Jennifer Senior: For parents, happiness is a very high bar

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Yael BST

When I was born,

כשנולדתי,

there was really only one book

היה רק ספר אחד

about how to raise your children,

על איך לגדל ילדים,

and it was written by Dr. Spock.

והוא נכתב על ידי ד"ר ספוק.

(Laughter)

(צחוק)

Thank you for indulging me.

תודה שנעניתם לי.

I have always wanted to do that.

תמיד רציתי לעשות את זה.

No, it was Benjamin Spock,

לא, זה היה בנג'מין ספוק,

and his book was called "The Common Sense Book of Baby And Child Care."

והספר שלו נקרא "ספר ההגיון הבריא בטיפול בתינוקות וילדים."

It sold almost 50 million copies by the time he died.

הוא נמכר בכמעט 50 מיליון עותקים עד לפטירתו.

Today, I, as the mother of a six-year-old,

היום, אני, כאמא לילד בן 6,

walk into Barnes and Noble,

נכנסת לבארנס אנד נובל,

and see this.

ורואה את זה.

And it is amazing

וזה מדהים

the variety that one finds on those shelves.

איזה מגוון אפשר למצוא על המדפים.

There are guides to raising an eco-friendly kid,

ישנם מדריכים לאיך לגדל ילד ידידותי לסביבה,

a gluten-free kid,

ילד נטול גלוטן,

a disease-proof kid,

ילד חסין למחלות,

which, if you ask me, is a little bit creepy.

שזה, אם תשאלו אותי, קצת מפחיד.

There are guides to raising a bilingual kid

ישנם מדריכים לגידול ילד דו-לשוני

even if you only speak one language at home.

גם אם מדברים בבית רק שפה אחת.

There are guides to raising a financially savvy kid

ישנם מדריכים לגידול ילד שמתמצא בכספים

and a science-minded kid

וילד בעל נטיה למדע

and a kid who is a whiz at yoga.

וילד שמתמחה ביוגה.

Short of teaching your toddler how to defuse

חוץ מללמד את הזאטוט שלכם

a nuclear bomb,

כיצד לנטרל פצצת אטום,

there is pretty much a guide to everything.

יש מדריכים כמעט להכל.

All of these books are well-intentioned.

כל הספרים הם בעלי כוונות טובות.

I am sure that many of them are great.

אני בטוחה שרבים מהם נפלאים.

But taken together, I am sorry,

אבל במבט כולל, אני מצטערת לומר

I do not see help

שאיני רואה דבר מועיל

when I look at that shelf.

כאשר אני מביטה על אותו מדף.

I see anxiety.

אני רואה חרדה.

I see a giant candy-colored monument

אני רואה אתר הנצחה ענקי בעל צבעים שמחים

to our collective panic,

לפאניקה הקולקטיבית שלנו.

and it makes me want to know,

וזה גורם לי לרצות לדעת,

why is it that raising our children

מדוע גידול ילדינו נקשר

is associated with so much anguish

ליסורים כה גדולים

and so much confusion?

ולבילבול כה רב?

Why is it that we are at sixes and sevens

מדוע אנו כה מבולבלים

about the one thing human beings

בנוגע למשהו שבני-אדם עושים בהצלחה

have been doing successfully for millennia,

מזה 1,000 שנים,

long before parenting message boards

הרבה לפני הופעת הפורומי להורים באינטרנט

and peer-reviewed studies came along?

ומאמרים מדעיים מלומדים?

Why is it that so many mothers and fathers

מדוע זה הורים כה רבים

experience parenthood as a kind of crisis?

חווים את ההורות כמין משבר?

Crisis might seem like a strong word,

משבר זו אולי מילה חריפה מדי,

but there is data suggesting it probably isn't.

אבל יש נתונים המראים שהיא לא.

There was, in fact, a paper of just this very name,

בעצם היה מאמר אחד בשם הזה בדיוק,

"Parenthood as Crisis," published in 1957,

"הורות כמשבר", שפורסם ב-1957,

and in the 50-plus years since,

ובמשך 50 השנים שעברו מאז,

there has been plenty of scholarship

נצבר המון מידע

documenting a pretty clear pattern

שמתעד דפוס די ברור

of parental anguish.

