Peter Saul: Let's talk about dying

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sonia Barchilon

Look, I had second thoughts, really,

תראו, קצת התחרטתי בקשר להחלטה לדבר על זה

about whether I could talk about this

to such a vital and alive audience as you guys.

לפני קהל שופע-חיים כמוכם.

Then I remembered the quote from Gloria Steinem,

ואז נזכרתי בציטטה מאת גלוריה סטיינם,

which goes,

שהיא:

"The truth will set you free,

"האמת תוציאכם לחופשי,

but first it will piss you off." (Laughter)

"אבל לפני כן היא תבאס אתכם." (צחוק)

So -- (Laughter)

אז - (צחוק)

אז לאור זאת אנסה לעשות את זה כאן,

So with that in mind, I'm going to set about

trying to do those things here,

and talk about dying in the 21st century.

ואדבר על למות במאה ה-21.

Now the first thing that will piss you off, undoubtedly,

הדבר הראשון שיבאס אתכם, ללא ספק,

is that all of us are, in fact, going to die

הוא שכולנו אכן עתידים למות במאה ה-21.

in the 21st century.

There will be no exceptions to that.

איש לא יהיה פטור מכך.

There are, apparently, about one in eight of you

מסתבר שאחד מכל שמונה מביניכם

who think you're immortal, on surveys, but --

חושב שהוא בן-אלמוות, לפי הסקרים, אבל...

(Laughter)

(צחוק)

Unfortunately, that isn't going to happen.

למרבה הצער, זה לא יקרה.

While I give this talk, in the next 10 minutes,

במשך ההרצאה הזו, ב-10 הדקות הבאות,

a hundred million of my cells will die,

ימותו מאה מיליון תאים בגופי,

and over the course of today, 2,000 of my brain cells

ובמשך שארית היום, 2,000 מתאי מוחי

will die and never come back,

ימותו מבלי להתחדש,

so you could argue that the dying process

כך שאפשר לטעון שתהליך המוות מתחיל מוקדם למדי.

starts pretty early in the piece.

Anyway, the second thing I want to say about dying in the

בכל אופן, הדבר השני שברצוני לומר על המוות במאה ה-21,

21st century, apart from it's going to happen to everybody,

פרט לכך שזה יקרה לכולם,

is it's shaping up to be a bit of a train wreck

הוא שזה הופך אותנו למעין תאונת רכבות,

for most of us,

כך זה עבור מרביתנו,

unless we do something to try and reclaim this process

אלא אם נעשה משהו כדי להשיב לשליטתנו את התהליך הזה

from the rather inexorable trajectory that it's currently on.

מן הכיוון הבלתי-נמנע שבו הוא נע כיום.

So there you go. That's the truth.

אז הרי לכם. זאת האמת.

היא לבטח תבאס אתכם, וכעת הבה ונראה

No doubt that will piss you off, and now let's see

whether we can set you free. I don't promise anything.

האם אפשר להוציאכם לחופשי. אני לא מבטיח כלום.

Now, as you heard in the intro, I work in intensive care,

אז כפי ששמעתם בהקדמה, אני עובד בטיפול נמרץ,

and I think I've kind of lived through the heyday

ולדעתי זכיתי לחיות בתקופת הזוהר של הטיפול הנמרץ.

of intensive care. It's been a ride, man.

זאת חתיכת חוויה, חבר'ה.

This has been fantastic.

זה מעולה.

We have machines that go ping.

יש לנו מכונות שעושות "פינג". הנה הרבה כאלה.

There's many of them up there.

And we have some wizard technology which I think

(צחוק)

יש לנו טכנולוגיה קסומה, שלדעתי עובדת די טוב,

has worked really well, and over the course of the time

ומאז שאני עובד בטיפול נמרץ,

I've worked in intensive care, the death rate

שיעור התמותה בקרב זכרים באוסטרליה ירד בחצי,

for males in Australia has halved,

and intensive care has had something to do with that.

