Mac Barnett: Why a good book is a secret door

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Hi everybody. So my name is Mac.

שלום לכולם. שמי מאק.

My job is that I lie to children,

העבודה שלי היא לשקר לילדים,

but they're honest lies.

אבל אלה שקרים ישרים.

I write children's books,

אני כותב ספרי ילדים,

and there's a quote from Pablo Picasso,

ויש ציטטה מדברי פאבלו פיקסו:

"We all know that Art is not truth.

"כולנו יודעים שאמנות איננה אמת.

Art is a lie that makes us realize truth

"אמנות היא שקר שגורם לנו להבין את האמת,

or at least the truth that is given us to understand.

"או לפחות את האמת שנותנים לנו להבין.

The artist must know the manner whereby

"על האמן לדעת כיצד

to convince others of the truthfulness of his lies."

"לשכנע אחרים באמת שבשקריו."

I first heard this when I was a kid,

שמעתי את זה לראשונה כשהייתי ילד,

and I loved it,

וזה מצא חן בעיני,

but I had no idea what it meant.

אבל לא היה לי מושג מה זה אומר.

(Laughter)

[צחוק]

So I thought, you know what, it's what I'm here

אבל זה הנושא שעליו באתי לדבר אתכם היום,

to talk to you today about, though,

truth and lies, fiction and reality.

אמת ושקרים, בדיון ומציאות.

So how could I untangle

אז איך אוכל לפרום

this knotted bunch of sentences?

את סבך המשפטים הזה?

And I said, I've got PowerPoint. Let's do a Venn diagram.

אז חשבתי, יש לי "פאואר פוינט", נשרטט דיאגרמת "ון".

["Truth. Lies."] (Laughter)

[אמת. שקרים.] [צחוק]

So there it is, right there, boom.

הנה זה. כאן. בום.

We've got truth and lies

יש לנו אמת ושקרים

and then there's this little space,

וישנו המרחב הקטן הזה, הקצוות, באמצע.

the edge, in the middle.

That liminal space, that's art.

המרווח הסיפי הזה, הוא האמנות.

[צחוק]

All right. Venn diagram. (Laughter) (Applause)

בסדר. דיאגרמת ון. [צחוק] [מחיאות כפיים]

But that's actually not very helpful either.

אבל גם זה לא ממש עוזר.

The thing that made me understand

מה שאיפשר לי להבין

that quote and really kind of what art,

את הציטטה, ומהי בעצם אמנות,

at least the art of fiction, was,

לפחות אמנות הבדיון,

was working with kids.

היה העבודה עם ילדים.

I used to be a summer camp counselor.

פעם הייתי יועץ בקייטנה.

I would do it on my summers off from college,

עסקתי בזה בחופשות הקיץ שלי מהקולג',

and I loved it.

ונהניתי מזה.

It was a sports summer camp

זו היתה קייטנת ספורט

for four- to six-year-olds.

לילדים בני 4 עד 6.

I was in charge of the four-year-olds,

הייתי אחראי על בני ה-4,

which is good, because

וזה היה טוב,

כי בני 4 לא יודעים לשחק במשחקי ספורט, וגם אני לא.

four-year-olds can't play sports, and neither can I.

(Laughter)

[צחוק]

I play sports at a four-year-old level,

אני משחק ברמה של בן 4,

so what would happen is the kids would

אז מה שקרה הוא

dribble around some cones, and then got hot,

שהילדים היו משחקים קצת בכדור, ואז היה נעשה חם,

and then they would go sit underneath the tree

והם היו מתיישבים מתחת לעץ,

where I was already sitting — (Laughter) —

אני כבר ישבתי שם -- [צחוק]

and I would just make up stories and tell them to them

והייתי ממציא ומספר להם סיפורים

and I would tell them stories about my life.

ומספר להם סיפורים מהחיים שלי.

I would tell them about how, on the weekends,

סיפרתי להם שבסופי-שבוע

I would go home and I would spy for the Queen of England.

אני הולך הביתה ומרגל עבור מלכת אנגליה.

