A tale of mental illness | Elyn Saks

Translator: Morton Bast Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

So I'm a woman with chronic schizophrenia.

אני אישה עם סכיזופרניה כרונית

I've spent hundreds of days

שהיתי מאות ימים

in psychiatric hospitals.

בבתי-חולים פסיכיאטריים.

I might have ended up spending

ייתכן שהייתי נשארת

most of my life on the back ward of a hospital,

רוב חיי באגף האחורי של איזה בית-חולים,

but that isn't how my life turned out.

אבל לא כך התפתחו חיי.

In fact, I've managed to stay clear of hospitals

למעשה, הצלחתי להתרחק מבתי החולים

for almost three decades,

במשך כמעט 30 שנה,

perhaps my proudest accomplishment.

אולי ההישג שאני הכי גאה בו.

That's not to say that I've remained clear

זה לא אומר שהצלחתי להימנע

of all psychiatric struggles.

מכל המאבקים הפסיכיאטריים.

After I graduated from the Yale Law School and

אחרי שסיימתי את הפקולטה למשפטים של "ייל"

got my first law job, my New Haven analyst, Dr. White,

והתקבלתי למשרה המשפטית הראשונה שלי, הרופא שלי ב"ניו הייבן", ד"ר ווייט,

announced to me that he was going to close his practice

הודיע לי שהוא עומד לסיים את עבודתו

in three months, several years

בתוך שלושה חודשים, שנים מספר

before I had planned to leave New Haven.

בטרם תכננתי לעזוב את "ניו הייבן"

White had been enormously helpful to me,

ווייט עזר לי מאד,

and the thought of his leaving

והמחשבה על עזיבתו

shattered me.

זיעזעה אותי.

My best friend Steve,

הטוב שבחברי, סטיב,

sensing that something was terribly wrong,

שהרגיש שקרה משהו נורא,

flew out to New Haven to be with me.

טס ל"ניו הייבן" כדי להיות לצידי.

Now I'm going to quote from some of my writings:

כעת אצטט מעט מהדברים שכתבתי:

"I opened the door to my studio apartment.

"פתחתי את הדלת ונכנסתי לדירת הסטודיו שלי.

Steve would later tell me that,

אחר-כך סטיב יספר לי

for all the times he had seen me psychotic, nothing

שבכל הפעמים בהן ראה אותי במצב פסיכוטי,

could have prepared him for what he saw that day.

דבר לא הכין אותו למה שראה באותו יום.

For a week or more, I had barely eaten.

במשך שבוע או יותר בקושי אכלתי.

I was gaunt. I walked

הייתי כחושה.

as though my legs were wooden.

התהלכתי כאילו יש לי רגלי-עץ.

My face looked and felt like a mask.

פני נראו והורגשו כמסכה.

I had closed all the curtains in the apartment, so

סגרתי את כל הוילונות בדירה

in the middle of the day

כך שבאמצע היום,

the apartment was in near total darkness.

הדירה היתה שרויה בחשכה כמעט מוחלטת.

The air was fetid, the room a shambles.

האוויר הסריח, החדר היה מבולגן.

Steve, both a lawyer and a psychologist, has treated

סטיב, עורך-דין ופסיכולוג

many patients with severe mental illness, and to this day

טיפל כבר בחולי-נפש רבים במצב חמור, ועד עצם היום הזה

he'll say I was as bad as any he had ever seen.

הוא אומר שהייתי במצב הכי גרוע שראה מעודו.

'Hi,' I said, and then I returned to the couch,

'הי', אמרתי, וחזרתי אל הספה

where I sat in silence for several moments.

וישבתי עליה בשקט כמה דקות .

'Thank you for coming, Steve.

'תודה שבאת, סטיב.

Crumbling world, word, voice.

עולם מתפורר. מילה. קול.

Tell the clocks to stop.

תגיד לשעונים לעצור.

Time is. Time has come.'

עכשיו הזמן. הגיע הזמן.'

'White is leaving,' Steve said somberly.

'ווייט עוזב', אמר סטיב בקדרות.

'I'm being pushed into a grave. The situation is grave,' I moan.

'דוחפים אותי לקבר. אני במצב חמור', נאנחתי.

'Gravity is pulling me down.

'קבורה תחת כוח הכובד.

I'm scared. Tell them to get away.'"

