Yasheng Huang: Does democracy stifle economic growth?

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

My topic

הנושא שלי

is economic growth in China and India.

הוא צמיחה כלכלית בסין והודו.

And the question I want to explore with you

והשאלה שברצוני לחקור יחד איתכם

is whether or not

היא האם

democracy has helped or has hindered

דמוקרטיה סייעה או הפריעה

economic growth.

לצמיחה כלכלית.

You may say this is not fair,

אתם עשויים לומר שזה לא הוגן,

because I'm selecting two countries

מפני שאני בוחר שתי מדינות

to make a case against democracy.

כדי לטעון כנגד דמוקרטיה.

Actually, exactly the opposite

למעשה, אני עומד לעשות

is what I'm going to do.

בדיוק את ההיפך.

I'm going to use these two countries

אני עומד להשתמש בשתי מדינות הללו

to make an economic argument for democracy,

כדי לטעון כלכלית בעד דמוקרטיה,

rather than against democracy.

יותר מאשר נגדה.

The first question there

השאלה הראשונה היא

is why China has grown so much faster

מדוע סין צמחה כל-כך

than India.

יותר מהר מהודו.

Over the last 30 years,

במשך 30 השנים האחרונות,

in terms of the GDP growth rates,

במונחים של קצב צמיחת תוצר מקומי גולמי (תמ"ג),

China has grown at twice the rate of India.

סין צמחה פי-2 יותר מהר מאשר הודו.

In the last five years,

ב-5 השנים האחרונות,

the two countries have begun to converge somewhat

המדינות החלו להתקרב זו לזו במידה מסויימת

in economic growth.

בצמיחה כלכלית.

But over the last 30 years,

אבל במשך 30 השנים האחרונות,

China undoubtedly

הביצועים של סין היו ללא ספק

has done much better than India.

הרבה יותר טובים מאשר של הודו.

One simple answer

דוגמא פשוטה אחת

is China has Shanghai and India has Mumbai.

היא שלסין יש את שנחאי ולהודו יש את מומבאי.

Look at the skyline of Shanghai.

הביטו בקו הרקיע של שנחאי.

This is the Pudong area.

זהו אזור הפודונג.

The picture on India

התמונה של הודו

is the Dharavi slum of Mumbai

זה שכונת העוני דהראווי

in India.

של מומבאי בהודו.

The idea there

הרעיון מאחורי

behind these two pictures

שתי התמונות הללו

is that the Chinese government

הוא שממשלת סין

can act above rule of law.

יכולה לפעול מעל שלטון החוק.

It can plan

היא יכולה לתכנן על-פי

for the long-term benefits of the country

התועלת למדינה בטווח הארוך

and in the process,

ובתהליך זה,

evict millions of people --

לפנות מיליוני תושבים --

that's just a small technical issue.

שזה בשבילה סתם עניין טכני קטן.

Whereas in India, you cannot do that,

בעוד שבהודו, לא ניתן לעשות זאת,

because you have to listen to the public.

מאחר וצריך להקשיב לציבור.

You're being constrained by the public's opinion.

יש מיגבלות הנובעות מדעת הקהל.

Even Prime Minister Manmohan Singh

אפילו ראש-ממשלה מנמוהן סינג

agrees with that view.

מסכים עם השקפה זו.

In an interview

בריאיון שהודפס

printed in the financial press of India,

ב-financial press בהודו,

He said that he wants to make Mumbai

הוא אמר שברצונו להפוך את מומבאי

another Shanghai.

לשנחאי שניה.

This is an Oxford-trained economist

הוא כלכלן בוגר אוקספורד

steeped in humanistic values,

הספוג ערכים הומניים,

and yet he agrees

אבל בכל זאת מסכים

with the high-pressure tactics of Shanghai.

עם טקטיקת ההתנהלות הדחופה בשנחאי.

So let me call it the Shanghai model of economic growth,

לכן ברשותכם אכנה אותה המודל השנחאי של צמיחה כלכלית,

that emphasizes the following features

אשר שם דגש על המאפיינים הבאים

for promoting economic development:

על-מנת לקדם התפתחות כלכלית:

infrastructures, airports,

תשתיות, נמלי-תעופה,

highways, bridges, things like that.

