Rory Stewart: Why democracy matters

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Shani Alod

So little Billy goes to school,

בילי הקטן הולך לבית הספר,

and he sits down and the teacher says,

הוא מתיישב והמורה שואלת,

"What does your father do?"

"במה עוסק אביך?"

And little Billy says, "My father plays the piano

ובילי הקטן עונה, "אבי מנגן בפסנתר

in an opium den."

במאורת אופיום."

So the teacher rings up the parents, and says,

המורה מתקשרת להוריו ואומרת,

"Very shocking story from little Billy today.

"בילי הקטן סיפר היום סיפור מזעזע מאוד.

Just heard that he claimed that you play the piano

הוא טוען שאתה מנגן בפסנתר

in an opium den."

במאורת אופיום."

And the father says, "I'm very sorry. Yes, it's true, I lied.

והאב עונה, "אני מצטער מאוד. נכון, שיקרתי.

But how can I tell an eight-year-old boy

אבל איך אוכל לספר לילד בן שמונה

that his father is a politician?" (Laughter)

שאביו הוא פוליטיקאי?" [צחוק]

Now, as a politician myself, standing in front of you,

כפוליטיקאי בעצמי, שניצב לפניכם,

or indeed, meeting any stranger anywhere in the world,

ובעצם כשאני פוגש כל זר בכל מקום בעולם,

when I eventually reveal the nature of my profession,

כשאני חושף לבסוף את טיבו של המקצוע שלי,

they look at me as though I'm somewhere between

הוא מסתכל עלי כאילו אני משהו בין

a snake, a monkey and an iguana,

נחש, קוף ואיגואנה,

and through all of this, I feel, strongly,

ואז אני מרגיש, בעוצמה רבה,

that something is going wrong.

שמשהו משתבש.

Four hundred years of maturing democracy,

400 שנים של דמוקרטיה בשלה,

colleagues in Parliament who seem to me, as individuals,

עמיתים בפרלמנט, שנראים בעיני, איש-איש,

reasonably impressive, an increasingly educated,

מרשימים למדי, משכילים יותר ויותר,

energetic, informed population, and yet

נמרצים, מתמצאים, ועם כל זאת -

a deep, deep sense of disappointment.

תחושה עמוקה מאד של אכזבה.

My colleagues in Parliament include, in my new intake,

עמיתי בפרלמנט כוללים, במבחר החדש שלי,

family doctors, businesspeople, professors,

רופאי משפחה, אנשי עסקים, פרופסורים,

distinguished economists, historians, writers,

כלכלנים מכובדים, היסטוריונים, סופרים,

army officers ranging from colonels down to regimental sergeant majors.

קציני צבא, מאלופי-משנה ועד רס"רים גדודיים.

All of them, however, including myself, as we walk underneath

אבל כולם, כולל אותי, כשאנו צועדים מתחת

those strange stone gargoyles just down the road,

לפסלי המפלצות המוזרים האלה שבהמשך הדרך,

feel that we've become less than the sum of our parts,

מרגישים שהפכנו להיות פחות מסך חלקינו,

feel as though we have become profoundly diminished.

מרגישים שערכנו פחת מאד.

And this isn't just a problem in Britain.

וזו לא רק בעיה של בריטניה.

It's a problem across the developing world,

זו בעיה בכל העולם המתפתח,

and in middle income countries too. In Jamaica,

וגם של מדינות עם הכנסה בינונית. למשל בג'מיקה --

for example -- look at Jamaican members of Parliament,

הביטו בחברי הפרלמנט הג'מייקני,

you meet them, and they're often people who are

אתה פוגש אותם, והם בדרך כלל אנשים

Rhodes Scholars, who've studied at Harvard or at Princeton,

בעלי מילגת רודס, שלמדו בהרווארד או בפרינסטון,

and yet, you go down to downtown Kingston,

אבל כשאתה יורד לעיר התחתית של קינגסטון,

and you are looking at one of the most depressing sites

ומביט באחד מהאתרים המדכאים ביותר

that you can see in any middle-income country in the world:

שניתן לראות בכל מדינה של הכנסה בינונית:

a dismal, depressing landscape

נוף קודר ומדכא

of burnt and half-abandoned buildings.

