How architecture helped music evolve | David Byrne

מתרגם: Gabriela Elazar מבקר: Amit Lampit

This is the venue

זהו המקום

where, as a young man,

בו כאיש צעיר,

some of the music that I wrote was first performed.

חלק מהמוזיקה שכתבתי נוגנה לראשונה.

It was, remarkably,

זה היה במידה ניכרת

a pretty good sounding room.

חדר מוזיקה טוב למדי.

With all the uneven walls and all the crap everywhere,

עם הקירות הלא אחידים והזבל בכל מקום,

it actually sounded pretty good.

למעשה זה נשמע לא רע.

This is a song that was recorded there.

זהו שיר שהוקלט בחדר הזה.

(Music)

(מוזיקה)

This is not Talking Heads,

אלה לא "ראשים מדברים".

in the picture anyway.

בתמונה מכל מקום.

(Music: "A Clean Break (Let's Work)" by Talking Heads)

(מוזיקה: "התחלה נקייה (בואו נעבוד)", מאת "ראשים מדברים")

So the nature of the room

כך שאופיו של החדר

meant that words could be understood.

גרם לכך שאפשר היה להבין את המילים.

The lyrics of the songs could be pretty much understood.

אפשר היה להבין די טוב את מילות השיר.

The sound system was kind of decent.

מערכת הסאונד הייתה טובה למדי.

And there wasn't a lot of reverberation in the room.

ולא היה המון הדהוד בחדר.

So the rhythms

כך שהקצב

could be pretty intact too,

גם נותר די שלם,

pretty concise.

די תכליתי.

Other places around the country had similar rooms.

למועדונים אחרים ברחבי המדינה היו חדרים דומים.

This is Tootsie's Orchid Lounge in Nashville.

זהו "טרקלין הסחלב של טוטסי" בנאשוויל.

The music was in some ways different,

המוזיקה הייתה אומנם שונה בצורה מסוימת,

but in structure and form,

אבל מבחינת המבנה והצורה,

very much the same.

הייתה די דומה.

The clientele behavior was very much the same too.

התנהגות הקהל הייתה גם די דומה.

And so the bands at Tootsie's

כך שהלהקות ב"טוטסי"

or at CBGB's

או במועדון ה-CBGB

had to play loud enough --

נאלצו לנגן בעוצמות די גבוהות,

the volume had to be loud enough to overcome

עוצמת הקול הייתה צריכה להיות מספיק גבוהה כדי להתגבר

people falling down, shouting out

על אנשים שנפלו, צעקו

and doing whatever else they were doing.

ועשו את כל מה שהם עשו.

Since then, I've played other places

מאז, ניגנתי במקומות אחרים

that are much nicer.

הרבה יותר נחמדים.

I've played the Disney Hall here

ניגנתי באולם דיסני,

and Carnegie Hall and places like that.

ב- "קרנגי הול" ובמקומות כאלה.

And it's been very exciting.

וזה היה מאוד מלהיב.

But I also noticed that sometimes the music

אבל שמתי לב שלפעמים,

that I had written,

המוזיקה שכתבתי,

or was writing at the time,

או נהגתי לכתוב באותה התקופה,

didn't sound all that great

לא נשמעה כל כך טוב

in some of those halls.

בחלק מהאולמות האלה.

We managed,

הסתדרנו אמנם,

but sometimes those halls didn't seem exactly suited

אבל לפעמים האולמות האלה לא נראו הולמים בדיוק

to the music I was making

למוזיקה שעשיתי

or had made.

או עשיתי בעבר.

So I asked myself:

אז שאלתי את עצמי:

Do I write stuff

האם אני כותב יצירות

for specific rooms?

עבור חדרים מסוימים?

Do I have a place, a venue,

האם אני חושב על מקום או זירה מסוימים,

in mind when I write?

כאשר אני כותב?

Is that a kind of model for creativity?

האם זהו מעין מודל ליצירתיות?

Do we all make things with

האם אנחנו יוצרים עם

a venue, a context, in mind?

מקום או הקשר מסוים בראש?

Okay, Africa.

