Let's design social media that drives real change | Wael Ghonim

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I once said,

פעם אמרתי,

"If you want to liberate a society,

"אם אתם רוצים לשחרר חברה,

all you need is the Internet."

כל מה שאתם צריכים זה אינטרנט."

I was wrong.

טעיתי.

I said those words back in 2011,

אמרתי את הדברים האלה ב 2011,

when a Facebook page I anonymously created

כשדף פייסבוק שיצרתי בעילום שם

helped spark the Egyptian revolution.

עזר להצית את המהפכה המצרית.

The Arab Spring revealed social media's greatest potential,

האביב הערבי חשף את הפוטנציאל הגדול ביותר של המדיה החברתית,

but it also exposed its greatest shortcomings.

אבל הוא גם חשף את החסרונות הגדולים ביותר שלה.

The same tool that united us to topple dictators

אותו כלי שאיחד אותנו כדי להפיל דיקטטורים

eventually tore us apart.

בסופו של דבר קרע אותנו לגזרים.

I would like to share my own experience in using social media for activism,

אני רוצה לחלוק את החוויה שלי בשימוש במדיה חברתית לאקטיביזם,

and talk about some of the challenges I have personally faced

ולדבר על כמה מהאתגרים שנתקלתי בהם באופן אישי

and what we could do about them.

ומה היינו יכולים לעשות בקשר אליהם.

In the early 2000s,

בתחילת שנות ה -2000,

Arabs were flooding the web.

הערבים הציפו את האינטרנט.

Thirsty for knowledge, for opportunities,

צמאים לידע, להזדמנויות,

for connecting with the rest of the people around the globe,

להתחבר לשאר האנשים ברחבי העולם,

we escaped our frustrating political realities

ברחנו מהמציאות הפוליטית המתסכלת שלנו

and lived a virtual, alternative life.

וחיינו חיים וירטואליים, אלטרנטיביים.

Just like many of them, I was completely apolitical until 2009.

בדיוק כמו רבים מהם, הייתי לגמרי א-פוליטי עד 2009.

At the time, when I logged into social media,

באותו הזמן, כשהתחברתי למדיה החברתית,

I started seeing more and more Egyptians

התחלתי לראות יותר ויותר מצרים

aspiring for political change in the country.

שואפים לשינוי פוליטי במדינה.

It felt like I was not alone.

זה הרגיש כאילו שלא הייתי לבד.

In June 2010,

ביוני 2010,

Internet changed my life forever.

האינטרנט שינה את חיי לתמיד.

While browsing Facebook,

בעת שגלשתי בפייסבוק,

I saw a photo, a terrifying photo, of a tortured, dead body

ראיתי תמונה, תמונה מפחידה, של גוף מעונה, מת

of a young Egyptian guy.

של מצרי צעיר.

His name was Khaled Said.

שמו היה חאלד סעיד.

Khaled was a 29-year-old Alexandrian who was killed by police.

חאלד היה בן 29 מאלכסנדריה שנהרג על ידי המשטרה.

I saw myself in his picture.

ראיתי את עצמי בתמונה שלו.

I thought, "I could be Khaled."

חשבתי,"יכולתי להיות חאלד."

I could not sleep that night, and I decided to do something.

לא יכולתי לישון באותו הלילה, והחלטתי לעשות משהו.

I anonymously created a Facebook page

יצרתי דף פייסבוק בעילום שם

and called it "We are all Khaled Said."

וקראתי לו "כולנו חאלד סעיד."

In just three days, the page had over 100,000 people,

תוך 3 ימים בלבד, לדף היו מעל 100,000 עוקבים,

fellow Egyptians who shared the same concern.

בחורים מצרים שחלקו את אותה דאגה.

Whatever was happening had to stop.

כל מה שקורה חייב להיפסק.

I recruited my co-admin, AbdelRahman Mansour.

גייסתי את המנהל השותף שלי עבדל רחמן מנסור

We worked together for hours and hours.

עבדנו יחד שעות על שעות.

We were crowdsourcing ideas from the people.

שאבנו רעיונות מהאנשים.

We were engaging them.

העסקנו אותם.

We were calling collectively for actions,

יצאנו בקריאה קולקטיבית לפעילות,

and sharing news that the regime did not want Egyptians to know.

וחלקנו חדשות שהמשטר לא רצה שמצרים ידעו.

The page became the most followed page

הדף הפך להיות הדף שהכי הרבה עקבו אחריו

in the Arab world.