ולטיפול הנמרץ היה בהחלט חלק בכך.

Certainly, a lot of the technologies that we use

אין ספק שלטכנולוגיות בהן אנו משתמשים יש חלק בכך.

have got something to do with that.

So we have had tremendous success, and we kind of

אז היתה לנו הצלחה עצומה,

got caught up in our own success quite a bit,

וקצת נסחפנו עם ההצלחה שלנו,

and we started using expressions like "lifesaving."

והתחלנו להשתמש בביטויים כמו "הצלת חיים".

I really apologize to everybody for doing that,

אני באמת מתנצל בפני כולם על כך,

because obviously, we don't.

כי ברור שאיננו עושים זאת.

What we do is prolong people's lives,

אנו רק מאריכים את חייהם של אנשים,

and delay death,

דוחים את המוות

and redirect death, but we can't, strictly speaking,

ומסיטים אותו, אך במובן הצר של הביטוי,

save lives on any sort of permanent basis.

איננו יכולים להציל חיים באופן יציב כלשהו.

And what's really happened over the period of time

ומה שבעצם קרה מאז שאני עובד בטיפול נמרץ,

that I've been working in intensive care is that

הוא שאנשים שאת חייהם התחלנו להציל

the people whose lives we started saving back in the '70s,

בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה ה-20,

'80s, and '90s, are now coming to die in the 21st century

מגיעים כעת אלינו כדי למות במאה ה-21

of diseases that we no longer have the answers to

ממחלות, שהיום כבר אין לנו מענה עבורן

in quite the way we did then.

כמו שהיה לנו אז.

So what's happening now is there's been a big shift

כך שהיום חל שינוי גדול באופן שבו אנשים מתים,

in the way that people die,

and most of what they're dying of now isn't as amenable

ורוב הדברים שמהם הם מתים לא מושפעים כל-כך

to what we can do as what it used to be like

ממה שבכוחנו לעשות, לעומת איך שהיה אז,

when I was doing this in the '80s and '90s.

כשעבדתי בזה בשנות ה-80 וה-90.

So we kind of got a bit caught up with this,

אז קצת נסחפנו עם העניין הזה,

and we haven't really squared with you guys about

ולא היינו לגמרי הוגנים איתכם

what's really happening now, and it's about time we did.

לגבי מה שקורה היום, והגיע הזמן שנהיה כנים.

I kind of woke up to this bit in the late '90s

אני קלטתי את זה בסוף שנות ה-90

when I met this guy.

כשפגשתי את הבחור הזה.

This guy is called Jim, Jim Smith, and he looked like this.

קוראים לו ג'ים. ג'ים סמית,

I was called down to the ward to see him.

והוא נראה אז ככה. קראו לי למחלקה לראות אותו.

His is the little hand.

היד הקטנה היא שלו.

I was called down to the ward to see him

נקראתי למחלקה עבורו ע"י רופא של דרכי הנשימה,

by a respiratory physician.

He said, "Look, there's a guy down here.

שאמר, "תראה, יש כאן מישהו עם דלקת ריאות,

He's got pneumonia,

and he looks like he needs intensive care.

"ונראה שהוא זקוק לטיפול נמרץ.

His daughter's here and she wants everything possible

"הבת שלו כאן, והיא רוצה שנעשה כל מה שאפשר."

to be done."

Which is a familiar phrase to us.

שזה ביטוי מוכר אצלנו.

So I go down to the ward and see Jim,

אז אני יורד למחלקה ובודק את ג'ים,

and his skin his translucent like this.

והעור שלו שקוף. ככה.

You can see his bones through the skin.

רואים את העצמות שלו דרך העור.

He's very, very thin,

הוא רזה מאד,

and he is, indeed, very sick with pneumonia,

הוא חולה אנוש בדלקת ריאות קשה,

and he's too sick to talk to me,

והוא חולה מכדי לשוחח איתי,

so I talk to his daughter Kathleen, and I say to her,

אז אני מדבר עם אחותו קתלין, ואני שואל אותה:

"Did you and Jim ever talk about

"האם את וג'ים שוחחתם אי-פעם על מה שתרצו שייעשה

what you would want done

if he ended up in this kind of situation?"