אוקיי, אפריקה.

(Music: "Wenlenga" / Various artists)

(מוזיקה: "וונלנגה", אומנים שונים)

Most of the popular music that we know now

רוב המוזיקה הפופולרית שאנחנו מכירים היום

has a big part of its roots in West Africa.

מושרשת במידה רבה במערב אפריקה.

And the music there,

והמוזיקה שם,

I would say, the instruments,

אפשר להגיד, הכלים,

the intricate rhythms,

המקצבים המורכבים,

the way it's played, the setting, the context,

האופן בו מנגנים, המקום, ההקשר,

it's all perfect. It all works perfect.

מושלמים ממש. הכל עובד באופן מושלם.

The music works perfectly in that setting.

המוזיקה עובדת נהדר בסביבה הזאת.

There's no big room

אין חדר גדול

to create reverberation and confuse the rhythms.

שגורם להדהוד ומבלבל את המקצבים.

The instruments are loud enough

הכלים מספיק עוצמתיים

that they can be heard without amplification, etc., etc.

כך שניתן לשמוע אותם ללא ציוד הגברה, וכו' וכו'.

It's no accident.

זה אינו מקרי.

It's perfect for that particular context.

זה מושלם עבור ההקשר המסוים הזה.

And it would be a mess

וזה היה הופך לבלגן

in a context like this. This is a gothic cathedral.

בהקשר כזה. זו קתדרלה גותית.

(Music: "Spem In Alium" by Thomas Tallis)

(מוזיקה: "מבטחי באחר לא שמתי", מאת תומאס טאליס)

In a gothic cathedral, this kind of music is perfect.

בקתדרלה גותית, מוזיקה מן הסוג הזה היא מושלמת.

It doesn't change key, the notes are long,

היא לא משנה כיוון. הצלילים ארוכים.

there's almost no rhythm whatsoever,

כמעט ואין מקצב.

and the room flatters the music.

והחדר מחמיא למוזיקה.

It actually improves it.

למעשה, הוא משפר אותה.

This is the room that Bach

זהו החדר עבורו באך

wrote some of his music for. This is the organ.

כתב חלק מיצירותיו. זהו העוגב.

It's not as big as a gothic cathedral,

החדר אינו גדול כמו קתדרלה גותית,

so he can write things that are a little bit more intricate.

כך שהוא יכל לכתוב דברים קצת יותר מורכבים.

He can, very innovatively,

הוא יכול, באופן מאוד חדשני,

actually change keys

להחליף טונים

without risking huge dissonances.

מבלי להסתכן בדיסוננס גדול מדי.

(Music: "Fantasia On Jesu, Mein Freunde" by Johann S. Bach)

(מוזיקה: "פנטזיה על ישוע, שמחתי", מאת יוהן סבסטיאן באך)

This is a little bit later.

זה היה קצת יותר מאוחר.

This is the kind of rooms that Mozart wrote in.

אלו החדרים בהם מוצרט כתב.

I think we're in like 1770, somewhere around there.

לדעתי אנחנו נמצאים בשנת 1770 בערך.

They're smaller, even less reverberant,

החדרים קטנים יותר, אפילו מהדהדים פחות,

so he can write really frilly music

כך שהוא יכל לכתוב מוזיקה ממש מעוטרת.

that's very intricate -- and it works.

זה מורכב מאוד - וזה עובד.

(Music: "Sonata in F," KV 13, by Wolfgang A. Mozart)

(מוזיקה: "סונטה מס' 13 בפה (K.13)", מאת וולפגנג א.מוצרט)

It fits the room perfectly.

היא מתאימה לחדר באופן מושלם.

This is La Scala.

זהו תיאטרון "לה סקאלה".

It's around the same time,

נבנה בערך באותה התקופה.

I think it was built around 1776.

לדעתי בסביבות 1776.

People in the audience in these opera houses, when they were built,

הקהל בבתי אופרה אלה, כאשר הם נבנו,

they used to yell out to one another.

נהגו לצעוק אחד לשני.