אני מפחדת. תגיד להם להסתלק.'"

As a young woman, I was in a psychiatric hospital

כאישה צעירה, שהיתי בבית-חולים פסיכיאטרי

on three different occasions for lengthy periods.

בשלוש הזדמנויות שונות לתקופות ממושכות.

My doctors diagnosed me with chronic schizophrenia,

רופאי איבחנו אצלי סכיזופרניה כרונית,

and gave me a prognosis of "grave."

וסיווגו את מצבי כ"חמור".

That is, at best, I was expected to live in a board and care,

כלומר שבמקרה הטוב ביותר, התחזית היתה שאחיה באישפוז

and work at menial jobs.

ואעבוד בעבודות בזויות.

Fortunately, I did not actually

למרבה המזל

enact that grave prognosis.

לא נהגתי על-פי הסיווג "חמור".

Instead, I'm a chaired Professor of Law, Psychology

אלא אני יו"ר ומרצה למשפטים, פסיכולוגיה

and Psychiatry at the USC Gould School of Law,

ופסיכיאטריה בפקולטה למשפטים ע"ש גולד של אונ' דרום-קליפורניה,

I have many close friends

יש לי הרבה חברים טובים

and I have a beloved husband, Will, who's here with us today.

ובעל אוהב, וויל, שנמצא כאן היום.

(Applause) Thank you.

[מחיאות כפיים] תודה רבה.

He's definitely the star of my show.

אין ספק שהוא הכוכב במופע שלי.

I'd like to share with you how that happened, and also

הייתי רוצה לספר לכם איך זה קרה, וגם

describe my experience of being psychotic.

לתאר את הנסיון שלי כאדם פסיכוטי.

I hasten to add that it's my experience,

אני ממהרת להוסיף שזהו נסיוני האישי,

because everyone becomes psychotic in his or her own way.

היות שכל אדם נעשה פסיכוטי באופן ייחודי לו או לה.

Let's start with the definition of schizophrenia.

הבה נתחיל עם ההגדרה של סכיזופרניה.

Schizophrenia is a brain disease.

הסכיזופרניה היא מחלה של המוח.

Its defining feature is psychosis, or being

התכונה המגדירה אותה היא הפסיכוזה,

out of touch with reality.

או ניתוק מן המציאות.

Delusions and hallucinations

אשליות והזיות

are hallmarks of the illness.

הם ממאפייני המחלה.

Delusions are fixed and false beliefs that aren't responsive

אשליות הן אמונות מקובעות שאינן מגיבות להוכחות,

to evidence, and hallucinations are false sensory experiences.

והזיות הן חוויות תחושתיות כוזבות.

For example, when I'm psychotic I often have

לדוגמה, כשאני פסיכוטית יש לי לעתים קרובות

the delusion that I've killed hundreds of thousands

אשליה כאילו הרגתי מאות אלפי בני-אדם

of people with my thoughts.

באמצעות מחשבותי.

I sometimes have the idea that

לפעמים אני חושבת

nuclear explosions are about to be set off in my brain.

שפיצוצים גרעיניים עומדים להתרחש במוח שלי.

Occasionally, I have hallucinations,

מידי פעם יש לי הזיות,

like one time I turned around and saw a man

למשל פעם הסתובבתי וראיתי גבר

with a raised knife.

מניף עלי סכין.

Imagine having a nightmare while you're awake.

תארו לעצמכם לחוות סיוט בעודכם ערים.

Often, speech and thinking become disorganized

לעתים קרובות, הדיבור והחשיבה משתבשים

to the point of incoherence.

ונעשים מבולבלים ולא קשורים.

Loose associations involves putting together words

האסוציאציות המנותקות גורמות לצירופי מלים

that may sound a lot alike but don't make sense,

שנשמעות דומות אך הן חסרות כל הגיון,

and if the words get jumbled up enough, it's called "word salad."

ואם המלים מתערבבות מספיק, זה מכונה "סלט מלים".

Contrary to what many people think, schizophrenia is not

בניגוד למה שרבים סבורים, הסכיזופרניה איננה

the same as multiple personality disorder or split personality.

כמו הפרעת זהות דיסוציאטיבית או פיצול אישיות.

The schizophrenic mind is not split, but shattered.

המוח הסכיזופרני איננו מפוצל אלא מעורער.

