Richard Seymour: How beauty feels

מתרגם: Daniel Drimer מבקר: Ido Dekkers

When I was little --

בעבר, כשהייתי קטן -

and by the way, I was little once --

ודרך אגב, באמת הייתי קטן פעם

my father told me a story

אבא שלי סיפר לי סיפור

about an 18th century watchmaker.

על שען מהמאה ה-18

And what this guy had done:

ועל מה שהוא עשה:

he used to produce these fabulously beautiful watches.

הוא היה מכין שעונים נפלאים ונהדרים

And one day, one of his customers came into his workshop

ויום אחד, אחד הלקוחות שלו נכנס לסדנה שלו

and asked him to clean the watch that he'd bought.

וביקש ממנו לנקות שעון שקנה.

And the guy took it apart,

והשען פירק את השעון

and one of the things he pulled out was one of the balance wheels.

ואחד החלקים שהוא פירק היה אחד מגלגלי האיזון

And as he did so, his customer noticed

ובזמן פירוק השעון, הלקוח שם לב

that on the back side of the balance wheel was an engraving,

שבגב אחד הגלגלים הייתה חריטה

were words.

של מילים

And he said to the guy,

והוא שאל את השען:

"Why have you put stuff on the back

למה אתה חורט דברים במקום

that no one will ever see?"

שאף אחד לא יכול לראות?

And the watchmaker turned around and said,

והשען הסתובב אליו ואמר לו

"God can see it."

אלוהים יכול לראות את זה.

Now I'm not in the least bit religious,

עכשיו, אני לא אדם מאמין בכלל,

neither was my father,

גם אבי לא היה

but at that point, I noticed something happening here.

אבל בנקודה זו, הרגשתי שמשהו קורה פה.

I felt something

עברה בי תחושה

in this plexus of blood vessels and nerves,

בתוך אוסף הורידים והעצבים שלי,

and there must be some muscles in there as well somewhere, I guess.

ואולי גם כמה שרירים שמתחבאים איפה שהוא

But I felt something.

אבל הרגשתי משהו.

And it was a physiological response.

וזו הייה תגובה פזיולוגית.

And from that point on, from my age at the time,

ומשלב זה והלאה, מאז שהייתי קטן

I began to think of things in a different way.

התחלתי לחשוב על דברים בצורה שונה.

And as I took on my career as a designer,

וכאשר התחלתי את הקריירה שלי בתור מעצב,

I began to ask myself the simple question:

שאלתי את עצמי שאלה פשוטה אחת:

Do we actually think beauty,

האם אנחנו חווים יופי במחשבה

or do we feel it?

או שאנחנו מרגישים אותו?

Now you probably know the answer to this already.

אתם כנראה יודעים את התשובה כבר.

You probably think, well, I don't know which one you think it is,

ואני מניח שאתם חושבים שהתשובה

but I think it's about feeling beauty.

היא שאנחנו מרגישים יופי.

And so I then moved on into my design career

ומכאן המשכתי לקריירת העיצוב שלי

and began to find some exciting things.

והתחלתי לגלות דברים מסעירים.

One of the most early work was done in automotive design --

אחת העבודות הראשונות שלי הייתה בתחום עיצוב הרכב

some very exciting work was done there.

זו הייתה עבודה מאוד מרגשת.

And during a lot of this work,

ובזמן העבודה המרובה,

we found something, or I found something,

אני והצוות גילינו משהו

that really fascinated me, and maybe you can remember it.

שממש ריתק אותי, ואולי אתם יכולים לזכור את זה.

Do you remember when lights used to just go on and off,

אתם זוכרים כשהאורות ברכב היו נכבים ונדלקים בשניה,

click click, when you closed the door in a car?

ברגע שסגרת את הדלת?

And then somebody, I think it was BMW,

ואז מישהו, אני חושב שאלו היו ב.מ.וו,

introduced a light that went out slowly.

הציגו לנו את האור שנכבה לאט.

Remember that?

זוכרים את זה?

I remember it clearly.

אני זוכר את זה במדויק.

Do you remember the first time you were in a car and it did that?

אתם זוכרים את הפעם הראשונה שהייתם במכונית שעושה את זה?

I remember sitting there thinking, this is fantastic.

אני זוכר שישבתי שם ואמרתי, 'זה מדהים'

In fact, I've never found anybody

ואני חושב שעד היום

that doesn't like the light that goes out slowly.

לא מצאתי מישהו שלא אוהב את האורות שנכבים לאט

I thought, well what the hell's that about?

ותהיתי לי, למה זה ככה?

So I started to ask myself questions about it.

אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות לגבי זה

And the first was, I'd ask other people: "Do you like it?" "Yes."

