Margaret Heffernan: The dangers of "willful blindness"

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

In the northwest corner of the United States,

בפינה הצפונית-מזרחית של ארה"ב,

right up near the Canadian border,

ממש ליד הגבול עם קנדה,

there's a little town called Libby, Montana,

יש עיירה קטנה בשם ליבי, במונטנה.

and it's surrounded by pine trees and lakes

היא מוקפת בעצי אורן ובאגמים

and just amazing wildlife

ובחיי בר מדהימים

and these enormous trees that scream up into the sky.

ועצים גבוהים כאלה, שמיתמרים אל השמים.

And in there is a little town called Libby,

ושם שוכנת העיירה הקטנה, ליבי,

which I visited, which feels kind of lonely,

שבה ביקרתי, יש שם תחושת בדידות,

a little isolated.

זה מקום קצת מבודד,

And in Libby, Montana, there's a rather unusual woman

ובליבי שבמונטנה חיה אישה יוצאת-דופן למדי

named Gayla Benefield.

בשם גיילה בנפילד.

She always felt a little bit of an outsider,

היא תמיד חשה עצמה כחריגה,

although she's been there almost all her life,

למרות שגרה שם כמעט כל חייה,

a woman of Russian extraction.

אישה ממוצא רוסי.

She told me when she went to school,

היא סיפרה לי, שכשהלכה לביה"ס,

she was the only girl who ever chose

היתה הילדה היחידה שבחרה

to do mechanical drawing.

ללמוד שרטוט טכני.

Later in life, she got a job going house to house

בהמשך חייה היא קיבלה עבודה לעבור מבית לבית

reading utility meters -- gas meters, electricity meters.

לקרוא שעונים שונים: מדי גז, שעוני חשמל.

And she was doing the work in the middle of the day,

והיא עסקה בכך במשך היום,

and one thing particularly caught her notice, which was,

והיה דבר אחד שמשך במיוחד את תשומת ליבה:

in the middle of the day she met a lot of men

במשך היום היא פגשה המון גברים

who were at home, middle aged, late middle aged,

שהיו בבית, בגיל העמידה, בסוף גיל העמידה,

and a lot of them seemed to be on oxygen tanks.

ונראה שרבים מהם מחוברים למיכלי חמצן.

It struck her as strange.

וזה נראה לה מוזר.

Then, a few years later, her father died at the age of 59,

ואז, אחרי כמה שנים, אביה נפטר בגיל 59,

five days before he was due to receive his pension.

5 ימים לפני שהיה אמור לקבל את הפנסיה שלו.

He'd been a miner.

הוא היה כורה.

She thought he must just have been worn out by the work.

היא חשבה שהוא ודאי נשחק בגלל העבודה.

But then a few years later, her mother died,

אבל אחרי עוד כמה שנים, אימה נפטרה,

and that seemed stranger still,

וזה כבר נראה משונה אף יותר,

because her mother came from a long line of people

כי אימה באה משושלת ארוכה של אנשים

who just seemed to live forever.

שתמיד נראה שהם חיים לנצח.

In fact, Gayla's uncle is still alive to this day,

למעשה, דודה של גיילה חי עד עצם היום הזה,

and learning how to waltz.

ולומד לרקוד ואלס.

It didn't make sense that Gayla's mother

לא נראה הגיוני שאימה של גיילה

should die so young.

תמות בגיל כה צעיר.

It was an anomaly, and she kept puzzling over anomalies.

זה היה חריג, ומקרים חריגים לא הפסיקו להתמיה אותה.

And as she did, other ones came to mind.

ואגב כך, היא נזכרה במקרים נוספים.

She remembered, for example,

היא נזכרה, למשל,

when her mother had broken a leg and went into the hospital,

שאימה שברה פעם רגל והלכה לבית החולים,

and she had a lot of x-rays,

ועברה המון צילומי רנטגן,

and two of them were leg x-rays, which made sense,

ושניים מהם היו של הרגל, וזה היה הגיוני,

but six of them were chest x-rays, which didn't.

