Trita Parsi: Iran and Israel: Peace is possible

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

"Iran is Israel's best friend,

"אירן היא ידידתה הטובה ביותר של ישראל,

and we do not intend to change our position

ואנחנו לא מתכוונים לשנות את העמדה שלנו

in relation to Tehran."

ביחס לטהרן."

Believe it or not, this is a quote

תאמינו או לא, זהו ציטוט

from an Israeli prime minister,

של ראש ממשלה ישראלי,

but it's not Ben-Gurion or Golda Meir

אבל זה לא בן-גוריון או גולדה מאיר

from the era of the Shah.

מזמנו של השאה.

It's actually from Yitzhak Rabin.

זה למעשה של יצחק רבין.

The year is 1987.

השנה היא 1987.

Ayatollah Khomeini is still alive,

איתוללה חומיני. עדיין חי.

and much like Ahmadinejad today,

וממש כמו אחמדינג'אד היום,

he's using the worst rhetoric against Israel.

הוא משתמש ברטוריקה הגרועה ביותר נגד ישראל.

Yet, Rabin referred to Iran

ובכל זאת, רבין התייחס לאיראן

as a geostrategic friend.

כאל ידידה גיאו-אסטרטגית.

Today, when we hear the threats of war

היום, כשאנחנו שומעים את האיומים של מלחמה

and the high rhetoric,

והרטוריקה הגבוהה,

we're oftentimes led to believe

אנחנו לעיתים קרובות נוטים להאמין

that this is yet another one of those unsolvable

שזהו עוד אחד מהקונפליקטים

Middle Eastern conflicts

הבלתי פתירים במזרח התיכון

with roots as old as the region itself.

עם שורשים עתיקים כמו האזור עצמו.

Nothing could be further from the truth,

שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת,

and I hope today to show you why that is.

ואני מקווה היום להראות לכם מדוע זה כך.

The relations between the Iranian and the Jewish people

היחסים בין איראן לבין העם היהודי

throughout history has actually been quite positive,

לאורך ההיסטוריה היו חיוביים למדי,

starting in 539 B.C.,

החל משנת 539 לפנה"ס,

when King Cyrus the Great of Persia

כאשר כורש הגדול מלך פרס

liberated the Jewish people from their Babylonian captivity.

שיחרר את העם היהודי מגלות בבל.

A third of the Jewish population

שליש מהאוכלוסייה היהודית

stayed in Babylonia.

נשארו בבבל.

They're today's Iraqi Jews.

אלה הם יהודי עיראק של היום.

A third migrated to Persia.

שליש הגרו לפרס.

They're today's Iranian Jews,

אלה הם יהודי איראן של היום.

still 25,000 of them living in Iran,

עדיין 25,000 מהם חיים באיראן,

making them the largest Jewish community

מה שהופך אותם לקהילה היהודית הגדולה ביותר

in the Middle East outside of Israel itself.

במזרח התיכון מלבד מדינת ישראל עצמה.

And a third returned to historic Palestine,

ושליש חזרו לפלסטין ההיסטורית.

did the second rebuilding of the Temple in Jerusalem,

ובנו מחדש את בית המקדש השני בירושלים,

financed, incidentally, by Persian tax money.

במימון, אגב, מכספי מסים פרסיים.

But even in modern times,

אבל אפילו בזמנים המודרניים,

relations have been close at times.

היחסים היו קרובים לפעמים.

Rabin's statement was a reflection

ההצהרה של רבין שיקפה

of decades of security and intelligence collaboration

עשורים של שיתוף פעולה בנושאי אבטחה ומודיעין

between the two, which in turn

בין שתי המדינות, אשר בתורו

was born out of perception of common threats.

נולד מתוך תפיסה של איומים משותפים.

Both states feared the Soviet Union

שתי המדינות חששו מברית המועצות

and strong Arab states such as Egypt and Iraq.

וממדינות ערביות חזקות כמו מצרים ועיראק.

And, in addition, the Israeli doctrine of the periphery,

ובנוסף, הדוקטרינה הישראלית של הפריפריה,

the idea that Israel's security was best achieved

הרעיון שביטחונה של ישראל יושג בצורה הטובה ביותר

by creating alliances with the non-Arab states

על-ידי יצירת בריתות עם מדינות לא ערביות

in the periphery of the region

בפריפריה של האזור

in order to balance the Arab states in its vicinity.

על מנת לאזן את המדינות הערביות שבסביבה.