כבישים מהירים, גשרים, וכדומה.

And you need a strong government to do that,

יש צורך בממשלה חזקה כדי לבצע זאת,

because you cannot respect private property rights.

כי לא ניתן לכבד זכויות קניין פרטיות.

You cannot be constrained by the public's opinion.

לא ניתן להיות תחת מיגבלות של דעת קהל.

You need also state ownership,

יש גם צורך בבעלות מדינה,

especially of land assets,

במיוחד על קרקעות,

in order to build and roll out infrastructures

כדי לבנות ולפרוס תשתיות

very quickly.

במהירות רבה.

The implication of that model

ההשלכה של אותו מודל

is that democracy

היא שדמוקרטיה

is a hindrance for economic growth,

מעכבת צמיחה כלכלית,

rather than a facilitator of economic growth.

יותר מאשר שהיא ממריצה אותה.

Here's the key question.

הנה שאלת מפתח.

Just how important are infrastructures

עד כמה התשתיות חשובות

for economic growth?

לצמיחה כלכלית?

This is a key issue.

זוהי סוגיית מפתח.

If you believe that infrastructures are very important for economic growth,

אם מאמינים שתשתיות הן חשובות מאוד לצמיחה כלכלית,

then you would argue a strong government is necessary

ניתן לטעון שיש צורך בממשלה חזקה

to promote growth.

כדי לעודד צמיחה.

If you believe

אם מאמינים שתשתיות

that infrastructures are not as important as many people believe,

אינן כה חשובות כפי שנהוג להאמין,

then you will put less emphasis

אז ישימו פחות דגש

on strong government.

על ממשלה חזקה.

So to illustrate that question,

כדי להמחיש שאלה זו,

let me give you two countries.

אציג שתי מדינות.

And for the sake of brevity,

כדי לקצר,

I'll call one country Country 1

אקרא למדינה אחת "מדינה 1"

and the other country Country 2.

ולשניה "מדינה 2".

Country 1

למדינה 1

has a systematic advantage over Country 2

יש יתרון קבוע על מדינה 2

in infrastructures.

בתשתיות.

Country 1 has more telephones,

למדינה 1 יש יותר טלפונים,

and Country 1 has a longer system of railways.

ויותר מסילות רכבת.

So if I were to ask you,

לכן אם הייתי שואל אתכם,

"Which is China

"מי כאן סין

and which is India,

ומי הודו,

and which country has grown faster?"

ואיזו מדינה צמחה יותר מהר?",

if you believe in the infrastructure view,

מי שמאמין בחשיבות של תשתית,

then you will say, "Country 1 must be China.

היה אומר, "מדינה 1 היא כנראה סין.

They must have done better, in terms of economic growth.

בטח ביצועיה בצמיחה כלכלית יותר טובים.

And Country 2 is possibly India."

ומדינה 2 היא ככל הנראה הודו."

Actually the country with more telephones

למעשה המדינה עם יותר טלפונים

is the Soviet Union,

היא ברית-המועצות,

and the data referred to 1989.

והנתונים מתיחסים ל-1989.

After the country reported very impressive statistics on telephones,

לאחר שהמדינה דיווחה על סטטיסטיקת טלפונים מאוד מרשימה,

the country collapsed.

המדינה קרסה.

That's not too good.

זה לא כל-כך טוב.

The picture there is Khrushchev.

בתמונה שם זה כרושצ'ב.

I know that in 1989

אני יודע שב-1989

he no longer ruled the Soviet Union,

הוא כבר לא שלט בברית-המועצות,

but that's the best picture that I can find.

אבל זו התמונה הכי טובה שמצאתי.

(Laughter)

(צחוק)

Telephones, infrastructures

טלפונים, תשתיות

do not guarantee you economic growth.

לא מבטיחים צמיחה כלכלית.

Country 2, that has fewer telephones,

למדינה 2, לה יש פחות טלפונים,

is China.