"אם הוא יגיע למצב כזה?"

And she looked at me and said, "No, of course not!"

היא הביטה בי ואמרה: "לא. כמובן שלא!"

I thought, "Okay. Take this steady."

חשבתי לעצמי: "בסדר. לאט לאט."

And I got talking to her, and after a while, she said to me,

והמשכתי לשוחח איתה, ואחרי זמן-מה היא אמרה לי:

"You know, we always thought there'd be time."

"אתה יודע, תמיד חשבנו שיהיה מספיק זמן."

Jim was 94. (Laughter)

ג'ים היה בן 94. (צחוק)

And I realized that something wasn't happening here.

וקלטתי שיש משהו שלא קורה פה.

There wasn't this dialogue going on

לא התנהל הדו-שיח הרגיל שדמיינתי לעצמי שקורה.

that I imagined was happening.

So a group of us started doing survey work,

אז קבוצה מאיתנו החלה לערוך סקרים,

and we looked at four and a half thousand nursing home

סקרנו 4,500 דיירים במוסדות סיעודיים בניוקאסל,

residents in Newcastle, in the Newcastle area,

באזור ניוקאסל,

and discovered that only one in a hundred of them

וגילינו שרק לאדם אחד מכל מאה מתוכם

had a plan about what to do when their hearts stopped beating.

היתה תכנית לגבי מה לעשות כשלבו יפסיק לפעום.

One in a hundred.

אחד מכל מאה.

And only one in 500 of them had plan about what to do

ורק לאחד מכל 500 מהם היתה תכנית לגבי מה לעשות

if they became seriously ill.

אם יחלה אנושות.

And I realized, of course, this dialogue

אז הבנתי, כמובן, שהדו-שיח הזה

is definitely not occurring in the public at large.

בהחלט לא מתקיים בציבור הרחב.

Now, I work in acute care.

אני עובד ברפואה דחופה.

This is John Hunter Hospital.

זהו בית החולים "ג'ון הנטר".

And I thought, surely, we do better than that.

וחשבתי לעצמי שהמצב אצלנו ודאי טוב יותר,

So a colleague of mine from nursing called Lisa Shaw and I

אז עמיתה שלי מהסיעוד, בשם ליזה שאו, ואני

went through hundreds and hundreds of sets of notes

עברנו על מאות רבות של הערות במחלקת התיעוד הרפואי

in the medical records department

looking at whether there was any sign at all

וחיפשנו סימנים לכך

that anybody had had any conversation about

שמישהו ניהל איזו שיחה

what might happen to them if the treatment they were

על מה שעלול לקרות לו במידה שהטיפול שהוא מקבל

receiving was unsuccessful to the point that they would die.

לא יצליח, והוא ימות.

And we didn't find a single record of any preference

לא מצאנו אפילו רשומה אחת של איזה סדר-עדיפויות

about goals, treatments or outcomes from any

מבחינת מטרות, טיפולים או תוצאות

of the sets of notes initiated by a doctor or by a patient.

בכל אותן הערות שרשמו רופאים או חולים.

So we started to realize

ואז התחלנו להבין שיש לנו בעיה,

that we had a problem,

and the problem is more serious because of this.

והבעיה חמורה יותר, וזו הסיבה:

[חשוב איך מתים]

What we know is that obviously we are all going to die,

ידוע לנו שמן הסתם כולנו נמות,

but how we die is actually really important,

אבל בעצם חשוב מאוד איך נמות,

obviously not just to us, but also to how that

וברור שלא רק לנו, אלא גם איך זה ישפיע

features in the lives of all the people who live on afterwards.

על חיי האנשים שימשיכו לחיות אחרינו.