And soon, other kids

[צחוק]

ובמהרה, ילדים נוספים,

who weren't even in my group of kids,

שבכלל לא היו בקבוצה שלי,

they would come up to me, and they would say,

היו ניגשים אלי ואומרים,

"You're Mac Barnett, right?

"אתה מאק ברנט, נכון?

You're the guy who spies for the Queen of England."

"אתה המרגל של מלכת אנגליה."

And I had been waiting my whole life for strangers

ואני חיכיתי כל חיי שזרים יגשו אלי

to come up and ask me that question.

ויציגו לי את השאלה הזאת.

In my fantasy, they were svelte Russian women,

בפנטזיה שלי אלו היו נשים רוסיות חטובות,

but, you know, four-year-olds —

אבל, ילדים בני 4 --

you take what you can get in Berkeley, California.

זה מה שיש בברקלי, קליפורניה. [צחוק]

And I realized that the stories that I was telling

והבנתי שהסיפורים שאני מספר

were real in this way that was familiar to me

הם אמיתיים בדרך מוכרת לי,

and really exciting.

וממש מלהיבים.

I think the pinnacle of this for me — I'll never forget this —

בעיני, השיא של זה היה-- לעולם לא אשכח זאת --

there was this little girl named Riley. She was tiny,

היתה ילדה קטנה בשם ריילי. היא היתה זעירה,

and she used to always take out her lunch every day

והיא תמיד לקחה איתה את ארוחת הצהרים,

and she would throw out her fruit.

והיתה זורקת את הפרי.

She would just take her fruit,

היא פשוט לקחה את הפרי,

her mom packed her a melon every day,

את המלון שאמא שלה ארזה לה בכל יום,

and she would just throw it in the ivy

והיא היתה זורקת אותו לשיחים

and then she would eat fruit snacks

והיתה אוכלת חטיפי פרי

and pudding cups, and I was like, "Riley,

וגביעי פודינג, ואני אמרתי לה: "ריילי,

you can't do that, you have to eat the fruit."

"אסור לך לעשות את זה. את חייבת לאכול את הפרי."

And she was like, "Why?"

היא אמרה: "למה?"

And I was like, "Well, when you throw the fruit in the ivy,

ואני אמרתי: "כי אם תמשיכי לזרוק את הפרי לשיחים,

pretty soon, it's going to be overgrown with melons,"

"מהר מאד יתחילו לצמוח כאן מלונים."

which is why I think I ended up

וזו הסיבה לדעתי שהתחלתי

telling stories to children and not being a nutritionist for children.

לספר לילדים סיפורים ולא הפכתי לתזונאי ילדים.

[צחוק]

And so Riley was like, "That will never happen.

אז ריילי אמרה: "אין סיכוי שזה יקרה.

That's not going to happen."

"זה לא יקרה."

And so, on the last day of camp,

אז ביום האחרון של הקייטנה,

I got up early and I got a big cantaloupe

קמתי מוקדם בבוקר והבאתי מלון ענק מהמכולת,

from the grocery store

and I hid it in the ivy,

והסתרתי אותו בשיחים,

and then at lunchtime, I was like,

ובארוחת הצהריים אמרתי:

"Riley, why don't you go over there and see what you've done."

"ריילי, כדאי שתגשי לשם ותראי מה עשית."

And — (Laughter) —

ו -- [צחוק] --

she went trudging through the ivy, and then her eyes

היא עברה בקושי בין השיחים, ואז עיניה

just got so wide, and she pointed out this melon

התרחבו כל-כך, והיא הצביעה על המלון

that was bigger than her head,

שהיה גדול יותר מהראש שלה,

and then all the kids ran over there and rushed around her,

וכל הילדים רצו לשם והתאספו סביבה,

and one of the kids was like, "Hey,

ואחד הילדים שאל: "היי,

why is there a sticker on this?"

"למה יש עליו מדבקה?"