They used to eat, drink and yell out to people on the stage,

הם נהגו לאכול, לשתות, ולצעוק לעבר האנשים על הבמה,

just like they do at CBGB's and places like that.

בדיוק כפי שנוהגים לעשות במועדון ה-CBGB ודומיו.

If they liked an aria,

אם אריה מסוימת מצאה חן בעיניהם,

they would holler and suggest

הם נהגו לצעוק ולהציע

that it be done again as an encore,

שיבצעו אותה שוב, כהדרן,

not at the end of the show, but immediately.

לא בסוף המופע, אלא מיד.

(Laughter)

(צחוק)

And well, that was an opera experience.

טוב, זאת הייתה חווית האופרה.

This is the opera house that Wagner built for himself.

זהו בית האופרה שוגנר בנה לעצמו.

And the size of the room is not that big.

החדר אינו גדול מאוד.

It's smaller than this.

הוא קטן יותר מזה.

But Wagner made an innovation.

אבל וגנר הכניס חידוש.

He wanted a bigger band.

הוא רצה להקה גדולה יותר.

He wanted a little more bombast,

הוא רצה להיות קצת יותר בומבסטי.

so he increased the size of the orchestra pit

אז הוא הגדיל את תא התזמורת

so he could get more low-end instruments in there.

כדי להכניס יותר כלים עם טונים נמוכים.

(Music: "Lohengrin / Prelude to Act III" by Richard Wagner)

(מוזיקה: "לוהנגרין/מבוא למערכה שלישית", מאת ריכרד וגנר)

Okay.

אוקיי.

This is Carnegie Hall.

זהו ה"קרנגי הול".

Obviously, this kind of thing became popular.

כמובן, זה הפך להיות פופולרי יותר ויותר.

The halls got bigger. Carnegie Hall's fair-sized.

האולמות גדלו. ה"קרנגי הול" נחשב לאולם ממוצע בגודלו.

It's larger than some of the other symphony halls.

הוא אמנם גדול יותר מאולמות תזמורת אחרים.

And they're a lot more reverberant

והם הרבה יותר מהדהדים

than La Scala.

לעומת תיאטרון ה"לה סקאלה".

Around the same,

באותה תקופה,

according to Alex Ross who writes for the New Yorker,

על פי אלכס רוס, הכותב עבור ה"ניו יורקר",

this kind of rule came into effect

נכנס לתוקף המנהג הזה,

that audiences had to be quiet --

לפיו על הקהל לשמור על השקט,

no more eating, drinking and yelling at the stage,

אין יותר לאכול, לשתות ולצעוק לעבר הבמה,

or gossiping with one another

או לרכל אחד עם השני

during the show.

במהלך המופע.

They had to be very quiet.

הקהל נדרש להיות מאוד בשקט.

So those two things combined meant that

כך ששילוב שני הדברים

a different kind of music

הכתיב שסוג מוזיקה שונה

worked best in these kind of halls.

יעבוד הכי טוב באולמות מן הסוג הזה.

It meant that there could be extreme dynamics,

פירוש הדבר שיכולה להיות דינמיקה קיצונית, ניגודית,

which there weren't in some of these

שלא הייתה בחלק מסוגי המוזיקה

other kinds of music.

האחרים.

Quiet parts could be heard

ניתן היה לשמוע חלקים שקטים

that would have been drowned out

שהיו נטבעים

by all the gossiping and shouting.

על ידי הרכילות והצעקות.

But because of the reverberation

אבל כתוצאה מההדהוד

in those rooms like Carnegie Hall,

באולמות דוגמת ה"קרנגי הול"

the music had to be maybe a little less rhythmic

המוזיקה הייתה צריכה להיות אולי פחות קצבית

and a little more textural.

ובעלת מרקם עשיר יותר.

(Music: "Symphony No. 8 in E Flat Major" by Gustav Mahler)

(מוזיקה: "הסימפוניה השמינית, במי פלאט מייג'ור", מאת גוסטב מאהלר)

This is Mahler.

זהו מאהלר.

It looks like Bob Dylan, but it's Mahler.

זה נראה כמו בוב דילן, אך זהו מאהלר.