Everyone has seen a street person,

כולם ראו דרי-רחוב,

unkempt, probably ill-fed,

פרועי שיער, סובלים כנראה מתת-תזונה,

standing outside of an office building muttering

עומדים מחוץ לבניין משרדים וממלמלים לעצמם

to himself or shouting.

או צועקים.

This person is likely to have some form of schizophrenia.

סביר שאדם כזה סובל מסוג כלשהו של סכיזופרניה.

But schizophrenia presents itself across a wide array

אך הסכיזופרניה מופיעה בקשת רחבה

of socioeconomic status, and there are people

של מעמדות חברתיים-כלכליים, ויש אנשים

with the illness who are full-time professionals

שסובלים מהמחלה, שהם אנשי-מקצוע במשרה מלאה

with major responsibilities.

ויש להם תחומי-אחריות חשובים.

Several years ago, I decided

לפני שנים מספר החלטתי

to write down my experiences and my personal journey,

לכתוב את חוויותי ואת מסעי האישי

and I want to share some more of that story with you today

וברצוני לשתף אתכם היום בעוד קצת מהסיפור שלי

to convey the inside view.

כדי להביא לכם את המראה מבפנים.

So the following episode happened the seventh week

האירוע הבא התרחש בשבוע השביעי

of my first semester of my first year at Yale Law School.

של הסמסטר הראשון בשנתי הראשונה בפקולטה למשפטים של "ייל".

Quoting from my writings:

אני מצטטת מרשימותי:

"My two classmates, Rebel and Val, and I had made the date

"קבעתי עם שתי חברותי לכיתה, רבל ו-ואל,

to meet in the law school library on Friday night

להיפגש בספריית הפקולטה ביום שישי בערב

to work on our memo assignment together.

כדי לעבוד על שיעורי הבית שלנו בנושא מזכרים משפטיים.

But we didn't get far before I was talking in ways

אבל לא התקדמנו הרבה וכבר התחלתי לדבר

that made no sense.

דיבורים חסרי-הגיון.

'Memos are visitations,' I informed them.

'מזכרים הם ביקורים,' הודעתי להן.

'They make certain points. The point is on your head.

'יש בהם נקודות מסוימות. והנקודה היא על ראשך.

Pat used to say that. Have you killed you anyone?'

פאט אמרה את זה. הרגתן מישהו?'

Rebel and Val looked at me

רבל ו-ואל הביטו בי

as if they or I had been

כאילו הן או אני

splashed in the face with cold water.

חטפו בפרצוף מקלחת של מים קרים.

'What are you talking about, Elyn?'

'על מה את מדברת, אלין?'

'Oh, you know, the usual. Who's what, what's who,

'נו, כרגיל. מי הוא מה, מה הוא מי,

heaven and hell. Let's go out on the roof.

גן-עדן וגהינום. בואו נעלה לגג.

It's a flat surface. It's safe.'

הוא שטוח. הוא בטוח.'

Rebel and Val followed

רבל ו-ואל באו אחרי

and they asked what had gotten into me.

ושאלו אותי איזה שד נכנס בי.

'This is the real me,' I announced,

'זו אני האמיתית,' הכרזתי,

waving my arms above my head.

מנופפת בזרועותי מעל לראשי.

And then, late on a Friday night, on the roof

ואז, בשעה מאוחרת בליל שישי,

of the Yale Law School,

על גג הפקולטה למשפטים של "ייל",

I began to sing, and not quietly either.

התחלתי לשיר, ולא הכי בשקט.

'Come to the Florida sunshine bush.

'בואו לשיח השמש של פלורידה.

Do you want to dance?'

מי רוצה לרקוד?'

'Are you on drugs?' one asked. 'Are you high?'

'לקחת סמים?' שאלה אחת מהן. 'את מסוממת?'

'High? Me? No way, no drugs.

'מסוממת? אני? מה פתאום. שום סמים.

Come to the Florida sunshine bush,

בואו לשיח השמש של פלורידה,

where there are lemons, where they make demons.'

יש כאן לימונים, יש כאן שדונים.'

'You're frightening me,' one of them said, and Rebel and Val

'את מפחידה אותי, אמרה אחת מהן, ורבל ו-ואל

headed back into the library.

חזרו לספריה.

I shrugged and followed them.

משכתי בכתפי ובאתי אחריהן.

