Zainab Salbi: Women, wartime and the dream of peace

מתרגם: Daniel Lipman Lowbeer מבקר: Sigal Tifferet

I woke up in the middle of the night

התעוררתי באמצע הלילה

with the sound of heavy explosion.

לצלילי פיצוץ כבד.

It was deep at night.

היה עמוק בלילה.

I do not remember what time it was.

אינני זוכרת באיזו שעה.

I just remember the sound

אני רק זוכרת שהרעש

was so heavy

היה כה כבד

and so very shocking.

וכה מזעזע.

Everything in my room was shaking --

הכל בחדרי רעד --

my heart, my windows,

ליבי, חלוניי,

my bed, everything.

מיטתי -- הכל.

I looked out the windows

הבטתי מעבר לחלונות,

and I saw a full half-circle

וראיתי חצי-מעגל שלם

of explosion.

של פיצוץ.

I thought it was just like the movies,

עלה בראשי כי היה בדיוק כמו בסרטים,

but the movies had not conveyed them

אך הסרטים לא העבירו

in the powerful image that I was seeing

את המראה החזק אותו ראיתי --

full of bright red

מלא באודם זוהר

and orange and gray,

וכתום ואפור,

and a full circle of explosion.

ומעגל שלם של פיצוץ.

And I kept on staring at it

והמשכתי להתבונן בו

until it disappeared.

עד שנעלם.

I went back to my bed,

חזרתי למיטתי,

and I prayed,

והתפללתי,

and I secretly thanked God

ובסתר הודיתי לאל

that that missile

כי הטיל הזה

did not land on my family's home,

לא נפל על בית משפחתי,

that it did not kill my family that night.

ולא הרג את משפחתי באותו הלילה.

Thirty years have passed,

עברו שלושים שנה,

and I still feel guilty about that prayer,

ועדיין אני מרגישה אשמה בגלל אותה תפילה,

for the next day, I learned that that missile

כי ביום למחרת, למדתי כי אותו טיל

landed on my brother's friend's home

נפל על בית חברו של אחי

and killed him

והרג אותו

and his father,

ואת אביו,

but did not kill his mother or his sister.

אך לא הרג את אמו ואחותו.

His mother showed up the next week

אמו הגיעה בשבוע לאחר מכן

at my brother's classroom

לכיתה של אחי

and begged seven-year-old kids

והתחננה בפני ילדים בני שבע

to share with her any picture they may have

לחלוק איתה כל תמונה שיש להם

of her son,

של בנה,

for she had lost everything.

כי היא איבדה הכל.

This is not a story

זה לא סיפור

of a nameless survivor of war,

של ניצול מלחמה ללא שם,

and nameless refugees,

ושל פליטים ללא שמות,

whose stereotypical images we see in our newspapers

אשר דמויותיהם אנו רגילים לראות בעיתונים

and our TV

ובטלוויזיה

with tattered clothes,

עם בגדים מרופטים,

dirty face, scared eyes.

פנים מלוכלכים, עיניים מפוחדות.

This is not a story of a nameless someone

זה לא סיפור של פלוני אלמוני

who lived in some war,

אשר חי במלחמה מסויימת,

who we do not know their hopes, their dreams,

אשר לא יודעים את תקוותיהם, חלומותיהם,

their accomplishments, their families,

הישגיהם, משפחותיהם,

their beliefs, their values.

אמונתם, ערכיהם.

This is my story.

זה הסיפור שלי.

I was that girl.

הילדה הזאת היתה אני.

I am another image and vision

אני עוד דמות ומראה

of another survivor of war.

של עוד ניצול מלחמה.

I am that refugee,

אני הפליטה הזאת

and I am that girl.

אני הילדה הזאת.

You see,

תראו,

I grew up in war-torn Iraq,

אני גדלתי בעיראק בתקופת המלחמה

and I believe that there are two sides of wars

ואני מאמינה כי למלחמה שני צדדים

and we've only seen

ואנו רואים

one side of it.

רק צד אחד.

We only talk about

אנו רק מדברים על

one side of it.

צד אחד.

But there's another side

אבל יש עוד צד

that I have witnessed

שאני חוויתי

as someone who lived in it

כמי שחיה בזה

and someone who ended up working in it.

וכמי שלבסוף עבדה בזה.

