Kelli Swazey: Life that doesn't end with death

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I think it's safe to say

נראה לי שאפשר לומר בבטחון

that all humans will be intimate with death

שכל יצורי האנוש עתידים ליצור מגע אינטימי עם המוות

at least once in their lives.

לפחות פעם אחת בחייהם.

But what if that intimacy began

אבל מה אם האינטימיות הזו תתחיל

long before you faced your own transition

הרבה לפני רגע המעבר שלנו

from life into death?

מן החיים למוות?

What would life be like

איך ייראו החיים

if the dead literally lived alongside you?

אם המתים יחיו לצידנו, פשוטו כמשמעו?

In my husband's homeland

במולדתו של בעלי,

in the highlands of Sulawesi island

ברמות של האי סולאווסי

in eastern Indonesia,

שבמזרח אינדונזיה,

there is a community of people that experience death

חיה קהילת בני-אדם שחווה את המוות

not as a singular event

לא כאירוע ייחודי

but as a gradual social process.

אלא כתהליך חברתי הדרגתי.

In Tana Toraja,

בטאנה טוראג'ה,

the most important social moments in people's lives,

הרגעים הכי חשובים מבחינה חברתית בחיי האנשים,

the focal points of social and cultural interaction

מוקדי האינטראקציה החברתית והתרבותית

are not weddings or births or even family dinners,

אינם חתונות, לידות או אפילו ארוחות משפחתיות,

but funerals.

אלא לוויות.

So these funerals are characterized

הלוויות האלה מתאפיינות

by elaborate rituals

בטקסים מורכבים

that tie people in a system of reciprocal debt

שקושרים את האנשים במערכת של חובות גומלין

based on the amount of animals --

לפי כמות בעלי החיים --

pigs, chickens and, most importantly, water buffalo --

חזירים, תרנגולות, והכי חשוב תאואי-מים --

that are sacrificed and distributed

אשר מועלים לקורבן ומחולקים

in the name of the deceased.

בשם הנפטרים.

So this cultural complex surrounding death,

המערכת התרבותית המורכבת סביב המוות,

the ritual enactment of the end of life,

הייצוג הטיקסי של קץ החיים,

has made death the most visible

הפך את המוות להיבט הברור

and remarkable aspect of Toraja's landscape.

והבולט ביותר של הנוף בטוראג'ה.

Lasting anywhere from a few days

זה נמשך בין כמה ימים

to a few weeks,

לכמה שבועות,

funeral ceremonies are a raucous affair,

וטיקסי הלוויות הם אירועים רעשניים,

where commemorating someone who's died

שבהם הנצחת זכר המתים

is not so much a private sadness

היא פחות נושא ליגון אישי,

but more of a publicly shared transition.

ויותר אירוע של שינוי קיבוצי משותף.

And it's a transition that's just as much

והשינוי עוסק באותה מידה

about the identity of the living

בזהותם של החיים

as it is about remembrance of the dead.

כמו בזכר המתים.

So every year, thousands of visitors

מידי שנה, אלפי מבקרים

come to Tana Toraja to see, as it were,

מגיעים לטאנה טוראג'ה כדי לראות

this culture of death,

את "תרבות המוות" הזו,

and for many people these grandiose ceremonies

ולרבים מהם, טקסים מרשימים אלה

and the length of the ceremonies

ואורך הטקסים

are somehow incommensurable

הם איכשהו בלתי-ניתנים להשוואה

with the way that we face our own mortality in the West.

עם האופן בו אנו מקבלים את היותנו בני-תמותה, במערב.

So even as we share death as a universal experience,

אז גם אם כולנו שותפים בחוויה האוניברסלית של המוות,

it's not experienced the same way the world over.

הוא אינו נחווה באותה דרך בכל העולם.

And as an anthropologist,

וכאנתרופולוגית,

I see these differences in experience

אני מוצאת שההבדלים האלה בין החוויות

being rooted in the cultural and social world

נטועים בעולם התרבותי והחברתי

through which we define the phenomena around us.

שבדרכו אנו מגדירים את התופעות שסביבנו.