(Laughter)

[צחוק]

And I was like, "That is also why I say

ואני אמרתי: "בגלל זה גם אמרתי לכם

do not throw your stickers in the ivy.

"לא להשליך את המדבקות בשיחים.-- [צחוק]

Put them in the trash can. It ruins nature when you do this."

"שימו אותן באשפה. אחרת זה הורס את הטבע."

[צחוק]

And Riley carried that melon around with her all day,

וריילי סחבה איתה את המלון הזה כל היום.

and she was so proud.

היא היתה כל-כך גאה.

And Riley knew she didn't grow a melon in seven days,

ריילי ידעה שהיא לא גידלה מלון תוך 7 ימים

but she also knew that she did,

אבל היא גם ידעה שכן.

and it's a weird place,

וזה קטע מוזר.

but it's not just a place that kids can get to.

אבל זה לא מוגבל רק לילדים.

It's anything. Art can get us to that place.

זה בכל דבר. האמנות יכולה לקחת אותנו לשם.

She was right in that place in the middle,

היא נמצאה בדיוק במקום ההוא שבאמצע,

that place which you could call art or fiction.

המקום שאפשר לכנותו "אמנות" או "בדיון".

I'm going to call it wonder.

אני אכנה אותו "פלא".

It's what Coleridge called the willing suspension of disbelief

זה מה שקולרידג' כינה: "ההשעייה מרצון של חוסר-האמונה",

or poetic faith,

או מתן האמון הפואטי,

for those moments where a story, no matter how strange,

בהתייחסו לרגעים שבהם סיפור כלשהו, מוזר ככל שיהיה,

has some semblance of the truth,

מזכיר במשהו את האמת,

and then you're able to believe it.

ואז אפשר להאמין לו.

It's not just kids who can get there.

לא רק ילדים יכולים להגיע לשם.

Adults can too, and we get there when we read.

גם מבוגרים יכולים, ואנו מגיעים לשם כשאנו קוראים.

It's why in two days, people will be

ולכן, בעוד יומיים,

descending on Dublin to take the walking tour

אנשים יפשטו על דבלין כדי להשתתף בסיור "בלומסדיי"

of Bloomsday and see everything that happened in "Ulysses,"

ולראות את כל מה שקרה ב"יוליסס",

even though none of that happened.

למרות שדבר מזה לא קרה.

Or people go to London and they visit Baker Street

או כשאנשים הולכים ללונדון ומבקרים ברחוב בייקר

to see Sherlock Holmes' apartment,

כדי לראות את דירתו של שרלוק הולמס,

even though 221B is just a number that was painted

למרות ש-"221בי" הוא רק מספר שצוייר

on a building that never actually had that address.

על בניין שהכתובת הזו מעולם לא שכנה בו.

We know these characters aren't real,

ידוע לנו שדמויות אלה אינן אמיתיות,

but we have real feelings about them,

אבל יש לנו רגשות אמיתיים ביחס אליהן,

and we're able to do that.

ואנו מסוגלים לכך.

We know these characters aren't real,

ברור לנו שאותן דמויות אינן אמיתיות,

and yet we also know that they are.

אבל ברור לנו גם שהן כן.

Kids can get there a lot more easily than adults can,

ילדים מסוגלים לכך בקלות רבה יותר מאשר מבוגרים,

and that's why I love writing for kids.

ולכן אני אוהב לכתוב עבור ילדים.

I think kids are the best audience

לדעתי, ילדים הם הקהל הכי טוב

for serious literary fiction.

לספרות בדיונית רצינית.

When I was a kid,

כשהייתי ילד,

I was obsessed with secret door novels,

הייתי משוגע על סיפורים שכללו דלת סתרים,

things like "Narnia,"

דברים כמו "נארניה",

where you would open a wardrobe and go through to a magical land.

שבהם פותחים ארון בגדים ועוברים לארץ קסומה.

And I was convinced that secret doors really did exist

והייתי משוכנע שדלתות נסתרות אכן קיימות,

and I would look for them and try to go through them.

ונהגתי לחפש אותן ולנסות לעבור דרכן.