היא סין.

Since 1989,

מ-1989,

the country has performed at a double-digit rate

ביצועי סין היו בקצב דו-ספרתי,

every year for the last 20 years.

בכל שנה במהלך 20 השנים האחרונות.

If you know nothing about China and the Soviet Union

אם לא הייתם יודעים כלום על סין וברית-המועצות

other than the fact about their telephones,

מלבד הנתון על הטלפונים שלהן,

you would have made a poor prediction

התחזית שלכם על הצמיחה הכלכלית

about their economic growth

שלהן בשני העשורים הבאים

in the next two decades.

היתה שגויה.

Country 1, that has a longer system of railways,

מדינה 1 שיש בה יותר מסילות רכבת,

is actually India.

היא בעצם הודו.

And Country 2 is China.

ומדינה 2 היא סין.

This is a very little known fact

זו עובדה שאינה ידועה לרבים

about the two countries.

על שתי המדינות.

Yes, today China has a huge infrastructure advantage

נכון, כיום לסין יש יתרון תשתיתי גדול

over India.

על הודו.

But for many years,

אבל במשך שנים רבות,

until the late 1990s,

עד שנות ה-90 המאוחרות,

China had an infrastructure disadvantage

סין פיגרה מאחור בתשתיות

vis-a-vis India.

לעומת הודו.

In developing countries,

במדינות מתפתחות,

the most common mode of transportation

אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר

is the railways,

הן הרכבות.

and the British built a lot of railways in India.

הבריטים בנו המון מסילות רכבת בהודו.

India is the smaller of the two countries,

הודו יותר קטנה מבין השתיים,

and yet it had a longer system of railways

ובכל זאת היתה אצלה מערכת מסילות יותר ארוכה

until the late 1990s.

עד שנות ה-90 המאוחרות.

So clearly,

לכן ברור

infrastructure doesn't explain

שתשתית אינה מסבירה

why China did better before the late 1990s,

מדוע לסין היו ביצועים יותר טובים עוד לפני זה,

as compared with India.

בהשוואה להודו.

In fact, if you look at the evidence worldwide,

למעשה, אם בוחנים את הממצאים מרחבי העולם,

the evidence is more supportive of the view

הם תומכים יותר בדעה האומרת

that the infrastructure are actually the result of economic growth.

שהתשתית היא בעצם התוצאה של צמיחה כלכלית.

The economy grows,

הכלכלה צומחת,

government accumulates more resources,

הממשלה צוברת יותר משאבים,

and the government can invest in infrastructure --

והממשלה יכולה להשקיע בתשתית --

rather than infrastructure being a cause

יותר מאשר שהתשתית תהיה הסיבה

for economic growth.

לצמיחה כלכלית.

And this is clearly the story

וזה בדיוק הסיפור

of the Chinese economic growth.

של הצמיחה הכלכלית הסינית.

Let me look at this question more directly.

נבחן את השאלה באופן יותר ישיר.

Is democracy bad for economic growth?

האם דמוקרטיה רעה לצמיחה כלכלית?

Now let's turn to two countries,

הבה נפנה לשתי מדינות,

Country A and Country B.

מדינה A ומדינה B.

Country A, in 1990,

למדינה A, ב-1990,

had about $300 per capita GDP

היה תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) של 300 דולר לנפש

as compared with Country B,

בהשוואה למדינה B,

which had $460 in per capita GDP.

שהתמ"ג שלה היה 460 דולר לנפש.

By 2008,

ב-2008,

Country A has surpassed Country B

מדינה A עברה את מדינה B

with $700 per capita GDP

עם 700 דולר תמ"ג לנפש

as compared with $650 per capita GDP.

בהשוואה ל-650 דולר תמ"ג לנפש.

Both countries are in Asia.

שתי המדינות נמצאות באסיה.

If I were to ask you,

אם אשאל אתכם,

"Which are the two Asian countries?

"מי הן שתי המדינות באסיה?

And which one is a democracy?"

ומי מהן היא דמוקרטיה?",

you may argue,

אתם עשויים לומר

"Well, maybe Country A is China

שאולי מדינה A היא סין

and Country B is India."