So where we see an unquestionable reality,

כך שבעוד אנו רואים במוות מציאות בלתי-מוטלת בספק,

death as an irrefutable biological condition,

מצב ביולוגי שאין להפריכו,

Torajans see the expired corporeal form

הטוארג'ים רואים בצורה הגשמית שפקע זמנה

as part of a larger social genesis.

חלק מראשית חברתית רחבה יותר.

So again, the physical cessation of life

שוב, הפסקת החיים הפיזית

is not the same as death.

אינה זהה למוות.

In fact, a member of society is only truly dead

למעשה, חבר-קהילה מת באמת

when the extended family can agree upon

רק כשהמשפחה המורחבת מגיעה להסכמה על כך

and marshal the resources necessary

ומקצה את המשאבים הנחוצים

to hold a funeral ceremony

לעריכת טקס לוויה

that is considered appropriate in terms of resources

שנחשב נאות, כשהמשאבים

for the status of the deceased.

הולמים את מעמדו של הנפטר.

And this ceremony has to take place

וטקס זה צריך להיערך

in front of the eyes of the whole community

לנגד עיניה של הקהילה כולה

with everyone's participation.

ובהשתתפות כולם.

So after a person's physical death,

לכן, אחרי מותו הפיזי של אדם,

their body is placed in a special room

מניחים את הגופה בחדר מיוחד

in the traditional residence, which is called the tongkonan.

בבית מסורתי בשם "טונגוקנאן".

And the tongkonan is symbolic

והטונגוקנאן מסמל לא רק

not only of the family's identity

את זהות המשפחה,

but also of the human life cycle from birth to death.

אלא גם את מחזור חיי האדם מלידה ועד מוות.

So essentially, the shape of the building

הרעיון הוא שצורת המבנה

that you're born into is the shape

לתוכו אתה נולד היא הצורה

of the structure which carries you

של המבנה שנושא אותך

to your ancestral resting place.

אל מקום מנוחתם של האבות הקדמונים.

Until the funeral ceremony,

עד לטקס הלוויה,

which can be held years after a person's physical death,

שעשוי להיערך שנים אחרי מותו הפיזי של אדם,

the deceased is referred to as "to makala," a sick person,

מתייחסים לנפטר כאל "טו מקאלה", "אדם חולה",

or "to mama," a person who is asleep,

או "טו ממה", אדם ישן,

and they continue to be a member of the household.

והוא ממשיך להיות בן-משפחה,

They are symbolically fed and cared for,

מאכילים ומטפלים בו בדרכים סמליות,

and the family at this time

ובמקביל, המשפחה

will begin a number of ritual injunctions,

תתחיל להוציא מספר צווים טיקסיים,

which communicates to the wider community around them

שמודיעים לקהילה הרחבה יותר

that one of their members is undergoing the transition

שאחד מבני-המשפחה עושה את המעבר

from this life into the afterlife

מחיים אלה לחיי העולם הבא

known as Puya.

המכונה "פּויה".

So I know what some of you must be thinking right now.

אני יודעת מה כמה מכם חושבים כרגע.

Is she really saying that these people live

"האם היא באמת אומרת שאנשים אלה חיים

with the bodies of their dead relatives?

לצד גופות קרוביהם המתים?"

And that's exactly what I'm saying.

זה בדיוק מה שאני אומרת.

But instead of giving in to the sort of visceral reaction

אבל במקום להתמסר לאותה תגובה רגשית

we have to this idea of proximity to bodies,

שעולה בנו לרעיון הקירבה אל הגופות,

proximity to death,

הקירבה אל המוות,

or how this notion just does not fit

או שהרעיון הזה איננו משתלב

into our very biological or medical

בהגדרה המאד ביולוגית או רפואית שלנו

sort of definition of death,

את המוות,

I like to think about what the Torajan way

אני מעדיפה לחשוב על כך שהדרך בה בני טוראגה

of viewing death encompasses of the human experience

רואים את המוות מקיפה את החוויה האנושית

that the medical definition leaves out.

שההגדרה הרפואית אינה מתייחסת אליה.

