Khalida Brohi: How I work to protect women from honor killings

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

While preparing for my talk

בזמן שהתכוננתי להרצאה שלי

I was reflecting on my life and trying to figure out

חשבתי על החיים שלי וניסיתי להבין

where exactly was that moment when my journey began.

איפה בדיוק היה הרגע שהמסע שלי החל.

A long time passed by, and I simply couldn't figure out

הרבה זמן עבר, ואני פשוט לא הייתי יכולה להזכר

the beginning or the middle or the end of my story.

בהתחלה באמצע ובסוף של הסיפור שלי.

I always used to think that my beginning

תמיד חשבתי שההתחלה שלי

was one afternoon in my community when my mother had told me

היתה אחר צהריים אחד בקהילה כשאימי אמרה לי

that I had escaped three arranged marriages by the time I was two.

שהתחמקתי משלושה נישואים מאורגנים עד גיל שנתיים.

Or one evening when electricity had failed for eight hours in our community,

או ערב אחד כשהחשמל הפסיק לשמונה שעות בקהילה שלי,

and my dad sat, surrounded by all of us,

ואבי ישב, מוקף בכולנו,

telling us stories of when he was a little kid struggling to go to school

וסיפר לנו סיפורים מהזמן בו היה ילד ונאבק ללכת לבית הספר

while his father, who was a farmer, wanted him to work in the fields with him.

בעוד אביו, שהיה חקלאי, רצה שהוא יעבוד בשדות איתו.

Or that dark night when I was 16

או הלילה האפל ההוא כשהיתי בת 16

when three little kids had come to me and they whispered in my ear

כששלושה ילדים קטנים באו אלי ולחשו באוזני

that my friend was murdered in something called the honor killings.

שחברתי נרצחה במשהו שנקרא רצח כבוד.

But then I realized that,

אבל אז הבנתי,

as much as I know that these moments have contributed on my journey,

שככל שאני יודעת שהרגעים האלה תרמו למסע שלי,

they have influenced my journey

הם השפיעו על המסע שלי

but they have not been the beginning of it,

אבל הם לא היו ההתחלה שלו,

but the true beginning of my journey was in front of a mud house

אך ההתחלה האמיתית של המסע שלי היתה מול בית בוץ

in upper Sindh of Pakistan,

בסינד העליון של פקיסטן,

where my father held the hand of my 14-year-old mother

שם אבי החזיק את ידה של אימי בת ה 14

and they decided to walk out of the village

והם החליטו לצאת מהכפר

to go to a town where they could send their kids to school.

ללכת לעיר בה הם יוכלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר.

In a way, I feel like my life

בדרך מסויימת, אני מרגישה כאילו חיי

is kind of a result of some wise choices and decisions they've made.

הם סוג של תוצאה של כמה החלטות ובחירות חכמות שהם עשו.

And just like that, another of their decisions

וממש ככה, החלטה נוספת שלהם

was to keep me and my siblings connected to our roots.

היתה לשמור עלי ועל אחי מחוברים לשורשים שלנו.

While we were living in a community I fondly remember as called Ribabad,

כשחיינו בקהילה שאני זוכרת בחיבה שנקראה ריבבד,

which means community of the poor,

שמשמעו קהילת העניים,

my dad made sure that we also had a house in our rural homeland.

אבי דאג שגם לנו יהיה בית במולדתנו הכפרית.

I come from an indigenous tribe in the mountains of Balochistan

אני מגיעה משבט ילידי בהרי בלוכיסטן

called Brahui.

שנקרא ברהוי.

Brahui, or Brohi, means mountain dweller, and it is also my language.

ברהוי או ברוהי, משמעו שוכן הרים, וזו גם השפה שלי.

Thanks to my father's very strict rules about connecting to our customs,

תודות לחוקים המאוד קשוחים של אבי בנוגע לקשר למנהגים שלנו,

I had to live a beautiful life of songs, cultures, traditions, stories, mountains,

הייתי חייבת לחיות חיים יפיפיים של שירים, תרבות, מסורות, סיפורים, הרים,

and a lot of sheep.

והרבה כבשים.

But then, living in two extremes

אבל אז, כשחייתי בשני קיצונים

between the traditions of my culture, of my village,

בין המסורות של התרבות שלי, של הכפר שלי,

and then modern education in my school wasn't easy.