I grew up with the colors of war --

אני גדלתי עם צבעי המלחמה --

the red colors of fire and blood,

צבעי האודם של אש ודם,

the brown tones of earth

צבעי החום של אדמה

as it explodes

כשמתפוצצת

in our faces

בפנינו

and the piercing silver

וצבע הכסף החודר

of an exploded missile,

של טיל מפוצץ,

so bright

כה זוהר

that nothing can protect your eyes from it.

שדבר לא יגן על עיניך מפניו.

I grew up

אני גדלתי

with the sounds of war --

עם צלילי המלחמה --

the staccato sounds of gunfire,

צלילי הסטקטו של הירי.

the wrenching booms of explosions,

הרעשים המפתלים של פיצוצים,

ominous drones of jets flying overhead

הזמזומים המפחידים של המטוסים מלמעלה

and the wailing warning sounds

והיללות המתריעות

of sirens.

של הסירנות.

These are the sounds you would expect,

אלה הצלילים הצפויים,

but they are also the sounds

אבל יש גם צלילים

of dissonant concerts of a flock of birds

של קונצרטים צורמים של ציפורים

screeching in the night,

צווחות בלילה,

the high-pitched honest cries

וצעקות תמימות

of children

של ילדים

and the thunderous,

והרעמים,

unbearable

הבלתי נסבלים,

silence.

של השקט.

"War," a friend of mine said,

חברה שלי אמרה: "המלחמה,

"is not about sound at all.

"היא לא עניין של רעש בכלל.

It is actually about silence,

היא בעצם עניין של דממה,

the silence of humanity."

הדממה של האנושות."

I have since left Iraq

מאז עזבתי את עיראק

and founded a group called Women for Women International

והקמתי קבוצה בשם "נשים בעד נשים, ארגון בינלאומי"

that ends up working

אשר בסוף עובדת

with women survivors of wars.

עם נשים ששרדו מלחמות.

In my travels and in my work,

בנסיעותיי ובעבודתי,

from Congo to Afghanistan,

מקונגו לאפגניסטן

from Sudan to Rwanda,

מסודן לרואנדה

I have learned not only

שמתי לב שלא רק

that the colors and the sounds of war are the same,

הצבעים והצלילים של מלחמה הם זהים זה לזה,

but the fears of war are the same.

אלא גם הפחד ממלחמה הוא זהה.

You know, there is a fear of dying,

אתם יודעים, יש פחד של המוות,

and do not believe any movie character

ואל תאמינו כל גיבור בסרט

where the hero is not afraid.

אשר אינו פוחד

It is very scary

זה מאוד מפחיד

to go through that feeling

לעבור את התחושה הזאת

of "I am about to die"

של "אני הולכת למות"

or "I could die in this explosion."

או "ייתכן שאמות בפיצוץ הזה."

But there's also the fear

אך יש גם הפחד

of losing loved ones,

לאבד אהובים,

and I think that's even worse.

ולי נדמה שזה גרוע עוד יותר.

It's too painful. You don't want to think about it.

זה מדי כואב; לא רוצים לחשוב על זה.

But I think the worst kind of fear is the fear --

אך לדעתי הפחד הגרוע ביותר הוא הפחד --

as Samia, a Bosnian woman, once told me,

כפי שאמרה לי פעם סמיה, אישה מבוסניה,

who survived the four-years besiege of Sarajevo;

אשר שרדה ארבע שנים במצור של סרייבו

she said, "The fear

היא אמרה, "הפחד

of losing

לאבד

the 'I' in me,

את האני שבי,

the fear of losing

הפחד לאבד

the 'I' in me."

את האני שבי."

That's what my mother in Iraq

זה מה שאמי בעיראק

used to tell me.

היתה אומרת לי.

It's like dying from inside-out.

זה כמו למות מבפנים.

A Palestinian woman once told me,

אישה פלשתינאית פעם אמרה לי,

"It is not about the fear of one death,"

"זה לא הפחד ממוות אחד,"

she said, "sometimes I feel

היא אמרה, "לפעמים אני חשה

I die 10 times in one day,"

שאני מתה עשר פעמים ביום אחד,"

as she was describing the marches of soldiers

כשהיא תיארה את החיילים צועדים

and the sounds of their bullets.