How we die lives on in the minds of everybody

האופן בו אנו מתים נותר בזכרונם

who survives us, and

של כל מי שחיים אחרינו,

והמצוקה שנוצרת במשפחה כתוצאה מן המוות היא עצומה,

the stress created in families by dying is enormous,

and in fact you get seven times as much stress by dying

למעשה, נוצרת מצוקה קשה פי 7 עקב מוות בטיפול נמרץ

in intensive care as by dying just about anywhere else,

מאשר עקב מוות בכל מקום אחר.

so dying in intensive care is not your top option

כך שהמוות בטיפול נמרץ לא היה בעדיפות הראשונה

אילו הברירה היתה בידינו.

if you've got a choice.

And, if that wasn't bad enough, of course,

ואם זה לא גרוע מספיק, כמובן,

all of this is rapidly progressing towards the fact that

כל העסק מתקדם במהירות לעבר העובדה

many of you, in fact, about one in 10 of you at this point,

שרבים מכם. למעשה, 1 מכל 10 מכם,

will die in intensive care.

ימותו בטיפול נמרץ.

In the U.S., it's one in five.

בארה"ב זה 1 מכל 5.

In Miami, it's three out of five people die in intensive care.

במיאמי, 3 מכל 5 אנשים מתים בטיפול נמרץ.

So this is the sort of momentum

זאת היא המגמה כיום.

that we've got at the moment.

The reason why this is all happening is due to this,

הסיבה מדוע כל זה קורה היא זו,

and I do have to take you through what this is about.

ויהיה עלי להסביר לכם זאת. אלה 4 הדרכים למות,

These are the four ways to go.

So one of these will happen to all of us.

וכולנו נלך באחת מהן.

The ones you may know most about are the ones

הדרכים שאתם ודאי הכי מכירים

that are becoming increasingly of historical interest:

הן אלה שהופכות יותר ויותר לנחלת העבר:

sudden death.

מוות פתאומי --

It's quite likely in an audience this size

סביר למדי שבקהל בגודל כזה זה לא יקרה לאיש.

this won't happen to anybody here.

Sudden death has become very rare.

המוות הפתאומי נעשה נדיר ביותר.

The death of Little Nell and Cordelia and all that sort of stuff

דברים כמו המוות של נל הקטנה וקורדליה

just doesn't happen anymore.

פשוט כבר לא קורים.

The dying process of those with terminal illness

תהליך הגסיסה של החולים במחלות סופניות שזה עתה ראינו,

that we've just seen

occurs to younger people.

קורה לאנשים צעירים יותר.

By the time you've reached 80, this is unlikely to happen to you.

כשמגיעים לגיל 80, לא סביר שזה יקרה.

Only one in 10 people who are over 80 will die of cancer.

רק 1 מכל 10 בני יותר מ-80 ימות מסרטן.

The big growth industry are these.

התעשיה שגדלה בקצב הכי גדול נמצאת בשתי אלה:

What you die of is increasing organ failure,

אנו מתים מקריסת מערכות הדרגתית,

with your respiratory, cardiac, renal,

כשמערכות הנשימה, הלב, הכליות

whatever organs packing up. Each of these

וכל מיני איברים יפסיקו לתפקד. כל מצב כזה יגרור אישפוז

would be an admission to an acute care hospital,

לצורך רפואה דחופה,

at the end of which, or at some point during which,

ובסופו של דבר, או בשלב כלשהו באמצע,

somebody says, enough is enough, and we stop.

מישהו יאמר: "עד כאן." ואנו נפסיק לנסות.

And this one's the biggest growth industry of all,

וזו התעשיה הכי מתפתחת,

and at least six out of 10 of the people in this room

לפחות 6 מכל 10 אנשים כאן באולם

will die in this form, which is

ימותו בצורה זו,

the dwindling of capacity

שהיא הידרדרות העמידות

with increasing frailty,

לצד שבריריות גוברת,

and frailty's an inevitable part of aging,

והשבריריות היא חלק בלתי-נמנע מההזדקנות.

and increasing frailty is in fact the main thing

השבריריות הגוברת היא למעשה הדבר העיקרי

that people die of now,

שממנו מתים בימינו אנשים,

and the last few years, or the last year of your life

כשהשנים האחרונות, או השנה האחרונה לחייכם

is spent with a great deal of disability, unfortunately.