והחינוך המודרני בזמנו בבית הספר שלי זה לא היה קל.

I was aware that I was the only girl who got to have such freedom,

הייתי מודעת שהייתי הילדה היחידה שהיתה לה חירות כזו,

and I was guilty of it.

והייתי אשמה בזה.

While going to school in Karachi and Hyderabad,

בעודי הולכת לבית הספר בקראצ'י והידרבאד,

a lot of my cousins and childhood friends were getting married off,

הרבה מבנות הדודות שלי וחברות ילדות התחתנו,

some to older men, some in exchange,

כמה עם גברים מבוגרים, כמה בחילופין,

some even as second wives.

כמה אפילו כנשים שניות.

I got to see the beautiful tradition and its magic fade in front of me

ראיתי את המסורת היפיפיה ואת הקסם שלה נמוג מולי

when I saw that the birth of a girl child was celebrated with sadness,

כשראיתי שלידה של ילדה לוותה בצער,

when women were told to have patience as their main virtue.

כשנאמר לנשים שהתכונה העיקרית שלהן צריכה להיות סבלנות.

Up until I was 16,

עד שהייתי בת 16,

I healed my sadness by crying,

ריפאתי את הצער שלי בבכי,

mostly at nights when everyone would sleep

בעיקר בלילות כשכולם ישנו

and I would sob in my pillow,

והייתי מתייפחת בכרית,

until that one night when I found out my friend was killed

עד הלילה ההוא כשגיליתי שחברתי נרצחה

in the name of honor.

לשם הכבוד.

Honor killings is a custom

הרג לשם כבוד הוא מנהג

where men and women are suspected of having relationships

בו גברים ונשים שנחשדים ביחסים

before or outside of the marriage,

לפני או מחוץ לנישואים,

and they're killed by their family for it.

והם נרצחים של ידי המשפחה שלהם בשל כך.

Usually the killer is the brother or father or the uncle in the family.

בדרך כלל הרוצח הוא האח או האב או הדוד במשפחה.

The U.N. reports there are about 1,000 honor murders every year in Pakistan,

האו"ם מדווח שיש בערך 1,000 רציחות לשם כבוד כל שנה בפקיסטן,

and these are only the reported cases.

ואלו רק המקרים המדווחים.

A custom that kills did not make any sense to me,

מנהג שהורג לא היה הגיוני בעיניי,

and I knew I had to do something about it this time.

וידעתי שאני חייבת לעשות משהו באותו הזמן.

I was not going to cry myself to sleep.

לא עמדתי לבכות עד שארדם.

I was going to do something, anything, to stop it.

עמדתי לעשות משהו, כל דבר, כדי לעצור את זה.

I was 16 -- I started writing poetry

הייתי בת 16 -- התחלתי לכתוב שירה

and going door to door telling everybody about honor killings

וללכת מדלת לדלת ולספר לאנשים על רצח לשם כבוד

and why it happens, why it should be stopped,

ולמה זה קורה, לא זה צריך להפסיק,

and raising awareness about it

והעלאת מודעות לזה

until I actually found a much, much better way to handle this issue.

עד שלמעשה מצאתי דרך הרבה הרבה יותר טובה לטפל בנושא.

In those days, we were living in a very small, one-roomed house in Karachi.

בימים ההם, חיינו בבית ממש קטן עם חדר אחד בקראצ'י.

Every year, during the monsoon seasons, our house would flood up with water --

כל שנה, במהלך עונת המונסון, הבית שלנו היה מוצף במים --

rainwater and sewage --

מים גשם וביוב --

and my mom and dad would be taking the water out.

ואימי ואבי היו מוציאים את המים החוצה.

In those days, my dad brought home a huge machine, a computer.

בימים ההם, אבי הביא הביתה מכונה עצומה, מחשב.

It was so big it looked as if it was going to take up half of the only room we had,

הוא היה כל כך גדול שהוא נראה כאילו הוא יתפוס חצי מהחדר היחיד שהיה לנו.

and had so many pieces and wires that needed to be connected.

והיו לו כל כך הרבה חלקים וחוטים שהיו צריכים להיות מחוברים.

But it was still the most exciting thing

אבל זה עדיין היה אחד הדברים הכי מרגשים

that has ever happened to me and my sisters.