וצלילי הכדורים.

She said, "But it's not fair,

והיא אמרה, "וזה לא הוגן,

because there is only one life,

כי חיים רק פעם אחת,

and there should only be one death."

וצריך למות רק פעם אחת."

We have been only seeing

אנחנו רואים רק פן אחד

one side of war.

של המלחמה.

We have only been discussing and consumed

אנחנו מדברים וממוקדים

with high-level preoccupations

בעיסוקים גבוהים על

over troop levels, drawdown timelines,

גודל הכוחות, עיתוי של נסיגה

surges and sting operations,

הסלמה ומבצעים ממוקדים,

when we should be examining the details

כאשר אנחנו צריכים להתמקד

of where the social fabric

ברקמה החברתית

has been most torn,

הקרועה ביותר

where the community has improvised

מקומות בהם הקהילה אילתרה

and survived

ושרדה

and shown acts of resilience

והפגינה איתנות

and amazing courage

ואומץ רב

just to keep life going.

רק כדי להמשיך את החיים.

We have been so consumed

אנחנו כה ממוקדים

with seemingly objective discussions

בשיחות אובייקטיביות לכאורה

of politics, tactics,

של פוליטיקה, טקטיקה,

weapons, dollars

נשק, ממון

and casualties.

ופצועים.

This is the language

זו השפה

of sterility.

של סטריליות.

How casually

באיזו קלילות

we treat casualties

אנו מתייחסים לפצועים

in the context of this topic.

בהקשר זה.

This is where we conceive of rape and casualties

אנחנו מתייחסים לאונס ולפצועים

as inevitabilities.

כדברים בלתי נמנעים.

Eighty percent of refugees around the world

80 אחוז של הפליטים ברחבי העולם

are women and children. Oh.

הם נשים וילדים. אהה.

Ninety percent of modern war casualties

90 אחוז של הפצועים במלחמה מודרנית

are civilians.

הם אזרחים --

Seventy-five percent of them are women and children.

75 אחוז מהם נשים וילדים.

How interesting.

כמה מעניין.

Oh, half a million women in Rwanda

חצי מיליון נשים ברואנדה

get raped in 100 days.

נאנסות במאה ימים.

Or, as we speak now,

בעוד אנו מדברים,

hundreds of thousands of Congolese women

מאות אלפי נשים בקונגו

are getting raped and mutilated.

נאנסות ומושחתות.

How interesting.

כמה מעניין.

These just become numbers that we refer to.

מקרים אלה נהיים מספרים.

The front of wars

החזית של המלחמה

is increasingly non-human eyes

נהיתה יותר ויותר עיניים לא אנושיות

peering down on our perceived enemies

אשר בוהות באויבינו לכאורה

from space,

מהחלל,

guiding missiles toward unseen targets,

ומנחות טילים למטרות בלתי נראות,

while the human conduct

ובני אדם מנהלים

of the orchestra of media relations

את תזמורת יחסי התקשורת

in the event that this particular drone attack

במקרה שבפגיעה על ידי מזל"ט

hits a villager

נפגע תושב כפר

instead of an extremist.

במקום מחבל.

It is a chess game.

זה משחק של שחמט.

You learn to play an international relations school

לומדים לשחק בבי"ס ליחסים בינלאומיים

on your way out and up

בדרך שלך החוצה ומעלה

to national and international leadership.

למנהיגות לאומית ובינלאומית.

Checkmate.

שחמט.

We are missing

אנו מפספסים

a completely other side of wars.

פן אחר לגמרי של המלחמה.

We are missing my mother's story,

אנו מפספסים את הסיפור של אמי,

who made sure with every siren, with every raid,

אשר דאגה שבכל צפירה, בכל התקפה,

with every cut off-of electricity,

בכל הפסקת חשמל,

she played puppet shows for my brothers and I,

להציג לי ולאחי הצגת בובות,

so we would not be scared

כדי שלא נפחד

of the sounds of explosions.

מהרעש של הפיצוצים.