והדבר הראשון היה לשאול אנשים: "האם אתה אוהב את זה?" "כן"

"Why?" And they'd say, "Oh, it feels so natural,"

"למה?" והם היו עונים "הא, זה מרגיש לי טבעי"

or, "It's nice."

או "זה נעים"

I thought, well that's not good enough.

ואמרתי לעצמי, זה לא מספיק טוב

Can we cut down a little bit further,

אני צריך להעמיק את זה יותר

because, as a designer, I need the vocabulary, I need the keyboard,

כי בתור מעצב, אני צריך את אוצר המילים, אני צריך את המקלדת,

of how this actually works.

של איך זה באמת עובד.

And so I did some experiments.

אז החלטתי לבצע כמה נסויים

And I suddenly realized

והבנתי לפתע

that there was something that did exactly that --

שיש כבר משהו שעושה בדיוק את זה -

light to dark in six seconds --

מאור לחושך ב-6 שניות.

exactly that.

בחיקוי מדוייק.

Do you know what it is? Anyone?

יודעים מה זה? מישהו?

You see, using this bit, the thinky bit,

זה השימוש בחלק הזה של המוח

the slow bit of the brain -- using that.

החלק האיטי של המוח, השימוש בו.

And this isn't a think, it's a feel.

וזו לא מחשבה, זו תחושה.

And would you do me a favor?

ואם תהיו מוכנים לעשות לי טובה,

For the next 14 minutes or whatever it is,

במשך ה-14 דקות הקרובות

will you feel stuff?

אתם מוכנים להרגיש דברים?

I don't need you to think so much as I want you to feel it.

אני לא רוצה שתחשבו יותר מדי אלא דווקא שתרגישו.

I felt a sense of relaxation

אני הרגשתי תחושה של רוגע,

tempered with anticipation.

מלווה בציפיה.

And that thing that I found

והדבר הזה שמצאתי

was the cinema or the theater.

הוא אולם הקולנוע.

It's actually just happened here --

האמת שזה קרה פה בדיוק -

light to dark in six seconds.

מאור לחושך ב-6 שניות

And when that happens, are you sitting there going,

וכשזה קורה, אתם יושבים וחושבים

"No, the movie's about to start,"

"הו לא, הסרט עומד להתחיל"

or are you going, "That's fantastic. I'm looking forward to it.

או שאתם חושבים "זה נפלא, אני מצפה לזה.

I get a sense of anticipation"?

אני מקבל תחושה של ציפיה" ?

Now I'm not a neuroscientist.

בכל מקרה, אני לא נאורוכירורג.

I don't know even if there is something called a conditioned reflex.

אני לא יודע אם יש דבר כזה שנקרא רפלקס מותנה.

But it might be.

אבל יכול להיות שיש

Because the people I speak to in the northern hemisphere

בגלל שכאשר אני מדבר עם אנשים שחיים בהמיספרה הצפונית

that used to go in the cinema get this.

והולכים לקולנוע, מבינים למה אני מתכוון.

And some of the people I speak to

וחלק מהאנשים שאני מדבר איתם

that have never seen a movie or been to the theater

כאלו שמעולם לא היו בסרט או באולם קולנוע

don't get it in the same way.

לא מבינים את זה באותה הדרך.

Everybody likes it,

כולם אוהבים את זה

but some like it more than others.

אבל חלק אוהבים את זה יותר מאחרים.

So this leads me to think of this in a different way.

וזה מוביל אותי לחשוב על זה בדרך אחרת.

We're not feeling it. We're thinking beauty is in the limbic system --

אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו חושבים שיופי הוא במערכת הלימבית -

if that's not an outmoded idea.

אם זה לא רעיון מיושן.

These are the bits, the pleasure centers,

אלו ה-"ביטים", מוקדי ההנאה

and maybe what I'm seeing and sensing and feeling

ואולי מה שאני רואה וחש ומרגיש

is bypassing my thinking.

עוקף את המחשבה שלי.

The wiring from your sensory apparatus to those bits

החיווט ממנגנוני התחושה לביטים האלו

is shorter than the bits that have to pass through the thinky bit, the cortex.

קצר יותר מהמרחק שהביטים שנעים אל החלק שאחראי על החשיבה, הקורטקס, צריכים לעבור.

They arrive first.

הם מגיעים ראשונים.

So how do we make that actually work?

אז איך אנחנו גורמים לזה לעבוד?

And how much of that reactive side of it

וכמה מהתגובה שלנו לזה

is due to what we already know,

היא תוצר של מה שאנחנו כבר יודעים

or what we're going to learn, about something?

או של מה שאנחנו הולכים ללמוד?