אבל 6 מהם היו צילומי חזה, וזה לא היה הגיוני.

She puzzled and puzzled over every piece

היא תהתה שוב ושוב בקשר לכל דבר ודבר

of her life and her parents' life,

בחייה ובחיי הוריה,

trying to understand what she was seeing.

בנסיון להבין את הדברים שהיא רואה.

She thought about her town.

היא חשבה על העיר שלה.

The town had a vermiculite mine in it.

בעיר היה מכרה ורמיקוליט.

Vermiculite was used for soil conditioners,

הוורמיקוליט שימש כדשן,

to make plants grow faster and better.

כדי לגרום לצמחים לגדול מהר יותר וטוב יותר.

Vermiculite was used to insulate lofts,

הוורמיקוליט שימש לבידוד עליות-גג,

huge amounts of it put under the roof

היו מכניסים כמויות עצומות ממנו מתחת לגג

to keep houses warm during the long Montana winters.

כדי לשמור על החום בבתים בחורפים הארוכים של מונטנה.

Vermiculite was in the playground.

הוורמיקוליט נמצא במגרש המשחקים.

It was in the football ground.

הוא נמצא במגרש הכדורגל,

It was in the skating rink.

בזירת ההחלקה.

What she didn't learn until she started working this problem

מה שהיא לא ידעה עד שהחלה לעבוד על הבעיה הזו

is vermiculite is a very toxic form of asbestos.

הוא שהורמיקוליט הוא צורה רעילה מאד של אסבסט.

When she figured out the puzzle,

כשהיא פתרה את החידה,

she started telling everyone she could

היא החלה לספר לכל מי שרק יכלה

what had happened, what had been done to her parents

מה קרה, מה נגרם להוריה

and to the people that she saw on oxygen tanks

ולאנשים שהיא ראתה מחוברים למיכלי חמצן

at home in the afternoons.

בבתיהם בערבים.

But she was really amazed.

אבל היא באמת נדהמה.

She thought, when everybody knows, they'll want to do something,

היא חשבה שכשכולם יידעו, הם ירצו לעשות משהו.

ולמעשה, איש לא רצה לדעת.

but actually nobody wanted to know.

In fact, she became so annoying

למען האמת, היא הפכה למטרד כזה,

as she kept insisting on telling this story

בנסיונותיה העקשניים לספר את הסיפור הזה

to her neighbors, to her friends, to other people in the community,

לשכניה, לחבריה, לאנשים נוספים בקהילה,

שבסופו של דבר כמה מהם חברו יחד

that eventually a bunch of them got together

והכינו מדבקת פגוש,

and they made a bumper sticker,

which they proudly displayed on their cars, which said,

אותה הציגו בגאווה על מכוניותיהם, ובה נכתב:

"Yes, I'm from Libby, Montana,

"כן, אני מליבי שבמונטנה,

and no, I don't have asbestosis."

"ולא, אני לא חולה ברעלת אסבסט."

But Gayla didn't stop. She kept doing research.

אבל גיילה לא הפסיקה. היא המשיכה במחקר שלה.

The advent of the Internet definitely helped her.

עליית האינטרנט בהחלט סייעה לה.

She talked to anybody she could.

היא דיברה עם כל מי שרק יכלה.

She argued and argued, and finally she struck lucky

היא הציגה שוב ושוב את טיעוניה, ובסופו של דבר הצליחה.

when a researcher came through town

כשחוקר אחד עבר בעיר

studying the history of mines in the area,

במסגרת מחקרו שעסק במכרות באיזור,

and she told him her story, and at first, of course,

והיא סיפרה לו את סיפורה, ובהתחלה, כמובן,

like everyone, he didn't believe her,

גם הוא, כמו כולם, לא האמין לה,

but he went back to Seattle and he did his own research

אבל הוא חזר לסיאטל, ערך מחקר משלו

והבין שהיא צודקת.

and he realized that she was right.