We are missing the story of Fareeda,

אנו מפספסים את סיפורה של פארידה,

a music teacher,

מורה למוזיקה,

a piano teacher, in Sarajevo,

מורה לפסנתר מסרייבו

who made sure

שדאגה

that she kept the music school open

לקיים את בית הספר למוזיקה

every single day

כל יום

in the four years of besiege in Sarajevo

בארבע שנות מצור על סרייבו

and walked to that school,

והלכה לבית הספר ברגל

despite the snipers shooting

למרות ירי הצלפים

at that school and at her,

על בית הספר ועליה

and kept the piano, the violin, the cello

וקיימה שיעורי פסנתר, כינור, וצ'לו

playing the whole duration of the war,

במהלך כל המלחמה,

with students wearing their gloves and hats and coats.

כאשר הסטודנטים לבשו כפפות וכובעים ומעילים.

That was her fight.

זה היה הקרב שלה.

That was her resistance.

זו היתה ההתנגדות שלה.

We are missing the story of Nehia,

אנו מפספסים את סיפורה של נאהיה,

a Palestinian woman in Gaza

אישה פלשתינאית בעזה

who, the minute there was a cease-fire in the last year's war,

אשר ברגע שהפסיקה האש במלחמה של אשתקד,

she left out of home,

עזבה את הבית,

collected all the flour

אספה את כל הקמח

and baked as much bread for every neighbor to have,

ואפתה כל הלחם שיכלה בשביל כל השכנים,

in case there is no cease-fire the day after.

במקרה שלמחרת לא תתקיים הפסקת האש.

We are missing

אנו מפספסים

the stories of Violet,

את סיפוריה של ויולט

who, despite surviving genocide in the church massacre,

אשר, למרות ששרדה רצח עם בטבח שבכנסיה,

she kept on going on,

המשיכה בדרכה,

burying bodies, cleaning homes, cleaning the streets.

קברה מתים, ניקתה בתים, ניקתה רחובות.

We are missing stories of women

אנו מפספסים סיפורי נשים

who are literally keeping life going

שהמשיכו לקיים את החיים

in the midst of wars.

במהלך מלחמות.

Do you know --

האם אתם יודעים --

do you know that people fall in love in war

שבמהלך מלחמות אנשים מתאהבים

and go to school

והולכים לבית הספר

and go to factories and hospitals

והולכים למפעלים ולבתי חולים

and get divorced and go dancing and go playing

ומתגרשים והולכים לרקוד ולשחק

and live life going?

וממשיכים לקיים את החיים?

And the ones who are keeping that life

ואלה שממשיכים לקיים חיים

are women.

הם נשים.

There are two sides of war.

יש שני פנים למלחמה.

There is a side that fights,

יש את הפן של לוחמה,

and there is a side that keeps the schools

והפן של להמשיך ולקיים את בתי הספר

and the factories and the hospitals open.

והמפעלים ובתי החולים.

There is a side that is focused on winning battles,

יש פן שמתמקד בניצחון בקרב,

and there is a side that is focused

ויש פן שמתמקד

on winning life.

בניצחון של החיים.

There is a side that leads the front-line discussion,

יש פן שמנהל את דיון החזית,

and there is a side

ויש פן

that leads the back-line discussion.

שמנהל את דיון העורף.

There is a side that thinks

יש פן שחושב

that peace is the end of fighting,

שהשלום הוא הפסקת הלחימה,

and there is a side that thinks

ויש פן שחושב

that peace is the arrival

שהשלום הוא חזרה

of schools and jobs.

לבית ספר ועבודה.

There is a side

יש פן

that is led by men,

אותו מובילים גברים,

and there is a side

ויש פן

that is led by women.

אותו מובילות נשים.

And in order for us to understand

וכדי שנבין,

how do we build lasting peace,

איך לבנות שלום מתמשך,

we must understand war and peace

אנו חייבים להבין מלחמה ושלום

from both sides.

משני הפנים.

We must have a full picture

אנו חייבים להבחין בכל התמונה

of what that means.

של הדבר.

In order for us to understand

כדי שאנו נבין

what actually peace means,

מהו השלום

we need to understand,

אנו חייבים להבין,

as one Sudanese woman once told me,

כפי שאישה סודנית פעם אמרה לי,

"Peace is the fact that my toenails

"השלום הוא העובדה שציפורני רגליי

are growing back again."

חוזרים לגדול."

She grew up in Sudan, in Southern Sudan,

היא גדלה בדרום סודן

for 20 years of war,

במהלך עשרים שנות מלחמה,

where it killed one million people

אשר הרגה מיליון בני אדם

and displaced five million refugees.