ומדינה B היא הודו.

In fact, Country A

למעשה, מדינה A

is democratic India,

היא הודו הדמוקרטית,

and Country B is Pakistan --

ומדינה B היא פקיסטן --

the country that has a long period

מדינה שיש בה תקופה ארוכה

of military rule.

של משטר צבאי.

And it's very common

מאוד מקובל

that we compare India with China.

להשוות בין הודו לסין.

That's because the two countries

זאת מכיוון ששתי המדינות

have about the same population size.

בעלות גודל אוכלוסייה דומה.

But the more natural comparison

אבל ההשוואה היותר טבעית

is actually between India and Pakistan.

היא בעצם בין הודו לפקיסטן.

Those two countries are geographically similar.

שתי המדינות דומות גיאוגרפית.

They have a complicated, but shared common history.

יש להן היסטוריה משותפת ומורכבת.

By that comparison,

בהשוואה זו,

democracy looks very, very good

דמוקרטיה מצטיירת כמאוד מוצלחת

in terms of economic growth.

במונחים של צמיחה כלכלית.

So why do economists fall in love

אז מדוע הכלכלנים מתאהבים

with authoritarian governments?

במשטרים רודניים?

One reason is the East Asian Model.

סיבה אחת היא המודל של מזרח אסיה.

In East Asia,

במזרח אסיה,

we have had successful economic growth stories

היו סיפורי הצלחה של צמיחה כלכלית

such as Korea, Taiwan,

כגון קוריאה, טייואן,

Hong Kong and Singapore.

הונג קונג וסינגפור.

Some of these economies

בחלק מהן

were ruled by authoritarian governments

שלטו ממשלות רודניות

in the 60s and 70s

בשנות ה-60, ה-70

and 1980s.

וה-80.

The problem with that view

הבעיה עם מודל כזה,

is like asking all the winners of lotteries,

זה כמו לשאול את כל זוכי הפיס,

"Have you won the lottery?"

"האם זכיתם בפיס?"

And they all tell you, "Yes, we have won the lottery."

והם כולם יענו,"כן, זכינו בפיס."

And then you draw the conclusion

ואז אנו נסיק מכך

the odds of winning the lottery

שהסיכויים לזכיה בפיס

are 100 percent.

הם 100 אחוז.

The reason is you never go

הסיבה היא שאנו אף פעם לא הולכים

and bother to ask the losers

וטורחים לשאול את אלה שלא זכו

who also purchased lottery tickets

למרות שהם קנו כרטיסי פיס

and didn't end up winning the prize.

אבל הפסידו את הזכיה.

For each of these successful authoritarian governments

על כל אחת מהממשלות הרודניות המוצלחות הללו

in East Asia,

במזרח אסיה,

there's a matched failure.

יש מולה כישלון תואם.

Korea succeeded, North Korea didn't.

קוריאה הצליחה, צפון-קוריאה לא.

Taiwan succeeded, China under Mao Zedong didn't.

טייואן הצליחה, סין תחת מאו לא.

Burma didn't succeed.

בורמה לא הצליחה.

The Philippines didn't succeed.

הפיליפינים לא הצליחו.

If you look at the statistical evidence worldwide,

אם מסתכלים על ממצאים סטטיסטיים מכל העולם,

there's really no support for the idea

אין בהם סימוכין לסברה

that authoritarian governments

שלממשלות רודניות

hold a systematic edge over democracies

יש יתרון שיטתי על-פני דמוקרטיות

in terms of economic growth.

במונחים של צמיחה כלכלית.

So the East Asian model

למודל של מזרח אסיה

has this massive selection bias --

יש את ההטיה הזו של בחירה --

it is known as selecting on a dependent variable,

היא ידועה בתור בחירת משתנה תלוי,

something we always tell our students to avoid.

משהו שאנו תמיד אומרים לתלמידים שלנו להימנע ממנו.

So exactly why did China grow so much faster?

אז מדוע בדיוק סין צמחה כה מהר?