שאי פעם קרו לי ולאחיותי.

My oldest brother Ali got to be in charge of taking care of the computer,

אחי הגדול ביותר עלי זכה להיות ממונה על טיפול במחשב,

and all of us were given 10 to 15 minutes every day to use it.

וכולנו קיבלנו בין 10 ל 15 דקות ביום להשתמש בו.

Being the oldest of eight kids,

בהיותו הגדולה מתוך שמונה ילדים,

I got to use it the last,

זכיתי להשתמש בו אחרונה,

and that was after I had washed the dishes,

וזה היה אחרי שרחצתי את הכלים,

cleaned the house, made dinner with my mom,

ניקיתי את הבית, הכנתי ארוחת ערב עם אימי,

and put blankets on the floor for everyone to sleep,

ושמתי שמיכות על הרצפה לשינה של כולם,

and after that, I would run to the computer,

ואחרי זה, הייתי רצה למחשב,

connect it to the Internet,

מתחברת לאינטרנט,

and have pure joy and wonder for 10 to 15 minutes.

וזוכה באושר טהור ל 10 עד 15 דקות.

In those days, I had discovered a website called Joogle.

באותם ימים, גיליתי אתר שנקרא ג'וגל.

[Google] (Laughter)

(גוגל)(צחוק)

In my frantic wish to do something about this custom,

בניסיון הנואש שלי לעשות משהו בנוגע למנהג הזה,

I made use of Google and discovered Facebook,

הייתי משתמשת בגוגל וגיליתי את פייסבוק,

a website where people can connect to anyone around the world,

אתר בו אנשים יכולים להתחבר לכל אחד מסביב לעולם,

and so, from my very tiny, cement-roofed room in Karachi,

וכך, מחדרי בעל תקרת הבטון הזעיר בקראצ'י,

I connected with people in the U.K., the U.S., Australia and Canada,

התחברתי עם אנשים באנגליה, בארצות הברית, באוסטרליה ובקנדה,

and created a campaign called

ויצרתי קמפיין שנקרא

WAKE UP Campaign against Honor Killings.

קמפיין התעוררו נגד רצח לשם כבוד.

It became enormous in just a few months.

הוא הפך לענק תוך כמה חודשים בודדים.

I got a lot of support from all around the world.

קיבלתי הרבה תמיכה מכל רחבי העולם.

Media was connecting to us.

המדיה התקשרה אלינו.

A lot of people were reaching out trying to raise awareness with us.

הרבה אנשים פנו וניסו להעלות מודעות איתנו.

It became so big that it went from online to the streets of my hometown,

זה הפך לכל כך גדול שהלכתי מהרשת לרחובות עירי,

where we would do rallies and strikes

שם היינו עושים עצרות ושביתות

trying to change the policies in Pakistan for women's support.

בנסיון לשנות את המדיניות בפקיסטן לתמוך בנשים.

And while I thought everything was perfect,

ובעוד שחשבתי שהכל היה מושלם,

my team -- which was basically my friends and neighbors at that time --

הצוות שלי -- שהיה בעיקרון החברים שלי ושכנים באותו זמן --

thought everything was going so well,

חשב שהכל הולך כל כך טוב,

we had no idea a big opposition was coming to us.

לא היה לנו מושג שאופוזיציה גדולה התקרבה אלינו.

My community stood up against us,

הקהילה שלי עמדה מולנו,

saying we were spreading un-Islamic behavior.

ואמרה שאנחנו מפיצים התנהגות לא איסלמית.

We were challenging centuries-old customs in those communities.

איתגרנו מנהגים בני מאות שנים בקהילות האלו.

I remember my father receiving anonymous letters

אני זוכרת את אבי מקבל מכתבים אנונימיים

saying, "Your daughter is spreading Western culture

שאומרים, "הבת שלך מפיצה תרבות מערבית

in the honorable societies."

בקהילות מכובדות."

Our car was stoned at one point.

המכונית שלנו נרגמה באבנים בנקודה מסויימת.

One day I went to the office and found our metal signboard

יום אחד הלכתי למשרד ומצאתי את השלט המתכתי שלנו

wrinkled and broken as if a lot of people had been hitting it with something heavy.

מקומט ושבור כאילו הרבה אנשים חבטו בו עם משהו כבד.