I wanted to live and cross over into that fictional world, which is —

רציתי לעבור לעולמות בדיוניים ולחיות בהם, ולכן --

I would always just open people's closet doors. (Laughter)

תמיד פתחתי דלתות של ארונות אצל אנשים. [צחוק]

I would just go through my mom's boyfriend's closet,

הייתי עובר דרך הארון של החבר של אמא שלי,

and there was not a secret magical land there.

ולא היתה שם שום ארץ קסומה ומסתורית.

There was some other weird stuff that I think my mom should know about.

היו שם דברים מוזרים שחשבתי שכדאי שאמי תדע עליהם.

(Laughter)

[צחוק]

And I was happy to tell her all about it.

ושמחתי לספר לה.

After college, my first job was working

אחרי הקולג', העבודה הראשונה שלי

behind one of these secret doors.

היתה מאחורי אחת הדלתות הנסתרות האלה.

This is a place called 826 Valencia.

זהו מקום בשם "ולנסיה 826".

It's at 826 Valencia Street

זה ברחוב ולנסיה מס' 826

in the Mission in San Francisco,

במיסיון שבסן-פרנסיסקו,

and when I worked there, there was a publishing company

וכשעבדתי שם, היתה שם הנהלה של חברת הוצאה לאור

headquartered there called McSweeney's,

בשם "מק'סוויני'ס",

a nonprofit writing center called 826 Valencia,

מרכז מלכ"רי לכתיבה בשם "ולנסיה 826",

but then the front of it

אבל החזית שלו

was a strange shop.

היתה חנות משונה.

You see, this place was zoned retail,

זה היה אזור קמעונאי,

and in San Francisco, they were not going to give us a variance,

ובסן-פרנסיסקו לא הסכימו לאשר לנו חריגה,

and so the writer who founded it, a writer named Dave Eggers,

אז הסופר שייסד את זה, דייב אגרס,

to come into compliance with code, he said, "Fine,

כדי להתאים את העסק לחזות הכללית, אמר: "בסדר,

I'm just going to build a pirate supply store."

"אני פשוט אקים חנות ציוד לפיראטים."

And that's what he did. (Laughter)

וזה מה שהוא עשה. [צחוק]

And it's beautiful. It's all wood.

וזה נהדר. הכל עשוי עץ.

There's drawers you can pull out and get citrus

יש מגירות שאפשר לפתוח ולמצוא פרי-הדר

so you don't get scurvy.

כדי שלא לחטוף צפדינה. [צחוק]

They have eyepatches in lots of colors,

יש להם טלאי עיניים במגוון צבעים,

because when it's springtime, pirates want to go wild.

כי באביב שודדי הים אוהבים להתפרע.

You don't know. Black is boring. Pastel.

לא ידעתם? שחור זה משעמם. גווני פסטל.

Or eyes, also in lots of colors,

או עיניים, גם בהמון צבעים,

just glass eyes, depending on how you want

עיני זכוכית, לפי הצבע הרצוי

to deal with that situation.

שיתאימו לכל מצב. [צחוק]

והחנות, כמה מוזר,

And the store, strangely,

people came to them and bought things,

אנשים ממש נכנסו וקנו דברים, [צחוק]

and they ended up paying the rent

ובסופו של דבר זה כיסה את שכר הדירה

for our tutoring center, which was behind it,

של מרכז החונכות שלנו, שהיה מאחור,

but to me, more important was the fact

אבל מבחינתי, חשובה יותר היתה העובדה

that I think the quality of work you do,

שאיכות העבודה שאתה עושה...

kids would come and get instruction in writing,

ילדים היו באים ומקבלים הוראות בכתב,

and when you have to walk this weird, liminal, fictional space like this to go do your writing,

וכשעליך לעבור דרך המרחב הבדיוני הסיפי והמוזר הזה כדי לכתוב,

it's going to affect the kind of work that you make.

זה משפיע על איכות היצירה שלך.

It's a secret door that you can walk through.

זאת דלת סתרים, שאפשר לעבור דרכה.