I will take you to the Cultural Revolution,

אקח אתכם למהפכת התרבות,

when China went mad,

כאשר סין השתגעה,

and compare that country's performance with India

ונשווה את ביצועיה לאלה של הודו

under Indira Gandhi.

תחת אינדירה גנדי.

The question there is: Which country did better,

השאלה כאן היא: ביצועים של איזו מדינה היו יותר טובים,

China or India?

סין או הודו?

China was during the Cultural Revolution.

סין היתה בעיצומה של מהפכת תרבות.

It turns out even during the Cultural Revolution,

מתברר שאפילו בזמן מהפכת התרבות,

China out-perfomed India

סין עברה את הודו

in terms of GDP growth

במונחים של גידול בתמ"ג

by an average of about 2.2 percent every year

בממוצע של 2.2 אחוז בכל שנה

in terms of per capita GDP.

במונחים של תמ"ג לנפש.

So that's when China was mad.

כך זה היה כאשר סין השתגעה.

The whole country went mad.

כל המדינה השתגעה.

It must mean that the country

זה מצביע בבירור על כך

had something so advantageous to itself in terms of economic growth

שלמדינה היה משהו שהעניק לה יתרון כה גדול בצמיחה כלכלית

to overcome the negative effects

שאיפשר לה להתגבר על האפקט השלילי

of the Cultural Revolution.

של מהפכת התרבות.

The advantage the country had

היתרון שהיה למדינה

was human capital --

הוא הון אנושי --

nothing else but human capital.

שום דבר אחר מלבד הון אנושי.

This is the world development index indicator data

אלה הם נתוני מדד מצביעי התפתחות בעולם

in the early 1990s.

בשנות ה-90 המוקדמות.

And this is the earliest data that I can find.

אלה הנתונים המוקדמים ביותר שמצאתי.

The adult literacy rate in China

אחוז יודעי קרוא וכתוב בסין

is 77 percent

הוא 77 אחוז

as compared with 48 percent in India.

בהשוואה ל-48 אחוז בהודו.

The contrast in literacy rates

הפער באחוזים של יודעי קרוא וכתוב

is especially sharp

גדול במיוחד

between Chinese women and Indian women.

בין הנשים של סין והודו.

I haven't told you about the definition of literacy.

לא סיפרתי לכם על הגדרת קרוא וכתוב.

In China, the definition of literacy

בסין, ההגדרה של קרוא וכתוב

is the ability to read and write

היא היכולת לקרוא ולכתוב

1,500 Chinese characters.

את 1,500 האותיות הסיניות.

In India, the definition of literacy,

בהודו, הגדרת קרוא וכתוב,

operating definition of literacy,

ההגדרה בפועל של קרוא וכתוב,

is the ability, the grand ability,

היא היכולת, היכולת האדירה,

to write your own name

לכתוב את שמך הפרטי

in whatever language you happen to speak.

בכל שפה שאתה מדבר בה.

The gap between the two countries in terms of literacy

הפער בין שתי המדינות במונחים של ידיעת

is much more substantial

קרוא וכתוב הוא הרבה יותר גדול

than the data here indicated.

מאשר מה שהנתונים האלה מראים.

If you go to other sources of data

אם הולכים למקורות מידע אחרים

such as Human Development Index,

כגון מדד התפתחות אנושית,

that data series,

אותן סדרות נתונים,

go back to the early 1970s,

אם נחזור לשנות ה-70 המוקדמות,

you see exactly the same contrast.

רואים את אותו הפער.

China held a huge advantage

סין החזיקה ביתרון בולט

in terms of human capital

במונחים של הון אנושי

vis-a-vis India.

לעומת הודו.

Life expectancies:

תוחלות חיים:

as early as 1965,

עוד ב-1965,

China had a huge advantage in life expectancy.

לסין היה יתרון ענק בתוחלת חיים.

On average, as a Chinese in 1965,

בממוצע, בתור סיני ב-1965,

you lived 10 years more

חיית 10 שנים יותר

than an average Indian.

מאשר ההודי הממוצע.