של חרדה הורית.

Parents experience more stress than non-parents.

הורים חווים יותר מתח מאלה שאינם הורים.

Their marital satisfaction is lower.

שביעות רצונם מחיי הנישואין יותר נמוכה.

There have been a number of studies

היו כמה מחקרים שבדקו

looking at how parents feel

כיצד הורים מרגישים

when they are spending time with their kids,

כאשר הם נמצאים בחברת ילדיהם,

and the answer often is, not so great.

ולעיתים קרובות התשובה היא, לא כל-כך טוב.

Last year, I spoke with a researcher

בשנה שעברה דיברתי עם חוקר ששמו

named Matthew Killingsworth

מתיו קילינגסוורת'

who is doing a very, very imaginative project

שמבצע מיזם עם הרבה דימיון

that tracks people's happiness,

העוקב אחר האושר של אנשים,

and here is what he told me he found:

וזה מה שהוא סיפר לי שמצא:

"Interacting with your friends

"להתרועע עם החברים

is better than interacting with your spouse,

זה יותר טוב מלהתרועע עם בן/בת הזוג,

which is better than interacting with other relatives,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם קרובי-משפחה,

which is better than interacting with acquaintances,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם מכרים,

which is better than interacting with parents,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם ההורים,

which is better than interacting with children.

שזה יותר טוב מלהתרועע עם הילדים,

Who are on par with strangers."

שהם כמו זרים."

(Laughter)

(צחוק)

But here's the thing.

אבל הנקודה היא שאני מחפשת

I have been looking at what underlies these data

כבר 3 שנים מה מסתתר מאחורי

for three years,

הנתונים האלה,

and children are not the problem.

והילדים הם לא הבעיה.

Something about parenting right now at this moment

משהו שקשור בהורות ממש ברגע זה

is the problem.

הוא הבעיה.

Specifically, I don't think we know

אם להתמקד, איני חושבת שאנו יודעים

what parenting is supposed to be.

מה ההורות אמורה להיות.

Parent, as a verb,

הורה, בתור שם-פועל,

only entered common usage in 1970.

נכנס לשימוש רק ב-1970.

Our roles as mothers and fathers have changed.

תפקידנו בתור אמהות ואבות השתנו.

The roles of our children have changed.

התפקידים של ילדינו השתנו.

We are all now furiously improvising

כולנו מאלתרים במרץ רב

our way through a situation

את דרכנו במצב

for which there is no script,

שאין לו תסריט כתוב.

and if you're an amazing jazz musician,

אם אתה מוזיקאי ג'ז מחונן,

then improv is great,

אז אילתור זה טוב,

but for the rest of us,

אבל לשאר,

it can kind of feel like a crisis.

זה נראה כמו משבר.

So how did we get here?

אז כיצד הגענו עד הלום?

How is it that we are all now navigating

הכיצד כולנו מנווטים בתוך עולם

a child-rearing universe

של גידול ילדים

without any norms to guide us?

מבלי שיהיו לנו נורמות שינחו אותנו?

Well, for starters, there has been

אז דבר ראשון,

a major historical change.

היה שינוי היסטורי גדול.

Until fairly recently,

עד די לאחרונה,

kids worked, on our farms primarily,

ילדים עבדו בעיקר בשדות,

but also in factories, mills, mines.

אבל גם בתעשיה, טחנות קמח, מיכרות.

Kids were considered economic assets.

ילדים נחשבו לנכסים כלכליים.

Sometime during the Progressive Era,

מתי שהוא בעידן הקידמה,

we put an end to this arrangement.

שמנו קץ לסדר דברים זה.

We recognized kids had rights,

הכרנו בזכויות הילדים,

we banned child labor,

אסרנו על עבודת ילדים,

we focused on education instead,

במקום זה התמקדנו בחינוך,

and school became a child's new work.

ובית-הספר הפך להיות העבודה החדשה לילד.

And thank God it did.

וטוב שכך.

But that only made a parent's role

אבל זה הפך את תפקיד ההורים

more confusing in a way.

ליותר מבלבל.

The old arrangement might not have been

הסידור הישן אולי

particularly ethical, but it was reciprocal.

לא היה תקין במיוחד, אבל היתה בו הדדיות.