Things got so bad that I had to hide myself in many ways.

הדברים נעשו כל כך קשים שהייתי צריכה להסתיר את עצמי בדרכים רבות.

I would put up the windows of the car,

הייתי מרימה את החלונות במכונית,

veil my face, not speak while I was in public,

שמה כיסוי פנים, לא מדברת בציבור,

but eventually situations got worse when my life was threatened,

אבל בסופו של דבר המצבים נעשו כל כך גרועים כשאיימו על חיי אבי,

and I had to leave, back to Karachi, and our actions stopped.

והייתי חייבת לעזוב, חזרה לקראצי', והפעולות שלנו נפסקו.

Back in Karachi, as an 18-year-old,

חזרה בקראצי', כבת 18,

I thought this was the biggest failure of my entire life.

חשבתי שזה הכישלון הגדול בחיי.

I was devastated.

הייתי הרוסה.

As a teenager, I was blaming myself for everything that happened.

כבת עשרה, האשמתי את עצמי בכל מה שקרה.

And it turns out, when we started reflecting,

ומסתבר, כשהתחלנו לחשוב על זה,

we did realize that it was actually me and my team's fault.

הבנו שזה היה למעשה אשמתי ואשמת הצוות שלי.

There were two big reasons why our campaign had failed big time.

היו שתי סיבות עיקריות מדוע הקמפיין שלנו נכשל בגדול.

One of those, the first reason,

אחת מהן, הראשונה,

is we were standing against core values of people.

היא שעמדנו מול ערכים יסודיים של אנשים.

We were saying no to something that was very important to them,

אמרנו לא למשהו שהיה מאוד חשוב להם,

challenging their code of honor,

איתגרנו את קוד הכבוד שלהם,

and hurting them deeply in the process.

ופגענו בהם עמוקות בתהליך.

And number two, which was very important for me to learn,

ומספר שתיים, שהיה מאוד חשוב לי ללמוד,

and amazing, and surprising for me to learn,

ומדהים, ומפתיע, בשבילי ללמוד,

was that we were not including the true heroes

היה שלא כללנו את הגיבורים האמיתיים

who should be fighting for themselves.

שהיו צריכים להלחם בשביל עצמם.

The women in the villages had no idea we were fighting for them in the streets.

לנשים בכפרים לא היה מושג שנלמנו עבורן ברחובות.

Every time I would go back,

כל פעם הייתי חוזרת,

I would find my cousins and friends with scarves on their faces,

ומוצאת את בנות הדודים שלי וחברות עם צעיפים על פניהן.

and I would ask, "What happened?"

והייתי שואלת, "מה קרה?"

And they'd be like, "Our husbands beat us."

והן היו כאילו, "הבעלים שלנו היכו אותנו."

But we are working in the streets for you!

אבל אנחנו עובדים ברחובות בשבילכן!

We are changing the policies.

אנחנו משנים את המדיניות.

How is that not impacting their life?

איך זה לא משפיע על חייכן?

So then we found out something which was very amazing for us.

אז גילינו משהו שהיה מדהים בשבילנו.

The policies of a country

המדיניות של מדינה

do not necessarily always affect the tribal and rural communities.

לא בהכרח תמיד משפיעה על הקהילות השבטיות והכפריות.

It was devastating -- like, oh, we can't actually do something about this?

זה היה הורס --- כאילו, או, אנחנו למעשה לא יכולים לעשות כלום בנוגע לזה?

And we found out there's a huge gap

וגילינו שיש פער עצום

when it comes to official policies and the real truth on the ground.

כשזה מגיע למדיניות רשמית והאמת על הקרקע.

So this time, we were like, we are going to do something different.

אז הפעם, היינו כאילו, אנחנו נעשה משהו שונה.

We are going to use strategy,

אנחנו נשתמש באסטרטגיה,

and we are going to go back and apologize.

ואנחנו נחזור ונתנצל.

Yes, apologize.

כן, נתנצל.

We went back to the communities

חזרנו לקהילות

and we said we are very ashamed of what we did.

ואמרנו שאנחנו מאוד מתביישים במה שעשינו.

We are here to apologize, and in fact, we are here to make it up to you.

אנחנו פה כדי להתנצל, ולמעשה, אנחנו פה כדי לפצות אתכם.

How do we do that?

איך עשינו את זה?