של בניינים שרופים ונטושים למחצה,

And this has been true for 30 years, and the handover

זה המצב כבר 30 שנה, והעברת הסמכויות

in 1979, 1980, between one Jamaican leader who was

בשנים 1979, 1980, ממנהיג ג'מייקני אחד,

the son of a Rhodes Scholar and a Q.C. to another

בנו של בעל מילגת רודס ועו"ד בריטי, לאדם אחר

who'd done an economics doctorate at Harvard,

שעשה דוקטורט בכלכלה בהרווארד,

over 800 people were killed in the streets

מעל ל-800 אנשים נרצחו ברחובות

in drug-related violence.

באלימות על רקע סמים.

Ten years ago, however, the promise of democracy

עם זאת, לפני 10 שנים, הבטחת הדמוקרטיה

seemed to be extraordinary. George W. Bush stood up

נראתה נהדרת. ג'ורג' וו' בוש התייצב

in his State of the Union address in 2003

בנאומו על מצב האומה ב-2003

and said that democracy was the force that would beat

ואמר שהדמוקרטיה היא כוח שיכול להביס

most of the ills of the world. He said,

את רוב רעות העולם. הוא אמר,

because democratic governments respect their own people

שהואיל והממשלים הדמוקרטיים מכבדות את עמיהם

and respect their neighbors, freedom will bring peace.

ואת שכניהם, החופש יביא שלום.

Distinguished academics at the same time argued that

אקדמאים מכובדים טענו בדיוק אז

democracies had this incredible range of side benefits.

שלדמוקרטיות יש יתרונות לוואי מופלאים.

They would bring prosperity, security,

הדמוקרטיות יביאו שגשוג, בטחון,

overcome sectarian violence,

יתגברו על אלימות בין מגזרים,

ensure that states would never again harbor terrorists.

יבטיחו שהמדינות לעולם לא יעניקו מחסה למחבלים.

Since then, what's happened?

ומאז, מה קרה?

Well, what we've seen is the creation, in places like Iraq

ובכן, חזינו בהיווצרותן, במקומות כמו עירק ואפגניסטן,

and Afghanistan, of democratic systems of government

של מערכות ממשל דמוקרטיות

which haven't had any of those side benefits.

שלא היו להן שום יתרונות לוואי כאלה.

In Afghanistan, for example, we haven't just had one election

באפגניסטן, למשל, לא היו בחירות פעם אחת

or two elections. We've gone through three elections,

או שתיים, אלא עברנו שלוש מערכות בחירות,

presidential and parliamentary. And what do we find?

לנשיאות ולבית הנבחרים. ומה קיבלנו?

Do we find a flourishing civil society, a vigorous rule of law

האם קיבלנו חברה אזרחית פורחת, שלטון-חוק נמרץ

and good security? No. What we find in Afghanistan

ובטחון טוב? לא. מה שיש לנו באפגניסטן

is a judiciary that is weak and corrupt,

זו מערכת משפטית חלשה ומושחתת,

a very limited civil society which is largely ineffective,

חברה אזרחית מוגבלת ביותר וברובה לא-יעילה,

a media which is beginning to get onto its feet

תקשורת שרק מתחילה לעמוד על רגליה

but a government that's deeply unpopular,

אבל ממשל מאד לא-פופולרי,

perceived as being deeply corrupt, and security

שנתפש בעיני רבים למושחת, ובטחון

that is shocking, security that's terrible.

במצב מזעזע, במצב נורא.

In Pakistan, in lots of sub-Saharan Africa,

בפקיסטן, ברוב אפריקה של תת-הסהרה,

again you can see democracy and elections are compatible

מוצאים שוב דמוקרטיה ובחירות

with corrupt governments, with states that are unstable

לצד ממשל מושחת, מדינות לא-יציבות

and dangerous.

