Lauren Zalaznick: The conscience of television

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Sigal Tifferet

I want to say that really and truly,

אני רוצה לומר שבאמת ובתמים,

after these incredible speeches

כי לאחר ההרצאות המדהימות

and ideas that are being spread,

והרעיונות הללו שמופצים,

I am in the awkward position

אני נמצאת במצב המביך

of being here to talk to you today

משום שאני הולכת לדבר

about television.

איתכם על טלוויזיה.

So most everyone watches TV.

אז כמעט כולם רואים טלוויזיה.

We like it. We like some parts of it.

אנחנו אוהבים אותה. אנחנו אוהבים חלקים ממנה.

Here in America, people actually love TV.

פה בארה"ב, אנשים ממש אוהבים טלוויזיה.

The average American watches TV

האמריקאי הממוצע צופה בטלוויזיה

for almost 5 hours a day.

כחמש שעות ביום.

Okay?

אוקיי?

Now I happen to make my living these days in television,

עכשיו אני למעשה עובדת כיום בטלוויזיה,

so for me, that's a good thing.

אז עבורי, זהו דבר טוב.

But a lot of people don't love it so much.

אבל אנשים רבים לא אוהבים אותה כל כך.

They, in fact, berate it.

הם, למעשה, בזים לה.

They call it stupid,

הם קוראים לה מטומטמת,

and worse, believe me.

וגרוע יותר, האמינו לי.

My mother, growing up,

אימי, בזמן שגדלתי,

she called it the "idiot box."

היא קראה לה " קופסת האידיוטים."

But my idea today is not to debate

אך הרעיון שלי היום אינו להתדיין

whether there's such a thing as good TV or bad TV;

בנושא האם ישנו דבר כזה טלוויזיה טובה או רעה;

my idea today

רעיוני היום

is to tell you that I believe

הוא לומר לכם כי אני מאמינה

television has a conscience.

שלטלוויזיה יש מצפון.

So why I believe that television has a conscience

אז לדעתי לטלוויזיה יש מצפון

is that I actually believe

כי למעשה אני מאמינה

that television directly reflects

שטלוויזיה משקפת ישירות

the moral, political,

את הצורך המוסרי, הפוליטי,

social and emotional need states of our nation --

החברתי והרגשי של האומה שלנו --

that television is how we actually disseminate

שהטלוויזיה היא הדרך בה אנו מפיצים

our entire value system.

את כל מערכת הערכים שלנו.

So all these things are uniquely human,

כך שכל הדברים הללו הם אנושיים בצורה

and they all add up

יוצאת דופן, וכולם מתחברים

to our idea of conscience.

לרעיון שלנו של מהו מצפון.

Now today, we're not talking about good and bad TV.

כיום, אנחנו לא מדברים על טלוויזיה טובה ורעה.

We're talking about popular TV.

אנחנו מדברים על טלוויזיה פופולרית.

We're talking about top-10 Nielsen-rated shows

אנחנו מדברים על עשר התוכניות הנצפות על פי מדד נילסן

over the course of 50 years.

במהלך חמישים שנים.

How do these Nielsen ratings

איך המדדים האלה

reflect not just what you've heard about,

משקפים לא רק את אשר שמעתם,

which is the idea of our social, collective unconscious,

שזהו עצם הרעיון של הלא מודע החברתי הקולקטיבי שלנו,

but how do these top-10 Nielsen-rated shows

אלא כיצד עשר התכניות המובילות במדד נילסן

over 50 years

במשך 50 שנים

reflect the idea

משקפות את הרעיון

of our social conscience?

של המצפון החברתי שלנו?

How does television evolve over time,

כיצד טלוויזיה מתפתחת במשך הזמן,

and what does this say about our society?

ומה זה אומר לגביי החברה שלנו?

Now speaking of evolution,

אם מדברים על אבולוציה,

from basic biology, you probably remember

מביולוגיה בסיסית, אתם ודאי זוכרים

that the animal kingdom, including humans,

שלממלכת החיות, כולל בני האדם,

have four basic primal instincts.

יש ארבעה אינסטינקטים בסיסיים.

You have hunger; you have sex; you have power;

יש לכם רעב, סקס, כוח,

and you have the urge for acquisitiveness.

ויש לכם את הדחף לרכושנות.