So now she had an ally.

אז כעת היה לה בן-ברית.

Nevertheless, people still didn't want to know.

למרות זאת, אנשים עדיין לא רצו לדעת.

They said things like, "Well, if it were really dangerous,

הם אמרו דברים כמו: "אם זה באמת היה מסוכן,

someone would have told us."

"מישהו היה מגלה לנו."

"If that's really why everyone was dying,

"אם זו באמת הסיבה מדוע כולם מתים,

the doctors would have told us."

"הרופאים היו מגלים לנו."

Some of the guys used to very heavy jobs said,

כמה מהגברים, שהיו מורגלים בעבודות קשות במיוחד, אמרו:

"I don't want to be a victim.

"אני לא רוצה להפוך לקורבן.

I can't possibly be a victim, and anyway,

"לא ייתכן שאני קורבן, ובכל מקרה,

every industry has its accidents."

"בכל תעשיה קורות תאונות."

But still Gayla went on, and finally she succeeded

אבל גיילה המשיכה, ובסופו של דבר הצליחה

in getting a federal agency to come to town

למשוך סוכנות פדרלית אל העיר

and to screen the inhabitants of the town --

ולבדוק את תושבי העיר--

15,000 people -- and what they discovered

15,000 איש-- ומה שהם גילו

was that the town had a mortality rate

היה שבעיר יש שיעור תמותה

80 times higher than anywhere in the United States.

גבוה פי 80 מבכל מקום אחר בארה"ב.

That was in 2002, and even at that moment,

זה היה ב-2002, ואפילו אז

no one raised their hand to say, "Gayla,

איש לא הרים יד ואמר: "גיילה,

look in the playground where your grandchildren are playing.

"הביטי במגרש המשחקים שבו נכדייך משחקים.

It's lined with vermiculite."

"הוא מכוסה בוורמיקוליט."

This wasn't ignorance.

זו לא היתה אי-ידיעה.

It was willful blindness.

זה היה עיוורון מרצון.

Willful blindness is a legal concept which means,

עיוורון מרצון הוא מושג משפטי שמשמעו,

if there's information that you could know and you should know

שאם יש מידע שאתם יכולים וצריכים לדעת,

but you somehow manage not to know,

אבל איכשהו מצליחים לא לדעת אותו,

the law deems that you're willfully blind.

החוק קובע שאתם עיוורים מרצון:

You have chosen not to know.

בחרתם שלא לדעת.

There's a lot of willful blindness around these days.

יש היום המון עיוורון מרצון.

You can see willful blindness in banks,

אפשר לראות עיוורון מרצון בבנקים,

when thousands of people sold mortgages to people

כשאלפי אנשים מכרו משכנתאות לאנשים

who couldn't afford them.

שלא יכלו להחזיר אותן.

You could see them in banks

אפשר לראות אותם בבנקים

when interest rates were manipulated

כששערי הריבית טופלו

and everyone around knew what was going on,

וכולם ידעו מה קורה,

but everyone studiously ignored it.

וכולם התעלמו מזה במתכוון.

You can see willful blindness in the Catholic Church,

אפשר לראות עיוורון מרצון בכנסיה הקתולית,

where decades of child abuse went ignored.

ובהתעלמות משך דורות מהתעללות בילדים.

You could see willful blindness

אפשר לראות עיוורון מרצון

in the run-up to the Iraq War.

בחפזון להיכנס למלחמה בעירק.

Willful blindness exists on epic scales like those,

עיוורון מרצון קיים בקני-מידה עצומים כאלה,

and it also exists on very small scales,

וגם בקני-מידה קטנים מאד,

in people's families, in people's homes and communities,

במשפחות, בבתים ובקהילות,

and particularly in organizations and institutions.

ובמיוחד בארגונים ובמוסדות.