ומסוכנות.

And when I have conversations with people, I remember

וכשאני משוחח עם אנשים, אני נזכר

having a conversation, for example, in Iraq,

בשיחה אחת, למשל, בעירק,

with a community that asked me

שהיתה לי עם קהילה, שחבריה שאלו אותי

whether the riot we were seeing in front of us,

אם ההפגנות שראינו לנגד עינינו,

this was a huge mob ransacking a provincial council building,

של המון עצום שבזז בניין של מועצה אזורית,

was a sign of the new democracy.

הם סימן של הדמוקרטיה החדשה.

The same, I felt, was true in almost every single one

הרגשתי שזה נכון לגבי כמעט כל אחת

of the middle and developing countries that I went to,

מהמדינות בעלות ההכנסה הבינונית והמתפתחות בהן ביקרתי,

and to some extent the same is true of us.

ובמידה מסוימת זה נכון גם לגבינו.

Well, what is the answer to this? Is the answer to just

אז מה התשובה? האם התשובה היא פשוט

give up on the idea of democracy?

לוותר על רעיון הדמוקרטיה?

Well, obviously not. It would be absurd

ברור שלא. זה יהיה מגוחך,

if we were to engage again in the kind of operations

אם נחזור להיות מעורבים במבצעים מאותו הסוג

we were engaged in, in Iraq and Afghanistan

שבהם עסקנו בעירק ובאפגניסטן

if we were to suddenly find ourselves in a situation

ושוב נמצא את עצמנו לפתע

in which we were imposing

במצב בו אנו אוכפים

anything other than a democratic system.

משהו שאיננו מערכת דמוקרטית.

Anything else would run contrary to our values,

כל דבר אחר יהיה מנוגד לערכינו,

it would run contrary to the wishes of the people

ויהיה מנוגד לרצון האנשים בשטח,

on the ground, it would run contrary to our interests.

זה יהיה מנוגד לאינטרסים שלנו.

I remember in Iraq, for example, that we went through

אני זוכר בעירק, למשל, שהיתה תקופה מסוימת

a period of feeling that we should delay democracy.

שבה חשנו שכדאי לנו לעכב את הדמוקרטיה.

We went through a period of feeling that the lesson learned

היתה תקופה מסוימת שבה חשנו שהלקח שהופק

from Bosnia was that elections held too early

מבוסניה הוא שקיום מוקדם מדי של בחירות

enshrined sectarian violence, enshrined extremist parties,

קידש את האלימות הבין-מגזרית, קידש מפלגות קיצוניות,

so in Iraq in 2003 the decision was made,

ולכן בעירק, ב-2003, התקבלה החלטה:

let's not have elections for two years. Let's invest in

הבה לא נקיים בחירות במשך שנתיים. הבה נשקיע

voter education. Let's invest in democratization.

בהשכלת המצביעים. הבה נשקיע בדמוקרטיזציה.

The result was that I found stuck outside my office

התוצאה היתה שמצאתי שמחוץ למשרדי נאסף

a huge crowd of people, this is actually a photograph

המון עצום, זו בעצם תמונה שצולמה בלוב

taken in Libya but I saw the same scene in Iraq

אבל ראיתי אותה סצנה בעירק

of people standing outside screaming for the elections,

של אנשים שעומדים בחוץ וצועקים בדרישה לקיים בחירות,

and when I went out and said, "What is wrong

וכשיצאתי ושאלתי, "מה לא בסדר

with the interim provincial council?

עם המועצה הזמנית?

What is wrong with the people that we have chosen?

מה לא בסדר עם האנשים שאנחנו בחרנו?

There is a Sunni sheikh, there's a Shiite sheikh,

יש שם שייך סוני, יש שם שייך שיעי,

there's the seven -- leaders of the seven major tribes,

יש שם מנהיגים של 7 השבטים העיקריים,

there's a Christian, there's a Sabian,

יש שם נוצרי, יש שם סבאי,

there are female representatives, there's every political party in this council,

יש נציגות נשית, כמעט כל מפלגה פוליטית מיוצגת במועצה,

what's wrong with the people that we chose?"