We are going to promote three of your main cultures.

אנחנו נקדם שלוש מהתרבויות העיקריות שלכם.

We know that it's music, language, and embroidery.

אנחנו יודעים שזה מוזיקה, שפה, ורקמה.

Nobody believed us.

אף אחד לא האמין לנו.

Nobody wanted to work with us.

אף אחד לא רצה לעבוד איתנו.

It took a lot of convincing and discussions with these communities

זה לקח הרבה שכנועים ודיונים עם הקהילות האלה

until they agreed that we are going to promote their language

עד שהן הסכימו שנקדם את השפה שלהן

by making a booklet of their stories, fables and old tales in the tribe,

על ידי יצירת ספרון של הסיפורים שלהם, מעשיות וסיפורים עתיקים בשבט,

and we would promote their music

ונקדם את המוזיקה שלהם

by making a CD of the songs from the tribe, and some drumbeating.

ביצירת דיסק של שירים מהשבט, ותיפוף.

And the third, which was my favorite,

והשלישי, שהיה האהוב עלי,

was we would promote their embroidery by making a center in the village

היה שנקדם את הרקמה שלהם על ידי הקמת מרכז בכפר

where women would come every day to make embroidery.

אליו נשים יוכלו לבוא כל יום לרקום.

And so it began.

וכך זה התחיל.

We worked with one village, and we started our first center.

עבדנו עם כפר אחד, והתחלנו את המרכז הראשון.

It was a beautiful day.

זה היה יום נפלא.

We started the center.

התחלנו את המרכז.

Women were coming to make embroidery,

נשים באו לרקום,

and going through a life-changing process of education,

ועברו תהליך משנה חיים של חינוך,

learning about their rights, what Islam says about their rights,

למידה על הזכויות שלהן, מה האיסלאם אומר על הזכויות שלהן,

and enterprise development, how they can create money,

ופיתוח עיסקי, איך הן יכולות לעשות כסף,

and then how they can create money from money,

ואז איך איך יכולות ליצור כסף מכסף,

how they can fight the customs that have been destroying their lives

איל הן יכולות להלחם במנהגים שהרסו את חייהן

from so many centuries,

כל כך הרבה מאות שנים,

because in Islam, in reality,

מפני שבאסלאם, במציאות,

women are supposed to be shoulder to shoulder with men.

נשים אמורות להיות כתף אל כתף עם הגברים.

Women have so much status that we have not been hearing,

לנשים יש כל כך הרבה סטטוס שלא שמענו עליו,

that they have not been hearing,

שהן לא שמעו עליו,

and we needed to tell them that they need to know

ואנחנו צריכים להגיד להן שהן צריכות לדעת

where their rights are and how to take them by themselves,

איפה הזכויות שלהן ואיך לקחת אותן בעצמן,

because they can do it and we can't.

מפני שהן יכולות לעשות את זה ואנחנו לא.

So this was the model which actually came out -- very amazing.

אז זה היה המודל בו למעשה יצאנו -- ממש מדהים.

Through embroidery we were promoting their traditions.

דרך רקמה קידמנו את המסורות שלהם.

We went into the village. We would mobilize the community.

נכנסנו לכפר. הנענו את הקהילה.

We would make a center inside where 30 women will come

היינו מקימים מרכז בו 30 נשים הגיעו

for six months to learn about value addition of traditional embroidery,

במשך שישה חודשים ללמוד על הוספת ערך לרקמה מסורתית,

enterprise development, life skills and basic education,

פיתוח עסקי, כישורי חיים וחינוך בסיסי,

and about their rights and how to say no to those customs

ובנוגע לזכויות שלהן ואיך להגיד לא למנהגים האלה

and how to stand as leaders for themselves and the society.

ואיך לעמוד כמנהיגים לעצמן והחברה.

After six months, we would connect these women to loans and to markets

אחרי שישה חודשים, היינו מחברים את הנשים האלו להלוואות ולשווקים

where they can become local entrepreneurs in their communities.

שם הן יכלו להפוך ליזמיות מקומיות בקהילות שלהן.

We soon called this project Sughar.

במהרה קראנו לפרוייקט הזה סוגהאר.

Sughar is a local word used in many, many languages in Pakistan.

סוגהאר היא מילה מקומית בשימוש של הרבה הרבה שפות בפקיסטן.