So I ran the 826 in Los Angeles,

אז אני ניהלתי את "826" בלוס-אנג'לס,

and it was my job to build the store down there.

והתפקיד שלי היתה להקים את החנות שם,

So we have The Echo Park Time Travel Mart.

"מרכול אקו פארק למסעות בזמן".

That's our motto: "Whenever you are, we're already then."

זה המוטו שלנו: "בכל זמן שתהיה - אנו כבר אז."

(Laughter)

[צחוק]

And it's on Sunset Boulevard in Los Angeles.

זה בשדרות סנסט בלוס-אנג'לס.

Our friendly staff is ready to help you.

הצוות הידידותי שלנו מוכן לשירותכם.

They're from all eras,

הם מכל התקופות,

including just the 1980s, that guy on the end,

כולל שנות ה-80, זה הבחור בקצה,

he's from the very recent past.

הוא מהעבר הקרוב ביותר.

There's our Employees of the Month,

אלו "עובדי החודש" שלנו,

including Genghis Khan, Charles Dickens.

ביניהם ג'ינג'יס חאן, צ'רלס דיקנס.

Some great people have come up through our ranks.

אנשים דגולים עברו בשורותינו.

This is our kind of pharmacy section.

זהו איזור בית המרקחת.

We have some patent medicines,

יש לנו כמה תרופות פטנט,

Canopic jars for your organs,

צנצנות חניטה עבור האיברים שלכם,

communist soap that says,

סבון קומוניסטי שעליו הכתובת:

"This is your soap for the year." (Laughter)

"זה הסבון שלך לשנה הקרובה." [צחוק]

Our slushy machine broke

מכונת הברד שלנו התקלקלה

on the opening night and we didn't know what to do.

בערב הפתיחה ולא ידענו מה לעשות.

Our architect was covered in red syrup.

האדריכל שלנו כוסה בסירופ אדום,

It looked like he had just murdered somebody,

ונראה כאילו זה עתה רצח מישהו.

which it was not out of the question

וזו בהחלט היתה אפשרות

for this particular architect,

מבחינת האדריכל ההוא,

and we didn't know what to do.

ואנו לא ידענו מה לעשות.

It was going to be the highlight of our store.

זה היה הפריט המרכזי בחנות שלנו.

So we just put that sign on it that said,

אז פשוט תלינו שלט:

"Out of order. Come back yesterday." (Laughter)

"מקולקל. בואו שוב אתמול." [צחוק]

And that ended up being a better joke than slushies,

והתברר שהבדיחה הזו טובה יותר מברד,

so we just left it there forever.

אז השארנו את זה כך. לנצח.

Mammoth Chunks. These things weigh, like, seven pounds each.

נתחי ממותה. הדברים האלה שוקלים כ-3 קילו כ"א.

Barbarian repellent. It's full of salad

חומר דוחה ברברים: הוא מלא סלט ותערובת בשמים,

and potpourri — things that barbarians hate.

דברים שברברים שונאים.

Dead languages.

שפות מתות.

(Laughter)

[צחוק]

Leeches, nature's tiny doctors.

עלוקות, הרופאות הקטנות של הטבע.

And Viking Odorant, which comes in lots of great scents:

ומבשם ויקינגי, שמגיע בהמון ריחות נהדרים:

toenails, sweat and rotten vegetables, pyre ash.

ריח ציפורני רגליים, זיעה, ירקות רקובים, אפר.

Because we believe that Axe Body Spray

כי אנו מאמינים שתרסיס גוף של "אקס"

is something that you should only find on the battlefield,

זה משהו שצריך למצוא רק בשדה הקרב,

not under your arms. (Laughter)

ולא בבית השחי. [צחוק]

And these are robot emotion chips,

אלה שבבי רגש לרובוטים,

so robots can feel love or fear.

כדי שרובוטים יוכלו להרגיש אהבה או שנאה.

Our biggest seller is Schadenfreude,

הספק הכי גדול שלנו הוא "שאדנפרויד",

which we did not expect.