והוציאה לגלות חמישה מיליון פליטים.

Many women were taken as slaves

נשים רבות שועבדו

by rebels and soldiers,

על ידי מורדים וחיילים,

as sexual slaves who were forced also

כעבדי מין אשר הוכרחו גם

to carry the ammunition and the water

לסחוב את התחמושת והמים

and the food for the soldiers.

והאוכל בשביל החיילים.

So that woman walked for 20 years,

אז האישה הזאת צעדה עשרים שנה,

so she would not be kidnapped again.

כדי שלא יחטפו אותה שוב.

And only when there was some sort of peace,

ורק כאשר היה שלום כלשהו,

her toenails grew back again.

גדלו לה חזרה ציפורני הרגל.

We need to understand peace

אנו חייבים להבין את השלום

from a toenail's perspective.

מנקודת מבט של ציפורני רגל.

We need to understand

אנו חייבים להבין

that we cannot actually have negotiations

כי אסור לנו לנהל משא ומתן

of ending of wars or peace

להפסקת מלחמות או לשלום

without fully including women

מבלי שנשים ישבו

at the negotiating table.

בשולחן המשא ומתן.

I find it amazing

אני נדהמת

that the only group of people

שהקבוצה היחידה

who are not fighting and not killing

אשר אינה נלחמת והורגת

and not pillaging and not burning and not raping,

ואינה מבזה ושורפת ואונסת.

and the group of people who are mostly --

והקבוצה אשר לרוב --

though not exclusively --

אך לא בבלעדיות --

who are keeping life going in the midst of war,

מקיימת את החיים במהלך המלחמה,

are not included in the negotiating table.

אינה כלולה בשולחן המשא ומתן.

And I do argue that women lead the back-line discussion,

ואני כן טוענת כי הנשים מובילות את דיון העורף,

but there are also men

אך יש גם גברים אשר

who are excluded from that discussion.

אינם כלולים בדיון הזה.

The doctors who are not fighting,

הרופאים אשר אינם נלחמים,

the artists, the students, the men who refuse to pick up the guns,

האמנים, הסטודנטים, הגברים אשר מסרבים להרים נשק,

they are, too, excluded

גם הם אינם כלולים

from the negotiating tables.

בשולחן המשא ומתן.

There is no way we can talk about a lasting peace,

אין סיכוי לדבר על שלום מתמשך,

building of democracy, sustainable economies,

בניית דמוקרטיה, כלכלה בת קיימא,

any kind of stabilities,

יציבות מכל סוג שהוא

if we do not fully include women

אם נשים לא כלולות באופן מלא

at the negotiating table.

בשולחן המשא ומתן.

Not one, but 50 percent.

לא אחת, אלא חמישים אחוז.

There is no way we can talk about the building of stability

אין סיכוי לדבר על בניית יציבות

if we don't start investing

אם אנו לא מתחילים להשקיע

in women and girls.

בנשים ובבנות.

Did you know

האם ידעתם

that one year

כי שנה אחת

of the world's military spending

של הוצאות העולם בתחום הנשק

equals 700 years

שווה לשבע מאות שנים

of the U.N. budget

של תקציב האו"מ

and equals 2,928 years

ול-2,928 שנים

of the U.N. budget allocated for women?

של תקציב האו"מ המוקצב לנושאי נשים?

If we just reverse

אם אנחנו רק נהפוך

that distribution of funds,

את חלוקת הכספים הזאת,

perhaps we could have

אולי יהיה לנו

a better lasting peace in this world.

שלום מתמשך בעולם.

And last, but not least,

ואחרון חביב,

we need to invest in peace and women,

אנו חייבים להשקיע בשלום ובנשים,

not only because it is the right thing to do,

לא רק משום שזה

not only because it is the right thing to do,

הדבר הנכון לעשות,

for all of us to build sustainable and lasting peace today,

כדי שנבנה שלום מתמשך,

but it is for the future.

אלא גם בשביל העתיד.

A Congolese woman,

אישה מקונגו,

who was telling me about

סיפרה לי על

how her children saw their father killed in front of them

הילדים שלה אשר ראו במו עיניהם את רצח אביהם,

and saw her raped in front of them

וראו אותה נאנסת

and mutilated in front of them,

ונפגעת,

and her children saw their nine-year-old sibling

וראו את אחיהם בן התשע

killed in front of them,

נרצח מול עיניהם,

how they're doing okay right now.

