An Ode to Envy | Parul Sehgal | TED Talks

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

So when I was eight years old,

כשהייתי בת שמונה,

a new girl came to join the class,

הצטרפה לכיתה נערה חדשה,

and she was so impressive,

והיא היתה כה מרשימה,

as the new girl always seems to be.

כמו כל הנערות החדשות, כנראה.

She had vast quantities of very shiny hair

היו לה כמויות עצומות של שיער זוהר מאד,

and a cute little pencil case,

ונרתיק עפרונות קטן וחמוד,

super strong on state capitals,

היא הצטיינה בבירות העולם,

just a great speller.

ידעה לאיית בצורה מעולה.

And I just curdled with jealousy that year,

ובאותה שנה הייתי אכולת קנאה,

until I hatched my devious plan.

עד שהגיתי את תכניתי השטנית.

So one day I stayed a little late after school,

יום אחד נשארתי קצת אחרי הלימודים,

a little too late, and I lurked in the girls' bathroom.

קצת הרבה, וארבתי בשירותי הבנות.

When the coast was clear, I emerged,

כשהשטח היה פנוי, יצאתי,

crept into the classroom,

זחלתי אל הכיתה,

and took from my teacher's desk the grade book.

ולקחתי משולחן המורה את חוברת הציונים.

And then I did it.

ואז עשיתי את זה.

I fiddled with my rival's grades,

התעסקתי עם הציונים של יריבתי,

just a little, just demoted some of those A's.

ממש מעט, רק הורדתי כמה מה"מצוין"ים שלה.

All of those A's. (Laughter)

כל ה"מצוין"נים האלה. [צחוק]

And I got ready to return the book to the drawer,

והתכוננתי להחזיר את החוברת אל המגירה,

when hang on, some of my other classmates

אבל רק רגע, כמה מהציונים של יתר חברי לכיתה

had appallingly good grades too.

היו גם הם טובים להחריד.

So, in a frenzy,

אז נכנסתי לאמוק,

I corrected everybody's marks,

ותיקנתי את הציונים של כולם,

not imaginatively.

ולא בהרבה דמיון.

I gave everybody a row of D's

נתתי לכולם סדרה של "בלתי מספיק"ים

and I gave myself a row of A's,

ולעצמי - סדרה של "מצוין"ים,

just because I was there, you know, might as well.

אם אני כבר מתעסקת עם זה.

And I am still baffled by my behavior.

ואני עדיין מזועזעת מההתנהגות שלי.

I don't understand where the idea came from.

אני לא מבינה מניין צץ הרעיון הזה.

I don't understand why I felt so great doing it.

אני לא מבינה מדוע חשתי כה טוב כשעשיתי זאת.

I felt great.

הרגשתי נפלא.

I don't understand why I was never caught.

אני לא מבינה מדוע לא תפסו אותי.

I mean, it should have been so blatantly obvious.

זה הרי היה כל-כך ברור.

I was never caught.

מעולם לא תפסו אותי.

But most of all, I am baffled by,

אבל מה שמזעזע אותי יותר מכל

why did it bother me so much

הוא מדוע כל-כך הפריע אותי

that this little girl, this tiny little girl,

שהילדה הקטנה הזו, הילדה הקטנטנה הזו,

was so good at spelling?

היתה כל-כך טובה באיות.

Jealousy baffles me.

הקנאה מזעזעת אותי.

It's so mysterious, and it's so pervasive.

היא כה מסתורית, היא כל-כך ממלאת.

We know babies suffer from jealousy.

אנו יודעים שתינוקות סובלים מקנאה.

We know primates do. Bluebirds are actually very prone.

אנו יודעים שגם פרימטים. ציפורים כחולות מאד נוטות לכך.

We know that jealousy is the number one cause

אנו יודעים שהקנאה היא הגורם מס' 1

of spousal murder in the United States.

לרצח בני-זוג בארה"ב.

And yet, I have never read a study

ובכל זאת, טרם קראתי ולו מחקר אחד

that can parse to me its loneliness

שמצליח לנתח עבורי את הבדידות שבה,

or its longevity or its grim thrill.

את אריכות ימיה או את הריגוש הקודר שבה.