Now, from the Shah's perspective, though,

כעת, מנקודת מבטו של השאה, למרות זאת

he wanted to keep this as secret as possible,

הוא רצה לשמור זאת בסוד ככל האפשר,

so when Yitzhak Rabin, for instance,

אז כאשר יצחק רבין, למשל,

traveled to Iran in the '70s,

נסע לאיראן בשנות ה-70,

he usually wore a wig

הוא בדרך כלל חבש פאה

so that no one would recognize him.

כדי שאף אחד לא יכיר אותו.

The Iranians built a special tarmac

האיראנים בנו מסלול מיוחד

at the airport in Tehran, far away from the central terminal,

בשדה התעופה בטהראן, רחוק מהמסוף המרכזי.

so that no one would notice the large number

כך שאף אחד לא ישים לב למספר הגדול

of Israeli planes shuttling between Tel Aviv and Tehran.

של מטוסים ישראליים שטסים הלוך ושוב בין תל-אביב לטהרן.

Now, did all of this end with the Islamic revolution

כעת, האם כל זה הסתיים עם המהפכה האסלאמית

in 1979?

בשנת 1979?

In spite of the very clear anti-Israeli ideology

למרות האידאולוגיה האנטי-ישראלית הברורה מאד

of the new regime, the geopolitical logic

של המשטר החדש, הלוגיקה הגיאו-פוליטית

for their collaboration lived on,

עבור שיתוף הפעולה שלהם המשיכה להתקיים,

because they still had common threats.

כי הם עדיין עמדו בפני איומים משותפים.

And when Iraq invaded Iran in 1980,

וכאשר עיראק פלשה לאיראן ב- 1980

Israel feared an Iraqi victory

ישראל חששה מניצחון עירקי

and actively helped Iran by selling it arms

ועזרה לאיראן באופן פעיל על ידי מכירת נשק

and providing it with spare parts

ואספקת חלקי חילוף

for Iran's American weaponry

עבור נשק איראני מתוצרת ארה"ב

at a moment when Iran was very vulnerable

ברגע שאיראן היתה מאוד פגיעה

because of an American arms embargo

בגלל אמברגו נשק אמריקאי

that Israel was more than happy to violate.

שישראל היתה יותר משמחה להפר.

In fact, back in the 1980s,

למעשה, בשנות ה-80,

it was Israel that lobbied Washington

ישראל היתה זו שעתרה לוושינגטון

to talk to Iran, to sell arms to Iran,

לדבר עם איראן, למכור לאיראן נשק,

and not pay attention to Iran's anti-Israeli ideology.

ולא לשים לב לאידיאולוגיה האנטי-ישראלית של איראן.

And this, of course, climaxed

וזה, כמובן, הגיע לשיא

in the Iran-Contra scandal of the 1980s.

בשערורית איראן-קונטראס, (איראנגייט) של שנות השמונים.

But with the end of the Cold War

אבל עם סופה של המלחמה הקרה

came also the end of the Israeli-Iranian cold peace.

הקיץ גם הקץ על השלום הקר הישראלי-איראני.

Suddenly, the two common threats

לפתע, שני האיומים הנפוצים

that had pushed them closer together throughout decades,

שדחפו אותן להתקרב זו אל זו לאורך עשרות שנים,

more or less evaporated.

פחות או יותר התפוגגו.

The Soviet Union collapsed,

ברית המועצות קרסה.

Iraq was defeated,

עיראק הובסה,

and a new environment was created in the region

וסביבה חדשה נוצרה באזור

in which both of them felt more secure,

שבה שתיהן הרגישו בטוחות יותר

but they were also now left unchecked.

אבל נותרו גם כעת בלתי מרוסנות.

Without Iraq balancing Iran,

מבלי שעיראק תאזן את איראן

Iran could now become a threat,

איראן יכולה כעת להפוך לאיום

some in Israel argued.

טענו אחדים בישראל

In fact, the current dynamic

למעשה, הדינמיקה הנוכחית

that you see between Iran and Israel

שאתם רואים בין איראן וישראל

has its roots more so

שורשיה נעוצים יותר

in the geopolitical reconfiguration of the region

בתצורה הגיאו-פוליטית של האזור

after the Cold War

לאחר המלחמה הקרה

than in the events of 1979,

מאשר באירועים של 1979,

because at this point, Iran and Israel

כי בשלב הזה, איראן וישראל

emerge as two of the most powerful states in the region,

מתגלות כשתיים מהמדינות החזקות ביותר באזור,

and rather than viewing each other

ובמקום לראות אחת את השנייה

as potential security partners,

כשותפות פוטנציאליות לביטחון,

they increasingly came to view each other

הן בהדרגה החלו לראות זו את זו

as rivals and competitors.