Companies that have been studied for willful blindness

בחברות שבהן נחקר נושא העיוורון מרצון

can be asked questions like,

שואלים שאלות כמו:

"Are there issues at work

"האם יש בעבודה נושאים

that people are afraid to raise?"

"שאנשים חוששים מלהעלות?"

And when academics have done studies like this

וכשאקדמאים ערכו מחקרים כמו זה

of corporations in the United States,

בתאגידים בארה"ב,

what they find is 85 percent of people say yes.

הם מצאו ש-85% מהאנשים עונים בחיוב.

Eighty-five percent of people know there's a problem,

שמונים וחמישה אחוזים מהאנשים יודעים שיש בעיה,

but they won't say anything.

והם לא יגידו כלום.

And when I duplicated the research in Europe,

וכשחזרתי על המחקר באירופה,

asking all the same questions,

ושאלתי את אותן שאלות,

I found exactly the same number.

הגעתי בדיוק לאותו המספר.

Eighty-five percent. That's a lot of silence.

85 אחוזים. זה המון שתיקה.

It's a lot of blindness.

זה המון עיוורון.

And what's really interesting is that when I go to companies in Switzerland,

והמעניין הוא שכשאני באה לחברות בשווייץ,

אומרים לי שם: "זו בעיה ייחודית לשווייץ."

they tell me, "This is a uniquely Swiss problem."

And when I go to Germany, they say, "Oh yes, this is the German disease."

וכשאני באה לגרמניה, הם אומרים: "אה, כן. זו המחלה של הגרמנים."

And when I go to companies in England, they say,

וכשאני מגיעה לחברות באנגליה, הם אומרים:

"Oh, yeah, the British are really bad at this."

"אה, כן. הבריטים באמת גרועים בזה."

And the truth is, this is a human problem.

והאמת היא שזו בעיה אנושית.

We're all, under certain circumstances, willfully blind.

בנסיבות מסוימות, כולנו עיוורים מרצון.

What the research shows is that some people are blind

מה שהמחקר מראה הוא שאנשים מסוימים עיוורים

out of fear. They're afraid of retaliation.

מתוך פחד. הם חוששים מתגובה.

And some people are blind because they think, well,

ואחרים הם עיוורים כי הם חושבים

seeing anything is just futile.

שפשוט אין טעם לראות הכל.

Nothing's ever going to change.

שום דבר לא ישתנה.

If we make a protest, if we protest against the Iraq War,

אם נקים קול מחאה, אם נמחה נגד המלחמה בעירק,

nothing changes, so why bother?

דבר לא ישתנה. אז למה לטרוח?

Better not to see this stuff at all.

מוטב לא לראות בכלל את הדברים האלה.

And the recurrent theme that I encounter all the time

והנושא שחוזר על עצמו, ושאני פוגשת כל הזמן,

is people say, "Well, you know,

הוא אנשים שאומרים: "טוב, נו,

the people who do see, they're whistleblowers,

"אלה שכן רואים, הם חושפי-שחיתויות,

and we all know what happens to them."

"וכולנו יודעים מה קורה להם."

So there's this profound mythology around whistleblowers

אז ישנו מיתוס עמוק בעניין חושפי-השחיתויות

which says, first of all, they're all crazy.

שאומר קודם כל, שהם כולם מטורפים.

But what I've found going around the world

אבל מה שגיליתי במסעותי בעולם

and talking to whistleblowers is, actually,

ומתוך שיחות עם חושפי-שחיתויות, הוא שבעצם,

they're very loyal and quite often very conservative people.

הם אנשים מאד נאמנים ולעתים קרובות מאד שמרניים.

They're hugely dedicated to the institutions that they work for,

הם מסורים במידה עצומה למוסדות שעבורם הם עובדים,

and the reason that they speak up,

והסיבה שהם משמיעים את קולם,

the reason they insist on seeing,

הסיבה שהם מתעקשים לראות,

is because they care so much about the institution

היא כי איכפת להם מאד מהמוסד שלהם

and want to keep it healthy.

והם רוצים שהוא ימשיך להיות בריא.