For that, we have to go to fiction,

לשם כך עלינו לפנות אל הבדיון,

because the novel is the lab

כי הרומן הינו המעבדה

that has studied jealousy

שחקרה את הקנאה

in every possible configuration.

בכל צורותיה האפשריות.

In fact, I don't know if it's an exaggeration to say

למען האמת, אינני יודעת אם תהיה זו הגזמה לומר

that if we didn't have jealousy,

שאילו לא היתה הקנאה קיימת,

would we even have literature?

אולי לא היתה לנו ספרות.

Well no faithless Helen, no "Odyssey."

לא היתה הלנה הבוגדנית, לא היתה ה"אודיסיאה",

No jealous king, no "Arabian Nights."

לא היו מלכים קנאים ולא "אלף לילה ולילה",

No Shakespeare.

לא היה שייקספיר.

There goes high school reading lists,

לא היו יומני הקריאה של התיכון,

because we're losing "Sound and the Fury,"

כי היינו מחמיצים את "הקול והזעם",

we're losing "Gatsby," "Sun Also Rises,"

את "גטסבי", "וזרח השמש",

we're losing "Madame Bovary," "Anna K."

מחמיצים את "מדאם בובארי", "אנה קרנינה",

No jealousy, no Proust. And now, I mean,

בלי קנאה - אין פרוסט. והיום הרי,

I know it's fashionable to say that Proust

אני יודעת שזה באופנה להגיד שלפרוסט

has the answers to everything,

יש תשובות לכל דבר,

but in the case of jealousy,

אבל בכל הנוגע לקנאה,

he kind of does.

באמת יש לו.

This year is the centennial of his masterpiece, "In Search of Lost Time,"

השנה חל יובל המאה ליצירת המופת שלו, "בעקבות הזמן האבוד",

and it's the most exhaustive study of sexual jealousy

וזהו המחקר הממצה ביותר של הקנאה המינית

and just regular competitiveness, my brand,

ושל סתם תחרותיות רגילה, הקטע שלי,

that we can hope to have. (Laughter)

שאנו יכולים לקוות לו. [צחוק]

And we think about Proust, we think

וכשאנו חושבים על פרוסט, אנו חושבים

about the sentimental bits, right?

על הקטעים הרגשניים, נכון?

We think about a little boy trying to get to sleep.

אנו חושבים על הילד הקטן שמנסה להרדם.

We think about a madeleine moistened in lavender tea.

אנו חושבים על עוגת מדלן טובלת בתה לבנדר.

We forget how harsh his vision was.

אנו שוכחים כמה חודרת היתה ראייתו.

We forget how pitiless he is.

אנו שוכחים כמה חסר-חמלה הוא.

I mean, these are books that Virginia Woolf said

אלה הם ספרים שווירג'יניה וולף אמרה עליהם

were tough as cat gut.

שהם קשים כמו מעי חתול.

I don't know what cat gut is,

אינני יודעת מה זה מעי חתול,

but let's assume it's formidable.

אבל הבה נניח שזה איום ונורא.

Let's look at why they go so well together,

הבה נבדוק מדוע הם משתלבים כה טוב,

the novel and jealousy, jealousy and Proust.

הרומן והקנאה, הקנאה ופרוסט.

Is it something as obvious as that jealousy,

האם זה משהו ברור כמו אותה קנאה,

which boils down into person, desire, impediment,

שמתגלמת באדם, בתשוקה, במכשול,

is such a solid narrative foundation?

בבסיס סיפורי כה מוצק?

I don't know. I think it cuts very close to the bone,

אינני יודעת. לדעתי הקנאה היא כנה להכאיב,

because let's think about what happens

כי בואו נחשוב על מה שקורה

when we feel jealous.

כשאנו חשים קנאה.

When we feel jealous, we tell ourselves a story.

כשאנו חשים קנאה, אנו מספרים לעצמנו סיפור.

We tell ourselves a story about other people's lives,

אנו מספרים לעצמנו סיפור אודות חייהם של אחרים,

and these stories make us feel terrible

וסיפורים אלה גורמים לנו להרגיש נורא

because they're designed to make us feel terrible.

כי מטרתם לגרום לנו להרגיש נורא.