כיריבות ומתחרות.

So Israel, who in the 1980s

אז ישראל, אשר בשנות ה-80

lobbied for and improved U.S.-Iran relations

פעלה כשדולה כדי לשפר את יחסי ארה"ב -איראן

now feared a U.S.-Iran rapprochement,

חששה כעת מהתקרבות ארה"ב לאיראן,

thinking that it would come

בחושבה שזה ייעשה

at Israel's security interests' expense,

על חשבון האינטרסים הביטחוניים של ישראל,

and instead sought to put Iran

ובמקום זאת ביקשה לשים את איראן

in increased isolation.

בבידוד מוגבר.

Ironically, this was happening at a time

למרבה האירוניה, זה קורה בזמן

when Iran was more interested

שאיראן גילתה יותר התעניינות

in peacemaking with Washington

בהשכנת שלום עם וושינגטון

than to see to Israel's destruction.

מאשר לצפות להשמדתה של ישראל.

Iran had put itself in isolation

איראן בודדה את עצמה

because of its radicalism,

בגלל הקיצוניות שלה,

and after having helped the United States indirectly

ואחרי שעזרה לארצות הברית בעקיפין

in the war against Iraq in 1991,

במלחמה נגד עיראק ב-1991,

the Iranians were hoping

האיראנים קיוו

that they would be rewarded by being included

שהם יתוגמלו כך שהם ייכללו

in the post-war security architecture of the region.

בארכיטקטורת הביטחון באזור, שלאחר המלחמה.

But Washington chose to ignore Iran's outreach,

אבל וושינגטון בחרה להתעלם מהושטת היד של איראן,

as it would a decade later in Afghanistan,

כפי שזה קרה עשור מאוחר יותר באפגניסטן,

and instead moved to intensify Iran's isolation,

ובמקום זה עברה להגברת בידודה של איראן,

and it is at this point, around 1993, '94,

ובשלב זה, סביב השנים 94 -1993,

that Iran begins to translate

איראן מתחילה לתרגם

its anti-Israeli ideology

את האידיאולוגיה האנטי-ישראלית שלה

into operational policy.

לתוך מדיניות תפעולית.

The Iranians believed that whatever they did,

האיראנים האמינו שכל מה שהם יעשו

even if they moderated their policies,

אפילו אם הם ימתנו את המדיניות שלהם,

the U.S. would continue to seek Iran's isolation,

ארה"ב תמשיך במדיניות הבידוד של איראן,

and the only way Iran could compel Washington

והדרך היחידה שאיראן יכולה לאלץ את וושינגטון

to change its position was by imposing a cost

לשנות את עמדתה היה על ידי הטלת מחיר

on the U.S. if it didn't.

על ארה"ב אם זה לא יקרה.

The easiest target was the peace process,

המטרה הקלה ביותר היתה תהליך השלום

and now the Iranian ideological bark

ועכשיו הקליפה האידיאולוגית האיראנית

was to be accompanied by a nonconventional bite,

היתה מלווה בנגיסה בלתי קונבנציונלית,

and Iran began supporting extensively

איראן החלה לתמוך בהרחבה

Palestinian Islamist groups that it previously

בקבוצות איסלמיות פלשתיניות שקודם לכן

had shunned.

היו מנודות.

In some ways, this sounds paradoxical,

במובנים מסוימים, זה נשמע פרדוקסלי,

but according to Martin Indyk

אבל על פי מרטין אינדיק

of the Clinton administration,

מממשל קלינטון,

the Iranians had not gotten it entirely wrong,

האיראנים לא הבינו זאת לגמרי לא נכון,

because the more peace there would be

כי ככל שישכון יותר שלום

between Israel and Palestine,

בין ישראל לפלסטין.

the U.S. believed, the more Iran would get isolated.

ארה"ב האמינה, שאיראן תהיה עוד יותר מבודדת.

The more Iran got isolated, the more peace there would be.

ככל שאיראן תהיה יותר מבודדת, ישכון יותר שלום.

So according to Indyk, and these are his words,

אז לפי אינדיק, ואלו הם דבריו,

the Iranians had an interest to do us in

האיראנים היו מעוניינים לקלקל לנו

on the peace process

בנושא תהליך השלום

in order to defeat our policy of containment.

על מנת להביס את מדיניות ההכלה שלנו.

To defeat our policy of containment,

להביס את מדיניות ההכלה שלנו,

not about ideology.

לא על אידיאולוגיה.

But throughout even the worst times of their entanglement,

אבל אפילו לאורך הזמנים הגרועים ביותר בהסתבכות שביניהן,

all sides have reached out to each other.