So if you have a choice

כך שאם היית לך בחירה

between being a Chinese and being an Indian,

בין להיות סיני ולהיות הודי,

you would want to become a Chinese

היית רוצה להיות סיני

in order to live 10 years longer.

כדי לחיות 10 שנים יותר.

If you made that decision in 1965,

אם קיבלת החלטה זו ב-1965,

the down side of that

החיסרון שלה היה ששנה אחר-כך

is the next year we have the Cultural Revolution.

התרחשה מהפכת התרבות.

So you have to always think carefully

לכן צריך לחשוב בזהירות לפני

about these decisions.

קבלת החלטות כאלו.

If you cannot chose your nationality,

אם לא ניתן לבחור לאומיות,

then you will want to become an Indian man.

היית רוצה להיות גבר הודי.

Because, as an Indian man,

כי בתור גבר הודי,

you have about two years of life expectancy advantage

יש לך יתרון של שנתיים בתוחלת חיים

vis-a-vis Indian women.

לעומת נשים הודיות.

This is an extremely strange fact.

זוהי עובדה מאוד מוזרה.

It's very rare among countries

זה מאוד נדיר במדינות אחרות

to have this kind of pattern.

שיש דפוס כזה.

It shows the systematic discrimination and biases

זה מעיד על הטיה ואפליה שיטתיות

in the Indian society

בחברה ההודית

against women.

כנגד נשים.

The good news is, by 2006,

החדשות הטובות הן שעד 2006,

India has closed the gap

הודו סגרה פער זה

between men and women

בין גברים ונשים

in terms of life expectancy.

בתוחלת חיים.

Today, Indian women have a sizable life expectancy edge

כיום, לנשים בהודו יש יתרון גדול למדי בתוחלת חיים

over Indian men.

על-פני הגברים בהודו.

So India is reverting to the normal.

כך שהודו חוזרת למצב הנורמלי.

But India still has a lot of work to do

אבל להודו יש עוד הרבה עבודה לעשות

in terms of gender equality.

בשביל שיוויון בין המינים.

These are the two pictures

אלו הן שתי תמונות

taken of garment factories in Guangdong Province

שצולמו במפעל לבגדים במחוז גואנגדונג

and garment factories in India.

ובמפעל לבגדים בהודו.

In China, it's all women.

בסין, הן כולן נשים.

60 to 80 percent of the workforce in China is women

בין 60 ל-80 אחוז מכוח העבודה בסין הן נשים

in the coastal part of the country,

באזור החוף של המדינה,

whereas in India, it's all men.

בעוד שבהודו, אלה כולם גברים.

Financial Times printed this picture

ה-פייננשל טיימס פירסם תמונה זו

of an Indian textile factory

של מפעל טקסטיל הודי

with the title, "India Poised to Overtake China in Textile."

תחת הכותרת, "הודו מועמדת לעקוף את סין בטקסטיל."

By looking at these two pictures,

בהביטי בשתי תמונות אלו,

I say no, it won't overtake China for a while.

אני אומר שלא, היא לא תעקוף את סין בקרוב.

If you look at other East Asian countries,

אם מסתכלים על מדינות אחרות במזרח אסיה,

women there play a hugely important role

הנשים ממלאות שם תפקיד חשוב ביותר

in terms of economic take-off --

בהקשר של צמיחה כלכלית --

in terms of creating the manufacturing miracle

בהקשר של יצירת הפלא היצרני

associated with East Asia.

השייך למזרח אסיה.

India still has a long way to go

להודו יש עדיין דרך ארוכה לעשות

to catch up with China.

כדי להשיג את סין.

Then the issue is,

עכשיו הנושא הוא,

what about the Chinese political system?

מה בנוגע למערכת הפוליטית בסין?

You talk about human capital,

מדברים על הון אנושי,

you talk about education and public health.

מדברים על חינוך ובריאות הציבור.

What about the political system?

מה בנוגע למערכת הפוליטית?

Isn't it true that the one-party political system

האין זה נכון שמערכת הפוליטית בעלת המפלגה היחידה

has facilitated economic growth in China?