As the teller of the tale and the audience,

בתור המספר והמאזין כאחד,

we know just what details to include,

אנו יודעים בדיוק אילו פרטים לכלול,

to dig that knife in. Right?

כדי לסובב את הסכין, נכון?

Jealousy makes us all amateur novelists,

הקנאה הופכת את כולנו לסופרים חובבים,

and this is something Proust understood.

וזה משהו שפרוסט הבין.

In the first volume, Swann's Way,

בכרך הראשון, "דרכו של סוואן",

the series of books,

מסדרת הספרים,

Swann, one of the main characters,

סוואן, אחת הדמויות הראשיות,

is thinking very fondly of his mistress

חושב בחיבה רבה על פילגשו,

and how great she is in bed,

וכמה שהיא נהדרת במיטה,

and suddenly, in the course of a few sentences,

ולפתע, במהלך משפטים ספורים,

and these are Proustian sentences,

ומדובר במשפטים פרוסטיים,

so they're long as rivers,

כלומר, ארוכים כנהרות,

but in the course of a few sentences,

אבל תוך כמה משפטים,

he suddenly recoils and he realizes,

הוא נרתע ומבין,

"Hang on, everything I love about this woman,

"רק רגע, כל מה שאני אוהב באישה הזו,

somebody else would love about this woman.

"גם מישהו אחר אוהב באישה הזו.

Everything that she does that gives me pleasure

"כל מה שהיא עושה כדי לענג אותי

could be giving somebody else pleasure,

"יכול לענג גם מישהו אחר,

maybe right about now."

"ואולי ממש כרגע."

And this is the story he starts to tell himself,

וזה הסיפור שהוא מתחיל לספר לעצמו,

and from then on, Proust writes that

ומכאן ואילך פרוסט כותב

every fresh charm Swann detects in his mistress,

שכל קסם חדש שסוואן מגלה אצל פילגשו,

he adds to his "collection of instruments

הוא מוסיפו ל"אוסף המכשירים

in his private torture chamber."

"שבמרתף העינויים הפרטי שלו".

Now Swann and Proust, we have to admit,

סוואן ופרוסט, עלינו להודות,

were notoriously jealous.

נודעו לשמצה בקנאותם.

You know, Proust's boyfriends would have to leave

חבריו של פרוסט נאלצו לעזוב

the country if they wanted to break up with him.

את הארץ אם רצו להיפרד ממנו.

But you don't have to be that jealous

אבל לא צריך להיות קנאי עד כדי כך

to concede that it's hard work. Right?

כדי להודות שזאת עבודה קשה, נכון?

Jealousy is exhausting.

הקנאה מתישה.

It's a hungry emotion. It must be fed.

זהו רגש רעבתני. צריך להאכיל אותו.

And what does jealousy like?

ומה אהוב על הקנאה?

Jealousy likes information.

הקנאה אוהבת מידע.

Jealousy likes details.

הקנאה אוהבת פרטים.

Jealousy likes the vast quantities of shiny hair,

הקנאה אוהבת את הכמויות העצומות של שיער זוהר,

the cute little pencil case.

את נרתיק העפרונות הקטן והחמוד.

Jealousy likes photos.

הקאנה אוהבת תצלומים.

That's why Instagram is such a hit. (Laughter)

זו הסיבה ש"אינסטגרם" היא כזה להיט. [צחוק]

Proust actually links the language of scholarship and jealousy.

פרוסט ממש מקשר בין שפת המלומדים לבין הקנאה.

When Swann is in his jealous throes,

כשסוואן מתייסר בקנאתו,

and suddenly he's listening at doorways

ולפתע מתחיל לצותת ליד דלתות

and bribing his mistress' servants,

ולשחד את משרתי פילגשו,

he defends these behaviors.

הוא מגן על התנהגות זו.

He says, "You know, look, I know you think this is repugnant,

הוא אומר, "טוב, אני יודע שלדעתכם זה דוחה,

but it is no different

"אבל זה לא שונה

from interpreting an ancient text

"מפענוח של טקסט קדום

or looking at a monument."

"או התבוננות באנדרטה."

He says, "They are scientific investigations

הוא אומר, "אלה הן חקירות מדעיות

with real intellectual value."