That was Bob's last record, yeah.

זה התקליט האחרון של בוב, כן.

(Laughter)

(צחוק)

Popular music, coming along at the same time.

מוזיקה פופולרית, בערך באותה התקופה.

This is a jazz band.

זהו הרכב ג'אז.

According to Scott Joplin, the bands were playing

על פי סקוט ג'ופלין, הלהקות ניגנו

on riverboats and clubs.

בספינות ומועדונים.

Again, it's noisy. They're playing for dancers.

ושוב, זה רועש. הם ניגנו עבור רקדנים.

There's certain sections of the song -- the songs had different sections

היו חלקים מסוימים בשיר- לשיר היו חלקים שונים

that the dancers really liked.

שהרקדנים ממש אהבו.

And they'd say, "Play that part again."

ואז הם אמרו "נגנו את זה שוב"

Well, there's only so many times

טוב, יש גבול לכמה פעמים

you can play the same section of a song over and over again for the dancers.

אפשר לנגן שוב ושוב את אותו החלק עבור הרקדנים.

So the bands started to improvise new melodies.

אז הלהקות התחילו לאלתר לחנים חדשים.

And a new form of music was born.

וצורה מוזיקלית חדשה נולדה.

(Music: "Royal Garden Blues" by W.C. Handy / Ethel Waters)

(מוזיקה: "בלוז הגן המלכותי", מאת וו. סי. הנדי / את'ל ווטרס)

These are played mainly in small rooms.

קטעים כאלה מנוגנים בחדרים קטנים.

People are dancing, shouting and drinking.

אנשים רוקדים, צועקים ושותים.

So the music has to be loud enough

כך שהמוזיקה צריכה להיות חזקה מספיק

to be heard above that.

כדי להתגבר על הרעש ולהישמע.

Same thing goes true for -- that's the beginning of the century --

זה נכון גם - זו תחילת המאה-

for the whole of 20th-century popular music,

זה נכון לגבי המוזיקה הפופולרית במאה ה-20 כולה.

whether it's rock or Latin music or whatever.

לא משנה אם זה רוק או מוזיקה לטינית או מה שזה לא יהיה.

[Live music] doesn't really change that much.

זה לא ממש משתנה.

It changes about a third of the way into the 20th century,

זה משתנה לקראת השליש הראשון של המאה ה-20,

when this became

כאשר זה הפך להיות

one of the primary venues for music.

אחת הזירות העיקריות למוזיקה.

And this was one way

זו הייתה אחת הדרכים

that the music got there.

בהן המוזיקה הגיעה לשם.

Microphones enabled singers, in particular,

מיקרופונים אפשרו לזמרים, במיוחד

and musicians and composers,

למוזיקאים ומלחינים,

to completely change the kind of music

לשנות לגמרי את צורת המוזיקה

that they were writing.

שהם כתבו.

So far, a lot of the stuff that was on the radio was live music,

באותו הזמן, רוב החומר שהגיע לרדיו היה הופעות חיות,

but singers, like Frank Sinatra,

אך זמרים כמו פרנק סינטרה,

could use the mic

יכלו לנצל את המיקרופון

and do things

ולעשות דברים

that they could never do without a microphone.

שמעולם לא היו יכולים לעשות בלעדיו.

Other singers after him

זמרים אחרים אחריו,

went even further.

הרחיקו לכת אף יותר.

(Music: "My Funny Valentine" by Chet Baker)

(מוזיקה: "מיי פאני ולנטיין", מאת צ'ט בייקר)

This is Chet Baker.

זהו צ'ט בייקר.

And this kind of thing

ודבר כזה

would have been impossible without a microphone.

לא היה מתאפשר ללא מיקרופון.

It would have been impossible without recorded music as well.

זה גם לא היה אפשרי ללא מוזיקה מוקלטת.

And he's singing right into your ear.

והוא שר ממש לתוך האוזן שלכם.

He's whispering into your ears.

הוא לוחש לאוזניכם.

The effect is just electric.

האפקט מחשמל ממש.

It's like the guy is sitting next to you,

זה כאילו שהבחור יושב על ידכם,

whispering who knows what into your ear.