As humans, what's important to remember

בתור בני אדם, מה שחשוב לזכור

is that we've developed, we've evolved over time

הוא שאנו התפתחנו במשך הזמן

to temper, or tame,

למתן, או לשכך,

these basic animal instincts.

את האינסטינקטים החייתים האלה.

We have the capacity to laugh and cry.

יש לנו את היכולת לצחוק ולבכות.

We feel awe, we feel pity.

אנחנו חשים יראת כבוד, אנו חשים רחמים.

That is separate and apart

זה שונה ונבדל

from the animal kingdom.

מממלכת החיות.

The other thing about human beings

הדבר הנוסף בנוגע לבני אנוש

is that we love to be entertained.

הוא שאנו אוהבים בידור.

We love to watch TV.

אנחנו אוהבים לצפות בטלוויזיה.

This is something that clearly separates us

זהו דבר שבבירור מבדיל אותנו

from the animal kingdom.

מממלכת החיות.

Animals might love to play,

ייתכן וחיות תאהבנה לשחק,

but they don't love to watch.

אך הן אינן אוהבות לצפות.

So I had an ambition

אז הייתה לי שאיפה

to discover what could be understood

לגלות מה ניתן להבין

from this uniquely human relationship

ממערכת היחסים האנושית המיוחדת הזו

between television programs

בין תוכניות טלוויזיה

and the human conscious.

והמצפון האנושי.

Why has television entertainment evolved the way it has?

מדוע בידור טלוויזיוני התפתח בצורה שבו הוא התפתח?

I kind of think of it

אני חושבת על זה

as this cartoon devil or angel

כעל הקריקטורה הזו של שטן או מלאך

sitting on our shoulders.

היושבים על כתפינו.

Is television literally functioning

האם טלוויזיה פועלת למעשה

as our conscience,

כמצפון שלנו,

tempting us and rewarding us at the same time?

מפתה ובו זמנית מתגמלת?

So to begin to answer these questions,

אז בכדי להתחיל ולענות על השאלות הללו,

we did a research study.

עשינו מחקר.

We went back 50 years

חזרנו אחורה 50 שנה

to the 1959/1960 television season.

לעונת הטלוויזיה של 1959/1960.

We surveyed the top-20 Nielsen shows

בחנו את עשרים התוכניות המובילות של מדד נילסן

every year for 50 years --

בכל שנה במהלך 50 השנים --

a thousand shows.

אלף תוכניות.

We talked to over 3,000 individuals --

דיברנו עם יותר מ - 3,000 אנשים --

almost 3,600 --

כמעט 3,600 --

aged 18 to 70,

בגילאי 18 עד 70,

and we asked them how they felt emotionally.

ושאלנו אותם כיצד הם חשו רגשית.

How did you feel

כיצד הם חשו

watching every single one of these shows?

כאשר הם צפו בכל אחת מהתוכניות הללו?

Did you feel a sense of moral ambiguity?

האם חוויתם תחושה של עמימות מוסרית?

Did you feel outrage? Did you laugh?

האם הרגשתם זעם? האם צחקתם?

What did this mean for you?

איזו משמעות היתה לזה?

So to our global TED audiences,

אז לקהל העולמי של TED,

I want to say that this was a U.S. sample.

אני רוצה לומר שזה היה מדגם אמריקאי.

But as you can see,

אך כמו שאתם יכולים לראות,

these emotional need states are truly universal.

הצרכים הרגשיים הללו הם אונברסליים.

And on a factual basis,

ועל בסיס עובדתי,

over 80 percent of the U.S.'s most popular shows

למעלה מ- 80 אחוז של התוכניות האהודות ביותר בארה"ב

are exported around the world.

מיוצאות לרחבי העולם.

So I really hope our global audiences

אז אני באמת מקווה שהקהל העולמי שלנו

can relate.

יכול להזדהות.

Two acknowledgments

שתי תודות

before our first data slide:

לפני שקופית המידע הראשונה שלנו:

For inspiring me

על כך שנתן לי את ההשראה

to even think about the idea of conscience

בכלל לחשוב על רעיון המצפון

and the tricks that conscience can play on us on a daily basis,

והתעלולים שהמצפון יכול להתל בנו על בסיס יומי,

I thank legendary rabbi, Jack Stern.