"בעלות ערך אינטלקטואלי אמיתי."

Proust is trying to show us that jealousy

פרוסט מנסה להראות לנו שהקנאה

feels intolerable and makes us look absurd,

חשה שהיא בלתי-נסבלת ומציגה אותנו באור מגוחך,

but it is, at its crux, a quest for knowledge,

אבל בתוך תוכה היא חיפוש אחר ידע,

a quest for truth, painful truth,

חיפוש אחר אמת, אמת כואבת,

and actually, where Proust is concerned,

ולמעשה, בכל האמור בפרוסט,

the more painful the truth, the better.

ככל שהאמת כואבת יותר - כך טוב יותר.

Grief, humiliation, loss:

יגון, השפלה, אובדן:

These were the avenues to wisdom for Proust.

אלו הם הנתיבים אל החוכמה, בעיני פרוסט.

He says, "A woman whom we need,

הוא אומר, "אישה שאנו זקוקים לה,

who makes us suffer, elicits from us

"שגורמת לנו סבל, מפיקה מאיתנו

a gamut of feelings far more profound and vital

"קשת של רגשות עמוקים וחיוניים בהרבה

than a man of genius who interests us."

"מאשר גבר גאון שמעורר את ענייננו."

Is he telling us to just go and find cruel women?

האם הוא מציע לנו פשוט לחפש נשים אכזריות?

No. I think he's trying to say

לא. לדעתי הוא מנסה לומר

that jealousy reveals us to ourselves.

שהקנאה מגלה אותנו לעצמנו.

And does any other emotion crack us open

והאם יש איזה רגש אחר שחושף ופותח אותנו

in this particular way?

בדרך ייחודית זו?

Does any other emotion reveal to us

האם יש איזה רגש אחר שמגלה לנו

our aggression and our hideous ambition

את תוקפנותנו ואת שאפתנותנו המבחילה

and our entitlement?

ואת טענתנו לזכות מסוימת?

Does any other emotion teach us to look

האם יש איזה רגש אחר שמלמד אותנו להתבונן

with such peculiar intensity?

בעצימות ייחודית כזו?

Freud would write about this later.

פרויד יכתוב על כך מאוחר יותר.

One day, Freud was visited

יום אחד ביקר אצל פרויד

by this very anxious young man who was consumed

צעיר מודאג שנטרף במחשבה

with the thought of his wife cheating on him.

שאשתו בוגדת בו.

And Freud says, it's something strange about this guy,

ופרויד אמר שמשהו מוזר בבחור הזה,

because he's not looking at what his wife is doing.

כי הוא לא מתייחס למה שאשתו עושה.

Because she's blameless; everybody knows it.

כי היא חפה מאשמה; כולם יודעים זאת.

The poor creature is just

המסכנה הזאת

under suspicion for no cause.

חשודה על לא עוול בכפה.

But he's looking for things that his wife is doing

אלא שהוא מחפש דברים שאשתו עושה

without noticing, unintentional behaviors.

מבלי משים, ללא כוונה.

Is she smiling too brightly here,

האם חיוכה רחב מדי,

or did she accidentally brush up against a man there?

האם היא התחככה במקרה בגבר ההוא?

[Freud] says that the man is becoming

פרויד אומר שאיש זה הופך להיות

the custodian of his wife's unconscious.

הממונה על תת-המודע של אשתו.

The novel is very good on this point.

הרומן מצטיין בנושא הזה.

The novel is very good at describing how jealousy

הרומן מצטיין בתארו איך הקנאה

trains us to look with intensity but not accuracy.

מכשירה אותנו להתבונן בעוצמה, אך לא במדויק.

In fact, the more intensely jealous we are,

למעשה, ככל שאנו מקנאים ביתר עוצמה,

the more we become residents of fantasy.

כך אנו יותר חיים בעולם הדמיון.

And this is why, I think, jealousy doesn't

ולכן, לדעתי, הקנאה איננה

just provoke us to do violent things

סתם מעוררת אותנו למעשי אלימות

or illegal things.

או לעבור על החוק.

Jealousy prompts us to behave in ways

הקנאה גורמת לנו לפעול בדרכים

that are wildly inventive.