מה לא בסדר עם האנשים שבחרנו?"

The answer came, "The problem isn't the people

התשובה היתה, "הבעיה אינם האנשים שבחרתם,

that you chose. The problem is that you chose them."

אלא העובדה שאתם בחרתם אותם."

I have not met, in Afghanistan, in even the most

לא פגשתי, באפגניסטן, אפילו בקהילה הכי נידחת

remote community, anybody who does not want

אדם שלא רוצה

a say in who governs them.

להביע את דעתו לגבי מי ישלוט בו.

Most remote community, I have never met a villager

בקהילה הכי נידחת, לא פגשתי שום כפרי

who does not want a vote.

שלא רוצה להצביע.

So we need to acknowledge

כך שעלינו להכיר בכך

that despite the dubious statistics, despite the fact that

שלמרות הסטטיסטיקה המפוקפקת, למרות העובדה

84 percent of people in Britain feel politics is broken,

ש-84% מהעם הבריטי חשים שהדמוקרטיה הרוסה,

despite the fact that when I was in Iraq, we did an opinion poll

למרות העובדה שכשהייתי בעירק, ערכנו משאל

in 2003 and asked people what political systems they preferred,

ב-2003 ושאלנו את האנשים מהם המערכות הפוליטיות שהם מעדיפים,

and the answer came back that

והתשובה היתה

seven percent wanted the United States,

ש-7% מעדיפים את ארה"ב,

five percent wanted France,

5% רצו את צרפת,

three percent wanted Britain,

3% רצו את בריטניה,

and nearly 40 percent wanted Dubai, which is, after all,

וכמעט 40% רצו את דובאי, שהיא הרי

not a democratic state at all but a relatively prosperous

לא מדינה דמוקרטית כלל, אלא שלטון מלוכני משגשג יחסית

minor monarchy, democracy is a thing of value

של מיעוט, דמוקרטיה היא משהו ערכי

for which we should be fighting. But in order to do so

שעליו עלינו להילחם. אך לשם כך

we need to get away from instrumental arguments.

עלינו להתרחק מטיעונים תועלתניים.

We need to get away from saying democracy matters

עלינו להתרחק מהאמירה שהדמוקרטיה חשובה

because of the other things it brings.

בגלל יתר הדברים שהיא מביאה.

We need to get away from feeling, in the same way,

עלינו להתרחק מהתחושה, שבאותה צורה

human rights matters because of the other things it brings,

יש חשיבות לזכויות האדם בגלל יתר הדברים שזה מביא,

or women's rights matters for the other things it brings.

או לזכויות הנשים, בגלל יתר הדברים שזה מביא

Why should we get away from those arguments?

מדוע עלינו להתרחק מהטיעונים האלה?

Because they're very dangerous. If we set about saying,

כי הם מאד מסוכנים. אם נתחיל לומר,

for example, torture is wrong because it doesn't extract

למשל, שעינויים הם פסולים כי הם לא מספקים

good information, or we say, you need women's rights

מידע נכון, או שנאמר "אתם צריכים זכויות לנשים

because it stimulates economic growth by doubling the size of the work force,

כי זה תורם לצמיחה הכלכלית ע"י הכפלת כוח העבודה",

you leave yourself open to the position where

אנו חושפים את עצמנו למצב

the government of North Korea can turn around and say,

שבו ממשלת קוריאה יכולה להחזיר לנו ולומר,

"Well actually, we're having a lot of success extracting

"למעשה, יש לנו הצלחה רבה

good information with our torture at the moment,"

בחילוץ מידע טוב בעזרת עינויים, לפי שעה,"

or the government of Saudi Arabia to say, "Well,

או שממשלת סעודיה תאמר לנו,

our economic growth's okay, thank you very much,

"הצמיחה הכלכלית שלנו בסדר גמור, תודה רבה לכם.

considerably better than yours,

והיא טובה יותר משלכם,

so maybe we don't need to go ahead with this program on women's rights."

