Courtney Martin: Reinventing feminism

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Ido Dekkers

So I was born

אז נולדתי

on the last day

ביום האחרון

of the last year of the '70s.

בשנה האחרונה של שנות ה70.

I was raised on "Free to be you and me" --

גדלתי על האלבום "חופשי להיות... אתה ואני"

(cheering)

(הקהל מריע)

hip-hop --

היפ הופ-

not as many woohoos for hip-hop in the house.

קצת פחות וו-הו להיפ הופ בקהל.

Thank you. Thank you for hip-hop --

תודה. תודה על היפ הופ-

and Anita Hill.

ואניטה היל.

(Cheering)

(הקהל מריע)

My parents were radicals --

ההורים שלי היו רדיקליים-

(Laughter)

(צחוק)

who became,

שהפכו להיות

well, grown-ups.

טוב, מבוגרים.

My dad facetiously says,

אבא שלי מתלוצץ ואומר,

"We wanted to save the world,

"רצינו להציל את העולם,

and instead we just got rich."

ובמקום זה פשוט נהיינו עשירים".

We actually just got "middle class"

האמת היא שפשוט נהיינו מעמד ביניים

in Colorado Springs, Colorado,

בקולורדו ספירנגס, קולורדו,

but you get the picture.

אבל הבנתם את הרעיון.

I was raised with a very heavy sense

גידלו אותי עם התחושה המשמעותית

of unfinished legacy.

של מורשת לא- גמורה.

At this ripe old age of 30,

ממרומי גיל 30,

I've been thinking a lot about what it means to grow up

יצא לי לחשוב הרבה על המשמעות של לגדול

in this horrible, beautiful time,

בתקופה האיומה והנפלאה הזו.

and I've decided, for me,

והחלטתי שעבורי,

it's been a real journey and paradox.

זה היה מסע אמיתי ופרדוקס.

The first paradox

הפרדוקס הראשון

is that growing up is about rejecting the past

הוא שלגדול כרוך בדחייה של העבר

and then promptly reclaiming it.

ואימוצו המיידי מחדש.

Feminism was the water I grew up in.

פמיניזם היה המים בהם גדלתי.

When I was just a little girl,

כשהייתי ילדה קטנה,

my mom started what is now

אמי התחילה את מה שכיום מהווה

the longest-running women's film festival in the world.

הפסטיבל הרציף ביותר של קולנוע נשים בעולם.

So while other kids were watching sitcoms and cartoons,

אז בזמן שהילדים האחרים ראו סדרות ומצויירים בטלוויזיה,

I was watching very esoteric documentaries

אני ראיתי סרטים דוקומנטריים אזוטריים מאד

made by and about women.

שנוצרו על ידי נשים ועל נשים.

You can see how this had an influence.

אתם יכולים לראות את ההשפעה של זה.

But she was not the only feminist in the house.

אבל היא לא היתה הפמיניסטית היחידה בבית.

My dad actually resigned

אבא שלי בעצם פרש

from the male-only business club in my hometown

מהמועדון האקסקלוסיבי לגברים-בלבד בעיירה שלנו

because he said he would never be part of an organization

מפני שטען שהוא לעולם לא ישתייך לארגון

that would one day welcome his son, but not his daughter.

שבבוא היום יקבל בברכה את בנו, אך לא את בתו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

He's actually here today.

האמת היא שהוא כאן היום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The trick here

הקטע כאן הוא

is my brother would become an experimental poet,

שאחי יהפוך להיות משורר ניסיוני,

not a businessman,

ולא איש עסקים,

but the intention was really good.

אבל הכוונה היתה ממש טובה.

(Laughter)

(צחוק)

In any case, I didn't readily claim the feminist label,

בכל מקרה, לא לקחתי על עצמי את תווית הפמיניסטית ברצון,

even though it was all around me,

אף על פי שהפמיניזם היה מסביבי,

because I associated it with my mom's women's groups,

בגלל שקישרתי אותה לקבוצות הנשים של אמא שלי,

her swishy skirts and her shoulder pads --

לחצאיות המרשרשות ולכריות כתפיים-

none of which had much cachet

שלא היו אוצר גדול

in the hallways of Palmer High School

במסדרונות של תיכון פאלמר,

where I was trying to be cool at the time.

איפה שאני ניסיתי להיות קולית בזמנו.

But I suspected there was something really important

אבל חשדתי שהיה משהו מאד חשוב

about this whole feminism thing,

בכל עניין הפמיניזם הזה,

so I started covertly tiptoeing into my mom's bookshelves

אז התחלתי להתגנב על קצות האצבעות לספרייה של אמא שלי

and picking books off and reading them --

ולקחתי ספרים וקראתי בהם-

never, of course, admitting that I was doing so.