בעולם הערבי.

It had more fans than established media organizations

היו לו יותר אוהדים מאשר ארגוני תקשורת ממוסדים

and even top celebrities.

ואפילו סלבריטאים מובילים.

On January 14, 2011,

ב -14 בינואר 2011,

Ben Ali fled out of Tunisia

בן עלי נמלט מתוניסיה

after mounting protests against his regime.

לאחר מחאות הולכות וגוברות נגד משטרו.

I saw a spark of hope.

ראיתי ניצוץ של תקווה.

Egyptians on social media were wondering,

מצרים במדיה החברתית תהו,

"If Tunisia did it, why can't we?"

"אם תוניסיה עשתה את זה, למה אנחנו לא יכולים?"

I posted an event on Facebook and called it

פרסמתי אירוע בפייסבוק וקראתי לו

"A Revolution against Corruption, Injustice and Dictatorship."

"מהפכה נגד שחיתות, אי צדק ודיקטטורה ".

I posed a question to the 300,000 users of the page at the time:

העליתי שאלה ל- 300,000 משתמשים של הדף באותו זמן:

"Today is the 14th of January.

"היום הוא ה -14 בינואר.

The 25th of January is Police Day.

ה -25 בינואר הוא יום המשטרה.

It's a national holiday.

זה חג לאומי.

If 100,000 of us take to the streets of Cairo,

אם 100,000 מאיתנו יצאו לרחובות קהיר,

no one is going to stop us.

אף אחד לא הולך לעצור אותנו.

I wonder if we could do it."

אני תוהה אם נוכל לעשות את זה."

In just a few days, the invitation reached over a million people,

תוך כמה ימים בלבד ההזמנה הגיעה למעל מיליון אנשים,

and over 100,000 people confirmed attendance.

ומעל 100,000 אנשים אישרו נוכחות.

Social media was crucial for this campaign.

המדיה חברתית הייתה מכרעת עבור המבצע הזה.

It helped a decentralized movement arise.

זה עזר לתנועה מבוזרת לעלות.

It made people realize that they were not alone.

זה גרם לאנשים להבין שהם לא לבד.

And it made it impossible for the regime to stop it.

וזה לא אפשר למשטר לעצור את את זה.

At the time, they didn't even understand it.

באותו הזמן, הם אפילו לא הבינו את זה.

And on January 25th, Egyptians flooded the streets of Cairo and other cities,

וב-25 בינואר, מצרים הציפו את רחובותיה של קהיר ושל ערים אחרות

calling for change,

בקריאה לשינוי,

breaking the barrier of fear

לשבירת מחסום הפחד

and announcing a new era.

והכריזו על עידן חדש.

Then came the consequences.

ואז הגיעו התוצאות

A few hours before the regime cut off the Internet and telecommunications,

כמה שעות לפני שהמשטר ניתק את האינטרנט והתקשורת

I was walking in a dark street in Cairo, around midnight.

הלכתי ברחוב חשוך בקהיר, בסביבות חצות.

I had just tweeted, "Pray for Egypt.

ורק צייצתי "התפללו בעד מצריים.

The government must be planning a massacre tomorrow."

הממשלה מתכננת כנראה טבח למחר."

I was hit hard on my head.

קיבלתי מכה חזקה בראש.

I lost my balance and fell down,

איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי,

to find four armed men surrounding me.

מצאתי ארבעה גברים חמושים מקיפים אותי.

One covered my mouth and the others paralyzed me.

אחד כיסה את פי והאחרים שיתקו אותי.

I knew I was being kidnapped by state security.

ידעתי שנחטפתי על ידי אנשי ביטחון של המדינה.

I found myself in a cell,

מצאתי את עצמי בתא,

handcuffed, blindfolded.

כבול באזיקים, בעיניים מכוסות.

I was terrified.

הייתי מבועת

So was my family,

כך הייתה גם משפחתי,

who started looking for me

שהתחילה לחפש אותי

in hospitals, police stations and even morgues.

בבתי חולים, תחנות משטרה ואפילו בחדרי מתים.

After my disappearance,

לאחר ההיעלמות שלי,

a few of my fellow colleagues who knew I was the admin of the page

כמה מעמיתיי שידעו שניהלתי את דף הפייסבוק

told the media about my connection with that page,

סיפרו לתקשורת על הקשר שלי עם הדף הזה,

and that I was likely arrested by state security.

