institutions

ובה בעת האמון במוסדות הדמוקרטיה שלנו

basically has collapsed?

בעצם קרס?

So basically I want to ask:

אז מה שאני רוצה לשאול:

What went right and what went wrong in these 50 years

מה הצליח ומה השתבש ב- 50 השנים האלה

when we talk about democracy?

כשאנו מדברים על דמוקרטיה?

And I'll start with what went right.

ואני אתחיל עם מה שהצליח.

And the first thing that went right was, of course,

והדבר הראשון שהצליח היה, כמובן,

these five revolutions which, in my view,

חמש המהפכות הבאות, שבעיני

very much changed the way we're living and deepened our democratic experience.

שינו במידה רבה את חיינו והעמיקו את חווית הדמוקרטיה שלנו.

And the first was the cultural and social revolution of 1968 and 1970s,

הראשונה היתה המהפכה התרבותית והחברתית של שנת 1968 ושנות ה-70,

which put the individual at the center of politics.

ששמו את הפרט במרכז הפוליטיקה.

It was the human rights moment.

זה היה הרגע של זכויות האדם.

Basically this was also a major outbreak, a culture of dissent,

ביסודו של דבר זה זו היתה התפרצות גדולה, תרבות של התנגדות,

a culture of basically non-conformism,

תרבות של נונקונפורמיות,

which was not known before.

שלא היתה ידועה בעבר.

So I do believe that even things like that

אז אני חושב שגם דברים כאלה

are very much the children of '68 --

הם המורשת של ילדי 1968 --

nevertheless that most of us had been even not born then.

בכל זאת, רובנו עוד לא נולד אז.

But after that you have the market revolution of the 1980s.

לאחר מכן היתה זו מהפכת השוק של שנות ה-80.

And nevertheless that many people on the left try to hate it,

ולמרות שרבים בשמאל רוצים לשנוא אותה,

the truth is that it was very much the market revolution that sent the message:

האמת היא שבמידה רבה היתה זו מהפכת השוק שהעבירה את המסר:

"The government does not know better."

"הממשלה לא יודעת יותר טוב."

And you have more choice-driven societies.

ויש לנו הרבה יותר חברות המונעות על-ידי בחירות.

And of course, you have 1989 -- the end of Communism, the end of the Cold War.

וכמובן, שנת 1989 -- סופו של הקומוניזם, סופה של המלחמה הקרה.

And it was the birth of the global world.

וזו היתה לידתו של העולם הגלובלי.

And you have the Internet.

ויש לנו את האינטרנט.

And this is not the audience to which I'm going to preach

וזהו לא קהל שאני עומד להטיף לו

to what extent the Internet empowered people.

על המידה בה האינטרנט העצים אנשים.

It has changed the way we are communicating

שהוא שינה את האופן בו אנו מתקשרים

and basically we are viewing politics.

ולמעשה אנו צופים בפוליטיקה.

The very idea of political community totally has changed.

הרעיון הבסיסי של קהילה פוליטית השתנה לחלוטין.

And I'm going to name one more revolution,

ואני עומד לציין עוד מהפכה אחת,

and this is the revolution in brain sciences,

וזו המהפכה במדעי המוח,

which totally changed the way

ששינתה לחלוטין את האופן בו

we understand how people are making decisions.

אנו מבינים כיצד אנשים מקבלים החלטות.

So this is what went right.

אז זה מה שהצליח.

But if we're going to see what went wrong,

אך אם אנו רוצים לברר מה השתבש,

we're going to end up with the same five revolutions.

אנו נסיים עם אותן חמש מהפכות.

Because first you have the 1960s and 1970s,

מפני שראשית יש לכם את שנות ה-60 וה-70,

cultural and social revolution,

מהפכה תרבותית וחברתית,

which in a certain way destroyed the idea of a collective purpose.

שבמידה מסוימת הרסה את הרעיון של מטרה קולקטיבית.

The very idea, all these collective nouns that we have been taught about --

הרעיון הבסיסי, כל שמות העצם על הקולקטיב שלמדנו עליהם --

nation, class, family.

אומה, מעמד, משפחה.

We start to like divorcing, if we're married at all.

אנו מתחילים לחבב גירושין, אם אנו נשואים בכלל.

All this was very much under attack.

כל המושגים האלו היו במידה רבה תחת מתקפה.

And it is so difficult to engage people in politics

וזה כל כך קשה לערב אנשים בפוליטיקה

when they believe that what really matters

כשהם מאמינים שמה שהכי חשוב

is where they personally stand.

הוא היכן הם עומדים באופן אישי.