משהו שלא ציפינו לו.

(Laughter)

[צחוק]

We did not think that was going to happen.

לא חשבנו שזה יקרה.

But there's a nonprofit behind it,

אבל מאחורי זה קיים מלכ"ר,

and kids go through a door that says "Employees Only"

והילדים עוברים דרך דלת שעליה כתוב: "עובדים בלבד"

and they end up in this space

ומגיעים למרחב הזה

where they do homework and write stories

שבו הם מכינים שיעורי-בית וכותבים סיפורים

and make films and this is a book release party

ויוצרים סרטים, וזאת מסיבת השקה של ספר

where kids will read.

כולל הקראה של הילדים.

There's a quarterly that's published

מתפרסם רבעון

with just writing that's done by the kids

שמכיל רק דברים שכתבו הילדים

who come every day after school,

שמגיעים כל יום אחרי בית הספר,

and we have release parties

ויש לנו מסיבות השקה

and they eat cake and read for their parents

והם אוכלים עוגה ומקריאים לפני ההורים

and drink milk out of champagne glasses.

ושותים חלב מכוסות שמפניה.

And it's a very special space,

וזה מרחב מיוחד מאד,

because it's this weird space in the front.

כי ישנו החלל המוזר שבחזית.

The joke isn't a joke.

הבדיחה איננה בדיחה.

You can't find the seams on the fiction,

אי-אפשר לגלות את התפרים שבבדיון,

and I love that. It's this little bit of fiction

ואני מת על זה. זו פיסת בדיון

that's colonized the real world.

שהתנחלה בעולם האמיתי.

I see it as kind of a book in three dimensions.

אני רואה בזה מעין ספר בשלושה מימדים.

There's a term called metafiction,

יש מונח בשם "בדיון-על",

and that's just stories about stories,

שזה פשוט סיפורים אודות סיפורים,

and meta's having a moment now.

וכיום יש לזה תחיה.

Its last big moment was probably in the 1960s

הרגע הגדול האחרון שלה היה כנראה בשנות ה-60

with novelists like John Barth and William Gaddis,

עם סופרים כמו וויליאם גאדיס וג'ון בארת',

but it's been around.

אבל זה עדיין קיים.

It's almost as old as storytelling itself.

ימיו כימי אמנות הסיפור עצמה.

And one metafictive technique

וטכניקת בדיון-על אחת

is breaking the fourth wall. Right?

היא לנפץ את הקיר הרביעי, נכון?

It's when an actor will turn to the audience

זה כשהשחקן פונה לקהל

and say, "I am an actor,

ואומר: "אני שחקן,

these are just rafters."

"אלה רק קלעים."

And even that supposedly honest moment,

ואפילו הרגע הכן-לכאורה הזה

I would argue, is in service of the lie,

לטענתי, משרת את השקר,

but it's supposed to foreground the artificiality

אבל הוא אמור להביא למרכז את המלאכותיות של הבדיון.

of the fiction.

For me, I kind of prefer the opposite.

אישית, אני מעדיף את ההיפך.

If I'm going to break down the fourth wall,

אם בדעתי לנפץ את הקיר הרביעי,

I want fiction to escape

אני רוצה שהבדיון יחרוג

and come into the real world.

וייצא אל העולם האמיתי.

I want a book to be a secret door that opens

אני רוצה שספר יהיה דלת סתרים

שנפתחת ומוציאה את הסיפורים אל המציאות.

and lets the stories out into reality.

And so I try to do this in my books.

אני מנסה לעשות זאת בספרים שלי

And here's just one example.

והנה רק דוגמה אחת.

This is the first book that I ever made.

זה הספר הראשון שאי-פעם כתבתי.

It's called "Billy Twitters and his Blue Whale Problem."

שמו הוא: "בילי טוויטר ובעיית הלוויתן הכחול."

And it's about a kid who gets a blue whale as a pet

הוא מספר על ילד שמקבל לוויתן כחול כחיית-מחמד

but it's a punishment

אבל זהו עונש

and it ruins his life.