ושככל הנראה נעצרתי על ידי אנשי הביטחון של המדינה.

My colleagues at Google started a search campaign trying to find me,

העמיתים שלי בגוגל פתחו בקמפיין חיפוש בניסיון למצוא אותי,

and the fellow protesters in the square demanded my release.

והמפגינים בכיכר דרשו שישחררו אותי.

After 11 days of complete darkness,

לאחר 11 ימים של חושך מוחלט,

I was set free.

יצאתי לחופשי.

And three days later,

ושלושה ימים לאחר מכן,

Mubarak was forced to step down.

מובארק נאלץ להתפטר.

It was the most inspiring and empowering moment of my life.

זה היה הרגע הכי מעצים ומעורר השראה בחיי.

It was a time of great hope.

זו הייתה תקופה של תקווה גדולה.

Egyptians lived a utopia for 18 days during the revolution.

מצרים חיו אוטופיה במשך 18 ימים במהלך המהפכה.

They all shared the belief

כולם שיתפו את האמונה

that we could actually live together despite our differences,

שאנחנו באמת יכולים לחיות ביחד למרות ההבדלים בינינו,

that Egypt after Mubarak would be for all.

שמצרים לאחר מובארק תהיה לכולם.

But unfortunately,

אבל לרוע המזל,

the post-revolution events were like a punch in the gut.

האירועים שלאחר המהפכה היו כמו אגרוף בבטן.

The euphoria faded,

האופוריה דהתה,

we failed to build consensus,

נכשלנו לבנות קונצנזוס,

and the political struggle led to intense polarization.

והמאבק הפוליטי הוביל לקיטוב אינטנסיבי.

Social media only amplified that state,

מדייה חברתית רק הגבירה מצב זה,

by facilitating the spread of misinformation, rumors,

בכך שסייעה להתפשטות מידע שגוי, שמועות,

echo chambers and hate speech.

תיבות תהודה ודברי שטנה.

The environment was purely toxic.

הסביבה הייתה לגמרי רעילה.

My online world became a battleground filled with trolls, lies, hate speech.

העולם המקוון שלי הפך לשדה קרב מלא בטרולים, שקרים, דברי שטנה

I started to worry about the safety of my family.

התחלתי לדאוג לגבי ביטחון המשפחה שלי.

But of course, this wasn't just about me.

אבל כמובן, זה לא היה רק בקשר אלי.

The polarization reached its peak between the two main powers --

הקיטוב הגיע לשיא בין שני הכוחות העיקריים -

the army supporters and the Islamists.

תומכי הצבא והאיסלאמיסטים.

People in the center, like me,

אנשים במרכז, כמוני,

started feeling helpless.

התחילו לחוש חוסר אונים.

Both groups wanted you to side with them;

שתי הקבוצות רצו שתצדדו בהם;

you were either with them or against them.

או שהיית איתם או נגדם.

And on the 3rd of July 2013,

וב 3 יולי 2013,

the army ousted Egypt's first democratically elected president,

הצבא הדיח את נשיא מצרים הראשון שנבחר באופן דמוקרטי,

after three days of popular protest that demanded his resignation.

לאחר שלושה ימים של מחאה עממית שדרשה את התפטרותו.

That day I made a very hard decision.

באותו יום קיבלתי החלטה מאוד קשה.

I decided to go silent, completely silent.

החלטתי לשתוק, לגמרי לשתוק.

It was a moment of defeat.

זה היה רגע של תבוסה.

I stayed silent for more than two years,

שתקתי במשך למעלה משנתיים,

and I used the time to reflect on everything that happened,

וניצלתי את הזמן כדי לחשוב על כל מה שקרה,

trying to understand why did it happen.

בניסיון להבין למה זה קרה.

It became clear to me

התברר לי

that while it's true that polarization is primarily driven

שבעוד שזה נכון שהקיטוב מונע בעיקר

by our human behavior,

על ידי ההתנהגות האנושית שלנו,

social media shapes this behavior and magnifies its impact.

מדיה חברתית מעצבת את ההתנהגות הזאת ומעצימה את השפעתה.

Say you want to say something that is not based on a fact,

נניח שאתה רוצה להגיד משהו שאינו מבוסס על עובדה,

pick a fight or ignore someone that you don't like.

לריב או להתעלם ממישהו שאתה לא אוהב.

These are all natural human impulses,

כל אלה הם דחפים אנושיים טבעיים,

but because of technology,

אבל בגלל טכנולוגיה,

acting on these impulses is only one click away.