לוחש מי יודע מה לאוזנכם.

So at this point, music diverged.

כך שבנקודה זו, המוזיקה התפצלה.

There's live music,

יש מוזיקה חיה,

and there's recorded music.

ויש מוזיקה מוקלטת.

And they no longer have to be exactly the same.

והן לא בהכרח צריכות להיות אותו הדבר.

Now there's venues like this, a discotheque,

עכשיו יש מקומות כאלה, מועדוני ריקודים,

and there's jukeboxes in bars,

יש תיבות נגינה בבארים,

where you don't even need to have a band.

שם אפילו לא צריך להקה.

There doesn't need to be any

אין שום צורך

live performing musicians whatsoever,

במוזיקאים המבצעים מוזיקה חיה מכל סוג.

and the sound systems are good.

ומערכות הסאונד טובות.

People began to make music

אנשים התחילו לעשות מוזיקה

specifically for discos

במיוחד עבור מועדוני לילה

and for those sound systems.

ועבור מערכות הסאונד האלה.

And, as with jazz,

ובדיוק כמו בג'אז,

the dancers liked certain sections

הרוקדים אהבו חלקים מסוימים

more than they did others.

יותר מאחרים.

So the early hip-hop guys would loop certain sections.

נערי ההיפ-הופ הראשונים הפכו חלקים מסוימים למעין לופים.

(Music: "Rapper's Delight" by The Sugarhill Gang)

(מוזיקה: "ראפרס דילייט", מאת דה שוגרהיל גאנג)

The MC would improvise lyrics

הראפר היה מאלתר מילים

in the same way that the jazz players would improvise melodies.

באותו האופן שבו נגני ג'אז אילתרו לחנים.

And another new form of music was born.

וצורה מוזיקלית חדשה נולדה.

Live performance, when it was incredibly successful,

הופעות חיות, כשהיו מוצלחות במידה שלא תאומן,

ended up in what is probably, acoustically,

התקיימו במה שבוודאי היה, מבחינה אקוסטית,

the worst sounding venues on the planet:

המקום הכי גרוע עלי אדמות מבחינת סאונד,

sports stadiums,

באיצטדיוני ספורט,

basketball arenas and hockey arenas.

במגרשי כדורסל והוקי.

Musicians who ended up there did the best they could.

המוזיקאים שהגיעו לשם עשו כמיטב יכולתם.

They wrote what is now called arena rock,

הם כתבו מה שמכונה היום "רוק איצטדיונים"

which is medium-speed ballads.

למעשה אלה בלדות במהירות בינונית.

(Music: "I Still Haven't Found What I'm Looking For" by U2)

(מוזיקה: "עוד לא מצאתי את מה שאני מחפש", מאת להקת U2)

They did the best they could

הם עשו כמיטב יכולתם,

given that this is what they're writing for.

לאור העובדה שלשם הם כתבו את זה.

The tempos are medium. It sounds big.

הקצב בינוני. זה נשמע גדול.

It's more a social situation

זה יותר מצב חברתי

than a musical situation.

מאשר מצב מוזיקלי.

And in some ways, the music

ובמובן מסוים, המוזיקה

that they're writing for this place

שהם כותבים עבור המקום הזה

works perfectly.

עובדת באופן מושלם.

So there's more new venues.

כך שיש עוד זירות חדשות.

One of the new ones is the automobile.

אחת הזירות החדשות היא המכונית.

I grew up with a radio in a car.

אני גדלתי עם רדיו באוטו.

But now that's evolved into something else.

אבל עכשיו זה התפתח לדבר אחד.

The car is a whole venue.

המכונית היא אתר בפני עצמו.

(Music: "Who U Wit" by Lil' Jon & the East Side Boyz)

(מוזיקה: "Who U Wit", מאת ליל ג'ון והאיסט סייד בויז)

The music that, I would say, is written

אפשר להגיד שהמוזיקה הנכתבת עבור

for automobile sound systems

מערכות הסאונד של כלי רכב,

works perfectly on it.

עובדת מצויין בתוכם.