עוברות עם מידה רבה של מוגבלות, למרבה הצער.

Enjoying it so far? (Laughs)

כולם בינתיים נהנים?

(צחוק)

(Laughter)

Sorry, I just feel such a, I feel such a Cassandra here.

מצטער, אני מרגיש כמו נושא בשורות איוב.

(Laughter)

(צחוק)

איזה דבר חיובי אוכל לומר? החיובי הוא,

What can I say that's positive? What's positive is

that this is happening at very great age, now.

שזה קורה כיום בגיל מתקדם מאוד.

We are all, most of us, living to reach this point.

כולנו, מרביתנו, מצליחים להגיע לשלב הזה.

You know, historically, we didn't do that.

בעבר זה לא היה כך. זה מה שקורה

This is what happens to you

when you live to be a great age,

כשחיים עד גיל מופלג,

and unfortunately, increasing longevity does mean

ולרוע המזל, אריכות ימים פירושה אכן זיקנה נוספת, ולא נעורים נוספים.

more old age, not more youth.

I'm sorry to say that. (Laughter)

מצטער לבשר לכם את זה. (צחוק)

What we did, anyway, look, what we did,

בכל אופן, לא הסכמנו לקבל את זה

we didn't just take this lying down

at John Hunter Hospital and elsewhere.

ב"ג'ון הנטר" ובמקומות אחרים.

We've started a whole series of projects

פצחנו בשורה שלמה של מיזמים

to try and look about whether we could, in fact, involve

כדי לבדוק האם נוכל להגביר את המעורבות של האנשים

people much more in the way that things happen to them.

במה שקורה להם.

But we realized, of course, that we are dealing

אך כמובן שהבנו שאנו מתעסקים בסוגיות תרבותיות,

with cultural issues,

and this is, I love this Klimt painting,

וזה-- אני אוהב את הציור הזה של קלימט,

because the more you look at it, the more you kind of get

כי כל שמביטים בו, קולטים יותר

the whole issue that's going on here,

את כל מה שקורה בו, במה הוא עוסק,

which is clearly the separation of death from the living,

שזה בבירור ההפרדה בין המוות לבין החיים,

and the fear — Like, if you actually look,

והפחד -- אם תסתכלו היטב,

there's one woman there

יש שם אישה אחת

who has her eyes open.

שעיניה פקוחות.

She's the one he's looking at,

בה הוא מביט,

and [she's] the one he's coming for. Can you see that?

ואותה הוא בא לקחת. רואים את זה?

She looks terrified.

היא נראית מבוהלת.

It's an amazing picture.

זאת תמונה מדהימה.

Anyway, we had a major cultural issue.

בכל אופן, היתה לנו בעיה תרבותית רצינית.

Clearly, people didn't want us to talk about death,

ברור שאנשים לא רצו שנדבר על המוות,

or, we thought that.

או כך חשבנו.

So with loads of funding from the Federal Government

אז בעזרת מימון גדול מהממשל הפדרלי ומשירות הבריאות המקומי,

and the local Health Service, we introduced a thing

at John Hunter called Respecting Patient Choices.

ייסדנו ב"ג'ון הנטר" משהו שנקרא "לכבד את בחירת החולה".

We trained hundreds of people to go to the wards

הכשרנו מאות אנשים שיעברו בכל המחלקות

and talk to people about the fact that they would die,

וישוחחו עם האנשים על העובדה שהם עומדים למות

and what would they prefer under those circumstances.

ועל העדפותיהם בקשר לכך.

They loved it. The families and the patients, they loved it.