Back inside, I asked my classmates if they were

כשחזרנו, שאלתי את חברותי לכיתה

having the same experience of words jumping around

אם גם הן רואות כמוני מלים מקפצות מסביב

our cases as I was.

לתיקים המשפטיים.

'I think someone's infiltrated my copies of the cases,' I said.

'אני חושבת שמישהו הסתנן לעותקים של התיקים שלנו', אמרתי.

'We've got to case the joint.

'אנו צריכות להתיק את החיבור.

I don't believe in joints, but

אני לא מאמינה בחיבורים

they do hold your body together.'" --

אבל הם מחברים את כל הגוף'".--

It's an example of loose associations. --

זו דוגמה לאסוציאציות מנותקות.--

"Eventually I made my way back to my dorm room,

"לבסוף עשיתי את דרכי בחזרה אל חדרי שבמעונות,

and once there, I couldn't settle down.

ושוב, לא יכולתי להירגע.

My head was too full of noise,

ראשי היה מלא מדי ברעשים,

too full of orange trees and law memos I could not write

מלא מדי בעצי-תפוזים ובתזכירים משפטיים שלא יכולתי לכתוב

and mass murders I knew I would be responsible for.

וברציחות המוניות שידעתי שאני האחראית להן.

Sitting on my bed, I rocked back and forth,

ישבתי על מיטתי והתנודדתי קדימה ואחורה,

moaning in fear and isolation."

נאנחת מפחד ובדידות."

This episode led to my first hospitalization in America.

האירוע הזה הוביל לאישפוז הראשון שלי באמריקה.

I had two earlier in England.

לפני כן היו לי שני אישפוזים בבריטניה.

Continuing with the writings:

אני ממשיכה להקריא:

"The next morning I went to my professor's office to ask

"בבוקר שלמחרת הלכתי למשרדו של המרצה שלי

for an extension on the memo assignment,

כדי לבקש ארכה להגשת העבודה על המזכרים,

and I began gibbering unintelligably

והתחלתי לקשקש באופן בלתי-מובן

as I had the night before,

כמו בערב הקודם,

and he eventually brought me to the emergency room.

ובסופו של דבר הוא הביא אותי למיון.

Once there, someone I'll just call 'The Doctor'

ושם, מישהו שאכנה פשוט 'הרופא',

and his whole team of goons swooped down,

וצוות הבריונים שלו, עטו עלי,

lifted me high into the air,

הרימו אותי גבוה באוויר,

and slammed me down on a metal bed

והטילו אותי על מיטת מתכת

with such force that I saw stars.

בכוח כזה, שראיתי כוכבים.

Then they strapped my legs and arms to the metal bed

ואז הם כבלו את רגלי וזרועותי אל מיטת המתכת

with thick leather straps.

ברצועות עור עבות.

A sound came out of my mouth that I'd never heard before:

בקע מפי קול שמעולם לא שמעתי בעבר:

half groan, half scream,

אנקה-למחצה, צרחה-למחצה,

barely human and pure terror.

כמעט לא-אנושי ומלא באימה צרופה.

Then the sound came again,

והקול נשמע שוב,

forced from somewhere deep inside my belly

כשהוא נהדף החוצה ממקום כלשהו עמוק בבטני

and scraping my throat raw."

וחורך בדרכו את גרוני."

This incident resulted in my involuntary hospitalization.

התקרית הזו הביאה לאישפוזי בכפייה.

One of the reasons the doctors gave for hospitalizing me

אחת הסיבות שנתנו הרופאים לכך שאישפזו אותי

against my will was that I was

בניגוד לרצוני היתה שאני:

"gravely disabled."

"נכה בצורה חמורה."

To support this view, they wrote in my chart that I was unable

כאישוש לדעה זו, הם כתבו בגליון שלי שאיני מסוגלת

to do my Yale Law School homework.

להכין את שיעורי הבית שלי בפקולטה למשפטים של "ייל".

I wondered what that meant about much of the rest of New Haven.

תהיתי מה זה אומר לגבי רבים משוכני "ניו הייבן".

(Laughter)

[צחוק]

During the next year, I would

במהלך השנה שלאחר מכן

spend five months in a psychiatric hospital.

אשהה 5 חודשים בבית-חולים פסיכיאטרי.