ומעולם, כמובן, לא הודיתי בכך.

I didn't actually claim the feminist label

לא ממש אימצתי את תווית הפמיניסטית

until I went to Barnard College

עד שהלכתי לברנרד קולג'

and I heard Amy Richards and Jennifer Baumgardner speak for the first time.

ושמעתי את איימי ריצ'רדס ואת ג'ניפר באומגרדנר נואמות בפעם הראשונה.

They were the co-authors of a book called "Manifesta."

הן כתבו יחד ספר שנקרא "מניפסטה".

So what very profound epiphany, you might ask,

אולי תשאלו, איזו התגלות עמוקה

was responsible for my feminist click moment?

היתה אחראית לרגע הקליק הפמיניסטי שלי?

Fishnet stockings.

גרביוני רשת.

Jennifer Baumgardner was wearing them.

ג'ניפר באומגרדנר לבשה כאלה.

I thought they were really hot.

ואני חשבתי שזה היה ממש מדליק.

I decided, okay, I can claim the feminist label.

והחלטתי, אוקיי, אני יכולה לאמץ את התווית הפמיניסטית.

Now I tell you this --

עכשיו אומר לכם זאת-

I tell you this at the risk of embarrassing myself,

ואני לוקחת את הסיכון שאביך את עצמי,

because I think part of the work of feminism

בגלל שלדעתי חלש מעבודת הפמיניזם

is to admit that aesthetics, that beauty,

היא להודות שאסתטיקה, שיופי,

that fun do matter.

שכיף עושה את ההבדל.

There are lots of very modern political movements

יש תנועות פוליטיות מודרניות רבות

that have caught fire in no small part

שתפסו כוח באופן לא מבוטל

because of cultural hipness.

בגלל מגניבות תרבותית.

Anyone heard of these two guys as an example?

מישהו שמע על שני החבר'ה האלה לדוגמה?

So my feminism is very indebted to my mom's,

אז הפמיניזם שלי חייב הרבה לזה של אמי,

but it looks very different.

אבל הוא שונה מאד.

My mom says, "patriarchy."

אמא שלי אומרת "פטריאכליה",

I say, "intersectionality."

אני אומרת "מגוון זהויות".

So race, class, gender, ability,

אז גזע, מעמד, מגדר, יכולת,

all of these things go into our experiences

כל אלו משולבים לתוך החוויות שלנו

of what it means to be a woman.

של מה זה אומר להיות אישה.

Pay equity? Yes. Absolutely a feminist issue.

שכר שוויוני? כן. בהחלט סוגיה פמיניסטית.

But for me, so is immigration. (Applause)

אבל עבורי, כך גם הגירה.

Thank you.

תודה רבה.

My mom says, "Protest march."

אמא שלי אומרת "צעדת מחאה".

I say, "Online organizing."

אני אומרת "התארגנות און-ליין".

I co-edit, along with a collective

אני עורכת שותפה, יחד עם קולקטיב

of other super-smart, amazing women,

של עוד נשים מדהימות וסופר-חכמות,

a site called Feministing.com.

אתר שנקרא פמיניסטינג.קום.

We are the most widely read feminist publication ever,

אנחנו ההוצאה הפמיניסטית בתפוצה הרחבה ביותר מאז ומעולם.

and I tell you this

ואני מספרת לכם את זה

because I think it's really important to see

בגלל שאני חושבת שמאד חשוב לוודא

that there's a continuum.

שיהיה רצף.

Feminist blogging is basically the 21st century version

בלוגים פמיניסטים הם למעשה הגרסה בת המאה ה-21

of consciousness raising.

של העלאת מודעות.

But we also have a straightforward political impact.

אבל יש לנו גם השפעה פוליטית ישירה.

Feministing has been able

פמיניסטינג הצליח

to get merchandise pulled off the shelves of Walmart.

להוריד מוצרים מהמדפים ברשת וולמארט.

We got a misogynist administrator sending us hate-mail

קיבלנו מכתבי נאצה ממנהלן שונא נשים

fired from a Big Ten school.

שפוטר מבית ספר ביג10.

And one of our biggest successes

ואחת ההצלחות הגדולות ביותר שלנו

is we get mail from teenage girls in the middle of Iowa

היא העובדה שאנחנו מקבלות מכתבים ממתבגרות מאמצע איווה

who say, "I Googled Jessica Simpson and stumbled on your site.