I think that Torajans socially recognize

לדעתי, בני טוראג'ה מכירים מבחינה חברתית

and culturally express

ומביעים בצורה תרבותית

what many of us feel to be true

מה שרבים מאיתנו חשים שהוא נכון,

despite the widespread acceptance

למרות ההסכמה הנפוצה

of the biomedical definition of death,

להגדרה הביולוגית-רפואית של המוות,

and that is that our relationships with other humans,

כלומר, שיחסינו עם יצורי-אנוש אחרים

their impact on our social reality,

והשפעתם על המציאות החברתית שלנו,

doesn't cease with the termination

אינם חדלים עם חדלון

of the physical processes of the body,

התהליכים הפיזיים של הגוף,

that there's a period of transition

ושקיימת תקופת-מעבר

as the relationship between the living and the dead

שבה מערכת היחסים בין החיים למתים

is transformed but not ended.

משתנה, אך לא מסתיימת.

So Torajans express this idea of this enduring relationship

בני טוראג'ה מביעים רעיון זה של מערכת-יחסים נצחית

by lavishing love and attention

בהרעפת אהבה ותשומת-לב

on the most visible symbol of that relationship,

על הייצוג הברור ביותר של מערכת-יחסים זו:

the human body.

הגוף האנושי.

So my husband has fond memories

לבעלי יש זכרונות יפים

of talking to and playing with

מכך ששוחח ושיחק,

and generally being around his deceased grandfather,

ובאופן כללי שהה בקרבת סבו המנוח,

and for him there is nothing unnatural about this.

הוא לא רואה בכך משהו לא-טבעי.

This is a natural part of the process

זהו חלק טבעי של התהליך

as the family comes to terms with the transition

שבו המשפחה מסתגלת לשינוי

in their relationship to the deceased,

במערכת היחסים שלה עם הנפטר,

and this is the transition from relating to the deceased

ומדובר במעבר מהתייחסות לנפטר

as a person who's living

כאל אדם שממשיך לחיות

to relating to the deceased

להתייחסות אל הנפטר

as a person who's an ancestor.

כאל אחד מאבות המשפחה.

And here you can see these wooden effigies

כאן אתם רואים את בובות העץ

of the ancestors,

של אבות המשפחה,

so these are people who have already been buried,

אלה אנשים שכבר נקברו,

already had a funeral ceremony.

כבר זכו לטקס לוויה,

These are called tau tau.

והן מכונות "טאו טאו".

So the funeral ceremony itself

טקס הלוויה עצמו

embodies this relational perspective on death.

מגלם את היבט הקירבה של המוות.

It ritualizes the impact of death on families

הוא הופך לפולחן את השפעת המוות על המשפחות

and communities.

ועל הקהילות.

And it's also a moment of self-awareness.

וזהו גם רגע של מודעות עצמית.

It's a moment when people think about who they are,

זהו רגע שבו האנשים מהרהרים במי שהם,

their place in society,

במקומם בחברה,

and their role in the life cycle

ובתפקידם במחזור החיים

in accordance with Torajan cosmology.

על-פי תפישת היקום של בני טוראג'ה.

There's a saying in Toraja

בטוראג'ה אומרים,

that all people will become grandparents,

שכל האנשים ייעשו סבים,

and what this means is that after death,

והמשמעות היא שאחרי המוות,

we all become part of the ancestral line

כולנו הופכים לחלק משושלת האבות הקדמונים

that anchors us between the past and the present

שמעגנת אותנו בין העבר להווה

and will define who our loved ones are into the future.

ותגדיר בעתיד מי יהיו אהובינו.

So essentially, we all become grandparents

כך שלמעשה, כולנו הופכים לסבים

to the generations of human children

של דורות ילדי האדם

that come after us.

שיבואו אחרינו.

And this metaphor of membership

ודימוי זה של חברות

in the greater human family

במשפחה האנושית הרחבה יותר

is the way that children also describe

הוא גם האופן שבו הילדים מתארים

the money that they invest

את הכסף שהם משקיעים

in these sacrificial buffaloes

בקניית תאואי המים שיועלו לקורבן,

that are thought to carry people's soul

שנתפש כנושא את נשמת האנשים

from here to the afterlife,

מכאן אל העולם הבא,

and children will explain

והילדים מסבירים

that they will invest the money in this

שהם משקיעים בזה את הכסף

because they want to repay their parents

כי ברצונם להחזיר להוריהם

the debt for all of the years their parents spent

את חוב כל השנים שהוריהם הקדישו

investing and caring for them.