At times, I spent up to 20 hours in mechanical restraints,

לעתים שהיתי עד 20 שעות בהתקני ריסון מכניים,

arms tied, arms and legs tied down,

זרועותי כבולות, ידי ורגלי קשורות ללא ניע,

arms and legs tied down with a net tied

כשהזרועות והרגליים קשורות ברשת

tightly across my chest.

שנכרכה לרוחב חזי.

I never struck anyone.

לא קרה שהכיתי מישהו.

I never harmed anyone. I never made any direct threats.

מעולם לא פגעתי באיש או איימתי ישירות על מישהו.

If you've never been restrained yourself, you may have

אם מעולם לא ריסנו אתכם, אולי יש לכם

a benign image of the experience.

איזה דימוי נעים של חוויה זו.

There's nothing benign about it.

אין בה שום דבר נעים.

Every week in the United States,

בכל שבוע בארצות הברית

it's been estimated that one to three people die in restraints.

ההערכה היא שבין 1-3 בני-אדם מתים בהתקני ריסון.

They strangle, they aspirate their vomit,

הם נחנקים למוות בגלל שהם שואפים את קיאם,

they suffocate, they have a heart attack.

הם נחנקים, חוטפים התקפי-לב.

It's unclear whether using mechanical restraints

לא ברור אם השימוש בהתקני ריסון

is actually saving lives or costing lives.

מציל חיים או גורם לאובדן חיים.

While I was preparing to write my student note

כשהתכוננתי לכתוב את הערות הסטודנט שלי

for the Yale Law Journal on mechanical restraints,

לכתב העת של הפקולטה למשפטים של "ייל" בנושא התקני ריסון מכניים,

I consulted an eminent law professor who was also

התייעצתי עם מרצה מפורסם למשפטים

a psychiatrist,

שהוא גם פסיכיאטר,

and said surely he would agree

ואמרתי שהוא ודאי יסכים עמי

that restraints must be degrading,

שהתקני הריסון משפילים,

painful and frightening.

מכאיבים ומפחידים.

He looked at me in a knowing way, and said,

הוא הביט בי בידענות ואמר,

"Elyn, you don't really understand:

"אלין, את לא מבינה:

These people are psychotic.

האנשים האלה הם פסיכוטיים.

They're different from me and you.

הם שונים ממך וממני.

They wouldn't experience restraints as we would."

הם לא חווים כמונו את הריסון."

I didn't have the courage to tell him in that moment that,

אז לא היה לי האומץ לומר לו

no, we're not that different from him.

שלא, אנחנו לא כל-כך שונים ממנו.

We don't like to be strapped down to a bed

אנו לא אוהבים שקושרים אותנו למיטה

and left to suffer for hours any more than he would.

ומניחים לנו לסבול שעות, בדיוק כמוהו.

In fact, until very recently,

למעשה, עד ממש לאחרונה,

and I'm sure some people still hold it as a view,

ואני בטוחה שיש מי שעדיין מחזיקים בדעה,

that restraints help psychiatric patients feel safe.

שהריסון עוזר לחולים הפסיכוטיים להרגיש בטחון.

I've never met a psychiatric patient

מעולם לא פגשתי חולה פסיכוטי

who agreed with that view.

שמסכים עם דעה זו.

Today, I'd like to say I'm very pro-psychiatry

היום ברצוני לומר שאני מאד בעד הפסיכאטריה

but very anti-force.

ומאד נגד השימוש בכוח.

I don't think force is effective as treatment, and I think

אינני חושבת שהשימוש בכוח הוא יעיל כטיפול, ולדעתי

using force is a terrible thing to do to another person

השימוש בכוח הוא דבר נורא לעשותו לאדם אחר

with a terrible illness.

שחולה במחלה איומה.

Eventually, I came to Los Angeles

בסופו של דבר הגעתי ללוס-אנג'לס

to teach at the University of Southern California Law School.

כדי ללמד בפקולטה למשפטים של אונ' דרום-קליפורניה

For years, I had resisted medication,

במשך שנים התנגדתי לתרופות,

making many, many efforts to get off.

ועשיתי מאמצים כבירים להפסיק לקחתן.

I felt that if I could manage without medication,

הרגשתי שאם אוכל להסתדר בלי התרופות,

I could prove that, after all,

אוכל להוכיח שאחרי הכל

I wasn't really mentally ill, it was some terrible mistake.