תרמה לצמיחה כלכלית של סין?

Actually, the answer is more nuanced and subtle than that.

למעשה,התשובה מורכבת ודורשת אבחנה דקה.

It depends on a distinction that you draw

היא תלויה באבחנה שעושים

between statics of the political system

בין הקיבעון של המערכת הפוליטית

and the dynamics of the political system.

לשינויים במערכת הפוליטית.

Statically, China is a one-party system,

מבחינת קיבעון, בסין יש מערכת של מפלגה יחידה,

authoritarian -- there's no question about it.

רודנית -- אין ספק בכך.

Dynamically, it has changed over time

מבחינת שינויים, היא השתנתה עם הזמן

to become less authoritarian and more democratic.

כדי להפוך לפחות רודנית ויותר דמוקרטית.

When you explain change --

כאשר מסבירים שינוי כלשהו --

for example, economic growth;

לדוגמא, צמיחה כלכלית;

economic growth is about change --

צמיחה כלכלית היא אודות שינוי --

when you explain change,

כאשר מסבירים שינוי,

you use other things that have changed to explain change,

משתמשים בדברים אחרים שהשתנו כדי להסביר שינוי,

rather than using the constant to explain change.

יותר מאשר שימוש בדברים קבועים כדי להסביר שינוי.

Sometimes a fixed effect can explain change,

לפעמים אפקט קבוע יכול להסביר שינוי,

but a fixed effect only explains changes

אבל אפקט קבוע מסביר שינויים

in interaction with the things that change.

רק מתוך מגע עם דברים שכן משתנים.

In terms of the political changes,

במונחים של שינויים פוליטיים,

they have introduced village elections.

הם החדירו את הבחירות בכפרים.

They have increased the security of proprietors.

הם הגדילו את הביטחון של בעלי-רכוש.

And they have increased the security

הם הגדילו את הביטחון

with long-term land leases.

בהחכרת קרקעות לטווח ארוך.

There are also financial reforms in rural China.

יש גם רפורמות כלכליות בסין הכפרית.

There is also a rural entrepreneurial revolution in China.

יש גם מהפכת יזמות-כפרית בסין.

To me, the pace of political changes

בשבילי, קצב השינויים הפוליטיים

is too slow, too gradual.

הוא איטי מדי, הדרגתי מדי.

And my own view is the country

דעתי האישית היא שהמדינה

is going to face some substantial challenges,

הולכת לעמוד בפני אתגרים ניכרים,

because they have not moved further and faster on political reforms.

מכיוון שהם לא נעו יותר קדימה ויותר מהר עם רפורמות פוליטיות.

But nevertheless,

אבל בכל זאת,

the system has moved in a more liberal direction,

כל השיטה נעה בכיוון של יותר פתיחות,

moved in a more democratic direction.

בכיוון של יותר דמוקרטיה.

You can apply exactly the same dynamic perspective on India.

ניתן להחיל אותה נקודת מבט דינמית על הודו.

In fact, when India was growing

בעצם, כאשר הודו צמחה

at a Hindu rate of growth --

בקצב התרבות של בני-ההינדו --

about one percent, two percent a year --

כאחוז או שניים לשנה --

that was when India was least democratic.

זה היה כאשר הודו היתה הכי פחות דמוקרטית.

Indira Gandhi declared emergency rule in 1975.

אינדירה גנדי הכריזה על מצב חרום ב-1975.

The Indian government owned and operated

ממשלת הודו היתה בעלת כל תחנות

all the TV stations.

הטלוויזיה והפעילה אותן.

A little-known fact about India in the 1990s

עובדה פחות ידועה על הודו של שנות ה-90

is that the country

היא שהמדינה

not only has undertaken economic reforms,

לא רק שיישמה רפורמות כלכליות,

the country has also undertaken political reforms

אלא שהמדינה גם יישמה רפורמות פוליטיות

by introducing village self-rule,

על-ידי החדרת שלטון-עצמי בכפרים,

privatization of media

הפרטת אמצעי תקשורת

and introducing freedom of information acts.