וזה הורס את חייו.

So it's delivered overnight by FedUp.

זה נשלח אליו תוך יום ע"י שירות "פדאפ" (נמאס).

(Laughter)

[צחוק]

And he has to take it to school with him.

והוא נאלץ לקחת אותו איתו לביה"ס.

He lives in San Francisco —

הוא גר בסן-פרנסיסקו --

very tough city to own a blue whale in.

עיר שקשה בה להחזיק בלוויתן כחול.

A lot of hills, real estate is at a premium.

הרבה גבעות, תנופת בניה.

This market's crazy, everybody.

זה שוק משוגע, חבר'ה.

But underneath the jacket is this case,

אבל מתחת לעטיפת הספר ישנו הדבר הזה,

and that's the cover underneath the book, the jacket,

זה נמצא מתחת לעטיפה,

and there's an ad

וזאת פרסומת

that offers a free 30-day risk-free trial

שמציעה 30 יום תקופת נסיון ללא סיכון

for a blue whale.

של אימוץ לוויתן כחול.

And you can just send in a self-addressed stamped envelope

ואפשר לשלוח מעטפה מבויילת

and we'll send you a whale.

ואנו נשלח לוויתן.

And kids do write in.

וילדים באמת כותבים לנו.

So here's a letter. It says, "Dear people,

הנה מכתב כזה: "אנשים יקרים,

I bet you 10 bucks you won't send me a blue whale.

"אני מתערב איתכם על 10 דולר שלא תשלחו לי לוויתן כחול.

Eliot Gannon (age 6)."

"אליוט גאנון, בן 6."

(Laughter) (Applause)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

So what Eliot and the other kids

אז מה שאליוט וילדים נוספים

who send these in get back

ששלחו לנו את זה, קיבלו בתשובה,

is a letter in very small print from a Norwegian law firm —

הוא מכתב באותיות קטנטנות מחברת עורכי-דין נורבגית --

(Laughter) —

[צחוק]

that says that due to a change in customs laws,

ובו כתוב שעקב שינוי בחוקי המכס,

their whale has been held up in Sognefjord,

הלוויתן מתעכב בסונפיורד,

which is a very lovely fjord,

פיורד נחמד מאד,

and then it just kind of talks about Sognefjord

ואז המכתב ממשיך ומדבר קצת על סונפיורד

and Norwegian food for a little while. It digresses.

ועל אוכל נורווגי. הוא סוטה מהנושא.

(Laughter)

[צחוק]

But it finishes off by saying that

אבל בסופו נאמר:

your whale would love to hear from you.

"הלוויתן שלך ישמח לשמוע ממך.

He's got a phone number,

"יש לו מספר טלפון,

and you can call and leave him a message.

"ואפשר להתקשר ולהשאיר לו הודעה."

And when you call and leave him a message,

וכשמתקשרים ומשאירים הודעה,

you just, on the outgoing message,

במסר המוקלט שומעים רק

it's just whale sounds and then a beep,

קולות של לוויתנים ואז "ביפ", [צחוק]

which actually sounds a lot like a whale sound.

שגם הוא מזכיר מאד קול של לוויתן.

And they get a picture of their whale too.

הם גם מקבלים תמונה של הלוויתן.

So this is Randolph,

זהו רנדולף,

and Randolph belongs to a kid named Nico

ורנדולף שייך לילד בשם ניקו

who was one of the first kids to ever call in,

שהיה אחד הילדים הראשונים שהתקשרו,

and I'll play you some of Nico's message.

ואני אשמיע לכם חלק מההודעה של ניקו.

This is the first message I ever got from Nico.

זאת ההודעה הראשונה שקיבלתי מניקו.

(Audio) Nico: Hello, this is Nico.

[הקלטה] ניקו: הלו, מדבר ניקו.

I am your owner, Randolph. Hello.

אני הבעלים שלך, רנדולף. שלום.