והשקיעו בטיפול בהם.

But the sacrifice of buffalo

אבל קורבן תאו המים

and the ritual display of wealth

ותצוגת הראווה הטיקסית של העושר

also exhibits the status of the deceased,

מפגינה גם את מעמדו של הנפטר,

and, by extension, the deceased's family.

ובהרחבה, את מעמדה של משפחתו.

So at funerals, relationships are reconfirmed

כך שבלוויות, מערכות היחסים זוכות לאישור מחודש,

but also transformed

אך גם משתנות,

in a ritual drama that highlights

במחזה טיקסי שמדגיש

the most salient feature about death in this place:

את ההיבט הבולט ביותר של המוות במקומות אלה:

its impact on life and the relationships of the living.

השפעתו על החיים ועל מערכות היחסים של אלה שחיים.

So all of this focus on death

כך שכל המיקוד הזה על המוות

doesn't mean that Torajans don't aspire

אינו אומר שבני טוראג'ה אינם דוגלים

to the ideal of a long life.

באידיאל החיים הארוכים.

They engage in many practices

הם עוסקים בתחומים רבים

thought to confer good health

הנחשבים כמבטיחים בריאות טובה

and survival to an advanced age.

וחיים עד גיל מתקדם.

But they don't put much stock

אבל הם לא משקיעים הרבה

in efforts to prolong life in the face of debilitating illness

במאמצים להאריך חיים לנוכח מחלות קשות

or in old age.

או לעת זקנה.

It's said in Toraja that everybody has

בטוראג'ה אומרים שלכל אדם יש

sort of a predetermined amount of life.

מעין כמות חיים קבועה מראש.

It's called the sunga'.

וזו מכונה "סונגה".

And like a thread, it should be allowed to unspool

וכמו חוט, יש להניח לה להשתחרר מן הסליל שלה

to its natural end.

עד לסיומה הטבעי.

So by having death as a part

כך שכתוצאה מההתייחסות למוות כאל חלק

of the cultural and social fabric of life,

מהמארג התרבותי והחברתי של החיים,

people's everyday decisions about their health

מושפעות החלטות היומיום של כולם בתחום הבריאות

and healthcare are affected.

והטיפול הבריאותי.

The patriarch of my husband's maternal clan,

הפטריארך של החמולה המטרנלית של בעלי,

Nenet Katcha,

ננת קאצ'ה,

is now approaching the age of 100, as far as we can tell.

מתקרב כעת לגיל 100, ככל שאנו יכולים לקבוע בוודאות.

And there are increasing signs

ומצטברים סימנים לכך

that he is about to depart on his own journey for Puya.

שהוא עומד לצאת לדרכו האישית אל פּויה.

And his death will be greatly mourned.

ושמותו יזכה לאבל גדול.

But I know that my husband's family

אבל אני יודעת שמשפחתו של בעלי

looks forward to the moment

מצפה לרגע

when they can ritually display

שבו תוכל להפגין בדרך טיקסית

what his remarkable presence has meant to their lives,

מה היתה המשמעות של נוכחותו הבלתי-רגילה בחייהם,

when they can ritually recount

ואז הם יוכלו לספר בטיקסיות

his life's narrative,

את סיפור חייו,

weaving his story

ובכך לטוות את סיפורו

into the history of their community.

בדברי הימים של קהילתם.

His story is their story.

סיפורו הוא סיפורם.

His funeral songs will sing them a song about themselves.

שירי הלוויה שלו ישמיעו להם שיר על עצמם.

And it's a story that has no discernible beginning,

וזהו סיפור שאין לו התחלה ברת-זיהוי,

no foreseeable end.

ולא סוף נראה לעין.

It's a story that goes on

זהו סיפור שנמשך

long after his body no longer does.

הרבה אחרי שגופו כבר יחדל.