It means skilled and confident women.

משמעה נשים מיומנות ובטוחות.

I truly believe, to create women leaders, there's only one thing you have to do:

אני באמת מאמינה, כדי ליצור נשים מובילות, יש רק דבר אחד שצריך לעשות:

Just let them know that they have what it takes to be a leader.

פשוט תנו להן לדעת שיש להן מה שדרוש להנהיג.

These women you see here,

הנשים האלה שאתם רואים פה,

they have strong skills and potential to be leaders.

יש להן כישורים חזקים ופוטנציאל להיות מנהיגות.

All we had to do was remove the barriers that surrounded them,

כל מה שהיינו צריכים לעשות היה להסיר את המחסומים שמקיפים אותן,

and that's what we decided to do.

וזה מה שהחלטנו לעשות.

But then while we were thinking everything was going well,

אבל אז בעודנו חושבים שהכל מתנהל כשורה,

once again everything was fantastic,

שוב הכל היה פנטסטי,

we found our next setback:

מצאנו את הנסיגה הבאה שלנו:

A lot of men started seeing the visible changes in their wife.

הרבה גברים התחילו לראות את השינוי הנראה בנשים שלהם.

She's speaking more, she's making decisions --

היא מדברת יותר, היא עושה החלטות --

oh my gosh, she's handling everything in the house.

איו אלוהים, היא מטפלת בהכל בבית.

They stopped them from coming to the centers,

הם מנעו מהן להגיע למרכזים,

and this time, we were like, okay, time for strategy two.

והפעם, היינו כאילו, אוקיי, זמן לאסטרטגיה שנייה.

We went to the fashion industry in Pakistan

הלכנו לתעשית האופנה הפקיסטנית

and decided to do research about what happens there.

והחלטנו לעשות מחקר על מה שקורה שם.

Turns out the fashion industry in Pakistan is very strong and growing day by day,

מסתבר שתעשיית האופנה בפקיסטן היא מאוד חזקה וגדלה מיום ליום,

but there is less contribution from the tribal areas

אבל יש פחות תרומה מהאזורים השבטיים

and to the tribal areas, especially women.

ולאזורים השבטיים, בעיקר נשים.

So we decided to launch our first ever tribal women's very own fashion brand,

אז החלטנו להשיק את מותג האופנה השבטי הנשי הראשון אי פעם,

which is now called Nomads.

שנקרא עכשיו נומאדס.

And so women started earning more,

וכך נשים התחילו להרוויח יותר,

they started contributing more financially to the house,

הן התחילו לתרום יותר פיננסית לבית,

and men had to think again before saying no to them

והגברים היו צריכים לחשוב שוב לפני שאמרו להן לא

when they were coming to the centers.

כשהן הלכו למרכזים,

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you, thank you.

תודה לכם, תודה לכם.

In 2013, we launched our first Sughar Hub instead of a center.

ב 2013, השקנו את מוקד סוגהאר הראשון במקום מרכז.

We partnered with TripAdvisor

שיתפנו פעולה עם טריפ אדוויזור

and created a cement hall in the middle of a village

ויצרנו אולם בטון במרכז הכפר

and invited so many other organizations to work over there.

והזמנו כל כך הרבה ארגונים אחרים לעבוד שם.

We created this platform for the nonprofits

יצרנו את הפלטפורמה הזו לארגונים ללא מטרות רווח

so they can touch and work on the other issues

כך שיוכלו לנגוע ולעבוד על נושאים אחרים

that Sughar is not working on,

שסוגהאר לא עובד עליהם,

which would be an easy place for them to give trainings,

מה שהיה מקום מאוד פשוט בשבילם לתת הדרכות,

use it as a farmer school, even as a marketplace,

להשמתש בו כבית ספר לאיכרים, אפילו כמקום מסחר,

and anything they want to use it for,

ולכל מה שהם רצו להשתמש בו,

and they have been doing really amazingly.

והם עשו זאת בצורה ממש מדהימה.

And so far, we have been able to support 900 women

ועד כה, היינו מסוגלים לתמוך ב 900 נשים

in 24 villages around Pakistan.

ב 24 כפרים בכל רחבי פקיסטן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But that's actually not what I want.

אבל זה למעשה לא מה שאני רוצה.