אינני באמת חולת-נפש, ונעשתה טעות איומה.

My motto was the less medicine, the less defective.

הסיסמה שלי היתה, "פחות תרופות - פחות דפוקה".

My L.A. analyst, Dr. Kaplan, was urging me

המטפל שלי בלוס-אנג'לס, ד"ר קפלן, דחק בי

just to stay on medication and get on with my life,

פשוט להמשיך עם התרופות, ולהמשיך בחיי,

but I decided I wanted to make one last college try to get off.

אך אני החלטתי לעשות עוד מאמץ מרוכז אחד להפסיק.

Quoting from the text:

אני מצטטת מהכתב:

"I started the reduction of my meds, and within a short time

"התחלתי להפחית את התרופות שלי, ותוך זמן קצר

I began feeling the effects.

התחלתי לחוש בהשפעות.

After returning from a trip to Oxford, I marched into

אחרי שחזרתי מנסיעה לאוקספורד, נכנסתי

Kaplan's office, headed straight for the corner, crouched down,

למשרדו של קפלן, הלכתי הישר אל הפינה, כרעתי,

covered my face, and began shaking.

כיסיתי את פני והתחלתי לרעוד.

All around me I sensed evil beings poised with daggers.

על כל סביבותי חשתי בנוכחות ישויות מרושעות אוחזות פגיונות.

They'd slice me up in thin slices

הן יחתכו אותי לחתיכות קטנות

or make me swallow hot coals.

או יכריחו אותי לבלוע גחלים לוהטות.

Kaplan would later describe me as 'writhing in agony.'

מאוחר יותר, קפלן יתאר אותי כ"מתעוותת בייסורים".

Even in this state, what he accurately described as

אפילו במצב הזה, שאותו תיאר במדויק

acutely and forwardly psychotic,

כ"פסיכוטי חמור ומתקדם",

I refused to take more medication.

סירבתי לקחת עוד תרופות.

The mission is not yet complete.

המשימה טרם הושלמה.

Immediately after the appointment with Kaplan,

מיד אחרי הפגישה עם קפלן,

I went to see Dr. Marder, a schizophrenia expert

הלכתי לפגוש את ד"ר מרדר, מומחה לסכיזופרניה

who was following me for medication side effects.

שעקב אחרי מבחינת השפעות הלוואי של התרופות.

He was under the impression that I had a mild psychotic illness.

הוא היה תחת הרושם שיש לי איזו מחלה פסיכוטית קלה.

Once in his office, I sat on his couch, folded over,

כשהיינו במשרדו, ישבתי על הספה, הצטנפתי,

and began muttering.

והתחלתי למלמל.

'Head explosions and people trying to kill.

'פיצוצים בראש ואנשים מנסים להרוג.

Is it okay if I totally trash your office?'

זה בסדר אם אהרוס לגמרי את המשרד שלך?'

'You need to leave if you think you're going to do that,'

'כדאי שתלכי אם זה מה שאת מתכוונת לעשות',

said Marder.

אמר מרדר.

'Okay. Small. Fire on ice. Tell them not to kill me.

'טוב. קטן. אש על קרח. תגיד להם שלא יהרגו אותי.

Tell them not to kill me. What have I done wrong?

תגיד להם שלא יהרגו אותי. מה עשיתי להם?

Hundreds of thousands with thoughts, interdiction.'

מאות אלפים עם מחשבות. עונש-הרחקה.'

'Elyn, do you feel like you're

'אלין, נראה לך

dangerous to yourself or others?

שאת מסכנת את עצמך או אחרים?

I think you need to be in the hospital.

אני חושב שאת צריכה להיות בבית-חולים.

I could get you admitted right away, and the whole thing

אני יכול לאשפז אותך מיד, וכל העניין

could be very discrete.'

יישמר בסוד גמור.'

'Ha, ha, ha.

'חה חה חה.

You're offering to put me in hospitals?

אתה מציע להכניס אותי לבית-חולים?

Hospitals are bad, they're mad, they're sad.

בתי חולים הם רעים, משוגעים, עצובים.

One must stay away. I'm God, or I used to be.'"

צריך להתרחק מהם. אני אלוהים, או הייתי פעם.'"

At that point in the text,

במקום הזה בטקסט,

where I said "I'm God, or I used to be," my husband

כשאמרתי, "אני אלוהים, או הייתי פעם",

made a marginal note.