שיש בהן יצירתיות פרועה.

Now I'm thinking of myself at eight, I concede,

עכשיו אני חושבת על עצמי בגיל 8, אני מודה,

but I'm also thinking of this story I heard on the news.

אבל אני גם חושבת על הסיפור ששמעתי בחדשות.

A 52-year-old Michigan woman was caught

אישה בת 52 ממישיגן נתפסה

creating a fake Facebook account

כשיצרה חשבון "פייסבוק" כוזב

from which she sent vile, hideous messages

ושלחה ממנו מסרים נתעבים וזוועתיים

to herself for a year.

לעצמה במשך שנה.

For a year. A year.

במשך שנה. שנה.

And she was trying to frame

והיא ניסתה להאשים בכך

her ex-boyfriend's new girlfriend,

את חברתו החדשה של החבר-לשעבר שלה,

and I have to confess when I heard this,

ועלי להודות שכאשר שמעתי על זה,

I just reacted with admiration.

הגבתי בהערצה.

(Laughter)

[צחוק]

Because, I mean, let's be real.

כי אם להיות מציאותיים,

What immense, if misplaced, creativity. Right?

זאת יצירתיות אדירה, גם אם מעוותת, נכון?

This is something from a novel.

זה משהו שלקוח מרומן.

This is something from a Patricia Highsmith novel.

זה משהו שלקוח מרומן של פטרישיה הייסמית'.

Now Highsmith is a particular favorite of mine.

הייסמית' במיוחד אהובה עלי.

She is the very brilliant and bizarre woman of American letters.

זאת האישה המבריקה והמוזרה שכתבה את "מכתבים אמריקאיים".

She's the author of "Strangers on a Train"

היא המחברת של "זרים ברכבת"

and "The Talented Mr. Ripley,"

ושל "הכשרון של מר ריפלי",

books that are all about how jealousy,

ספרים שכולם עוסקים בקנאה,

it muddles our minds,

וכיצד היא מטריפה את דעתנו,

and once we're in the sphere, in that realm of jealousy,

ושמיד כשאנו בעולם הזה, בעולם הקנאה,

the membrane between what is and what could be

הקרום הדק שבין מה שנכון ומה שייתכן

can be pierced in an instant.

עלול להתבקע תוך שניה.

Take Tom Ripley, her most famous character.

קחו לדוגמה את טום ריפלי, הדמות הכי מוכרת שלה.

Now, Tom Ripley goes from wanting you

טום ריפלי עובר מלרצות בכם

or wanting what you have

או לרצות את מה שיש לכם,

to being you and having what you once had,

ל-להיות אתם ולהחזיק במה שפעם היה לכם,

and you're under the floorboards,

ואתם קבורים מתחת ללוחות הריצפה,

he's answering to your name,

הוא עונה כשקוראים בשמכם,

he's wearing your rings,

הוא עונד את טבעותיכם,

emptying your bank account.

מרוקן את חשבון הבנק שלכם.

That's one way to go.

זאת אפשרות אחת.

But what do we do? We can't go the Tom Ripley route.

אבל מה נעשה אנו? איננו יכולים ללכת בדרכו של טום ריפלי.

I can't give the world D's,

אני לא יכולה לתת לכל העולם "בלתי-מספיק"ים,

as much as I would really like to, some days.

ככל שהייתי מתה לעשות זאת בימים מסוימים.

And it's a pity, because we live in envious times.

וזה חבל, כי אנו חיים בעיתות של קנאה.

We live in jealous times.

אנו חיים בתקופה של קנאה.

I mean, we're all good citizens of social media,

נכון, כולנו אזרחים טובים של המדיה החברתית,

aren't we, where the currency is envy?

שבה המטבע העובר לסוחר הוא קנאה, נכון?

Does the novel show us a way out? I'm not sure.

האם הרומן מספק לנו מוצא? אני לא בטוחה בכך.

So let's do what characters always do when they're not sure,

אז הבה נעשה מה שדמויות תמיד עושות כשהן לא בטוחות,

when they are in possession of a mystery.

כשהן אפופות תעלומה.

Let's go to 221B Baker Street

בואו נלך לרחוב בייקר מס' 221ב'

and ask for Sherlock Holmes.