שאומרים "חיפשתי בגוגל את ג'סיקה סימפסון ונתקלתי באתר שלכם.

I realized feminism wasn't about man-hating and Birkenstocks."

הבנתי שפמיניזם זה לא רק שנאת-גברים ונעלי בירקנשטוק".

So we're able to pull in the next generation

אז אנחנו יכולות למשוך את הדור הצעיר

in a totally new way.

בדרך חדשה לגמרי.

My mom says, "Gloria Steinem."

אמא שלי אומרת "גלוריה סטיינם" (פמיניסטית, עיתונאית ופעילת זכויות אדם).

I say, "Samhita Mukhopadhyay,

אני אומרת "סמהיטה מוקופאדהי

Miriam Perez, Ann Friedman,

מרים פרז, אן פרידמן,

Jessica Valenti, Vanessa Valenti,

ג'סיקה ולנטי, ונסה ולנטי,

and on and on and on and on."

וכך הלאה והלאה והלאה" (כותבות בפמינסיטינג)

We don't want one hero.

אנחנו לא רוצות גיבורה אחת.

We don't want one icon.

אנחנו לא רוצות איקון.

We don't want one face.

אנחנו לא רוצות דמות אחת.

We are thousands of women and men across this country

אנחנו אלפי נשים וגברים ברחבי המדינה הזו

doing online writing, community organizing,

שעוסקים בכתיבה ברשת, בעבודה קהילתית,

changing institutions from the inside out --

שינוי של מוסדות מבפנים החוצה-

all continuing the incredible work

כולם ממשיכים את העבודה המדהימה

that our mothers and grandmothers started.

שהאמהות והסבתות שלנו התחילו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים).

Which brings me to the second paradox:

מה שמביא אותי לפרדוקס השני:

sobering up about our smallness

התפקחות לגבי קטנותנו

and maintaining faith in our greatness

ושמירה על אמונה בגדולתנו

all at once.

בו זמנית.

Many in my generation --

רבים מבנות הדור שלי

because of well-intentioned parenting and self-esteem education --

בגלל הורות עם כוונות טובות וחינוך להערכה עצמית-

were socialized to believe

עברו סוציאליזציה שמובילה לאמונה

that we were special little snowflakes --

שאנחנו פתיתי שלג קטנים ומיוחדים-

(Laughter)

(צחוק)

who were going to go out and save the world.

שעומדים לצאת ולהציל את העולם.

These are three words many of us were raised with.

אלו שלוש מילים שרבות מאיתנו גדלו איתן.

We walk across graduation stages,

אנחנו חוצות במות של טקסי סיום,

high on our overblown expectations,

ב"היי" מהציפיות המוגדלות שלנו,

and when we float back down to earth,

וכשאנחנו נוחתות חזרה על כדור הארץ

we realize we don't know what the heck it means

אנחנו מבינות שאנחנו לא מבינות מה לעזאזל זה אומר

to actually save the world anyway.

להציל את העולם בכלל.

The mainstream media often paints my generation

המדיה המרכזית מציירת לעיתים קרובות את הדור שלי

as apathetic,

בתור דור אפתי.

and I think it's much more accurate

ואני חושבת שזה הרבה יותר מדויק

to say we are deeply overwhelmed.

לומר שאנחנו המומים מאד.

And there's a lot to be overwhelmed about, to be fair --

ויש הרבה סיבות להלם הזה, אם לומר את האמת-

an environmental crisis,

משבר סביבתי

wealth disparity in this country

חלוקת משאבים במדינה הזו

unlike we've seen since 1928,

שלא ראינו מאז 1928,

and globally,

ובאופן גלובלי,

a totally immoral and ongoing wealth disparity.

חלוקת משאבים בלתי שוויונית ולחלוטין לא מוסרית.

Xenophobia's on the rise. The trafficking of women and girls.

שנאת זרים נמצאת בעליה- הסחר בנשים וילדות.

It's enough to make you feel very overwhelmed.

זה מספיק להעמיס על החושים ולהשאיר תחושת הלם.

I experienced this firsthand myself

חוויתי את זה באופן אישי

when I graduated from Barnard College in 2002.

כשסיימתי את לימודיי בברנרד קולג' בשנת 2002.

I was fired up; I was ready to make a difference.

הייתי מתודלקת, מוכנה לחולל שינוי.

I went out and I worked at a non-profit,

יצאתי והלכתי לעבוד בארגון ללא כוונת רווח,

I went to grad school, I phone-banked,

הלכתי ללימודים, עשיתי טלפונים,

I protested, I volunteered,

הפגנתי, התנדבתי,

and none of it seemed to matter.