And you have the market revolution of the 1980s

ויש לכם את מהפכת השוק של שנות ה-80

and the huge increase of inequality in societies.

ואת הגידול העצום באי השוויון בחברות.

Remember, until the 1970s,

זכרו, עד שנות ה-70,

the spread of democracy has always been accompanied

התפשטות הדמוקרטיה היתה מלווה תמיד

by the decline of inequality.

בירידה באי השוויון.

The more democratic our societies have been,

ככל שהחברות שלנו היו יותר דמוקרטית,

the more equal they have been becoming.

כך הפכו יותר שוויוניות.

Now we have the reverse tendency.

כעת יש לנו את הנטייה ההפוכה.

The spread of democracy now is very much accompanied

התפשטות הדמוקרטיה מלווה במידה רבה

by the increase in inequality.

בגידול באי השוויון.

And I find this very much disturbing

ואני מוצא את זה מטריד מאוד

when we're talking about what's going on right and wrong

כשאנו מדברים על מה שמצליח ומה שמשתבש

with democracy these days.

בדמוקרטיה בימינו.

And if you go to 1989 --

ואם נחזור ל- 1989 --

something that basically you don't expect that anybody's going to criticize --

דבר שאתם לא מצפים שמישהו יבקר --

but many are going to tell you, "Listen, it was the end of the Cold War

אך רבים יאמרו לכם, "הקשיבו, סופה של המלחמה הקרה

that tore the social contract between the elites and the people in Western Europe."

היא זו שקרעה את האמנה החברתית בין האליטות לעמים במערב אירופה."

When the Soviet Union was still there,

כשברית המועצות עוד היתה קיימת,

the rich and the powerful, they needed the people,

העשירים והחזקים, הם היו זקוקים לעם,

because they feared them.

מפני שהם חששו ממנו.

Now the elites basically have been liberated.

כעת האליטות בעצם שוחררו.

They're very mobile. You cannot tax them.

הן מאוד ניידות. אתם לא יכולים להטיל עליהן מיסים.

And basically they don't fear the people.

ולמעשה הן לא חוששות מהעם.

So as a result of it, you have this very strange situation

אז כתוצאה מכך, נוצר מצב מאוד מוזר

in which the elites basically got out of the control of the voters.

שבו האליטות יצאו משליטת הבוחרים.

So this is not by accident

לכן זה לא מקרי

that the voters are not interested to vote anymore.

שהבוחרים לא מעוניינים להצביע יותר.

And when we talk about the Internet,

וכשאנו מדברים על האינטרנט,

yes, it's true, the Internet connected all of us,

כן, זה נכון, האינטרנט חיבר בינינו,

but we also know that the Internet created these echo chambers and political ghettos

אך אנו גם יודעים שהאינטרנט יצר מעין תאי הדים וגטאות פוליטיים

in which for all your life you can stay with the political community you belong to.

המאפשרים לכם במשך כל חייכם להשאר במסגרת הקהילה הפוליטית לה אתם שייכים.

And it's becoming more and more difficult

וזה הופך יותר ויותר קשה

to understand the people who are not like you.

להבין את האנשים שאינם כמוכם.

I know that many people here

אני יודע שרבים כאן

have been splendidly speaking about the digital world and the possibility for cooperation,

דיברו על העולם הדיגיטלי והאפשרות לשיתוף פעולה,

but [have you] seen what the digital world has done to American politics these days?

אך האם ראיתם מה עשה העולם הדיגיטלי לפוליטיקה האמריקנית בימינו?

This is also partly a result of the Internet revolution.

זוהי גם בחלקה תוצאה של מהפכת האינטרנט.

This is the other side of the things that we like.

זהו הצד השני של הדברים שאנו אוהבים.

And when you go to the brain sciences,

וכשאתם בוחנים את מדעי המוח,

what political consultants learned from the brain scientists

מה שיועצים פוליטיים למדו ממדעני מוח

is don't talk to me about ideas anymore,

הוא: אל תדברו איתי על רעיונות יותר,

don't talk to me about policy programs.

אל תדברו איתי על תוכניות למדיניות.

What really matters is basically to manipulate the emotions of the people.

מה שבאמת חשוב הוא לבצע מניפולציות ברגשות העם.

And you have this very strongly

וניתן להבחין בזה במידה רבה

to the extent that, even if you see when we talk about revolutions these days,

כשאנו מדברים על מהפכות בימינו.

these revolutions are not named anymore around ideologies or ideas.

המהפכות הללו כבר לא מזוהות על סמך האידיאולוגיה או הרעיונות.

Before, revolutions used to have ideological names.