It might not be what you want to listen to at home,

יתכן שזה לא מה שאתם רוצים להאזין לו בבית,

but it works great in the car --

אבל זה עובד נהדר באוטו-

has a huge frequency spectrum,

יש מנעד תדרים עצום,

you know, big bass and high-end

אתם יודעים, הרבה בס וצלילים גבוהים

and the voice kind of stuck in the middle.

והקול כאילו תקוע באמצע.

Automobile music, you can share with your friends.

מוזיקת מכוניות, אפשר לחלוק עם החברים.

There's one other kind of new venue,

יש עוד זירה מוזיקלית חדשה,

the private MP3 player.

נגן ה MP3 הפרטי.

Presumably, this is just for Christian music.

אני מניח שזה מיועד רק למוזיקה נוצרית.

(Laughter)

(צחוק)

And in some ways it's like Carnegie Hall,

ובמובן מסויים זה כמו ב"קרנגי הול",

or when the audience had to hush up,

או כשהקהל היה צריך לשתוק,

because you can now hear every single detail.

כי עכשיו אפשר לשמוע כל פרט ופרט.

In other ways, it's more like the West African music

במובנים אחרים, זה כמו מוזיקה אפריקאית,

because if the music in an MP3 player gets too quiet,

כי אם המוזיקה בנגן ה MP3 שקטה מדי,

you turn it up, and the next minute,

מגבירים את הווליום, ושנייה אחרי זה,

your ears are blasted out by a louder passage.

האוזניים מתפוצצות מקטע רועש במיוחד.

So that doesn't really work.

כך שזה לא ממש עובד.

I think pop music, mainly,

לדעתי, מוזיקה פופולרית, בעיקר,

it's written today,

נכתבת היום,

to some extent, is written for these kind of players,

במובן מסוים, נכתבת עבור הנגנים האלה,

for this kind of personal experience

למען החוויה האישית הזאת,

where you can hear extreme detail,

כאשר אפשר לשמוע כל פרט באופן קיצוני,

but the dynamic doesn't change that much.

אבל התנועה אינה משתנה כל כך.

So I asked myself:

אז שאלתי את עצמי,

Okay, is this

אוקיי, האם זהו

a model for creation,

מודל ליצירה,

this adaptation that we do?

ההסתגלות הזאת שאנחנו עוברים?

And does it happen anywhere else?

האם זה קורה גם במקומות אחרים?

Well, according to David Attenborough and some other people,

על פי דייוויד אטנבורו ואחרים,

birds do it too --

ציפורים גם נוהגות כך.

that the birds in the canopy,

הציפורים בחופת העצים,

where the foliage is dense,

שם העלווה צפופה,

their calls tend to be

נוהגות להשמיע ציוצים

high-pitched, short and repetitive.

גבוהים, קצרים וחוזרים על עצמם.

And the birds on the floor

ואילו הציפורים על הקרקע

tend to have lower pitched calls,

נוהגות להשמיע ציוצים נמוכים יותר

so that they don't get distorted

כדי שלא יעוותו

when they bounce off the forest floor.

כאשר ינתרו מעל קרקע היער.

And birds like this Savannah sparrow,

ולציפורים כמו דרור הערבה,

they tend to have a buzzing

יש להם לרוב קריאה

(Sound clip: Savannah sparrow song)

(קליפ צליל: שירת דרור הערבה)

type call.

מזמזמת כזאת.

And it turns out that

ומסתבר

a sound like this

שצליל כזה

is the most energy efficient and practical way

הוא הדרך היעילה והמעשית ביותר

to transmit their call

להעביר את הקריאה שלהם,

across the fields and savannahs.

מעבר לשדות והערבה.

Other birds, like this tanager,

ציפורי שיר אחרות, כמו ציפור הטנגר,

have adapted within the same species.

הסתגלו בתוך אותו המין.

The tananger on the East Coast of the United States,

לציפור הטנגר בחוף המזרחי של ארה"ב,

where the forests are a little denser,

שם היערות צפופים מעט יותר

has one kind of call,

יש קריאה מסוג אחד,

and the tananger on the other side, on the west

ואילו לטנגרי בצד השני, בחוף המערבי,

(Sound clip: Scarlet tanager song)

(קליפ צליל: שירת טנגרי אדומת חזה)

has a different kind of call.