ושום דבר מזה לא הביא שינוי.

And on a particularly dark night

ולילה אחד אפל במיוחד

of December of 2004,

בדצמבר 2004,

I sat down with my family,

ישבתי עם המשפחה שלי

and I said that I had become very disillusioned.

ואמרתי שהתפקחתי מהאשליה.

I admitted that I'd actually had a fantasy -- kind of a dark fantasy --

הודתי שהיתה לי פנטזיה, מעין פנטזיה אפלה-

of writing a letter

לכתוב מכתב

about everything that was wrong with the world

על כל מה שלא בסדר בעולם

and then lighting myself on fire

ואז להצית את עצמי

on the White House steps.

על מדרגות הבית הלבן.

My mom

אמא שלי

took a drink of her signature Sea Breeze,

לקחה לגימה מהמשקה הקל הקבוע שלה,

her eyes really welled with tears,

העיניים שלה ממש התמלאו בדמעות,

and she looked right at me and she said,

והיא הסתכלה ישר אלי ואמרה,

"I will not stand

"לא מקובל עלי

for your desperation."

היאוש שלך".

She said, "You are smarter, more creative

היא אמרה, "את חכמה יותר, יצירתית יותר,

and more resilient than that."

ועמידה יותר מזה."

Which brings me to my third paradox.

מה שמביא אותי לפרדוקס השלישי שלי.

Growing up is about aiming to succeed wildly

להתבגר פירושו לשאוף להצלחה פראית

and being fulfilled by failing really well.

ולהיות מסופק מכישלון נאה מאד.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

There's a writer I've been deeply influenced by, Parker Palmer,

יש סופר שהשפיע עלי עמוקות, פרקר פאלמר,

and he writes that many of us are often whiplashed

והוא כותב שרבים מאיתנו מוכים

"between arrogant overestimation of ourselves

"בין הערכת יתר יהירה של עצמנו

and a servile underestimation of ourselves."

לבין הערכת חסר מתרפסת של עצמנו".

You may have guessed by now,

אולי כבר ניחשתם בשלב זה,

I did not light myself on fire.

לא העליתי את עצמי באש.

I did what I know to do in desperation, which is write.

עשיתי את מה שאני יודעת לעשות ביאוש, וזה לכתוב.

I wrote the book I needed to read.

כתבתי את הספר שהייתי צריכה לקרוא.

I wrote a book about eight incredible people

כתבתי ספר על שמונה אנשים מופלאים

all over this country

ברחבי המדינה

doing social justice work.

שעוסקים בצדק חברתי.

I wrote about Nia Martin-Robinson,

כתבתי על ניא מרטין-רובינסון,

the daughter of Detroit and two civil rights activists,

ילידת דטרויט ובתם של שני פעילי זכויות אזרח,

who's dedicating her life

שמקדישה את חייה

to environmental justice.

לצדק סביבתי.

I wrote about Emily Apt

כתבתי על אמילי אפט

who initially became a caseworker in the welfare system

אשר התחילה כעובדת סוציאלית במערכת הרווחה

because she decided that was the most noble thing she could do,

בגלל שהחליטה שזה הדבר הכי אצילי שהיא יכלה לעשות,

but quickly learned, not only did she not like it,

אך מהר מאד למדה כי, לא רק שאינה אוהבת את זה,

but she wasn't really good at it.

אלא גם שהיא לא ממש טובה בזה.

Instead, what she really wanted to do was make films.

במקום זאת, מה שהיא באמת רצתה לעשות הוא ליצור סרטים.

So she made a film about the welfare system

אז היא יצרה סרט על מערכת הרווחה

and had a huge impact.

והיתה לסרט השפעה אדירה.

I wrote about Maricela Guzman, the daughter of Mexican immigrants,

כתבתי על מריסלה גוזמן, בתם של מהגרים מקסיקנים,

who joined the military so she could afford college.

שהצטרפה לצבא כדי לממן לימודים במכללה.

She was actually sexually assaulted in boot camp

היא עברה תקיפה מינית בטירונות

and went on to co-organize a group

וייסדה בשותפות קבוצה

called the Service Women's Action Network.

שנקראת "רשת הפעולה של נשות הצבא"

What I learned from these people and others

מה שלמדתי מאנשים אלו ומאחרים

was that I couldn't judge them

הוא שלא יכולתי לשפוט אותם

based on their failure to meet their very lofty goals.