בעבר, למהפכות היו שמות המצביעים על אידיאולוגיה.

They could be communist, they could be liberal,

הן היו יכולות להיות קומוניסטיות, הן היו יכולות להיות ליברליות,

they could be fascist or Islamic.

הן היו יכולות להיות פשיסטיות או אסלאמיות.

Now the revolutions are called under the medium which is most used.

היום המהפכות מזוהות על סמך המדיום בו נעשה הכי הרבה שימוש.

You have Facebook revolutions, Twitter revolutions.

יש לנו את מהפכות פייסבוק, מהפכות טוויטר.

The content doesn't matter anymore, the problem is the media.

התוכן כבר לא משנה, הבעיה היא המדיה.

I'm saying this because one of my major points

אני אומר את זה מפני שאחת מהנקודות החשובות שלי

is what went right is also what went wrong.

היא שמה שהצליח הוא גם מה שהשתבש.

And when we're now trying to see how we can change the situation,

ועכשיו כשאנו מנסים לבחון כיצד לשנות את המצב,

when basically we're trying to see what can be done about democracy,

כשאנו בוחנים מה ניתן לעשות בנוגע לדמוקרטיה,

we should keep this ambiguity in mind.

אנו צריכים לקחת בחשבון את העמימות הזו.

Because probably some of the things that we love most

כי כנראה שחלק מהדברים שאנו הכי אוהבים

are going to be also the things that can hurt us most.

הם גם אלה שיכולים להזיק לנו הכי הרבה.

These days it's very popular to believe

בימינו זה מאוד פופולרי להאמין

that this push for transparency,

שהדחיפה הזו לשקיפות,

this kind of a combination between active citizens, new technologies

השלוב הזה בין אזרחים פעילים, טכנולוגיות חדשות

and much more transparency-friendly legislation

וחקיקה רבה יותר התומכת בשקיפות

can restore trust in politics.

יכולים להחזיר את האמון בפוליטיקה.

You believe that when you have these new technologies and people who are ready to use this,

אתם מאמינים שכשיש לכם את הטכנולוגיות החדשות הללו ואנשים המוכנים לעשות בהן שימוש,

it can make it much more difficult for the governments to lie,

זה יכול לגרום לכך שלממשלות יהיה הרבה יותר קשה לשקר,

it's going to be more difficult for them to steal

יהיה להן הרבה יותר קשה לגנוב

and probably even going to be more difficult for them to kill.

וקרוב לוודאי שיהיה להן הרבה יותר קשה להרוג.

This is probably true.

כנראה שזה נכון.

But I do believe that we should be also very clear

אבל אני מאמין שאנו צריכים להיות מאוד ברורים

that now when we put the transparency at the center of politics

שאנו שמים את השקיפות במרכז הפוליטיקה

where the message is, "It's transparency, stupid."

בה המסר הוא ששקיפות היא דבר מטופש.

Transparency is not about restoring trust in institutions.

מטרת השקיפות אינה החזרת האמון במוסדות.

Transparency is politics' management of mistrust.

שקיפות היא הדרך של הפוליטיקה לנהל אי אמון.

We are assuming that our societies are going to be based on mistrust.

אנו מניחים שהחברות שלנו יהיו מבוססות על חוסר אמון.

And by the way, mistrust was always very important for democracy.

ודרך אגב, אי אמון היה תמיד חשוב מאוד עבור דמוקרטיה.

This is why you have checks and balances.

זו הסיבה שיש לנו בלמים ואיזונים.

This is why basically you have all this creative mistrust

זו הסיבה שקיים כל אותו חוסר אמון יצירתי

between the representatives and those whom they represent.

בין הנציגים לאלו שאותם הם מייצגים.

But when politics is only management of mistrust,

אך כשפוליטיקה היא אך ורק ניהול של אי אמון,

then -- I'm very glad that "1984" has been mentioned --

אז -- אני מאוד שמח ש"1984" הוזכר --

now we're going to have "1984" in reverse.

כעת אנו עומדים לקבל את "1984" בגרסתו ההפוכה.

It's not going to be the Big Brother watching you,

זה לא עומד להיות האח הגדול שצופה בכם,

it's going to be we being the Big Brother

אלא אנו כאח הגדול

watching the political class.

הצופה במעמד הפוליטי.

But is this the idea of a free society?

אך האם זהו הרעיון מאחורי חברה חופשית?

For example, can you imagine

לדוגמה, האם אתם יכולים לדמיין

that decent, civic, talented people are going to run for office

שאנשים הגונים, אזרחיים, מוכשרים ילכו להתמודד בבחירות

if they really do believe

אם הם באמת ובתמים מאמינים

that politics is also about managing mistrust?