פעולה על דחפים אלה היא במרחק לחיצה אחת.

In my view, there are five critical challenges

לדעתי, ישנם חמישה אתגרים קריטיים

facing today's social media.

שעומדים בפני המדיה החברתית של היום

First, we don't know how to deal with rumors.

ראשית, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם שמועות.

Rumors that confirm people's biases

שמועות שמאשרות דעות קדומות של אנשים

are now believed and spread among millions of people.

זוכות כעת לאמון ומתפשטות בין מיליוני אנשים.

Second, we create our own echo chambers.

שנית, אנו יוצרים בעצמנו את תיבות התהודה של עצמנו.

We tend to only communicate with people that we agree with,

אנו נוטים לתקשר רק עם אנשים שאנחנו מסכימים איתם,

and thanks to social media,

והודות למדיה החברתית,

we can mute, un-follow and block everybody else.

אנחנו יכולים להשתיק, להפסיק מעקב ולחסום את כל האחרים.

Third, online discussions quickly descend into angry mobs.

שלישית, דיונים ברשת מתדרדרים במהירות לכדי אספסוף זועם.

All of us probably know that.

כולנו כנראה יודעים זאת.

It's as if we forget

זה כאילו שאנו שוכחים

that the people behind screens are actually real people

שאנשים שמאחורי מסכים הם למעשה אנשים אמיתיים

and not just avatars.

ולא רק אוואטרים.

And fourth, it became really hard to change our opinions.

ורביעית, זה נעשה ממש קשה לשנות את הדעות שלנו.

Because of the speed and brevity of social media,

בגלל המהירות והצמצום של המדיה החברתית,

we are forced to jump to conclusions

אנו מאולצים לקפוץ למסקנות

and write sharp opinions in 140 characters

ולכתוב חוות דעת חריפות ב -140 תווים

about complex world affairs.

על ענייני עולם מורכבים.

And once we do that, it lives forever on the Internet,

וברגע שאנחנו עושים את זה, הן חיות לנצח באינטרנט,

and we are less motivated to change these views,

ואנחנו פחות מונעים לשנות את הדעות האלו.

even when new evidence arises.

אפילו כאשר עולות ראיות חדשות.

Fifth -- and in my point of view, this is the most critical --

חמישית -- ולדעתי הקריטית ביותר --

today, our social media experiences are designed in a way

היום, חוויות המדיה החברתית שלנו מעוצבות בדרך

that favors broadcasting over engagements,

שמעדיפה שידור על התקשרויות,

posts over discussions,

פוסטים על דיונים

shallow comments over deep conversations.

הערות רדודות על שיחות עמוקות.

It's as if we agreed that we are here to talk at each other

זה כאילו הסכמנו שאנחנו כאן כדי לדבר אחד על השני

instead of talking with each other.

במקום לדבר אחד עם השני.

I witnessed how these critical challenges contributed

הייתי עד לאופן בו אתגרים קריטיים אלה תרמו

to an already polarized Egyptian society,

לחברה מצרית שכבר מקוטבת,

but this is not just about Egypt.

אבל זה לא רק על מצריים.

Polarization is on the rise in the whole world.

קיטוב נמצא במגמת עלייה בכל העולם.

We need to work hard on figuring out

אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי לגלות

how technology could be part of the solution,

כיצד טכנולוגיה יכולה להיות חלק מהפתרון,

rather than part of the problem.

ולא חלק מהבעיה.

There's a lot of debate today on how to combat online harassment

יש הרבה דיונים היום על האופן להילחם בהטרדות מקוונות

and fight trolls.

ולהילחם בטרולים.

This is so important.

זה כל כך חשוב.

No one could argue against that.

אף אחד לא יוכל לטעון נגד זה.

But we need to also think about how to design social media experiences

אבל אנחנו צריכים גם לחשוב על איך לעצב חוויות מדיה חברתית

that promote civility and reward thoughtfulness.

שמקדמות אדיבות ומתגמלות התחשבות.

I know for a fact

אני יודע בוודאות

if I write a post that is more sensational,

אם אני כותב פוסט שהוא יותר סנסציוני ,

more one-sided, sometimes angry and aggressive,

יותר חד-צדדי, לפעמים כועס ואגרסיבי,

I get to have more people see that post.

אני מושך יותר אנשים לראות את הפוסט הזה.

I will get more attention.