People ask me if I'm frightened or repulsed

שואלים אותי אם אני חשה פחד או דחיה

by participating in a culture

מהשתתפות בתרבות

where the physical manifestations of death

שבה הביטויים הפיזיים של המוות

greet us at every turn.

מקדמים את פנינו על כל צעד ושעל.

But I see something profoundly transformative

אבל אני מוצאת משהו שמחולל תמורה עמוקה

in experiencing death as a social process

בחוויית המוות כתהליך חברתי

and not just a biological one.

ולא ביולוגי גרידא.

In reality, the relationship between the living and the dead

במציאות, מערכת היחסים בין החיים למתים

has its own drama in the U.S. healthcare system,

מעלה מחזה משלה במערכת הבריאות של ארה"ב,

where decisions about how long to stretch

שבה החלטות עד כמה למתוח

the thread of life are made based on our emotional

את חוט החיים מתקבלות על יסוד

and social ties with the people around us,

קשרינו הרגשיים והחברתיים עם האנשים סביבנו,

not just on medicine's ability to prolong life.

ולא רק על כושרה של הרפואה להאריך חיים.

We, like the Torajans,

אנחנו, כמו בני טוראג'ה,

base our decisions about life

מבססים את החלטותינו לגבי החיים

on the meanings and the definitions

על המשמעויות וההגדרות

that we ascribe to death.

שאנו מייחסים למוות.

So I'm not suggesting that anyone in this audience

לא שאני מציעה שמישהו בקהל

should run out and adopt the traditions

ירוץ החוצה ויאמץ את המסורות

of the Torajans.

של בני טוראג'ה.

It might be a little bit difficult

יהיה קצת קשה

to put into play in the United States.

ליישם אותן בארצות הברית.

But I want to ask what we can gain

אבל ברצוני לשאול איך נוכל לצאת נשכרים

from seeing physical death not only as a biological process

מראיית המוות לא רק כתהליך ביולוגי,

but as part of the greater human story.

אלא כחלק מהסיפור האנושי הרחב יותר.

What would it be like to look on

איך יהיה להתבונן

the expired human form with love

בחדלון הצורה האנושית בעין אוהבת

because it's so intimately a part of who we all are?

משום שזה כה קרוב למי שאנחנו?

If we could expand our definition of death

אם נוכל להרחיב את הגדרת-המוות שלנו

to encompass life,

כך שתקיף את החיים,

we could experience death as part of life

נוכל לחוות את המוות כחלק מהחיים

and perhaps face death

ואולי להתייצב לנוכח המוות

with something other than fear.

עם משהו שאיננו פחד.

Perhaps one of the answers to the challenges

אולי אחת התשובות לאתגרים

that are facing the U.S. healthcare system,

שבפניהם ניצבת מערכת הבריאות של ארה"ב,

particularly in the end-of-life care,

במיוחד בתחום הטיפולים של קץ החיים,

is as simple as a shift in perspective,

היא שינוי פשוט של נקודת המבט,

and the shift in perspective in this case

והשינוי בנקודת המבט, במקרה זה,

would be to look at the social life of every death.

יהיה להתבונן בחיי החברה של כל מקרה מוות.

It might help us recognize that the way we limit

זה עשוי לעזור לנו להכיר בכך שהדרך בה אנו מגבילים

our conversation about death

את השיח שלנו אודות המוות

to something that's medical or biological

למשהו רפואי או ביולוגי

is reflective of a larger culture that we all share

משקף תרבות רחבה יותר שבה כולנו שותפים

of avoiding death, being afraid of talking about it.

בהתחמקות מהמוות ובפחד מלשוחח עליו.

If we could entertain and value

אם נוכל להכיל ולהעריך

other kinds of knowledge about life,

סוגי ידע אחרים אודות החיים,

including other definitions of death,

ובכלל זה הגדרות שונות של המוות,

it has the potential to change the discussions

יש בכך פוטנציאל לשנות את השיח שלנו

that we have about the end of life.

אודות קץ החיים.

It could change the way that we die,

זה עשוי לשנות את האופן בו אנו מתים,

but more importantly,

אבל, חשוב יותר,

it could transform the way that we live.

זה עשוי לחולל תמורה באופן בו אנו חיים.

(Applause)

[מחיאות כפיים]