This is one of the most beautiful things I know.

זה אחד הדברים היפים ביותר שאני מכיר.

It's a plastic bag.

זו שקית פלסטיק.

And when I looked at it first, I thought, no, there's no beauty in that.

וכשהסתכלתי עליה בפעם הראשונה חשבתי, לא, אין שום דבר יפה בזה.

Then I found out,

ואז גיליתי,

post exposure,

לאחר החשיפה לחפץ,

that this plastic bag if I put it into a filthy puddle

שאם אני אשים את שקית הפלסטיק הזו בשלולית מזוהמת

or a stream filled with coliforms

או זרם מלא בקוליפורמים

and all sorts of disgusting stuff,

ודברים דוחים אחרים

that that filthy water

אז המים המזוהמים האלו

will migrate through the wall of the bag by osmosis

יעברו את קירות השקית באוסמוזה

and end up inside it as pure, potable drinking water.

ויגיעו לתוך השקית כמי שתיה נקיים.

And all of a sudden, this plastic bag

ופתאום, שקית הפלסטיק הזו

was extremely beautiful to me.

הפכה ליפה בעיני.

Now I'm going to ask you again

עכשיו, אני אבקש ממכם שוב

to switch on the emotional bit.

להפעיל את המעגל הרגשי.

Would you mind taking the brain out,

בבקשה תנתקו את המוח

and I just want you to feel something.

ותנו לרגש לעבוד.

Look at that. What are you feeling about it?

תסתכלו על זה. מה אתם מרגישים לגבי זה?

Is it beautiful? Is it exciting?

האם זה יפהפה? האם זה מרגש?

I'm watching your faces very carefully.

אני בוחן את הפרצופים שלכם עם בתשומת לב רבה.

There's some rather bored-looking gentlemen

יש פה אדונים שנראים משועממים,

and some slightly engaged-looking ladies

וכמה גברות שנראות כמתעניינות חלקית,

who are picking up something off that.

והם קולטים משהו.

Maybe there's an innocence to it.

אולי זו תמימות שהם קולטים.

Now I'm going to tell you what it is. Are you ready?

עכשיו אומר לכם מה זה. מוכנים?

This is the last act on this Earth

זהו המעשה האחרון עלי אדמות

of a little girl called Heidi, five years old,

של ילדה קטנה בת חמש בשם היידי

before she died of cancer to the spine.

רגע לפני שהיא מתה מסרטן עמוד השדרה.

It's the last thing she did,

זה הדבר האחרון שהיא עשתה,

the last physical act.

המעשה הפיזי האחרון שלה.

Look at that picture.

הסתכלו על התמונה.

Look at the innocence. Look at the beauty in it.

הסתכלו על התמימות, על היופי שבתמונה.

Is it beautiful now?

האם עכשיו זה יפהפה?

Stop. Stop. How do you feel?

עצרו. עצרו. איך אתם מרגישים?

Where are you feeling this?

היכן אתם מרגישים את זה?

I'm feeling it here. I feel it here.

אני מרגיש את זה כאן.

And I'm watching your faces,

ואני מביט בפנים שלכם,

because your faces are telling me something.

בגלל שהן אומרות לי משהו.

The lady over there is actually crying, by the way.

הגברת שם בוכה, דרך אגב.

But what are you doing?

אבל מה אתם עושים?

I watch what people do.

אני בוחן מה אנשים עושים.

I watch faces.

אני בוחן פנים.

I watch reactions.

אני בוחן תגובות.

Because I have to know how people react to things.

בגלל שאני מוכרח לדעת איך אנשים מגיבים לדברים.

And one of the most common faces

ואחת ההבעות הכי נפוצות על פניהם של אנשים

on something faced with beauty,

כשהם ניצבים מול יופי

something stupefyingly delicious,

או מול משהו טעים להלפליא,

is what I call the OMG.

היא הבעת ה-"או מיי גוד", כפי שאני קורא לה.

And by the way, there's no pleasure in that face.

ודרך אגב, אין הנאה בהבעה הזו,

It's not a "this is wonderful!"

זו לא הבעת ה-"זה מדהים!"

The eyebrows are doing this, the eyes are defocused,

הגבות זזות כך, העיניים לא מפוקסות,

and the mouth is hanging open.

והפה פתוח לרווחה.

That's not the expression of joy.

זו לא הבעה של שימחה.

There's something else in that.

יש בה משהו אחר,

There's something weird happening.

משהו מוזר קורה.

So pleasure seems to be tempered

ניראה כאילו שרגש ההנאה מתקשח

by a whole series of different things coming in.

כתוצאה מכל מני דברים חיצוניים.

Poignancy is a word I love as a designer.