אני מודה לרב האגדי, ג'ק שטרן.

And for the way in which I'm going to present the data,

ועל הדרך בה אני הולכת להציג את המידע,

I want to thank TED community superstar Hans Rosling,

אני רוצה להודות לכוכב קהילת TED האנס רוסלינג,

who you may have just seen.

שייתכן וזה עתה ראיתם.

Okay, here we go.

אוקיי, הנה זה מתחיל.

So here you see,

אז כאן אתם רואים,

from 1960 to 2010,

משנת 1960 עד 2010,

the 50 years of our study.

את 50 שנות המחקר שלנו.

Two things we're going to start with --

שני דברים עימם נתחיל --

the inspiration state and the moral ambiguity state,

מצב ההשראה ומצב העמימות המוסרית,

which, for this purpose,

אשר, לשם מטרה זו,

we defined inspiration

אנו מגדירים השראה

as television shows that uplift me,

כתוכניות טלוויזיה שמרוממות אותי,

that make me feel much more positive about the world.

שגורמות לי להרגיש חיובי יותר לגבי העולם.

Moral ambiguity are televisions shows

עמימות מוסרית הינן תוכניות טלוויזיה

in which I don't understand

בהן איני מבינה

the difference between right and wrong.

את ההבדלים בין נכון לשגוי.

As we start, you see in 1960

כשאנו מתחילים, אתם רואים ב- 1960

inspiration is holding steady.

השראה נשארת יציבה.

That's what we're watching TV for.

לשם כך אנחנו צופים בטלוויזיה.

Moral ambiguity starts to climb.

עמימות מוסרית מתחילה לעלות.

Right at the end of the 60s,

ממש בסוף שנות השישים,

moral ambiguity is going up,

עמימות מוסרית עולה,

inspiration is kind of on the wane.

השראה נמצאת בדעיכה.

Why?

מדוע?

The Cuban Missile Crisis, JFK is shot,

משבר הטילים בקובה, ג'ון פ. קנדי נורה,

the Civil Rights movement,

תנועת זכויות האזרח,

race riots, the Vietnam War,

פרעות הגזע, מלחמת ויאטנם,

MLK is shot, Bobby Kennedy is shot,

מרטין לותר קינג נורה, בובי קנדי נורה,

Watergate.

וואטרגייט.

Look what happens.

תראו מה קורה.

In 1970, inspiration plummets.

ב- 1970, ההשראה צונחת.

Moral ambiguity takes off.

עמימות מוסרית ממריאה.

They cross,

הן חוצות,

but Ronald Reagan, a telegenic president, is in office.

אבל רונלד רייגן, אישיות טלוויזיונית, נמצא בשלטון.

It's trying to recover.

היא מנסה לחזור.

But look, it can't:

אבל ראו, היא לא מצליחה:

AIDS, Iran-Contra,

איידס, פרשת איראן-קונטראס,

the Challenger disaster, Chernobyl.

אסון הצ'לנגר, צ'רנוביל.

Moral ambiguity becomes the dominant meme in television

עמימות מוסרית הופכת לתפיסה השלטת בטלוויזיה

from 1990 for the next 20 years.

משנת 1990 למשך 20 השנים הבאות.

Take a look at this.

תתבוננו בזה.

This chart is going to document a very similar trend.

הטבלה הזו הולכת לתעד מגמה דומה מאוד.

But in this case, we have comfort -- the bubble in red --

אבל במקרה הזה, יש לנו נחמה -- הבועה באדום --

social commentary and irreverence

פרשנות חברתית בכחול

in blue and green.

וזלזול בירוק.

Now this time on TV

בזמן זה בטלוויזיה

you have "Bonanza," don't forget, you have "Gunsmoke,"

יש לכם את "בוננזה," אל תשכחו יש לכם את "גאנסמוק,"

you have "Andy Griffith,"

יש לכם את "אנדי גריפית',"

you have domestic shows all about comfort.

יש לכם תוכניות ביתיות שכולן עוסקות בנחמה.

This is rising. Comfort stays whole.

זה עולה. נחמה נשארת שלמה.

Irreverence starts to rise.

זלזול מתחיל לעלות.

Social commentary is all of a sudden spiking up.

פרשנות חברתית לפתע עולה בחדות.