אז אולי לא כדאי שנתקדם עם התכנית למען זכויות הנשים".

The point about democracy is not instrumental.

העניין עם הדמוקרטיה הוא שהיא איננה תועלתנית.

It's not about the things that it brings.

והעיקר איננו הדברים שהיא מביאה.

The point about democracy is not that it delivers

העיקר בדמוקרטיה איננו העובדה שהיא מספקת

legitimate, effective, prosperous rule of law.

שלטון חוק לגיטימי, יעיל, משגשג.

It's not that it guarantees peace with itself or with its neighbors.

ולא שהיא מבטיחה שלום מבית או מחוץ.

The point about democracy is intrinsic.

העיקר בדמוקרטיה הוא המהות שלה.

Democracy matters because it reflects an idea of equality

הדמוקרטיה חשובה משום שהיא משקפת רעיון של שוויון

and an idea of liberty. It reflects an idea of dignity,

ורעיון של חירות, היא משקפת רעיון של כבוד,

the dignity of the individual, the idea that each individual

של כבוד האדם, את הרעיון שכל אחד ואחת

should have an equal vote, an equal say,

ראויים לזכות הצבעה שווה, לזכות דיבור שווה,

in the formation of their government.

לגבי יצירת הממשלה שלהם.

But if we're really to make democracy vigorous again,

אך אם אנו באמת רוצים להפוך את הדמוקרטיה שוב לנמרצת,

if we're ready to revivify it, we need to get involved

אם אנו מוכנים להחיות אותה, עלינו להיעשות מעורבים

in a new project of the citizens and the politicians.

במיזם חדש של אזרחים ופוליטיקאים.

Democracy is not simply a question of structures.

הדמוקרטיה אינה סתם סוגיה של מבנים.

It is a state of mind. It is an activity.

זהו הלך-רוח. זאת פעילות.

And part of that activity is honesty.

וחלק מהפעילות הוא כנות.

After I speak to you today, I'm going on a radio program

אחרי שאסיים לשוחח איתכם, אני אתארח בתכנית רדיו

called "Any Questions," and the thing you will have noticed

בשם "יש שאלות?" ואתם ודאי שמתם לב

about politicians on these kinds of radio programs

שפוליטיקאים, בתכניות רדיו כאלה,

is that they never, ever say that they don't know the answer

לעולם לא יאמרו שהם לא יודעים מה התשובה

to a question. It doesn't matter what it is.

לשאלה כלשהי. ולא משנה מהי השאלה.

If you ask about child tax credits, the future of the penguins

אתם יכולים לשאול על זכאויות מס לילדים, על עתיד הפינגווינים

in the south Antarctic, asked to hold forth on whether or not

באזור הקוטב הדרומי, לשאול האם

the developments in Chongqing contribute

הפיתוח בצ'ונגצ'ינג תורם

to sustainable development in carbon capture,

להתפתחות בת-קיימא מבחינת לכידת הפחמן,

and we will have an answer for you.

ותמיד תהיה לנו תשובה בשבילכם.

We need to stop that, to stop pretending to be

עלינו להפסיק עם זה, להפסיק להעמיד פנים

omniscient beings.

שאנחנו יודעי-כל.

Politicians also need to learn, occasionally, to say that

הפוליטיקאים צריכים מידי פעם גם ללמוד לומר

certain things that voters want, certain things that voters

שדברים מסוימים שהבוחר רוצה, דברים מסוימים

have been promised, may be things

שהובטחו לו, עלולים להיות דברים

that we cannot deliver

שלא נוכל לקיים

or perhaps that we feel we should not deliver.

או אולי תחושתנו היא שלא כדאי שנקיים.

And the second thing we should do is understand

והדבר השני שעלינו לעשות הוא להבין

the genius of our societies.