'חודר' היא מילה שאני אוהב בתור מעצב.

It means something triggering a big emotional response,

חודר זה משהו שמעורר תגובה רגשית עמוקה,

often quite a sad emotional response,

ולרוב זו תגובה רגשית עצובה,

but it's part of what we do.

אבל זה חלק מהעבודה.

It isn't just about nice.

זה לא רק על דברים נחמדים.

And this is the dilemma, this is the paradox, of beauty.

וזוהי הדילמה, הפרדוקס, של יופי.

Sensorily, we're taking in all sorts of things --

באופן תחושתי, אנו קולטים כל מני דברים -

mixtures of things that are good, bad, exciting, frightening --

דברים טובים, רעים, מרגשים, מפחידים -

to come up with that sensorial exposure,

כדי לקבל את החשיפה הסנסורית,

that sensation of what's going on.

כדי להבין מה קורה.

Pathos appears obviously

רגש של חמלה הוא ללא ספק

as part of what you just saw in that little girl's drawing.

חלק ממה שקלטנו כשהבטנו בציור של אותה ילדה קטנה.

And also triumph, this sense of transcendence,

אבל גם ניצחון, הרגשה של התעלות,

this "I never knew that. Ah, this is something new."

של "אה, לא ידעתי את זה. זה חדש לי"

And that's packed in there as well.

זה נמצא שם גם.

And as we assemble these tools,

וכשאנו מכינים את הכלים הללו

from a design point of view, I get terribly excited about it,

כמעצב, אני כולי מתרגש

because these are things, as we've already said,

בגלל שכפי שאמרתי, אלו דברים

they're arriving at the brain, it would seem,

שנראה כאילו הם מגיעים אל המוח

before cognition, before we can manipulate them --

לפני ההבנה, לפני שניתנת לנו האפשרות לשנות אותם.

electrochemical party tricks.

כמו טריקים אלקטרוכימיים.

Now what I'm also interested in is:

עכשיו, עוד דבר שמעניין אותי הוא זה:

Is it possible to separate

האם זה אפשרי להפריד

intrinsic and extrinsic beauty?

בין יופי פנימי לחיצוני?

By that, I mean intrinsically beautiful things,

הכוונה היא לדברים עם יופי פנימי,

just something that's exquisitely beautiful,

משהו שהוא יפהפה מטבעו,

that's universally beautiful.

משהו שיפה לכולם.

Very hard to find. Maybe you've got some examples of it.

נורא קשה למצוא כאלה. אולי לכם יש כמה דוגמאות אישיות.

Very hard to find something that, to everybody,

אך נורא קשה למצוא משהו כזה,

is a very beautiful thing,

משהו שהוא יפה לכולם,

without a certain amount of information packed in there before.

בלי לדעת עליו משהו ספציפי מראש.

So a lot of it tends to be extrinsic.

ולכן רוב היופי הוא חיצוני.

It's mediated by information before the comprehension.

הוא מתווך ע"י אינפורמציה, לפני ההבנה.

Or the information's added on at the back,

או שהאינפורמציה נמצאת מאחור,

like that little girl's drawing that I showed you.

כמו במקרה של הציור של הילדה שהראתי לכם.

Now when talking about beauty

עכשיו, כשאנו מדברים על יופי

you can't get away from the fact

אי אפשר להתעלם מהעובדה

that a lot experiments have been done in this way

שהרבה ניסויים נעשו בצורה זו,

with faces and what have you.

עם פנים ומה לא.

And one of the most tedious ones, I think,

ואחד הניסויים הכי מעיקים, בעיניי,

was saying that beauty was about symmetry.

היה הניסוי שאמר שיופי נמצא בסימטריות.

Well it obviously isn't.

ובכן, זה וודאי לא כך.

This is a more interesting one

זה ניסוי מעניין יותר

where half faces were shown to some people,

בו חציי פנים הוצגו לכמה אנשים

and then to add them into a list

שהתבקשו לסדר את הפנים ברשימה,

of most beautiful to least beautiful

מהיפה ביותר לפחות יפה

and then exposing a full face.

ולאחר מכן הוצגו להם הפנים השלמות.

And they found that it was almost exact coincidence.

ומה שהם גילו היה צירוף מיקרים כמעט מושלם.

So it wasn't about symmetry.

כך שזה לא קשור לסימטריה.

In fact, this lady has a particularly asymmetrical face,

למעשה, לגברת הזו יש פנים לא סימטריות במיוחד

of which both sides are beautiful.

שכל אחד משני חצייו יפים.

But they're both different.

אך הם שונים.