You get to 1969, and look what happens.

אתם מגיעים לשנת 1969, וראו מה קורה.

You have comfort, irreverence, and social commentary,

יש לכם את הנחמה, הזלזול ואת הפרשנות חברתית,

not only battling it out in our society,

לא רק נאבקים זה בזה בחברה שלנו,

but you literally have two establishment shows --

אבל יש לכם למעשה שתי תוכניות מבוססות --

"Gunsmoke" and "Gomer Pyle" --

"גאנסמוק" ו"גומר פייל" --

in 1969 are the number-two- and number-three-rated television shows.

בשנת 1969 הן התכניות המדורגות כמספר שתיים ושלוש בטלוויזיה.

What's number one?

מה במקום הראשון?

The socially irreverent hippie show,

התוכנית ההיפית המזלזלת חברתית,

"Rowan and Martin's Laugh-In."

"הצחוקים של רואן ומרטין."

They're all living together, right.

כולם גרים יחדיו, נכון.

Viewers had responded dramatically.

צופים הגיבו בדרמטיות.

Look at this green spike in 1966

הביטו בעלייה החדה הזו ב- 1966

to a bellwether show.

תוכנית מובילה.

When you guys hear this industry term, a breakout hit,

כאשר אתם שומעים את מונח הזה, להיט פורץ,

what does that mean?

מה המשמעות של זה?

It means in the 1966 television season,

המשמעות של זה בעונת הטלוויזיה בשנת 1966,

The "Smothers Brothers" came out of nowhere.

שה"סמוד'רס ברוד'רס" הגיעו משום מקום.

This was the first show

זו הייתה התוכנית הראשונה

that allowed viewers to say,

שאיפשרה לצופים לומר,

"My God,

"אלוהים,

I can comment on how I feel about the Vietnam War,

אני יכול לומר את דעתי על מה אני מרגיש לגביי מלחמת ויאטנם,

about the presidency, through television?"

על הנשיאות, דרך הטלוויזיה?"

That's what we mean by a breakout show.

זו הסיבה לכך שזה להיט פורץ.

So then, just like the last chart, look what happens.

אז, ממש כמו בטבלה האחרונה, תראו מה קורה.

In 1970,

בשנת 1970,

the dam bursts. The dam bursts.

הסכר נפרץ, הסכר נפרץ.

Comfort is no longer why we watch television.

נחמה כבר אינה הסיבה בגינה אנו צופים בטלוויזיה.

Social commentary and irreverence

פרשנות חברתית וזלזול

rise throughout the 70s.

עולים לכל אורך שנות השבעים.

Now look at this.

עכשיו התבוננו בזה.

The 70s means who? Norman Lear.

מה הכוונה בשנות השבעים? נורמן ליר.

You have "All in the Family," "Sanford and Son,"

יש לכם "הכל נשאר במשפחה," "סנפורד ובנו,"

and the dominant show --

והתוכנית השלטת --

in the top-10 for the entire 70s --

בעשירייה הפותחת לכל אורך שנות השבעים --

"MAS*H."

"מ.א.ש."

In the entire 50 years

לכל אורכן של 50 השנים

of television that we studied,

של הטלוויזיה שחקרנו,

seven of 10 shows

שבע מעשר התוכניות

ranked most highly for irreverence

שדורגו הכי גבוה בזלזול

appeared on air during the Vietnam War,

הופיעו באוויר בזמן מלחמת ויאטנם,

five of the top-10 during the Nixon administration.

חמש מעשר הגדולות בזמן שלטון ניקסון.

Only one generation, 20 years in,

רק דור אחד, אחרי 20 שנים,

and we discovered,

ואנו מגלים,

Wow! TV can do that?

וואו! טלוויזיה יכולה לעשות זאת?

It can make me feel this?

היא יכולה לגרום לי לחוש כך?

It can change us?

היא יכולה לשנות אותנו?

So to this very, very savvy crowd,

אז עבור הקהל החכם שכאן,

I also want to note

אני רוצה לציין

the digital folks did not invent disruptive.

כי האנשים הדיגיטליים לא המציאו את השיבוש.

Archie Bunker was shoved out of his easy chair

ארצ'י באנקר נדחף אל מחוץ לכורסתו

along with the rest of us

ביחד עם כולנו

40 years ago.