והם מסתדרים עכשיו.

She got into Women for Women International's program.

היא נכנסה לתוכנית של "נשים בעד נשים בינלאומי".

She got a support network.

קיבלה רשת תמיכה.

She learned about her rights.

למדה על זכויותיה.

We taught her vocational and business skills. We helped her get a job.

לימדנו אותה כישורים מקצועיים ועסקיים. עזרנו לה למצוא עבודה.

She was earning 450 dollars. She was doing okay.

היא הכניסה $450. היא הסתדרה.

She was sending them to school. Have a new home.

היא שלחה אותם לבית הספר - יש להם בית חדש.

She said, "But what I worry about the most

היא אמרה, "מה שהכי מטריד אותי

is not any of that.

זה לא זה.

I worry that my children

אני דואגת שלילדים שלי

have hate in their hearts,

תהיה שנאה בליבם.

and when they want to grow up, they want to fight again

וכשהם יגדלו, הם ירצו שוב להלחם

the killers of their father and their brother."

נגד הרוצחים של אביהם ואחיהם."

We need to invest in women,

אנו חייבים להשקיע בנשים,

because that's our only chance

כי זה הסיכוי היחידי שיש לנו

to ensure that there is no more war

להבטיח כי לא יהיו יותר מלחמות

in the future.

בעתיד.

That mother has a better chance to heal her children

לאמא הזאת סיכוי יותר טוב לרפא את ילדיה

than any peace agreement can do.

מאשר כל הסכם שלום.

Are there good news? Of course, there are good news. There are lots of good news.

האם יש חדשות טובות? כמובן שכן. הרבה.

To start with, these women that I told you about

ראשית, יש את הנשים האלו עליהן דיברנו

are dancing and singing every single day,

אשר רוקדות ושרות כל יום,

and if they can,

ואם הן יכולות לרקוד,

who are we not to dance?

מי אנחנו שלא נרקוד?

That girl that I told you about

הבחורה שעליה דיברתי

ended up starting Women for Women International Group

יזמה את קבוצת "נשים בעד נשים בינלאומי"

that impacted one million people, sent 80 million dollars,

אשר השפיעה על מיליון בני אדם, שלחה שמונים מיליון דולר

and I started this from zero,

ואני יזמתי את זה מאפס.

nothing, nada, [unclear].

שום דבר, כלום.

(Laughter)

...

They are women who are standing on their feet

יש נשים שעומדות על רגליהן

in spite of their circumstances,

למרות הנסיבות,

not because of it.

לא בגללן.

Think of how the world can be a much better place

תחשבו כמה העולם יכול להיות יותר טוב

if, for a change,

אם, למען השינוי,

we have a better equality,

יהיה יותר שוויון,

we have equality,

יהיה שוויון,

we have a representation

יהיה ייצוג

and we understand war,

ונבין את המלחמה,

both from the front-line

גם מהחזית

and the back-line discussion.

וגם מהעורף.

Rumi, a 13th-century Sufi poet,

רומי, משורר סופי מהמאה ה-13

says, "Out beyond the worlds

אומר, "שם מעבר לעולמות

of right-doings and wrong-doings,

של מעשים טובים ומעשים רעים,

there is a field.

יש שדה.

I will meet you there.

אפגוש אותך שם.

When the soul lies down in that grass,

כאשר הנשמה שוכבת שם בדשא,

the world is too full

העולם מלא מדי

to talk about.

בשביל לדבר עליו.

Ideas, language,

רעיונות, שפה,

even the phrase 'each other'

אפילו הביטוי "זה לזה"

no longer makes any sense."

כבר לא הגיוני."

I humbly add -- humbly add --

אני מוסיפה בצניעות -

that out beyond

כי שם מעבר

the worlds of war and peace,

לעולמות של מלחמה ושלום,

there is a field,

יש שדה,

and there are many women and men

ושם נשים וגברים רבים

[who] are meeting there.

נפגשים.

Let us make this field a much bigger place.

בוא נגדיל את השדה הזה.

Let us all meet in that field.

וניפגש כולנו בשדה הזה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)