And as a designer, I can't help meddling with this,

וכמעצב, איני יכול שלא להתעמק בזה

so I pulled it to bits and sort of did stuff like this,

אז פרקתי את זה לחלקים, כך...

and tried to understand what the individual elements were,

וניסיתי להבין מה הם האלמנטים האינדיבידואלים

but feeling it as I go.

אך בעזרת הרגש.

Now I can feel a sensation of delight and beauty

ובכן, אני מרגיש רגש של שמחה ושל יופי

if I look at that eye.

כשאני מביט בעין הזו.

I'm not getting it off the eyebrow.

אני לא מקבל את זה מהגבה.

And the earhole isn't doing it to me at all.

ותעלת האוזן לא עושה לי את זה בכלל.

So I don't know how much this is helping me,

כך שאני לא בטוח כמה כל זה עוזר לי,

but it's helping to guide me to the places

אבל זה כן עוזר לכוון אותי למקומות

where the signals are coming off.

מהם הרגשות נובעים.

And as I say, I'm not a neuroscientist,

וכפי שאמרתי, אני לא מדען מוח,

but to understand how I can start to assemble things

אך כדי להבין אני יכול להתחיל להרכיב דברים

that will very quickly bypass

שידלגו במהרה

this thinking part

מעל החלק החושב הזה,

and get me to the enjoyable precognitive elements.

ויביאו אותי ישירות לאלמנט הפרה-מחשבתי המהנה.

Anais Nin and the Talmud have told us time and time again

אנאיס נין והתלמוד מלמדים אותנו שוב ושוב

that we see things not as they are, but as we are.

שאנו רואים דברים לא כפי שהם, אלא כפי שאנחנו.

So I'm going to shamelessly expose something to you,

אז אני עומד להראות לכם, באופן די נמהר, משהו

which is beautiful to me.

שהוא יפהפה בשבילי.

And this is the F1 MV Agusta.

וזוהי ה- F1 MV אגוסטה.

Ahhhh.

אהה.

It is really -- I mean, I can't express to you

זה כלכך... כאילו, אני לא יכול להסביר לכם

how exquisite this object is.

כמה האובייקט הזה מעודן.

But I also know why it's exquisite to me,

אבל אני יודע למה הוא כזה בשבילי,

because it's a palimpsest of things.

הוא כזה בגלל שהוא מלא שכבות.

It's masses and masses of layers.

שכבות על גבי שכבות.

This is just the bit that protrudes into our physical dimension.

זהו רק החלקיק שחודר אל המימד הפיזי.

It's something much bigger.

אך זה משהו גדול בהרבה.

Layer after layer of legend, sport, details that resonate.

שכבות על גבי שכבות של הסטוריה, ספורט, פרטים שמהדהדים.

I mean, if I just go through some of them now --

כלומר, אם אנמק חלק מהם עכשיו -

I know about laminar flow when it comes to air-piercing objects,

אני יודע על זרימה שכבתית כשזה נוגע בחפצים שנועדו לפלח את האויר

and that does it consummately well, you can see it can.

והדבר הזה עושה זאת באופן מושלם, אתם בטח שמים לב לזה.

So that's getting me excited.

וזה מרגש ומסעיר אותי,

And I feel that here.

ואני מרגיש את זה כאן.

This bit, the big secret of automotive design --

החלק הזה, הסוד הגדול של עיצוב מכוניות,

reflection management.

ההשתקפות.

It's not about the shapes,

זה לא קשור לצורות,

it's how the shapes reflect light.

אלא לאיך שהצורות מחזירות אור.

Now that thing, light flickers across it as you move,

הדבר הזה למשל - אור מרצד עליו כשאתה בתנועה,

so it becomes a kinetic object,

כך שזה הופף לחפץ קינטי

even though it's standing still --

למרות שזה למעשה לא זז,

managed by how brilliantly that's done on the reflection.

וזוהי תוצאה של העיצוב הגאוני.

This little relief on the footplate, by the way, to a rider

ודרך אגב, התבליט הקטן הזה על השלדה התחתונה מסמל לרוכב

means there's something going on underneath it --

שמשהו מתרחש מתחתיו.

in this case, a drive chain running at 300 miles and hour probably,

במקרה הזה, שרשרת מתכת שנעה בכ-480 קמ"ש

taking the power from the engine.

וגוררת את הכח מהמנוע.

I'm getting terribly excited

אני מתרגש להפליא

as my mind and my eyes flick across these things.

בזמן שמוחי ועיניי עוברים על דברים אלו.

Titanium lacquer on this.

לַכָּה מטיטניום כאן.

I can't tell you how wonderful this is.

אני לא יכול לתאר לכם כמה זה מדהים.

That's how you stop the nuts coming off at high speed on the wheel.