לפני 40 שנה.

This is a quick chart. Here's another attribute:

זוהי טבלה זריזה. הנה תכונה נוספת:

fantasy and imagination,

פנטזיה ודמיון,

which are shows defined as,

אשר הן תוכניות שמוגדרות בתור,

"takes me out of my everyday realm"

"לוקחות אותי אל מחוץ לחיי היום יום שלי

and "makes me feel better."

וגורמות לי להרגיש טוב יותר."

That's mapped against the red dot, unemployment,

זה ממופה כנגד הנקודה האדומה, אבטלה,

which is a simple Bureau of Labor Department statistic.

שהיא סטטיסטיקה פשוטה מהלשכה של משרד העבודה.

You'll see

אתם תראו

that every time fantasy and imagination shows rise,

שבכל זמן שתוכניות הפנטזיה והדימיון נמצאות בעלייה,

it maps to a spike in unemployment.

זה יפעל בהתאם לעלייה באבטלה.

Do we want to see shows

האם אנו רוצים לראות תוכניות

about people saving money and being unemployed?

על אנשים שחוסכים כסף והם מובטלים?

No. In the 70s

לא. בשנות השבעים

you have the bellwether show "The Bionic Woman"

יש לכם את התוכנית המובילה "האישה הביונית"

that rocketed into the top-10 in 1973,

שעפה אל תוך עשרת הגדולים בשנת 1973,

followed by the "Six Million-Dollar Man" and "Charlie's Angels."

ואחריה הגיעו "איש 6 מיליון הדולר" ו"המלאכיות של צ'רלי."

Another spike in the 1980s --

עלייה נוספת בשנות השמונים --

another spike in shows about control and power.

עלייה נוספת בתוכניות שעוסקות בשליטה וכוח.

What were those shows?

מה היו אותן תוכניות?

Glamorous and rich.

מפוארות ועשירות.

"Dallas," "Fantasy Island."

"דאלאס," "אי הפנטזיה."

Incredible mapping of our national psyche

מיפוי מדהים של הנפש הלאומית שלנו

with some hard and fast facts:

עם כמה עובדות קשות ומהירות:

unemployment.

אבטלה.

So here you are, in my favorite chart,

אז הנה אנחנו, בטבלה החביבה עליי,

because this is our last 20 years.

משום שאלו עשרים השנים האחרונות שלנו.

Whether or not you're in my business,

בין שאתם עוסקים בתחום שלי ובין שלא,

you have surely heard or read

אתם בודאי קראתם או שמעתם

of the decline of the thing called the three-camera sitcom

על הירידה בדבר הנקרא סיטקום שלוש המצלמות

and the rise of reality TV.

ועלייתה של טלוויזית הריאליטי.

Well, as we say in the business,

ובכן, כמו שאנחנו אומרים בתחום שלי,

X marks the spot.

X מסמן את המקום.

The 90s -- the big bubbles of humor --

שנות התשעים -- הבועות הגדולות של ההומור --

we're watching "Friends," "Frasier," "Cheers" and "Seinfeld."

אנחנו צופים ב"חברים," "פרייז'ר," "חופשי על הבר" ו"סיינפלד."

Everything's good, low unemployment.

הכל טוב, אבטלה נמוכה.

But look: X marks the spot.

אבל ראו: X מסמן את המקום.

In 2001,

בשנת 2001,

the September 2001 television season,

עונת הטלוויזיה של ספטמבר 2001

humor succumbs to judgment once and for all.

הומור מפסיד לשיפוט אחת ולתמיד.

Why not?

למה לא?

We had a 2000 presidential election

היו לנו את הבחירות לנשיאות של שנת 2000

decided by the Supreme Court.

שהוכרעו על ידי בית המשפט בעליון.

We had the bursting of the tech bubble.

הייתה לנו את התפוצצות בועת הטכנולוגיה.

We had 9/11.

היה לנו את ה- 9/11

Anthrax becomes part of the social lexicon.

אנתרקס הפך להיות מושג שגור בלקסיקון החברתי.

Look what happens when we keep going.

תראו מה קורה ככל שאנחנו ממשיכים הלאה.

At the turn of the century, the Internet takes off,

בתחילת המאה, האינטרנט תופס תאוצה,

reality television has taken hold.