יש קריאה מסוג אחר.

(Sound clip: Scarlet tanager song)

(קליפ צליל: שירת טנגרי אדומת חזה)

So birds do it too.

אז ציפורים עושות את זה גם.

And I thought:

ואני חשבתי:

Well, if this is a model for creation,

אם זהו מודל ליצירתיות,

if we make music,

אם אנחנו עושים מוזיקה,

primarily the form at least,

בעיקר את הצורה של המוזיקה,

to fit these contexts,

כדי להתאים להקשר,

and if we make art to fit gallery walls or museum walls,

ואם אנחנו עושים אומנות שתתאים לגלריות לאומנות או לקירות המוזיאון,

and if we write software to fit existing operating systems,

ואם אנחנו כותבים תוכנה שתתאים למערכות הפעלה,

is that how it works?

האם כך זה עובד?

Yeah. I think it's evolutionary.

כן. אני חושב שזה התפתחותי.

It's adaptive.

זה הסתגלותי.

But the pleasure and the passion and the joy

אבל העונג והתשוקה וההנאה

is still there.

עדיין שם.

This is a reverse view of things

זו השקפה הפוכה על הדברים,

from the kind of traditional Romantic view.

בהשוואה להשקפה הרומנטית המסורתית.

The Romantic view is that

ההשקפה הרומנטית גורסת

first comes the passion

שקודם יש תשוקה,

and then the outpouring of emotion,

אחר כך הצפת רגשות,

and then somehow it gets shaped into something.

ואז, איכשהו, זה מקבל צורה של משהו.

And I'm saying,

ואילו אני אומר,

well, the passion's still there,

טוב, התשוקה עדיין שם,

but the vessel

אבל הכלי

that it's going to be injected into and poured into,

אליו נזרקת ונשפכת התשוקה,

that is instinctively and intuitively

הוא באופן טבעי ואינטואיטיבי

created first.

נוצר ראשון.

We already know where that passion is going.

אנחנו כבר יודעים לאן הולכת התשוקה הזאת.

But this conflict of views is kind of interesting.

אבל ניגוד ההשקפות הזה די מעניין.

The writer,

הסופר,

Thomas Frank,

תומס פרנק,

says that

אומר שזה

this might be a kind of explanation

אולי מסביר מדוע

why some voters vote

מצביעים מסוימים מצביעים

against their best interests,

נגד האינטרסים שלהם עצמם,

that voters, like a lot of us,

שמצביעים, כמו רבים אחרים מאיתנו,

assume, that if they hear something that sounds like it's sincere,

מניחים שאם שומעים משהו שנשמע כן וישר,

that it's coming from the gut, that it's passionate,

שמגיע מהקרביים, נלהב,

that it's more authentic.

זה יותר מהימן.

And they'll vote for that.

והם יצביעו עבורו.

So that, if somebody can fake sincerity,

כך שאם מישהו מסוגל לזייף כנות,

if they can fake passion,

אם מישהו יכול לזייף תשוקה,

they stand a better chance

יש להם סיכוי טוב יותר

of being selected in that way,

להיבחר בצורה כזאת,

which seems a little dangerous.

מה שנראה קצת מסוכן.

I'm saying the two, the passion, the joy,

אני טוען שהשניים האלה, התשוקה, ההנאה,

are not mutually exclusive.

אינם מבטלים זה את זה.

Maybe what the world needs now is for us to realize

אולי מה שהעולם זקוק לו עכשיו הוא שאנחנו נבין

that we are like the birds.

שאנחנו כמו הציפורים.

We adapt.

אנחנו מסתגלים.

We sing.

אנחנו שרים.

And like the birds, the joy is still there,

וכמו הציפורים, ההנאה עדיין שם,

even though we have changed what we do

למרות ששינינו את מה שאנחנו עושים

to fit the context.

כדי שזה יתאים להקשר.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)