על סמך כישלונם לעמוד במטרות הנשגבות שלהם.

Many of them are working in deeply intractable systems --

רבים מהם עובדים במערכות סבוכות עד מאד-

the military, congress,

הצבא, הקונגרס,

the education system, etc.

מערכת החינוך וכו'

But what they managed to do within those systems

אבל מה שהם הצליחו לעשות מתוך המערכות הללו

was be a humanizing force.

הוא להיות כוח אנושי.

And at the end of the day,

ובסופו של יום,

what could possibly be more important than that?

מה יכול להיות יותר חשוב מזה.

Cornel West says, "Of course it's a failure.

קורנל ווסט אומר, "מובן שזהו כישלון.

But how good a failure is it?"

אבל עד כמה הכישלון הזה טוב?"

This isn't to say we give up our wildest, biggest dreams.

אין בכך כדי לומר שעלינו לוותר על החלומות הפרועים ביותר שלנו.

It's to say we operate on two levels.

יש בכך כדי לומר שאנו פועלים בשתי רמות.

On one,

באחת,

we really go after changing these broken systems

אנחנו מנסים להתמודד עם המערכות המקולקלות הללו

of which we find ourselves a part.

בהן אנחנו מוצאים את עצמנו.

But on the other, we root our self-esteem

ברמה אחרת, אנחנו מודדים את ערכנו

in the daily acts of trying to make one person's day

בהצלחתנו להפוך את יומו של אדם אחד

more kind, more just, etc.

לטוב יותר, צודק יותר וכו'.

So when I was a little girl,

אז כשהייתי ילדה קטנה,

I had a couple of very strange habits.

היו לי כמה הרגלים משונים מאד.

One of them was

אחד מהם היה

I used to lie on the kitchen floor of my childhood home,

שהייתי שוכבת על רצפת המטבח בבית ילדותי,

and I would suck the thumb of my left hand

והייתי מוצצת את אגודל ידי השמאלית

and hold my mom's cold toes with my right hand.

ומחזיקה את אצבעות כף רגליה הקרות של אמי בידי הימנית.

(Laughter)

(צחוק)

I was listening to her talk on the phone, which she did a lot.

הקשבתי לה משוחחת בטלפון, מה שנהגה לעשות הרבה.

She was talking about board meetings,

היא דיברה על ישיבות מועצת מנהלים,

she was founding peace organizations,

היא הקימה ארגוני שלום,

she was coordinating carpools, she was consoling friends --

היא תיאמה הסעות מאורגנות, היא ניחמה חברים-

all these daily acts of care and creativity.

כל הפעולות היומיומיות האלו של דאגה ויצירתיות.

And surely, at three and four years old,

וכך, בגיל שלוש וארבע,

I was listening to the soothing sound of her voice,

הקשבתי לצליל המרגיע של קולה.

but I think I was also getting my first lesson in activist work.

אבל אני חושבת שגם קיבלתי את השיעורים הראשונים שלי באקטיביזם.

The activists I interviewed

לאקטיביסטים שראיינתי

had nothing in common, literally, except for one thing,

לא היה דבר במשותף, ממש כלום, מלבד דבר אחד,

which was that they all cited their mothers

וזה שכולם ציינו את אמהותיהם

as their most looming and important

כהשפעה החשובה והמעצבת ביותר

activist influences.

לאקטיביזם שלהם.

So often, particularly at a young age,

לעתים קרובות כל כך, במיוחד בגיל צעיר,

we look far afield

אנחנו מחפשים הרחק

for our models of the meaningful life,

אחר דוגמאות לחיים של משמעות,

and sometimes they're in our own kitchens,

ולפעמים הם ממש אצלנו במטבח,

talking on the phone, making us dinner,

מדברים בטלפון, מכינים לנו ארוחת ערב,

doing all that keeps the world going around and around.

עושים את כל מה שגורם לכדור הארץ לסוב.

My mom and so many women like her

אמא שלי ונשים כה רבות כמוה

have taught me that life is not about glory,

לימדו אותי שהחיים הם לא עניין של זוהר,

or certainty, or security even.

או וודאות, או אפילו בטחון.

It's about embracing the paradox.

הם עניין של אימוץ הפרדוקס.

It's about acting in the face of overwhelm.

נקיטת פעולה אל מול הלם.

And it's about loving people really well.

אהבה טובה של אנשים.

And at the end of the day,

בסופו של יום,

these things make for a lifetime

אלו הדברים שהופכים את החיים למלאים

of challenge and reward.

באתגר ובגמול.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)