זו הדרך לעצור את המשוגע שבא במהירות מטורפת מאחורי ההגה.

I'm really getting into this now.

עכשיו אני באמת מתרגש.

And of course, a racing bike doesn't have a prop stand,

וכמובן, לאופנוע מירוצים אין קיקסטנד

but this one, because it's a road bike,

אך לזה, בגלל שזה אופנוע כביש,

it all goes away and it folds into this little gap.

הסטנד מתקפל ונכנס כולו לתוך החריץ הקטן הזה פה.

So it disappears.

וזה נעלם.

And then I can't tell you how hard it is to do that radiator, which is curved.

ואני לא יכול לתאר לכם כמה קשה ליצר את הרדיאטור הזה, שמתעקל.

Why would you do that?

למה הם עשו אותו ככה?

Because I know we need to bring the wheel farther into the aerodynamics.

בגלל שהם ידעו שיצטרכו לדחוף את הגלגל כלפי פנים בשביל האווירודינמיקה.

So it's more expensive, but it's wonderful.

כך שזה יותר יקר, אבל זה יפהיפה.

And to cap it all,

וכדי להשלים את המלאכה,

brand royalty --

שם המותג -

Agusta, Count Agusta,

אוגוסטה, הרוזן אוגוסטה,

from the great histories of this stuff.

מההיסטוריה של הדבר הנפלא הזה.

The bit that you can't see is the genius that created this.

החלק שאתם לא רואים הוא הגאון שיצר את זה,

Massimo Tamburini.

מאסימו טמבוריני

They call him "The Plumber" in Italy,

הם קוראים לו "השרברב" באיטליה.

as well as "Maestro,"

וגם "מאסטרו"

because he actually is engineer

בגלל שהוא למעשה מהנדס,

and craftsman and sculptor at the same time.

ואומן, ופסל, כולם בבת אחת.

There's so little compromise on this, you can't see it.

נעשו פה כלכך מעט פשרות, שאתם לא שמים לב בכלל

But unfortunately, the likes of me and people that are like me

אבל לרוע המזל, אנשים כמותי

have to deal with compromise all the time with beauty.

צריכים להתמודד עם פשרות ביופי על בסיס יומי.

We have to deal with it.

אנחנו מוכרחים להתמודד עם זה

So I have to work with a supply chain, and I've got to work with the technologies,

אז אני צריך לעבוד עם ספקים, ועם טכנולוגיות,

and I've got to work with everything else all the time,

ואני צריך לעבוד עם כל השאר כל הזמן,

and so compromises start to fit into it.

וככה פשרות מתחילות למצוא את דרכן פנימה.

And so look at her.

אז הסתכלו עליה.

I've had to make a bit of a compromise there.

הייתי צריך להתפשר מעט פה.

I've had to move that part across, but only a millimeter.

נאלצתי להזיז את החלק הזה מעט, רק כמה מילימטרים.

No one's noticed, have they yet?

אף אחד לא שם לב עדיין, לא כך?

Did you see what I did?

ראיתם מה עשיתי?

I moved three things by a millimeter.

הזזתי שלושה דברים במילימטר.

Pretty? Yes.

יפה? כן.

Beautiful? Maybe lesser.

יפהפיה? אולי פחות.

But then, of course, the consumer says that doesn't really matter.

אך בסופו של דבר, הצרכן אומר שזה לא באמת משנה

So that's okay, isn't it?

כך שזה בסדר, לא כן?

Another millimeter?

עוד מילימטר?

No one's going to notice those split lines and changes.

אף אחד לא ישים לב להתפצלות בקוים ולשינוים הקטנים.

It's that easy to lose beauty,

זה כה פשוט לאבד יופי

because beauty's incredibly difficult to do.

בגלל שיופי נורא קשה להשגה.

And only a few people can do it.

ורק מעט אנשים יכולים לעשות 'יופי'.

And a focus group cannot do it.

וקבוצת מיקוד לא יכולה לעשות זאת.

And a team rarely can do it.

וצוות יכול רק לעיתים רחוקות.

It takes a central cortex, if you like,

זה דורש מין מוח מרכזי, אם תרצו

to be able to orchestrate all those elements at the same time.

כדי לתמרן את כל האלמנטים הללו באותו הזמן.

This is a beautiful water bottle --

זהו בקבוק מים יפהפה

some of you know of it --

חלקכם מכירים אותו

done by Ross Lovegrove, the designer.

עוצב ע"י המעצב רוס לאבגרוב.

This is pretty close to intrinsic beauty. This one,

זה די קרוב ליופי פנימי.

as long as you know what water is like

כל עוד אתה יודע איך מים נראים

then you can experience this.