My dream is to reach out to one million women in the next 10 years,

החלום שלי הוא להגיע למליון נשים ב 10 השנים הבאות,

and to make sure that happens,

וכדי לדאוג שזה יקרה,

this year we launched Sughar Foundation in the U.S.

השנה אנחנו משיקים את קרן סוגהאר בארצות הברית.

It is not just going to fund Sughar but many other organizations in Pakistan

זה לא רק יממן את סוגהאר אלא הרבה ארגונים אחרים בפקיסטן

to replicate the idea

כדי לשכפל את הרעיון

and to find even more innovative ways

ולמצוא אפילו יותר דרכים חדשניות

to unleash the rural women's potential in Pakistan.

לשחרר את הפוטנציאל של הנשים הכפריות בפקיסטן.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you. Thank you.

תודה לכם, תודה לכם, תודה לכם.

Chris Anderson: Khalida, you are quite the force of nature.

כריס אנדרסון: חלידה, את ממש כוח טבע.

I mean, this story, in many ways, just seems beyond belief.

אני מתכוון, הסיפור הזה, בדרכים רבות, פשוט נראה לא אמיתי.

It's incredible that someone so young could do achieve this much

זה מדהים שמישהו כל כך צעיר יכול להשיג כל כך הרבה

through so much force and ingenuity.

דרך כל כך הרבה כוח ויוזמה.

So I guess one question:

אז אני מניח ששאלה אחת:

This is a spectacular dream to reach out and empower a million women --

זה חלום יוצא דופן להגיע לתת כוח למליון נשים --

how much of the current success depends on you,

כמה מההצלחה הנוכחית תלויה בך,

the force of this magnetic personality?

הכוח של אישיותך המגנטית?

How does it scale?

איך זה גדל?

Khalida Brohi: I think my job is to give the inspiration out,

חלידה ברוהי: אני חושבת שהעבודה שלי היא לתת השראה,

give my dream out.

לחלק את החלום שלי.

I can't teach how to do it, because there are so many different ways.

אני לא יכולה ללמד איך לעשות את זה, מפני שיש כל כך הרבה דרכים.

We have been experimenting with three ways only.

התנסנו רק בשלוש דרכים.

There are a hundred different ways to unleash potential in women.

יש מאות דרכים שונות לשחרר פוטנציאל בנשים.

I would just give the inspiration and that's my job.

הייתי רק נותנת השראה וזו העבודה שלי.

I will keep doing it. Sughar will still be growing.

אני אמשיך לעשות את זה. סוגהאר תמשיך לגדול.

We are planning to reach out to two more villages,

אנחנו מתכננים להגיע לשני כפרים נוספים,

and soon I believe we will be scaling out of Pakistan

ובמהרה אני מאמינה שנגדל מחוץ לפקיסטן

into South Asia and beyond.

לתוך דרום אסיה ומעבר.

CA: I love that when you talked about your team in the talk,

כ.א: אני אוהב איך שכשדיברת על הצוות שלך בהרצאה,

I mean, you were all 18 at the time.

אני מתכוון, כולכם הייתם בני 18 באותו זמן.

What did this team look like?

איך הצוות הזה נראה?

This was school friends, right?

אלה היו חברים ללימודים, נכון?

KB: Do people here believe that I'm at an age

ח.ב: האם אנשים פה מאמינים שאני בגיל

where I'm supposed to be a grandmother in my village?

בו אני אמורה להיות סבתה בכפר שלי?

My mom was married at nine, and I am the oldest woman not married

אימי היתה נשואה בגיל תשע, ואני האישה המבוגרת ביותר הלא נשואה

and not doing anything in my life in my village.

ולא עושה כלום כחיים שלי בכפר שלי.

CA: Wait, wait, wait, not doing anything?

כ.א: חכי, חכי, חכי, לא עושה כלום?

KB: No. CA: You're right.

ח.ב: לא. כ.א: את צודקת.

KB: People feel sorry for me, a lot of times.

ח.ב: אנשים מצטערים בשבילי, הרבה פעמים.

CA: But how much time are you spending now actually back in Balochistan?

כ.א: אבל כמה זמן את מבלה עכשיו למעשה בבלוכיסטאן?

KB: I live over there.

ח.ב: אני חייה שם.

We live between, still, Karachi and Balochistan.