We provided food, clothing, shelter,

אנחנו סיפקנו מזון, ביגוד, מחסה

and moral instruction to our kids,

והנחיות מוסריות לילדינו,

and they in return provided income.

והם, בתמורה, הביאו לנו הכנסה.

Once kids stopped working,

ברגע שילדים הפסיקו לעבוד,

the economics of parenting changed.

המבנה הכלכלי של ההורות השתנה.

Kids became, in the words of one

במילים של סוציולוג אחד מבריק

brilliant if totally ruthless sociologist,

אבל לגמרי חסר רחמים, הילדים הפכו

"economically worthless but emotionally priceless."

"לחסרי ערך מבחינה כלכלית, אבל לבעלי ערך בלתי מוגבל מבחינה רגשית".

Rather than them working for us,

במקום שהם יעבדו בשבילנו,

we began to work for them,

התחלנו אנחנו לעבוד בשבילם,

because within only a matter of decades

כי בתוך כמה עשורים

it became clear:

התברר:

if we wanted our kids to succeed,

אם ברצוננו שילדינו יצליחו,

school was not enough.

בית-הספר כבר לא מספיק.

Today, extracurricular activities are a kid's new work,

כיום, פעילויות מחוץ לשעות הלימודים הן העבודה החדשה לילד,

but that's work for us too,

אבל זו גם עבודה בשבילנו,

because we are the ones driving them to soccer practice.

כי אנו צריכים להסיע אותם לאימון כדורגל.

Massive piles of homework are a kid's new work,

ערימות גדולות של שיעורי-בית הן העבודה החדשה לילד,

but that's also work for us,

אבל זו גם עבודה בשבילנו,

because we have to check it.

כי עלינו לבדוק אותה.

About three years ago, a Texas woman

לפני כ-3 שנים,

told something to me

אישה מטקסס

that totally broke my heart.

אמרה לי משהו ששבר את ליבי לגמרי.

She said, almost casually,

היא אמרה, כמעט במקרה,

"Homework is the new dinner."

"שיעורי-הבית הם ארוחת-הערב החדשה."

The middle class now pours all of its time

מעמד הביניים משקיע את כל

and energy and resources into its kids,

הזמן, האנרגיה והמשאבים שלו בילדיו,

even though the middle class

למרות שלמעמד הביניים

has less and less of those things to give.

יש פחות ופחות לתת מאותם הדברים.

Mothers now spend more time with their children

אימהות מבלות יותר זמן עם ילדיהן

than they did in 1965,

מאשר בשנת 1965,

when most women were not even in the workforce.

כאשר רוב הנשים אז אפילו לא היוו חלק מכוח העבודה.

It would probably be easier for parents

זה כנראה היה יותר קל להורים

to do their new roles

למלא את תפקידם החדש

if they knew what they were preparing their kids for.

אם היו יודעים למה בדיוק להכין את ילדיהם.

This is yet another thing that makes modern parenting

זהו אלמנט נוסף שהופך את ההורות

so very confounding.

המודרנית לכל-כך מבלבלת.

We have no clue what portion our wisdom, if any,

אין לנו מושג איזה חלק מהחוכמה שלנו, אם בכלל,

is of use to our kids.

יכול לשמש את ילדינו.

The world is changing so rapidly,

העולם משתנה כל-כך במהירות,

it's impossible to say.

שזה בלתי-אפשרי לומר.

This was true even when I was young.

זה היה נכון גם כשהייתי צעירה.

When I was a kid, high school specifically,

כאשר הייתי ילדה, בתיכון ליתר דיוק,

I was told that I would be at sea

אמרו לי שאטבע בכלכלה

in the new global economy

הגלובלית החדשה

if I did not know Japanese.

אם לא אדע יפנית.

And with all due respect to the Japanese,

ועם כל הכבוד ליפנית,

it didn't turn out that way.

זה התברר כלא נכון.

Now there is a certain kind of middle-class parent

עכשיו יש מין הורה של מעמד הביניים

that is obsessed with teaching their kids Mandarin,

האובססיבי ללמד את ילדיו מנדרינית,

and maybe they're onto something,

ואולי באמת יש צורך כזה,

but we cannot know for sure.