בעלי רשם הערת שוליים:

He said, "Did you quit or were you fired?"

"התפטרת או פיטרו אותך?"

(Laughter)

[צחוק]

"'I give life and I take it away.

"'אני מעניקה ונוטלת חיים.

Forgive me, for I know not what I do.'

סלח לי. אינני יודעת מה אני עושה.'

Eventually, I broke down in front of friends, and

בסופו של דבר התמוטטתי בנוכחות חברים,

everybody convinced me to take more medication.

וכולם שכנעו אותי לקחת יותר תרופות.

I could no longer deny the truth,

כבר לא יכולתי להתכחש לאמת,

and I could not change it.

וכבר לא יכולתי לשנותה.

The wall that kept me, Elyn, Professor Saks,

החומה ששמרה עלי, על אלין, פרופסור סאקס,

separate from that insane woman hospitalized years past,

מופרדת מאותה אישה לא-שפויה שאושפזה לפני שנים,

lay smashed and in ruins."

נחה בעיי-חורבות."

Everything about this illness says I shouldn't be here,

כל מה שקשור במחלה הזו אומר שאינני אמורה להיות כאן,

but I am. And I am, I think, for three reasons:

אבל הנני. ולדעתי אני כאן משלוש סיבות:

First, I've had excellent treatment.

ראשית, קבלתי טיפול מעולה.

Four- to five-day-a-week psychoanalytic psychotherapy

ארבע-חמש פעמים בשבוע טיפול נפשי פסיכואנליטי

for decades and continuing, and excellent psychopharmacology.

במשך עשרות שנים וללא הפוגה, וטיפול תרופתי-נפשי מעולה.

Second, I have many close family members and friends who know me

שנית, יש לי הרבה בני-משפחה וידידים קרובים שמכירים אותי

and know my illness.

ומכירים את מחלתי.

These relationships have given my life a meaning

מערכות היחסים האלה העניקו לחיי משמעות ועומק

and a depth, and they also helped me navigate

ובנוסף עזרו לי לנווט

my life in the face of symptoms.

את חיי לנוכח התסמינים.

Third, I work at an enormously supportive workplace

שלישית, אני עובדת במקום-עבודה תומך במידה עצומה.

at USC Law School.

הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת דרום-קליפורניה.

This is a place that not only accommodates my needs

זהו מקום שלא רק מסתגל לפי צרכי,

but actually embraces them.

אלא ממש מקבל אותם.

It's also a very intellectually stimulating place,

זהו גם מקום מאד ממריץ מבחינה אינטלקטואלית,

and occupying my mind with complex problems

והעובדה שאני מעסיקה את מוחי בבעיות מורכבות

has been my best and most powerful and most reliable

היוותה את ההגנה הטובה, החזקה והאמינה

defense against my mental illness.

מפני מחלת הנפש שלי.

Even with all that — excellent treatment, wonderful family and

ואף עם כל אלה-- טיפול מעולה, משפחה נהדרת

friends, supportive work environment —

חברים נפלאים וסביבת-עבודה תומכת--

I did not make my illness public

לא הפכתי את מחלתי לנחלת הציבור

until relatively late in life,

עד שלב יחסית מאוחר בחיי,

and that's because the stigma against mental illness

וזה כי הסטיגמה נגד מחלות-נפש

is so powerful that I didn't feel safe with people knowing.

היא כה חזקה, שלא חשתי בטחון בכך שאנשים יידעו.

If you hear nothing else today,

אם לא תזכרו דבר מכל זה,

please hear this: There are not "schizophrenics."

בבקשה זיכרו את זה: אין "סכיזופרנים".

There are people with schizophrenia, and these people

יש בני-אדם שסובלים מסכיזופרניה, ואנשים אלה

may be your spouse, they may be your child,

עשויים להיות בן או בת הזוג, הילד או הילדה שלכם,

they may be your neighbor, they may be your friend,

השכן או השכנה, החבר או החברה,

they may be your coworker.

אולי חבר/ה לעבודה.

So let me share some final thoughts.

אז תנו לי לשתף אתכם בכמה מחשבות אחרונות.

We need to invest more resources into research and treatment

עלינו להשקיע יותר משאבים במחקר וטיפול

of mental illness.