So this is the first time I can ever talk to you,

זאת הפעם הראשונה שאני מצליח לדבר איתך,

and I might talk to you soon another day. Bye.

ואולי אדבר איתך שוב מתישהו בקרוב. ביי. [צחוק]

Mac Barnett: So Nico called back, like, an hour later.

מאק ברנט: ניקו טילפן שוב אחרי שעה בערך.

(Laughter)

[צחוק]

And here's another one of Nico's messages.

והנה עוד הודעה של ניקו.

[הקלטה] ניקו: הלו, רנדולף, מדבר ניקו.

(Audio) Nico: Hello, Randolph, this is Nico.

I haven't talked to you for a long time,

לא דיברתי איתך כבר הרבה זמן,

but I talked to you on Saturday or Sunday,

אבל דיברתי איתך בשבת או ביום ראשון,

yeah, Saturday or Sunday,

כן, בשבת או ביום ראשון,

so now I'm calling you again

אז הנה אני מצלצל שוב

to say hello and I wonder what you're doing right now,

כדי לומר שלום, ואני תוהה מה אתה עושה כרגע

and I'm going to probably call you again

ואולי אטלפן שוב

tomorrow or today,

מחר או היום, [צחוק]

so I'll talk to you later. Bye.

נדבר. ביי.

MB: So he did, he called back that day again.

מ"ב: הוא טילפן שוב באותו יום.

He's left over 25 messages for Randolph

הוא השאיר יותר מ-25 הודעות לרנדולף

over four years.

במשך 4 שנים.

You find out all about him

הוא מספר בהן הכל על עצמו,

and the grandma that he loves

ועל הסבתא שהוא אוהב,

and the grandma that he likes a little bit less —

ועל הסבתא שהוא אוהב קצת פחות --

[צחוק] --

(Laughter) —

and the crossword puzzles that he does,

ועל התשבצים שהוא פותר,

and this is — I'll play you one more message from Nico.

וזה-- אשמיע לכם עוד הודעה מאת ניקו.

This is the Christmas message from Nico.

זאת ברכת חג-מולד מאת ניקו.

[Beep] (Audio) Nico: Hello, Randolph,

[הקלטה] ניקו: שלום, רנדולף,

sorry I haven't talked to you in a long time.

מצטער שלא התקשרתי הרבה זמן.

It's just that I've been so busy

הייתי פשוט נורא עסוק

because school started,

כי התחילו הלימודים,

as you might not know, probably,

ואתה בטח לא יודע את זה,

since you're a whale, you don't know,

כי אתה לוויתן, אז אתה לא יודע,

and I'm calling you to just say,

ואני מתקשר אליך רק כדי לומר, אה...

to wish you a merry Christmas.

לאחל לך חג-מולד שמח.

So have a nice Christmas,

אז שיהיה לך חג-מולד נחמד,

and bye-bye, Randolph. Goodbye.

וביי ביי, רנדולף. להתראות.

MB: I actually got Nico,

מ"ב: קיבלתי מניקו...

I hadn't heard from in 18 months,

לא שמעתי ממנו במשך שנה וחצי,

and he just left a message two days ago.

והוא השאיר הודעה רק לפני יומיים.

His voice is completely different,

הקול שלו שונה לגמרי,

but he put his babysitter on the phone,

אבל הוא נתן לשמרטפית שלו לדבר,

and she was very nice to Randolph as well.

וגם היא התייחסה יפה מאד לרנדולף.

But Nico's the best reader I could hope for.

אבל ניקו הוא הקורא הכי טוב שיכולתי לקוות לו.

I would want anyone I was writing for

הייתי רוצה שכל מי שאני כותב עבורו

to be in that place emotionally

יהיה במקום הזה מבחינה רגשית

with the things that I create.

ביחס לדברים שאני יוצר.

I feel lucky. Kids like Nico are the best readers,

אני חש בר-מזל.

ילדים כמו ניקו הם הקוראים הכי טובים,

and they deserve the best stories we can give them.

ומגיעים להם מאיתנו הסיפורים הכי טובים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]

(Applause)