And the other thing that people often say

והדבר השני שאנשים מרבים לומר

about whistleblowers is, "Well, there's no point,

על חושפי-השחיתויות הוא: "זה חסר טעם,

because you see what happens to them.

"כי רואים מה קורה להם.

They are crushed.

"מוחצים אותם.

Nobody would want to go through something like that."

"איש איננו רוצה לעבור דבר כזה."

And yet, when I talk to whistleblowers,

ועדיין, כשאני משוחחת עם מתריעים,

the recurrent tone that I hear is pride.

הטון העיקרי הוא של גאווה.

I think of Joe Darby.

אני חושבת על ג'ו דארבי.

We all remember the photographs of Abu Ghraib,

כולנו זוכרים את התמונות מאבו-גרייב,

which so shocked the world and showed the kind of war

שכה זיעזעו את העולם והראו איזו מין מלחמה

that was being fought in Iraq.

נוהלה בעירק.

But I wonder who remembers Joe Darby,

אבל אני תוהה אם מישהו זוכר את ג'ו דארבי,

the very obedient, good soldier

החייל הטוב, הצייתן,

who found those photographs and handed them in.

שמצא את התמונות האלה ומסר אותן.

And he said, "You know, I'm not the kind of guy

והוא אמר: "תדעו לכם שאני לא טיפוס

to rat people out, but some things just cross the line.

"שמלשין על אנשים. אבל יש דברים שפשוט עוברים את הגבול.

Ignorance is bliss, they say,

"אומרים שיש ברכה באי-ידיעה,

but you can't put up with things like this."

"אבל אי-אפשר להשלים עם דברים כאלה."

I talked to Steve Bolsin, a British doctor,

שוחחתי עם סטיב בולסין, רופא בריטי,

who fought for five years to draw attention

שנאבק במשך 5 שנים למשוך את תשומת הלב

to a dangerous surgeon who was killing babies.

למנתח מסוכן אחד שהרג תינוקות.

And I asked him why he did it, and he said,

ושאלתי אותו מדוע עשה זאת, והוא ענה:

"Well, it was really my daughter who prompted me to do it.

"בעצם, בתי היא שדחפה אותי לכך.

She came up to me one night, and she just said,

"היא באה אלי ערב אחד, ופשוט אמרה:

'Dad, you can't let the kids die.'"

'אבא, אתה לא יכול להניח לילדים האלה למות'."

Or I think of Cynthia Thomas,

או סינתיה תומס,

a really loyal army daughter and army wife,

בת ורעיה נאמנה ביותר במשפחה של אנשי צבא,

who, as she saw her friends and relations

שכאשר ראתה את חבריה וקרוביה

coming back from the Iraq War, was so shocked

שחזרו ממלחמת עירק והיתה כה מזועזעת

by their mental condition

ממצבם הנפשי

and the refusal of the military to recognize and acknowledge

ומסירוב הצבא להכיר ולהודות

post-traumatic stress syndrome

בתסמונת הדחק הפוסט-טראומטי,

that she set up a cafe in the middle of a military town

עד שהקימה בית-קפה באמצעה של עיר צבאית

to give them legal, psychological and medical assistance.

כדי לתת להם סיוע משפטי, פסיכולוגי ורפואי.

And she said to me, she said, "You know, Margaret,

והיא אמרה לי: "את יודעת, מרגרט,

I always used to say I didn't know what I wanted to be

"תמיד אמרתי שאני לא יודעת מה אני רוצה להיות

when I grow up.

"כשאהיה גדולה.

But I've found myself in this cause,

"אבל מצאתי את עצמי במאבק הזה,

and I'll never be the same."

"והשתניתי לנצח."