אני אקבל יותר תשומת לב.

But what if we put more focus on quality?

אבל מה אם נשים יותר דגש על איכות?

What is more important:

מה יותר חשוב?

the total number of readers of a post you write,

המספר הכולל של הקוראים של הפוסט שאתה כותב,

or who are the people who have impact that read what you write?

או מי הם האנשים בעלי ההשפעה שקראו את מה שאתה כותב?

Couldn't we just give people more incentives to engage in conversations,

האם איננו יכולים פשוט לתת לאנשים יותר תמריצים לנהל שיחות?

rather than just broadcasting opinions all the time?

ולא רק לשדר חוות דעת כל הזמן?

Or reward people for reading

או לתגמל אנשים עבור קריאה

and responding to views that they disagree with?

ומתן תגובה לדעות שהם לא מסכימים איתן?

And also, make it socially acceptable that we change our minds,

וגם, לגרום לכך ששינוי דעותינו יהיה מקובל מבחינה חברתית,

or probably even reward that?

או אולי אפילו לתגמל את זה?

What if we have a matrix that says how many people changed their minds,

מה אם תהיה לנו מטריצה ​​שתראה לנו כמה אנשים שינו את דעתם,

and that becomes part of our social media experience?

וזה יהפוך לחלק מחווית המדיה החברתית שלנו?

If I could track how many people are changing their minds,

לו יכולתי לעקוב ולגלות כמה אנשים משנים את דעתם,

I'd probably write more thoughtfully, trying to do that,

הייתי ככל הנראה כותב יותר במחשבה כדי לעשות זאת,

rather than appealing to the people who already agree with me

במקום לפנות לאנשים שכבר מסכימים אתי

and "liking" because I just confirmed their biases.

ועושים לי לייקים כי אני פשוט מאשר את הטיותיהם.

We also need to think about effective crowdsourcing mechanisms,

עלינו לחשוב גם על מנגנונים אפקטיביים למיקור המונים,

to fact-check widely spread online information,

כדי לאמת את העובדות על מידע שהתפשט באינטרנט,

and reward people who take part in that.

ולתגמל את האנשים שלוקחים חלק בזה.

In essence, we need to rethink today's social media ecosystem

בעיקרון, עלינו לשנות את המערכת האקולוגית של המדיה החברתית

and redesign its experiences

ולעצב מחדש את חוויותיה

to reward thoughtfulness, civility and mutual understanding.

לתגמל התחשבות, אדיבות והבנה הדדית.

As a believer in the Internet, I teamed up with a few friends,

כמאמין באינטרנט, אני משתף פעולה עם כמה חברים,

started a new project,

התחלנו מיזם חדש,

trying to find answers and explore possibilities.

בניסיון למצוא תשובות ולבחון אפשרויות.

Our first product is a new media platform for conversations.

מוצרנו הראשון הוא פלטפורמת תקשורת חדשה לשיחות.

We're hosting conversations that promote mutual understanding

אנו מארחים שיחות המקדמות הבנה הדדית

and hopefully change minds.

בתקווה לשנות דעות.

We don't claim to have the answers,

איננו טוענים שיש לנו את התשובות

but we started experimenting with different discussions

אבל התחלנו להתנסות בדיונים שונים

about very divisive issues,

על נושאים מאוד שנויים במחלוקת

such as race, gun control, the refugee debate,

כמו גזע, פיקוח על נשק, שאלת הפליטים,

relationship between Islam and terrorism.

מערכת יחסים בין האיסלאם לטרור.

These are conversations that matter.

אלו הן שיחות משמעותיות.

Today, at least one out of three people on the planet

היום לפחות לאחד מתוך שלושה אנשים על פני כדור הארץ.

have access to the Internet.

יש גישה לאינטרנט.

But part of this Internet is being held captive

אבל חלק מאינטרנט זה להיות שבוי

by the less noble aspects of our human behavior.

בידי היבטים פחות אציליים של ההתנהגות האנושית שלנו.

Five years ago, I said,

לפני חמש שנים, אמרתי,

"If you want to liberate society,

"אם אתם רוצים לשחרר חברה,

all you need is the Internet."

כל מה שאתם צריכים זה אינטרנט."

Today, I believe if we want to liberate society,

היום, אני מאמין שאם אנחנו רוצים לשחרר חברה,

we first need to liberate the Internet.

אנחנו צריכים קודם כל לשחרר את האינטרנט.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(תשואות)