אנחנו חיים בין מקומות, עדיין, קראצ'י ובלוכיסטאן.

My siblings are all going to school.

האחים שלי כולם הולכים לבית ספר.

I am still the oldest of eight siblings.

אני עדיין הגדולה ביותר בין שמונה אחים.

CA: But what you're doing is definitely threatening to some people there.

כ.א: אבל מה שאת עושה זה בהחלט מאיים בשביל אנשים מסויימים שם.

How do you handle safety? Do you feel safe?

איך את מטפלת בביטחון? את מרגישה בטוחה?

Are there issues there?

האם יש בעיות שם?

KB: This question has come to me a lot of times before,

ח.ב: שאלו אותי את זה הרבה פעמים לפני כן,

and I feel like the word "fear" just comes to me and then drops,

ואי מרגישה שהמילה "פחד" פשוט מגיעה אלי ואז נושרת,

but there is one fear that I have that is different from that.

אבל יש פחד אחד שיש לי ששונה מזה.

The fear is that if I get killed, what would happen to the people

הפחד הוא שאם אני אהרג, מה יקרה לאנשים

who love me so much?

שאוהבים אותי כל כך?

My mom waits for me till late at night that I should come home.

אימי מחכה לי עד השעות המאוחרות של הלילה שאחזור הביתה.

My sisters want to learn so much from me,

אחיותי רוצות ללמוד כל כך הרבה ממני,

and there are many, many girls in my community who want to talk to me

ויש הרבה הרבה בנות בקהילה שלי שרוצות לדבר איתי

and ask me different things,

ולשאול אותי דברים שונים,

and I recently got engaged. (Laughs)

ולאחרונה התארסתי. (צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

CA: Is he here? You've got to stand up.

כ.א: האם הוא פה? אתה חייב לעמוד.

(Applause)

(מחיאוץ כפיים)

KB: Escaping arranged marriages, I chose my own husband

ח.ב: בבריחה מנישואים מאורגנים, בחרתי את בעלי שלי

across the world in L.A., a really different world.

מהקצה השני של העולם בלוס אנג'לס, עולם שונה באמת.

I had to fight for a whole year. That's totally a different story.

הייתי צריכה להלחם במשך שנה שלמה. זה היה סיפור שונה לגמרי.

But I think that's the only thing that I'm afraid of,

אבל אני חושבת שזה הדבר היחידי שאני מפחדת ממנו,

and I don't want my mom to not see anyone when she waits in the night.

אני לא רוצה שאימי לא תראה אף אחד כשהיא מחכה בלילה.

CA: So people who want to help you on their way,

כ.א: אז אנשים שרוצים לעזור לך בדרכם,

they can go on, they can maybe buy some of these clothes

הם יכולים לבוא, הם יכולים אולי לקנות כמה מהבגדים האלה

that you're bringing over

שאת מביאה

that are actually made, the embroidery is done back in Balochistan?

שלמעשה נעשים, הרקמה נעשית בבלוכיסטאן?

KB: Yeah.

ח.ב: כן.

CA: Or they can get involved in the foundation.

כ.א: או שהם יכולים להתחבר לקרן.

KB: Definitely. We are looking for as many people as we can,

ח.ב: בהחלט, אנחנו מחפשים אנשים רבים ככל האפשר,

because now that the foundation's in the beginning process,

מפני שעכשיו כשהקרן בתחילת התהליך,

I am trying to learn a lot about how to operate,

אני מנסה ללמוד הרבה על איך לפעול,

how to get funding or reach out to more organizations,

איך לקבל מימון להגיע ליותר ארגונים,

and especially in the e-commerce, which is very new for me.

ובעיקר, במסחר המקוון, שמאוד חדש בשבילי.

I mean, I am not a fashion person, believe me.

אני מתכוונת, אני לא אשת אופנה, תאמין לי.

CA: Well, it's been incredible to have you here.

כ.א: ובכן, זה היה מדהים לארח אותך פה.

Please go on being courageous, go on being smart, and please stay safe.

בבקשה המשיכי להיות אמיצה, תמשיכי להיות חכמה, ובבקשה תשמרי על עצמך.

KB: Thank you so much. CA: Thank you, Khalida. (Applause)

ח.כ: תודה רבה לך. כ.א: תודה לך, חלידה. (מחיאות כפיים)