אבל אין אנו יכולים לדעת בוודאות.

So, absent being able to anticipate the future,

לכן, עקב חוסר היכולת לחזות את העתיד,

what we all do, as good parents,

מה שכולנו עושים, כהורים טובים,

is try and prepare our kids

זה לנסות להכין את ילדינו

for every possible kind of future,

לכל עתיד אפשרי מכל סוג שהוא,

hoping that just one of our efforts will pay off.

בתקווה שלפחות אחד מהמאמצים ישתלם.

We teach our kids chess,

אנו מלמדים את ילדינו שחמט,

thinking maybe they will need analytical skills.

בהנחה שאולי יזדקקו לכישורים אנליטיים.

We sign them up for team sports,

אנו רושמים אותם לענפי ספורט-קבוצתי,

thinking maybe they will need collaborative skills,

בהנחה שאולי יזדקקו לכישורי שיתוף-פעולה,

you know, for when they go to Harvard Business School.

למקרה שילכו לפקולטה לעסקים של הרוורד.

We try and teach them to be financially savvy

אנו מנסים ללמדם להיות בעלי ידע בכלכלה,

and science-minded and eco-friendly

בעלי אוריינטציה מדעית, ידידותיים לסביבה,

and gluten-free,

לא לצרוך גלוטן,

though now is probably a good time to tell you

ועכשיו זה זמן טוב לספר לכם

that I was not eco-friendly and gluten-free as a child.

שבתור ילדה צרכתי גלוטן ולא הייתי ידידותית לסביבה.

I ate jars of pureed macaroni and beef.

הייתי אוכלת צנצנות מלאות של מחית מקרוני ובקר.

And you know what? I'm doing okay.

ואתם יודעים מה? אני מסתדרת היום לא רע.

I pay my taxes.

אני משלמת מיסים.

I hold down a steady job.

יש לי עבודה קבועה.

I was even invited to speak at TED.

אפילו הוזמנתי להרצות ב-TED.

But the presumption now is that

אבל הנחת הבסיס היום

what was good enough for me, or for my folks for that matter,

היא שמה שהיה טוב בשבילי או בשביל הוריי,

isn't good enough anymore.

הוא כבר לא מספיק טוב.

So we all make a mad dash to that bookshelf,

לכן כולנו מסתערים בטירוף על אותו מדף ספרים,

because we feel like if we aren't trying everything,

כי אנו מרגישים שכאילו אם לא ניסינו הכל,

it's as if we're doing nothing

אז שבעצם לא עשינו כלום

and we're defaulting on our obligations to our kids.

ושאנו משתמטים מאחריותנו כלפי ילדינו.

So it's hard enough to navigate our new roles

לכן זה די קשה לנווט במסלול

as mothers and fathers.

תפקידנו כהורים.

Now add to this problem something else:

תוסיפו לבעיה זו עוד משהו:

we are also navigating new roles

אנו גם מבצעים תפקידים חדשים

as husbands and wives

בתור בעלים ונשים

because most women today are in the workforce.

כי רוב הנשים כיום הן חלק מכוח העבודה.

This is another reason, I think,

נראה לי שזוהי

that parenthood feels like a crisis.

סיבה נוספת שהורות מצטיירת כמשבר.

We have no rules, no scripts, no norms

אין לנו כללים, אין חוקים כתובים, אין נורמות

for what to do when a child comes along

למה שצריך לעשות כאשר ילד

now that both mom and dad are breadwinners.

נכנס לחיינו בזמן ששני ההורים מפרנסים.

The writer Michael Lewis once put this

הסופר מייקל לואיס ניסח זאת

very, very well.

מאוד יפה.

He said that the surest way

הוא אמר שהדרך הכי בטוחה לזוג

for a couple to start fighting

להתחיל לריב

is for them to go out to dinner with another couple

היא לצאת לארוחה עם זוג אחר

whose division of labor

שאצלו חלוקת העבודה

is ever so slightly different from theirs,

קצת שונה משלהם,

because the conversation in the car on the way home

כי השיחה במכונית בדרכם הביתה

goes something like this:

הולכת בערך ככה:

"So, did you catch that Dave is the one

"האם קלטת שדייב הוא זה שמלווה

who walks them to school every morning?"