אתה יכול לחוש את זה.

It's lovely because it is an embodiment

זה מקסים בגלל שזה התגלמות

of something refreshing and delicious.

של משהו צונן וערב לחך.

I might like it more than you like it,

זה מוצא חן בעיניי יותר מאשר זה מוצא חן בעינייכם,

because I know how bloody hard it is to do it.

כי אני יודע כמה קשה לעשות דבר כזה.

It's stupefyingly difficult

זה כלכך קשה

to make something that refracts light like that,

ליצור משהו שמחזיר אור בדרך זו,

that comes out of the tool correctly,

שיוצא מתוך הכלי בדרך הנכונה,

that goes down the line without falling over.

שיורד לאורך הקווים בלי ליפול.

Underneath this, like the story of the swan,

מתחת לזה, כמו בסיפור על הברבור,

is a million things very difficult to do.

יש מיליון דברים שקשה לעשות.

So all hail to that.

אז כל הכבוד.

It's a fantastic example, a simple object.

זו דוגמה נפלאה של חפץ פשוט.

And the one I showed you before was, of course, a massively complex one.

והחפץ שהראתי לכם קודם היה גדול ומורכב.

And they're working in beauty

ועל כן הם עוסקים ביופי

in slightly different ways because of it.

בדרכים מעט שונות.

You all, I guess, like me,

אני מניח שכולכם, כמוני,

enjoy watching a ballet dancer dance.

נהנים להסתכל על רקדנית בלט רוקדת.

And part of the joy of it is, you know the difficulty.

וחלק מההנאה היא העובדה שאתם יודעים כמה זה קשה.

You also may be taking into account the fact that it's incredibly painful.

ואולי אתם גם לוקחים בחשבון את העובדה שזה כואב נורא.

Anybody seen a ballet dancer's toes

מישהו מכם ראה פעם את אצבעות הרגליים של רקדנית בלט

when they come out of the points?

אחרי שהיא מורידה את הנעליים?

While she's doing these graceful arabesques and plies and what have you,

בזמן שהיא רוקדת ועושה את כל התנועות החינניות שהיא עושה

something horrible's going on down here.

משהו נורא קורה שם למטה

The comprehension of it

והעובדה שאנו מודעים לזה

leads us to a greater and heightened sense

מובילה להבנה עמוקה

of the beauty of what's actually going on.

של היופי הטמון בזה.

Now I'm using microseconds wrongly here,

אני לא משתמש במילישניות בדרך הנכונה כאן,

so please ignore me.

אז אנא סילחו לי.

But what I have to do now, feeling again,

מה שאני צריך לעשות כעת, בעזרת הרגש,

what I've got to do is to be able to supply enough of these enzymes,

מה שאני צריך לעשות זה לספק מספיק מהאנזימים האלו,

of these triggers into something early on in the process,

מהגירוים האלה שבאים בשלב מוקדם של התהליך

that you pick it up,

כדאי שתכלו לקלוט אותם

not through your thinking, but through your feeling.

לא דרך המחשבה, אלא דרך הרגש.

So we're going to have a little experiment.

אז אנחנו נעשה ניסוי קטן.

Right, are you ready? I'm going to show you something for a very, very brief moment.

מוכנים? אני עומד להראות לכם משהו רק לרגע אחד,

Are you ready? Okay.

מוכנים? אוקיי.

Did you think that was a bicycle when I showed it to you at the first flash?

חשבתם שאלו אופניים כשהראתי לכם את זה?

It's not.

זה לא.

Tell me something, did you think it was quick when you first saw it? Yes you did.

ענו לי על זה - האם חשבתם שזה משהו מהיר כשראיתם את זה? כן.

Did you think it was modern? Yes you did.

האם חשבתם שזה מודרני? כן.

That blip, that information, shot into you before that.

האינפורמציה הזו נקלטה על ידכם ישר.

And because your brain starter motor began there,

ובגלל שאלו היו המחשבות הראשונות שעלו במוחכם

now it's got to deal with it.

המוח צריך להתמודד איתם כעט.

And the great thing is, this motorcycle has been styled this way

ומה שמעניין זו העובדה שהאופניים הללו עוצבו כך בכוונה,

specifically to engender a sense

על מנת ליצור תחושה

that it's green technology and it's good for you

של טכנולוגיה ירוקה, ותחושה שהם טובים בשבילך

and it's light and it's all part of the future.

ושהם קלים וחלק מהעתיד.

So is that wrong?

האם זה לא בסדר?

Well in this case it isn't,

ובכן, במקרה הזה זה בסדר

because it's a very, very ecologically-sound piece of technology.

כי האופניים הללו אכן מאד ידידותיים לסביבה.