ונבקש את שרלוק הולמס.

When people think of Holmes,

כשאנשים חושבים על הולמס,

they think of his nemesis being Professor Moriarty,

הם חושבים שאויבו הוא פרופסור מוריארטי,

right, this criminal mastermind.

אותו פושע גאון.

But I've always preferred [Inspector] Lestrade,

אבל אני תמיד העדפתי את המפקח לסטראד,

who is the rat-faced head of Scotland Yard

מפקד הסקוטלנד-יארד בעל פני העכבר,

who needs Holmes desperately,

שזקוק נואשות להולמס,

needs Holmes' genius, but resents him.

שזקוק לגאונותו של הולמס אבל כועס עליו.

Oh, it's so familiar to me.

הו, זה כה מוכר לי.

So Lestrade needs his help, resents him,

לסטראד זקוק לו, כועס עליו,

and sort of seethes with bitterness over the course of the mysteries.

ודי רותח במרירות במהלך התעלומות.

But as they work together, something starts to change,

אבל כשהם עובדים ביחד, משהו מתחיל להשתנות.

and finally in "The Adventure of the Six Napoleons,"

ולבסוף, ב"תעלומת ששת הנפוליאונים",

once Holmes comes in, dazzles everybody with his solution,

כשהולמס נכנס, ומסנוור את כולם עם פתרון התעלומה,

Lestrade turns to Holmes and he says,

לסטראד פונה אל הולמס ואומר,

"We're not jealous of you, Mr. Holmes.

"אנו לא מקנאים בך, מר הולמס.

We're proud of you."

"אנו גאים בך."

And he says that there's not a man at Scotland Yard

וממשיך ואומר שאין איש בסקוטלנד-יארד

who wouldn't want to shake Sherlock Holmes' hand.

שלא רוצה ללחוץ את ידו של שרלוק הולמס.

It's one of the few times we see Holmes moved

זו אחת הפעמים הבודדות שאנו רואים שהולמס מתרגש

in the mysteries, and I find it very moving,

בכל התעלומות שלו, ובעיני זה מאד מרגש,

this little scene, but it's also mysterious, right?

הסצנה הקטנה הזו, אבל היא גם מסתורית, נכון?

It seems to treat jealousy

נראה שהיא מתייחסת לקנאה

as a problem of geometry, not emotion.

כאל בעיה הנדסית ולא כאל רגש.

You know, one minute Holmes is on the other side from Lestrade.

לרגע הולמס ניצב נגד לסטראד,

The next minute they're on the same side.

וברגע הבא הם באותו צד.

Suddenly, Lestrade is letting himself

לפתע, לסטראד מתיר לעצמו

admire this mind that he's resented.

להעריץ את המוח אותו הוא שונא.

Could it be so simple though?

אולי זה בעצם עד כדי כך פשוט?

What if jealousy really is a matter of geometry,

מה אם הקנאה היא רק עניין של הנדסת מרחב?

just a matter of where we allow ourselves to stand

רק עניין של המקום בו אנו מתירים לעצמנו לעמוד

in relation to another?

ביחס לזולת?

Well, maybe then we wouldn't have to resent

אולי אז לא ניאלץ להתמרמר

somebody's excellence.

על מצויינותו של אחר.

We could align ourselves with it.

נוכל להתייצב לצידה.

But I like contingency plans.

אבל אני אוהבת תכניות חלופיות.

So while we wait for that to happen,

אז בעוד אנו מצפים שזה יקרה,

let us remember that we have fiction for consolation.

הבה נזכור שביכולתנו להתנחם בבדיון.

Fiction alone demystifies jealousy.

רק הבדיון מבהיר את הקנאה.

Fiction alone domesticates it,

רק הבדיון מאלף ומביית אותה,

invites it to the table.

ומזמין אותה להצטרף לשולחן.

And look who it gathers:

וראו מי היושבים סביבו:

sweet Lestrade, terrifying Tom Ripley,

לסטראד המתוק, טום ריפלי המפחיד,

crazy Swann, Marcel Proust himself.

סוואן המטורף, מרסל פרוסט בכבודו ובעצמו.

We are in excellent company.

אנו בחברה מצוינת.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]