והכנסת חוקים של חופש מידע.

So the dynamic perspective

כך שנקודת המבט הדינמית

fits both with China and in India

מתאימה הן לסין והן להודו

in terms of the direction.

בהקשר של הכיוון.

Why do many people believe

מדוע כל-כך הרבה אנשים מאמינים

that India is still a growth disaster?

שהודו בצרה צרורה מבחינת צמיחה?

One reason

סיבה אחת היא

is they are always comparing India with China.

שהם תמיד משווים את הודו לסין.

But China is a superstar

אבל סין היא כוכב-על

in terms of economic growth.

במונחים של צמיחה כלכלית.

If you are a NBA player

אם אתה שחקן NBA

and you are always being compared to Michael Jordan,

ותמיד משווים אותך למייקל ג'ורדן,

you're going to look not so impressive.

אתה תוצג כלא כל-כך מרשים.

But that doesn't mean

אבל זה לא אומר

that you're a bad basketball player.

שאתה שחקן כדורסל גרוע.

Comparing with a superstar

השוואה עם כוכב-על

is the wrong benchmark.

היא אמת-מידה שגויה.

In fact, if you compare India

למעשה, אם משווים את הודו

with the average developing country,

עם מדינה מתפתחת ממוצעת,

even before the more recent period

אפילו מלפני התקופה האחרונה

of acceleration of Indian growth --

של צמיחה מואצת בהודו --

now India is growing between eight and nine percent --

כיום הודו צומחת בין שמונה לתשעה אחוז --

even before this period,

אפילו לפני זה,

India was ranked fourth in terms of economic growth

הודו דורגה רביעית בצמיחה כלכלית

among emerging economies.

בין הכלכלות שמתחילות לצמוח.

This is a very impressive record indeed.

זהו הישג מרשים מאוד.

Let's think about the future:

הבה נחשוב על העתיד:

the dragon vis-a-vis the elephant.

הדרקון לעומת הפיל.

Which country has the growth momentum?

לאיזו מדינה יש את תנופת הצמיחה?

China, I believe, still has

סין, כך אני מאמין, עדיין מחזיקה

some of the excellent raw fundamentals --

בכמה מהיסודות הגולמיים המעולים --

mostly the social capital,

בעיקר ההון החברתי,

the public health,

מערכת הבריאות הציבורית,

the sense of egalitarianism

אמונה בשיוויון הזכויות

that you don't find in India.

שלא מוצאים בהודו.

But I believe that India has the momentum.

אבל אני מאמין שהתנופה שייכת להודו.

It has the improving fundamentals.

יש לה את היסודות שמשתפרים.

The government has invested in basic education,

הממשלה השקיעה בחינוך הבסיסי,

has invested in basic health.

השקיעה בבריאות הבסיסית.

I believe the government should do more,

אני מאמין שעל ממשלה לעשות יותר,

but nevertheless, the direction it is moving in

אבל בכל אופן, הכיוון שלה

is the right direction.

הוא הכיוון הנכון.

India has the right institutional conditions

בהודו יש את התנאים המוסדיים הנכונים

for economic growth,

לצמיחה כלכלית,

whereas China is still struggling

בעוד שסין עדיין נאבקת

with political reforms.

עם רפורמות פולטיות.

I believe that the political reforms are a must for China

אני מאמין שרפורמות פוליטיות הן הכרח בסין

to maintain its growth.

כדי לקיים את הצמיחה.

And it's very important to have political reforms,

זה חשוב מאוד שתהיינה רפורמות פוליטיות,

to have widely shared benefits of economic growth.

כדי שתהיה חלוקה נרחבת של התועלת מצמיחה כלכלית.

I don't know whether that's going to happen or not,

איני יודע אם זה יקרה או לא,

but I'm an optimist.

אבל אני אופטימי מטבעי.

Hopefully, five years from now, I'm going to report to TEDGlobal

אני מקוה שבעוד 5 שנים מעכשיו, אוכל לספר ב-TEDGlobal

that political reforms will happen in China.

שרפורמות פוליטיות תתרחשנה בסין.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)