But you're a slave of that first flash.

אך אתם משועבדים לתמונה שראיתם לרגע.

We are slaves to the first few fractions of a second --

אנחנו משועבדים לחלקיקי השניה הראשונים

and that's where much of my work

ועובדה זו היא מה שקובעת את מידת הצלחתם

has to win or lose,

של רוב העבודות שלי

on a shelf in a shop.

בעודן מונחות על מדף בחנות.

It wins or loses at that point.

העבודה מצליחה או נכשלת באותן אלפיות השניה.

You may see 50, 100, 200 things on a shelf

אתם עלולים לראות 50, 100 אולי 200 דברים על מדף

as you walk down it,

בזמן שאתם הולכים לאורכו,

but I have to work within that domain,

והעבודה שלי היא לעבוד בתוך המרחב הזה

to ensure that it gets you there first.

כדי להבטיח שהעבודה שלי תביא אתכם אליה.

And finally, the layer that I love, of knowledge.

ולסיום, השכבה האהובה עלי, שכבת הידע.

Some of you, I'm sure, will be familiar with this.

חלקכם בטח מכירים את זה.

What's incredible about this,

מה שמדהים בזה,

and the way I love to come back to it,

והסיבה שאני כה אוהב לחזור לזה,

is this is taking something that you hate or bores you,

זה שאנו לוקחים משהו שמשעמם או שנוא עליך,

folding clothes,

כמו לקפל בגדים,

and if you can actually do this --

ואם אתם יכולי לעשות זאת...

who can actually do this? Anybody try to do this?

מי יכול לעשות זאת? מישהו ניסה פעם?

Yeah?

כן?

It's fantastic, isn't it?

זה נהדר, לא כך?

Look at that. Do you want to see it again?

תסכלו על זה. רוצים לראות את זה שוב?

No time. It says I have two minutes left, so we can't do this.

אין זמן. אומרים לי שיש לי רק עוד שתי דקות,

But just go to the Web, YouTube,

אבל לכו ל-youtube

pull it down, "folding T-shirt."

ותמצאו את זה תחת "לקפל טִי שֶׁרְט".

That's how underpaid younger-aged people have to fold your T-shirt.

ככה צעירים שמקבלים משכורת רעב מקפלים את החולצות שלכם.

You didn't maybe know it.

אולי לא ידעתם את זה.

But how do you feel about it?

אבל איך אתם מרגישים לגבי זה?

It feels fantastic when you do it, you look forward to doing it,

זה מרגיש נפלא כשאתם עושים זאת בעצמכם, אתם מצפים לזה,

and when you tell somebody else about it -- like you probably have --

וכשאתם מספרים על זה למישהו אחר, כפי שוודאי עשיתם,

you look really smart.

אתם נשמעים נורא חכמים.

The knowledge bubble that sits around the outside,

בועת הידע שנמצאת מסביב,

the stuff that costs nothing,

הדבר הזה שלא עולה כלום,

because that knowledge is free --

כי ידע הוא חינם,

bundle that together and where do we come out?

שימו את כל זה ביחד ומה אנחנו מקבלים?

Form follows function?

שימושיות גוררת צורה?

Only sometimes. Only sometimes.

רק לפעמים, רק לפעמים.

Form is function. Form is function.

הצורה היא השימושיות.

It informs, it tells us,

היא מעניקה לנו מידע,

it supplies us answers before we've even thought about it.

היא נותנת לנו אינפורמציה לפני שאנו בכלל מודעים לזה.

And so I've stopped using words like "form,"

ולכן, בתור מעצב, הפסקתי להשתמש במילים כמו "צורה"

and I've stopped using words like "function" as a designer.

והפסקתי להשתמש במילים כמו "שימושיות".

What I try to pursue now

מה שאני מנסה להשיג עכשיו

is the emotional functionality of things.

זה את השימושיות הריגשית של דברים,

Because if I can get that right,

כי אם אני יכול להשיג את זה

I can make them wonderful, and I can make them repeatedly wonderful.

אז אני יכול ליצור דברים נהדרים, ולעשות זאת שוב ושוב.

And you know what those products and services are,

ואתם יודעים מה הם המוצרים שאני מדבר עליהם

because you own some of them.

כי חלק מהם נמצאים בבעלותכם.

They're the things that you'd snatch if the house was on fire.

אלו הדברים שתצילו אם ביתכם יעלה באש.

Forming the emotional bond

יצירת הקשר הריגשי הזה

between this thing and you

בין המוצר לבינכם

is an electrochemical party trick

הוא טריק אלקטרוכימי

that happens before you even think about it.

שקורה לפני שאתם בכלל מודעים לכך.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)