טלוויזית הריאליטי תפסה אחיזה.

What do people want in their TV then?

אז מה אנשים רוצים בטלוויזיה שלהם?

I would have thought revenge

אני הייתי חושבת נקמה

or nostalgia.

או נוסטלגיה.

Give me some comfort; my world is falling apart.

תנו לי קצת נחמה; עולמי מתמוטט.

No, they want judgment.

לא, הם רוצים שיפוט.

I can vote you off the island.

אני יכול להדיח אותך מהאי.

I can keep Sarah Palin's daughter dancing.

אני יכול לגרום לבת של שרה פיילין להמשיך לרקוד.

I can choose the next American Idol. You're fired.

אני יכול לבחור את האמריקן איידול הבא. אתה מפוטר.

That's all great, right?

כל זה נפלא, נכון?

So as dramatically different as these television shows,

אז דרמטי ככל שיהיה השוני בין תוכניות הטלוויזיה האלה,

pure entertainment, have been over the last 50 years --

הנאה צרופה, הייתה קיימת לכל אורכן של 59 השנים האחרונות --

what did I start with? --

עם מה התחלתי? --

one basic instinct remains.

אינסטינקט בסיסי אחד נותר.

We're animals, we need our moms.

אנחנו חיות, אנחנו זקוקים לאימהות שלנו.

There has not been a decade of television

לא היה עשור של טלוויזיה

without a definitive, dominant TV mom.

בלי דמות אם שלטת וברורה.

The 1950s:

שנות החמישים:

June Cleever in the original comfort show, "Leave it to Beaver."

ג'ון קליבר בתוכנית הנחמה המקורית, "השאירו את זה לבונה."

Lucille Ball kept us laughing

לוסיל בול המשיכה להצחיק אותנו

through the rise of social consciousness in the 60s.

דרך עליית המודעות החברתית בשנות השישים.

Maude Findlay,

מוד פינדלי,

the epitome of the irreverent 1970s,

תמצית הזלזול שהיה בשנות השבעים,

who tackled abortion, divorce,

אשר התמודדה עם הפלה, גירושין

even menopause on TV.

ואפילו גיל הבלות בטלוויזיה.

The 1980s,

שנות השמונים,

our first cougar was given to us

ה"קוגרית" הראשונה ניתנה לנו

in the form of Alexis Carrington.

בדמותה של אלכסיס קרינגטון.

Murphy Brown took on a vice president

מארפי בראון התמודדה מול סגן נשיא

when she took on the idea of single parenthood.

כאשר היא התמודדה עם הרעיון של משפחה חד הורית.

This era's mom,

האמא של העידן הזה,

Bree Van de Kamp.

ברי ואן דה קאמפ.

Now I don't know if this is the devil or the angel

עכשיו אני לא יודעת אם זה הוא השטן או המלאך

sitting on our conscience,

היושב על המצפון שלנו,

sitting on television's shoulders,

היושב על כתפי הטלוויזיה שלנו,

but I do know that I absolutely love this image.

אבל אני כן יודעת שאני לחלוטין מאוהבת בתמונה הזו.

So to you all,

אז לכולכן,

the women of TEDWomen, the men of TEDWomen,

הנשים של TEDWomen, הגברים של TEDWomen,

the global audiences of TEDWomen,

הקהל העולמי של TEDWomen,

thank you for letting me present my idea

תודה רבה לכם שאפשרתם לי להציג את הרעיון שלי

about the conscience of television.

על מצפונה של הטלוויזיה.

But let me also thank the incredible creators

אבל הרשו לי להודות גם ליוצרים המדהימים

who get up everyday

אשר קמים כל בוקר

to put their ideas on our television screens

בכדי לשים את הרעיונות שלהם על גבי מסך הטלוויזיה שלנו

throughout all these ages of television.

לכל אורכם של עידני הטלוויזיה האלה.

They give it life on television, for sure,

הם נתנו לזה חיים בטלוויזיה, בהחלט,

but it's you as viewers,

אך אלו אתם הצופים,

through your collective social consciences,

דרך המצפון החברתי המשותף שלכן,

that give it life, longevity,

אשר נתנו לזה חיים, אריכות ימים,

power or not.

כוח או שלא.

So thanks very much.

אז תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)