הם שמחו על כך. המשפחות והחולים שמחו על כך.

Ninety-eight percent of people really thought

למעשה, 98% מהאנשים חשבו שכך זה צריך להיות

this just should have been normal practice,

and that this is how things should work.

ושכך הדברים צריכים להתנהל.

And when they expressed wishes,

וכשהם הביעו את העדפותיהם, כולן התגשמו,

all of those wishes came true, as it were.

הצלחנו להגשים להם אותן.

We were able to make that happen for them.

But then, when the funding ran out,

אבל כשהמימון נגמר ובדקנו שוב אחרי 6 חודשים,

we went back to look six months later,

and everybody had stopped again,

הכל שוב נעצר,

and nobody was having these conversations anymore.

איש לא ניהל יותר את השיחות האלה.

So that was really kind of heartbreaking for us,

זה די שבר את ליבנו,

because we thought this was going to really take off.

כי באמת חשבנו שזה יתפוס תנופה.

The cultural issue had reasserted itself.

הנושא התרבותי חזר ואישש את עצמו.

So here's the pitch:

I think it's important that we don't just get on this freeway

אז הנה הנקודה:

לדעתי חשוב שלא סתם נעלה על הכביש המהיר הזה,

to ICU without thinking hard about whether or not

של הטיפול הנמרץ, מבלי לחשוב היטב

that's where we all want to end up,

אם כך אנחנו רוצים לגמור,

particularly as we become older and increasingly frail

במיוחד ככל שאנו מזדקנים ונחלשים

and ICU has less and less and less to offer us.

ולטיפול הנמרץ יש פחות ופחות מה להציע לנו.

There has to be a little side road

חייבת להיות איזו דרך צדדית קטנה

off there for people who don't want to go on that track.

בשביל מי שלא רוצים להמשיך במסלול הזה.

And I have one small idea,

ויש לי רעיון אחד קטן

and one big idea about what could happen.

ורעיון אחד גדול לגבי מה שאפשר לעשות.

And this is the small idea.

הנה הרעיון הקטן:

The small idea is, let's all of us

הרעיון הקטן הוא שכולנו

engage more with this in the way that Jason has illustrated.

ניעשה מעורבים יותר, כפי שתיאר ג'ייסון.

Why can't we have these kinds of conversations

מדוע שלא יהיו לנו שיחות כאלה

with our own elders

עם הזקנים שלנו

and people who might be approaching this?

ועם אנשים שאולי מתקרבים לשם?

There are a couple of things you can do.

יש כמה דברים שתוכלו לעשות.

One of them is, you can,

אחד מהם הוא...

just ask this simple question. This question never fails.

לשאול את השאלה הפשוטה הבאה, שתמיד עובדת:

"In the event that you became too sick to speak for yourself,

"במקרה שתיעשה חולה מכדי שתוכל לדבר למען עצמך,

who would you like to speak for you?"

"מי תרצה שידבר בשמך?"

That's a really important question to ask people,

זאת שאלה שחשוב מאד לשאול,

because giving people the control over who that is

כי כשמאפשרים לאנשים להחליט מי יהיה אותו אדם,

produces an amazing outcome.

זה מביא לתוצאה מדהימה.

The second thing you can say is,

הדבר השני שאפשר לשאול הוא: "האם דיברת עם אותו אדם

"Have you spoken to that person

about the things that are important to you

"על מה שחשוב לך

so that we've got a better idea of what it is we can do?"

"כדי שנדע טוב יותר מה נוכל לעשות?"

So that's the little idea.

זהו הרעיון הקטן.

The big idea, I think, is more political.

הרעיון הגדול, לדעתי, הוא יותר פוליטי.

I think we have to get onto this.

לדעתי עלינו ללכת על זה.

I suggested we should have Occupy Death.

הצעתי היא להקים משהו כמו "לכבוש את המוות".

(Laughter)

(צחוק)

My wife said, "Yeah, right, sit-ins in the mortuary.