את הגאונות שקיימת בחברות שלנו.

Our societies have never been so educated, have never

החברות שלנו מעולם לא היו כה משכילות, מעולם לא היו

been so energized, have never been so healthy,

כה נמרצות, מעולם לא היו כה בריאות,

have never known so much, cared so much,

מעולם לא ידעו כל-כך הרבה, היו כה איכפתיות,

or wanted to do so much, and it is a genius of the local.

או רצו לעשות כה הרבה, וזו חוכמתו של האדם הפשוט.

One of the reasons why we're moving away

אחת הסיבות לכך שאנו מתרחקים

from banqueting halls such as the one in which we stand,

מאולמות נשפים כמו זה שבו אנו נמצאים,

banqueting halls with extraordinary images on the ceiling

אולמות נשפים עם ציורים מופלאים על התקרה,

of kings enthroned,

של הכתרת מלכים,

the entire drama played out here on this space,

כל הדרמה שנגולה כאן, בחלל הזה,

where the King of England had his head lopped off,

שבו מלך אנגליה איבד את ראשו,

why we've moved from spaces like this, thrones like that,

מדוע עברנו מחללים כאלה, מכסאות-מלכות כאלה,

towards the town hall, is we're moving more and more

לבית העיריה, היא שאנו מתקרבים יותר ויותר

towards the energies of our people, and we need to tap that.

אל האנרגיות של עמנו, ועלינו לנצל אותן.

That can mean different things in different countries.

לכך עשויה להיות משמעות שונה במדינות שונות.

In Britain, it could mean looking to the French,

בבריטניה, המשמעות היא אולי להסתכל על צרפת,

learning from the French,

ללמוד מהצרפתים,

getting directly elected mayors in place

שבוחרים ראשי ערים בבחירות ישירות

in a French commune system.

במסגרת מערכת הקומונה הצרפתית.

In Afghanistan, it could have meant instead of concentrating

באפגניסטן, המשמעות עשויה להיות שבמקום להתמקד

on the big presidential and parliamentary elections,

בבחירות הגדולות לנשיאות ולבית הנבחרים,

we should have done what was in the Afghan constitution

היה עלינו לנהוג לפי מה שנכתב בחוקה האפגנית

from the very beginning, which is to get direct local elections going

מלכתחילה, כלומר לקיים בחירות ישירות ומקומיות

at a district level and elect people's provincial governors.

ברמת המחוז, ולבחור מושלים מחוזיים.

But for any of these things to work,

אך כדי שמשהו מכל אלה יצליח,

the honesty in language, the local democracy,

הכנות בשפה, הדמוקרטיה המקומית,

it's not just a question of what politicians do.

השאלה איננה רק מה הפוליטיקאים עושים.

It's a question of what the citizens do.

אלא גם מה האזרחים עושים.

For politicians to be honest, the public needs to allow them to be honest,

כדי שפוליטיקאים יהיו כנים, על הציבור לאפשר להם להיות כנים,

and the media, which mediates between the politicians

וגם התקשורת, שמתווכת בין הפוליטיקאים

and the public, needs to allow those politicians to be honest.

לבין הציבור, צריכה לאפשר לפוליטיקאים אלה להיות כנים.

If local democracy is to flourish, it is about the active

אם רוצים שהדמוקרטיה תשגשג, נדרשת מעורבות פעילה ומושכלת

and informed engagement of every citizen.

של כל אזרח ואזרח.

In other words, if democracy is to be rebuilt,

במלים אחרות, אם רוצים לשקם את הדמוקרטיה,

is to become again vigorous and vibrant,

אם רוצים שהיא תחזור להיות נמרצת ותוססת,

it is necessary not just for the public

חשוב שלא רק הציבור ילמד

to learn to trust their politicians,

לתת אמון בפוליטיקאים,

but for the politicians to learn to trust the public.

אלא שגם הפוליטיקאים ילמדו לתת אמון בציבור.

Thank you very much indeed. (Applause)

באמת תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]