במחלות הנפש.

The better we understand these illnesses, the better

ככל שניטיב להבין מחלות אלה, כך טוב יהיה

the treatments we can provide, and the better the treatments

הטיפול שנוכל לספק, וככל שניטיב לטפל,

we can provide, the more we can offer people care,

כך נוכל יותר להציע דאגה,

and not have to use force.

ולא ניאלץ להשתמש בכוח.

Also, we must stop criminalizing mental illness.

כמו כן, עלינו להפסיק להתייחס למחלות הנפש כאל פשע.

It's a national tragedy and scandal that the L.A. County Jail

זו טרגדיה ושערוריה לאומית שבית הסוהר המחוזי של לוס-אנג'לס

is the biggest psychiatric facility in the United States.

הוא המתקן הפסיכיאטרי הגדול ביותר בארה"ב.

American prisons and jails are filled with people who suffer

בתי הכלא האמריקאיים מלאים בבני-אדם שסובלים

from severe mental illness, and many of them are there

ממחלות-נפש חמורות ורבים מהם נמצאים שם

because they never received adequate treatment.

כי מעולם לא זכו לטיפול הולם.

I could have easily ended up there or on the streets myself.

יכולתי בקלות למצוא את עצמי שם או ברחוב.

A message to the entertainment industry and to the press:

מסר לתעשיית הבידור ולעיתונות:

On the whole, you've done a wonderful job fighting stigma

ככלל, עשיתם מלאכה נהדרת במלחמתכם בסטיגמות

and prejudice of many kinds.

ובדעות קדומות מסוגים רבים.

Please, continue to let us see characters in your movies,

בבקשה, הניחו לנו להמשיך ולראות בסרטים שלכם,

your plays, your columns,

במחזות ובטורי העיתונות דמויות

who suffer with severe mental illness.

שסובלות ממחלות-נפש חמורות.

Portray them sympathetically,

תארו אותן בצורה אוהדת,

and portray them in all the richness and depth

ובכל העושר והעומק

of their experience as people and not as diagnoses.

של נסיון חייהן כבני-אדם ולא כדיאגנוזות.

Recently, a friend posed a question:

לאחרונה, ידיד אחד הציג לי שאלה:

If there were a pill I could take

אילו היתה קיימת גלולה

that would instantly cure me, would I take it?

שהיתה מרפאת אותי מיד, האם הייתי נוטלת אותה?

The poet Rainer Maria Rilke

למשורר ריינר מריה רילקה

was offered psychoanalysis.

הציעו טיפול פסיכואנליטי.

He declined, saying, "Don't take my devils away,

הוא סירב, באומרו, "אל תקחו ממני את השדים שלי,

because my angels may flee too."

כי אז גם המלאכים שלי עלולים לברוח ממני."

My psychosis, on the other hand,

מאידך, הפסיכוזה שלי

is a waking nightmare in which my devils are so terrifying

היא סיוט יומיומי, שבו השדים שלי כה מפחידים

that all my angels have already fled.

עד שכל מלאכי כבר נסו על נפשם.

So would I take the pill? In an instant.

אם כן, האם אקח את הגלולה? תוך שניה אחת.

That said, I don't wish to be seen as regretting

עם זאת, איני רוצה להיראות כאילו אני מצטערת

the life I could have had if I'd not been mentally ill,

על החיים שהיו יכולים להיות לי, אילולא הייתי חולת-נפש,

nor am I asking anyone for their pity.

ואני גם לא מבקשת מאיש רחמים.

What I rather wish to say is that the humanity we all share

אלא אני רוצה לומר שהאנושיות המשותפת לכולנו

is more important than the mental illness we may not.

חשובה יותר ממחלות הנפש שאולי לא לכולנו יש.

What those of us who suffer with mental illness want

מה שרוצים אלה בתוכנו שסובלים ממחלות-נפש

is what everybody wants:

הוא מה שכולם רוצים:

in the words of Sigmund Freud, "to work and to love."

במילותיו של זיגמונד פרויד: "לעבוד ולאהוב."

Thank you. (Applause)

תודה רבה. [מחיאות כפיים]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you. Thank you. You're very kind. (Applause)

תודה. תודה. מאד יפה מצידכם. [מחיאות כפיים]

Thank you. (Applause)

תודה רבה. [מחיאות כפיים]