We all enjoy so many freedoms today,

כולנו נהנים היום מחירויות כה רבות,

hard-won freedoms:

חירויות שהושגו בעמל רב:

the freedom to write and publish without fear of censorship,

החופש לכתוב ולפרסם ללא פחד מצנזורה,

a freedom that wasn't here the last time I came to Hungary;

חופש שלא היה כאן, בפעם הקודמת בה ביקרתי בהונגריה;

a freedom to vote, which women in particular

החופש להצביע, שבמיוחד הנשים

had to fight so hard for;

נאלצו להיאבק עליו כה קשה;

the freedom for people of different ethnicities and cultures

החופש של אנשים מכל מיני מוצאים אתניים, תרבויות

and sexual orientation to live the way that they want.

ונטיות מיניות, לחיות כרצונם.

But freedom doesn't exist if you don't use it,

אבל החופש איננו קיים אם לא משתמשים בו,

and what whistleblowers do,

ומה שחושפי-השחיתויות עושים,

and what people like Gayla Benefield do

ומה שאנשים כמו גיילה בנפילד עושים,

is they use the freedom that they have.

הוא להשתמש בחופש שיש להם.

And what they're very prepared to do is recognize

ומה שהם נכונים מאד לעשות הוא להכיר בכך

that yes, this is going to be an argument,

שנכון, זה יהפוך לוויכוח,

and yes I'm going to have a lot of rows

ונכון, תהיינה לי הרבה מריבות

with my neighbors and my colleagues and my friends,

עם השכנים והעמיתים והחברים,

but I'm going to become very good at this conflict.

אבל אני איעשה טובה מאד במאבק הזה.

I'm going to take on the naysayers,

אני אתמודד עם אומרי הלאו,

because they'll make my argument better and stronger.

כי הם ישפרו ויחזקו את הטיעון שלי.

I can collaborate with my opponents

אני יכולה לשתף פעולה עם מתנגדי

to become better at what I do.

כדי להשתפר במה שאני עושה.

These are people of immense persistence,

מדובר באנשים בעלי כושר התמדה עצום,

incredible patience, and an absolute determination

סבלנות מדהימה ונחישות מוחלטת

not to be blind and not to be silent.

לא להיות עיוורים ולא לשתוק.

When I went to Libby, Montana,

כשהלכתי לליבי שבמונטנה,

I visited the asbestosis clinic

ביקרתי במרפאת האסבסטוזיס

that Gayla Benefield brought into being,

שגיילה הביאה להקמתה,

a place where at first some of the people

מקום שבו כמה מהאנשים,

who wanted help and needed medical attention

שנזקקו לעזרה ולטיפול רפואי,

went in the back door

נכנסו בהתחלה מהדלת האחורית

because they didn't want to acknowledge

כי לא רצו להודות בעובדה

that she'd been right.

שהיא צדקה.

I sat in a diner, and I watched

ישבתי במסעדה קטנה וצפיתי

as trucks drove up and down the highway,

במשאיות שחלפו במעלה ובמורד הכביש המהיר,

carting away the earth out of gardens

שסילקו את האדמה שנחפרה מהגינות

and replacing it with fresh, uncontaminated soil.

והחליפו אותה באדמה טריה ולא מזוהמת.

I took my 12-year-old daughter with me,

הבאתי איתי את בתי בת ה-12,

because I really wanted her to meet Gayla.

כי מאד רציתי שתפגוש את גיילה.

And she said, "Why? What's the big deal?"

והיא שאלה: "למה? מה העניין הגדול?"

I said, "She's not a movie star,

עניתי: "היא לא כוכבת סרטים,

and she's not a celebrity, and she's not an expert,

"והיא לא ידוענית ולא מומחית,

and Gayla's the first person who'd say

"וגיילה תהיה הראשונה לומר שהיא לא קדושה

she's not a saint.

"שהיא לא קדושה.

The really important thing about Gayla

"מה שבאמת חשוב אצל גיילה

is she is ordinary.

"הוא שהיא אדם מן השורה.

She's like you, and she's like me.

"היא כמוך וכמוני.

She had freedom, and she was ready to use it."

"היה לה חופש והיא היתה מוכנה להשתמש בו."

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]