אשתי אמרה: "כן, בטח. משמרות מחאה בחדר המתים.

Yeah, yeah. Sure." (Laughter)

"כן, כן. בטח." (צחוק)

So that one didn't really run,

אז זה לא הכי קליט

but I was very struck by this.

אבל הדבר הזה הדהים אותי.

Now, I'm an aging hippie.

אני היפי מזדקן.

I don't know, I don't think I look like that anymore, but

אני לא חושב שאני עדיין נראה כך,

I had, two of my kids were born at home in the '80s

אבל שניים מילדי נולדו בבית בשנות ה-80,

when home birth was a big thing, and we baby boomers

כשלידה ביתית עדיין היתה עניין גדול,

ואנו, בני דור ה"בייבי-בום", רגילים לתפוס פיקוד על המצב,

are used to taking charge of the situation,

so if you just replace all these words of birth,

אז רק צריך להחליף את כל המלים שקשורות בלידה,

I like "Peace, Love, Natural Death" as an option.

"שלום, אהבה ומוות טבעי" נראית לי אופציה טובה.

I do think we have to get political

אני באמת חושב שעלינו ללכת לפוליטיקה

and start to reclaim this process from

ולהתחיל לתבוע לעצמנו בחזרה את התהליך הזה

the medicalized model in which it's going.

מן המודל הרפואי שבו הוא מתנהל.

Now, listen, that sounds like a pitch for euthanasia.

ואם זה נשמע קצת כמו קריאה להמתת-חסד,

I want to make it absolutely crystal clear to you all,

אני רוצה להבהיר לכולכם באופן חד-משמעי,

I hate euthanasia. I think it's a sideshow.

שאני שונא המתות-חסד. בעיני הן דבר משני לחלוטין.

I don't think euthanasia matters.

אני לא חושב שהמתות החסד משנות משהו.

I actually think that,

אבל אני חושב...

in places like Oregon,

שבמקומות כמו אורגון,

where you can have physician-assisted suicide,

שבה אפשר להתאבד בסיוע רופא בעזרת מינון רעיל כלשהו,

you take a poisonous dose of stuff,

only half a percent of people ever do that.

רק מחצית אחוז מהאנשים עושים זאת.

I'm more interested in what happens to the 99.5 percent

מעניין אותי יותר מה קורה ליתר ה-99.5% שלא רוצים בכך.

of people who don't want to do that.

I think most people don't want to be dead,

לדעתי רוב האנשים לא רוצים למות,

but I do think most people want to have some control

אך אני גם חושב שהרוב מעוניינים בשליטה מסוימת

over how their dying process proceeds.

על תהליך המוות שלהם.

So I'm an opponent of euthanasia,

כך שאני מתנגד להמתת-חסד,

but I do think we have to give people back some control.

אך לדעתי עלינו להחזיר לאנשים מידה מסוימת של שליטה.

It deprives euthanasia of its oxygen supply.

זה יוציא את האוויר ממפרשי המתת החסד.

I think we should be looking at stopping

לדעתי עלינו לבדוק איך עוצרים את הביקוש להמתת-חסד

the want for euthanasia,

not for making it illegal or legal or worrying about it at all.

במקום להתחבט בחוקיות שלה או בכלל להתעסק איתה.

This is a quote from Dame Cicely Saunders,

הנה ציטטה של דיים סיסילי סונדרס,

whom I met when I was a medical student.

שאותה פגשתי כשהייתי סטודנט לרפואה.

She founded the hospice movement.

היא ייסדה את תנועת ה"הוספיס"

And she said, "You matter because you are,

והיא אמרה: "אתם חשובים בזכות מי שאתם

and you matter to the last moment of your life."

"ואתם חשובים עד לרגע האחרון של חייכם."

And I firmly believe that

ואני מאמין באמונה שלמה

that's the message that we have to carry forward.

שזהו המסר שעלינו להעביר הלאה.

Thank you. (Applause)

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)