אותם לבית-ספר כל בוקר?"

(Laughter)

(צחוק)

Without scripts telling us who does what

ללא הוראות כתובות שיגידו לנו

in this brave new world, couples fight,

מי עושה מה בעולמנו החדש, הזוגות רבים,

and both mothers and fathers each have

וגם האמהות וגם האבות, יש להם טענות

their legitimate gripes.

לגיטימיות משלהם.

Mothers are much more likely

אמהות נוטות הרבה יותר

to be multi-tasking when they are at home,

להיות רב-משימתיות בביתן,

and fathers, when they are at home,

ואבות, כאשר הם בבית,

are much more likely to be mono-tasking.

נוטים הרבה יותר להיות חד-משימתיים.

Find a guy at home, and odds are

כאשר גבר בבית, רוב הסיכויים

he is doing just one thing at a time.

שהוא עושה רק דבר אחד בזמן נתון.

In fact, UCLA recently did a study

למעשה, UCLA ביצעה לאחרונה מחקר

looking at the most common configuration

שבדק את מבנה סידור-העבודה הכי נפוץ

of family members in middle-class homes.

בקרב בני-משפחה ממעמד הביניים.

Guess what it was?

נחשו מה הוא היה.

Dad in a room by himself.

האבא לבדו בחדר.

According to the American Time Use Survey,

לפי סקר על ניצול הזמן בארה"ב,

mothers still do twice as much childcare as fathers,

האמהות עדיין עוסקות פי-2 בטיפול בילדים

which is better than it was in Erma Bombeck's day,

מאשר הגברים, שזה יותר טוב מאשר בזמנה של ארמה בומבק,

but I still think that something she wrote

אבל אני בכל זאת סבורה

is highly relevant:

שמשהו שהיא כתבה עדיין מאוד רלוונטי:

"I have not been alone in the bathroom since October."

"לא הייתי לבדי באמבטיה מאז אוקטובר."

(Laughter)

(צחוק)

But here is the thing: Men are doing plenty.

אבל צריך לומר: הגברים עושים הרבה.

They spend more time with their kids

הם מבלים יותר זמן

than their fathers ever spent with them.

עם ילדיהם מאשר שאבותיהם אי-פעם בילו איתם.

They work more paid hours, on average,

בממוצע הם עובדים יותר תמורת תשלום

than their wives,

מאשר נשותיהם,

and they genuinely want to be good,

והם באמת ובתמים רוצים להיות

involved dads.

אבות טובים ומעורבים.

Today, it is fathers, not mothers,

היום אלו האבות, לא האמהות,

who report the most work-life conflict.

שמדברים בעיקר על הקונפליקט עבודה-חיים.

Either way, by the way,

בכל אופן, דרך אגב,

if you think it's hard for traditional families

אם אתם סבורים שזה קשה למשפחה המסורתית

to sort out these new roles,

להסתדר בתפקידים החדשים,

just imagine what it's like now

תחשבו מה קורה במשפחה

for non-traditional families:

הלא-מסורתית:

families with two dads, families with two moms,

משפחה עם שני אבות, או שתי אמהות,

single-parent households.

או משפחה חד-הורית.

They are truly improvising as they go.

המשפחות האלו באמת מאלתרות תוך כדי תנועה.

Now, in a more progressive country,

במדינה יותר מתקדמת,

and forgive me here for capitulating to cliché

וסליחה על העלאת

and invoking, yes, Sweden,

הקלישאה, שוודיה, כן,

parents could rely on the state

הורים יכולים לסמוך על המדינה

for support.

שתעניק תמיכה.

There are countries that acknowledge

ישנן מדינות המכירות

the anxieties and the changing roles

בחרדות ובשינויי התפקידים

of mothers and fathers.

של האמהות והאבות.

Unfortunately, the United States is not one of them,

למרבה הצער, ארה"ב אינה אחת מהן,

so in case you were wondering what the U.S.

כך שאם במקרה תהיתם

has in common with Papua New Guinea and Liberia,

מה משותף לארה"ב עם פפואה-גיניאה וליבריה,

it's this:

זה הדבר הבא:

We too have no paid maternity leave policy.

גם אצלנו אין מדיניות של חופשת לידה בתשלום.