שפוליטיקה גם עוסקת בניהול אי אמון?

Are you not afraid with all these technologies

אתם לא חוששים שעם כל הטכנולוגיות

that are going to track down

שעומדות להתחקות

any statement the politicians are going to make on certain issues,

אחר כל הצהרה שפוליטיקאים עומדים לתת בסוגיות מסוימות,

are you not afraid that this is going to be a very strong signal to politicians

אתם לא חוששים שזה עומד להוות איתות חזק מאוד עבור פוליטיקאים

to repeat their positions, even the very wrong positions,

לחזור על העמדות שלהם, גם כאשר מדובר בעמדות שגויות,

because consistency is going to be more important than common sense?

מפני שעקביות עומדת להיות חשובה יותר מהגיון בריא?

And the Americans who are in the room,

ולאמריקנים הנמצאים באולם,

are you not afraid that your presidents are going to govern

האם אתם לא חוששים שהנשיאים שלכם עומדים למשול

on the basis of what they said in the primary elections?

על בסיס מה שאמרו בבחירות המקדימות?

I find this extremely important,

אני מוצא את זה חשוב מאוד,

because democracy is about people changing their views

מפני שדמוקרטיה עוסקת באנשים המשנים את עמדותיהם

based on rational arguments and discussions.

בהתבסס על טיעונים ודיונים רציונלים.

And we can lose this with the very noble idea

ואנו יכולים לאבד זאת לאור הכוונה האצילית

to keep people accountable

לוודא כי אנשים יתנו דין וחשבון.

for showing the people that we're not going to tolerate

בכדי להראות שאנו לא עומדים לגלות סובלנות

politicians the opportunism in politics.

כלפי אופורטוניזם של פוליטיקאים.

So for me this is extremely important.

אז עבורי זה מאוד חשוב.

And I do believe that when we're discussing politics these days,

ואני מאמין שכשאנו דנים בפוליטיקה בימינו,

probably it makes sense

זה כנראה הגיוני

to look also at this type of a story.

לבחון גם סיפור מהסוג הזה.

But also don't forget, any unveiling is also veiling.

אך בנוסף אל תשכחו, כל חשיפה היא גם הסתרה.

[Regardless of] how transparent our governments want to be,

בהתעלם מכמה הממשלות שלנו רוצות להיות שקופות,

they're going to be selectively transparent.

הן עומדות להיות שקופות סלקטיבית.

In a small country that could be my country,

במדינה קטנה שיכולה להיות המדינה שלי,

but could be also your country,

אך גם יכולה להיות המדינה שלכם,

they took a decision -- it is a real case story --

קיבלו החלטה -- מדובר בסיפור אמיתי --

that all of the governmental decisions,

שכל ההחלטות הממשלתיות,

discussions of the council of ministers,

דיונים של מועצת השרים,

were going to be published on the Internet

עומדים להתפרסם באינטרנט

24 hours after the council discussions took place.

24 שעות לאחר שדיוני המועצה הסתיימו.

And the public was extremely all for it.

והציבור כולו היה בעד ההחלטה.

So I had the opportunity to talk to the prime minister,

היתה לי הזדמנות לדבר עם ראש הממשלה,

why he made this decision.

לשאול מדוע קיבל את ההחלטה.

He said, "Listen, this is the best way

הוא אמר, "הקשב, זו הדרך הטובה ביותר

to keep the mouths of my ministers closed.

בכדי לוודא שפיות השרים שלי ישארו סגורים.

Because it's going to be very difficult for them to dissent

מפני שזה עומד להקשות עליהם להביע התנגדות,

knowing that 24 hours after

לאור הידיעה ש-24 שעות לאחר מכן

this is going to be on the public space,

זה יופיע במרחב הציבורי,

and this is in a certain way going to be a political crisis."

ובמידה מסוימת יהפוך למשבר פוליטי."

So when we talk about transparency,

אז כשאנו מדברים על שקיפות,

when we talk about openness,

כשאנו מדברים על פתיחות,

I really do believe that what we should keep in mind

אני באמת מאמין שמה שאנו צריכים לזכור

is that what went right is what went wrong.

זה שהדברים שהצליחו הם גם אלו שהשתבשו.

And this is Goethe, who is neither Bulgarian nor a political scientist,

וזה גתה, שהוא אינו בולגרי ואינו איש מדע המדינה,

some centuries ago he said,

לפני כמה מאות שנים הוא אמר,

"There is a big shadow where there is much light."

"ישנו צל גדול במקום בו יש הרבה אור."

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)