We are one of eight known countries that does not.

אנחנו אחת משמונה מדינות שאין אצלן חופשה כזו.

In this age of intense confusion,

בעידן זה של בילבול רב,

there is just one goal upon which

יש רק מטרה אחת שעליה

all parents can agree,

כל ההורים מסכימים,

and that is whether they are

והיא שבין אם הן

tiger moms or hippie moms, helicopters or drones,

אמהות חרוצות או אמהות מרדניות, מסוקים או מל"טים,

our kids' happiness is paramount.

האושר של ילדינו הוא מעל לכל.

That is what it means

זו המשמעות של

to raise kids in an age

לגדל ילדים בתקופה

when they are economically worthless

שבה הם חסרי כדאיות כלכלית

but emotionally priceless.

אבל רגשית הם בעלי ערך בלתי מוגבל.

We are all the custodians of their self-esteem.

כולנו אחראים על דימוי-העצמי שלהם.

The one mantra no parent ever questions is,

המנטרה היחידה שאף הורה לא חולק עליה היא,

"All I want is for my children to be happy."

"כל מה שאני רוצה הוא שילדיי יהיו מאושרים."

And don't get me wrong:

ושלא תבינו אותי לא-נכון:

I think happiness is a wonderful goal for a child.

אני חושבת שאושר הוא מטרה נהדרת עבור ילד.

But it is a very elusive one.

אבל הוא מאוד חמקמק.

Happiness and self-confidence,

אושר וביטחון-עצמי, ללמד אותם

teaching children that is not like teaching them

זה לא כמו ללמד

how to plow a field.

כיצד לחרוש שדה.

It's not like teaching them how to ride a bike.

זה לא כמו ללמד כיצד לרכוב על אופניים.

There's no curriculum for it.

אין עבורם תוכנית לימודים כתובה.

Happiness and self-confidence can be the byproducts of other things,

אושר וביטחון-עצמי יכולים להיות תוצרי-לוואי של דברים אחרים,

but they cannot really be goals unto themselves.

אבל אינם יכולים להיות מטרות בפני עצמן.

A child's happiness

אושר הילד

is a very unfair burden to place on a parent.

הוא מעמסה לא הוגנת להטיל על ההורים.

And happiness is an even more unfair burden

ואושר הוא מעמסה עוד יותר לא הוגנת

to place on a kid.

להטיל על ילד.

And I have to tell you,

ועליי לומר לכם,

I think it leads to some very strange excesses.

שזה מוביל להפרזות מוזרות.

We are now so anxious

כיום אנו כה דואגים

to protect our kids from the world's ugliness

להגן על ילדינו מהכיעור שבעולם

that we now shield them from "Sesame Street."

שעכשיו אנו שומרים עליהם אפילו מ"רחוב שומשום".

I wish I could say I was kidding about this,

הלוואי והייתי יכולה לומר שאני רק צוחקת,

but if you go out and you buy

אלא שאם קונים היום

the first few episodes of "Sesame Street" on DVD,

כמה מהפרקים הראשונים של התוכנית ב-DVD,

as I did out of nostalgia,

כפי שעשיתי אני מתוך נוסטלגיה,

you will find a warning at the beginning

מוצאים אזהרה בהתחלה האומרת

saying that the content is not suitable

שהתוכן אינו מתאים

for children.

לילדים.

(Laughter)

(צחוק)

Can I just repeat that?

לחזור על זה?

The content of the original "Sesame Street"

התוכן של "רחוב שומשום" המקורי

is not suitable for children.

אינו מתאים לילדים.

When asked about this by The New York Times,

כאשר הניו-יורק טיימס שאל על כך,

a producer for the show gave a variety of explanations.

מפיקת התוכנית נתנה הסברים שונים.

One was that Cookie Monster smoked a pipe

אחד מהם היה שמפלצת העוגייה עישנה מקטרת

in one skit and then swallowed it.

באחד המערכונים ואז בלעה אותה.

Bad modeling. I don't know.

דוגמא רעה לילדים. איני יודעת.

But the thing that stuck with me

אבל דבר אחד שנשאר אצלי,

is she said that she didn't know

שהיא אמרה שהיא אינה יודעת

whether Oscar the Grouch could be invented today

אם היו ממציאים היום את אוסקר המקטר

because he was too depressive.

כי הוא היה דכאוני מדי. אתם לא מתארים לעצמכם

I cannot tell you how much this distresses me.

עד כמה זה מצער אותי.

(Laughter)

(צחוק)

You are looking at a woman

עומדת מולכם אישה

who has a periodic table of the Muppets

שיש אצלה טבלה מחזורית של חבובות

hanging from her cubicle wall.

התלויה על המחיצה שלה במשרד.

The offending muppet, right there.

הבובה הפוגענית, הנה היא.

That's my son the day he was born.

זהו בני ביום שנולד. הייתי אז מעופפת כמו איזה

I was high as a kite on morphine.

עפיפון שקיבל מורפיום.

I had had an unexpected C-section.

לא מכבר עברתי ניתוח קיסרי בלתי צפוי.

But even in my opiate haze,

אבל אפילו בתוך הערפל של סמי ההרדמה,

I managed to have one very clear thought

הצלחתי לחשוב מחשבה אחת צלולה

the first time I held him.

בפעם הראשונה שהחזקתי אותו.

I whispered it into his ear.

לחשתי אותה לתוך אוזנו.

I said, "I will try so hard not to hurt you."

אמרתי, "אנסה בכל כוחי לא לפגוע בך."

It was the Hippocratic Oath,

היתה זו שבועת היפוקרטס,

and I didn't even know I was saying it.

ואפילו לא ידעתי שאני אומרת אותה.

But it occurs to me now

אבל עכשיו מתחוור לי

that the Hippocratic Oath

ששבועת היפוקרטס

is a much more realistic aim than happiness.

היא מטרה הרבה יותר מציאותית מהאושר.

In fact, as any parent will tell you,

למעשה, כפי שכל הורה יגיד לכם,

it's awfully hard.

קשה מאוד לעמוד בה.

All of us have said or done hurtful things

כולנו אמרנו או עשינו דברים פוגעניים,

that we wish to God we could take back.

שהיינו רוצים לקחתם בחזרה.

I think in another era

אני חושבת שבעידן אחר

we did not expect quite so much from ourselves,

לא ציפינו לכה הרבה מעצמנו,

and it is important that we all remember that

וזה חשוב שכולנו נזכור זאת בפעם הבאה

the next time we are staring with our hearts racing

שאנו מתבוננים בלב נפעם

at those bookshelves.

באותם מדפי הספרים.

I'm not really sure how to create new norms

איני כל-כך בטוחה כיצד ליצור נורמות חדשות

for this world,

לעולם הזה,

but I do think that

אבל אני כן חושבת

in our desperate quest to create happy kids,

שבחיפוש הנואש אחר יצירת ילדים מאושרים,

we may be assuming the wrong moral burden.

אנו אולי נושאים את המשא המוסרי הלא נכון.

It strikes me as a better goal,

לדעתי מטרה טובה יותר,

and, dare I say, a more virtuous one,

ואעז לומר, מוסרית יותר,

to focus on making productive kids

היא להתמקד ביצירת ילדים

and moral kids,

מועילים ומוסריים,

and to simply hope that happiness will come to them

ולקוות שהאושר יבוא להם

by virtue of the good that they do

בתוקף הטוב שהם עושים

and their accomplishments

ומעשיהם

and the love that they feel from us.

והאהבה שהם חשים מכיוונינו.

That, anyway, is one response to having no script.

זו, בכל אופן, היא תשובה אחת לחוסר בחוקים כתובים.

Absent having new scripts,

ללא חוקים חדשים,

we just follow the oldest ones in the book --

אנו פשוט נציית לחוקים העתיקים ביותר שקיימים --

decency, a work ethic, love —

יושר, מוסר עבודה ואהבה --

and let happiness and self-esteem take care of themselves.

ואז האהבה והדימוי-העצמי ידאגו לעצמם.

I think if we all did that,

אני חושבת שאם כולנו נעשה זאת,

the kids would still be all right,

הילדים עדיין יהיו בסדר גמור,

and so would their parents,

וכך גם הוריהם,

possibly in both cases even better.

וייתכן שבשני המקרים אף יותר טוב.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)