כל הצדדים ניסו להושיט יד זה לזה.

Netanyahu, when he got elected in 1996,

נתניהו, כאשר הוא נבחר בשנת 1996,

reached out to the Iranians to see

ניסה להושיט יד לאיראנים כדי לראות

if there were any ways that

אם ישנן בכל זאת דרכים

the doctrine of the periphery could be resurrected.

להחיות את הדוקטרינה של הפריפריה.

Tehran was not interested.

טהרן לא היתה מעוניינת.

A few years later, the Iranians sent

כמה שנים מאוחר יותר, האיראנים שלחו

a comprehensive negotiation proposal to the Bush administration,

הצעה למשא ומתן מקיף לממשל בוש,

a proposal that revealed that there was some potential

הצעה שגילתה שהיה פוטנציאל כלשהו

of getting Iran and Israel back on terms again.

להחזיר את יחסי איראן וישראל.

The Bush administration did not even respond.

ממשל בוש אפילו לא הגיב.

All sides have never missed an opportunity

כל הצדדים מעולם לא החמיצו הזדמנות

to miss an opportunity.

להחמיץ הזדמנות.

But this is not an ancient conflict.

אבל זה לא סכסוך עתיק.

This is not even an ideological conflict.

זה אפילו לא סכסוך אידיאולוגי.

The ebbs and flows of hostility

השפל והגיאות של העוינות

have not shifted with ideological zeal,

לא השתנו עם הלהט האידיאולוגי,

but rather with changes in the geopolitical landscape.

אלא עם השינויים בנוף הגיאו-פוליטי.

When Iran and Israel's security imperatives

כאשר צרכי הביטחון של איראן וישראל

dictated collaboration, they did so

הכתיבו שיתוף פעולה, הם עשו זאת

in spite of lethal ideological opposition to each other.

למרות התנגדות אידיאולוגית קטלנית זו לזו.

When Iran's ideological impulses collided

כאשר הדחפים האידיאולוגים של איראן התנגשו

with its strategic interests,

עם האינטרסים האסטרטגיים שלה,

the strategic interests always prevailed.

האינטרסים האסטרטגיים תמיד גברו.

This is good news, because it means

אלו הן חדשות טובות, כי זה אומר

that neither war nor enmity

שלא מלחמה ולא טינה

is a foregone conclusion.

הן מסקנות מתבקשות.

But some want war.

אבל יש כאלה שרוצים מלחמה.

Some believe or say that it's 1938,

יש כאלה שסבורים או שאומרים שזה 1938

Iran is Germany,

איראן היא גרמניה,

and Ahmadinejad is Hitler.

אחמדינג'אד הוא היטלר.

If we accept this to be true,

אם נקבל את זה כנכון.

that indeed it is 1938, Iran is Germany,

שאכן זה 1938, איראן היא גרמניה,

Ahmadinejad is Hitler,

אחמדינג'אד הוא היטלר,

then the question we have to ask ourself is,

אז השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא

who wishes to play the role of Neville Chamberlain?

מי רוצה לשחק את התפקיד של נוויל צ'מברליין?

Who will risk peace?

מי יסכן את השלום?

This is an analogy that is deliberately aimed

זו אנלוגיה שמיועדת במתכוון

at eliminating diplomacy,

לחסל דיפלומטיה,

and when you eliminate diplomacy,

וכאשר מחסלים דיפלומטיה,

you make war inevitable.

מלחמה הופכת להיות בלתי נמנעת.

In an ideological conflict, there can be no truce,

בעימות אידיאולוגי, לא יכולה לחול שום הפסקת אש,

no draw, no compromise,

אין תיקו, אין פשרות,

only victory or defeat.

רק ניצחון או תבוסה.

But rather than making war inevitable

אבל במקום להפוך את המלחמה לבלתי נמנעת

by viewing this as ideological,

על-ידי הצגתה כאידיאולוגית

we would be wise to seek ways

מן החוכמה יהיה לחפש דרכים

to make peace possible.

לעשות את השלום לאפשרי.

Iran and Israel's conflict is a new phenomenon,

הסכסוך של איראן וישראל הוא תופעה חדשה,

only a few decades old

רק בת כמה עשרות שנים

in a history of 2,500 years,

בהיסטוריה של 2,500 שנה,

and precisely because its roots are geopolitical,

ודווקא בגלל ששורשיו הם גיאו-פוליטים,

it means that solutions can be found,

זה אומר שניתן למצוא פתרונות,

compromises can be struck,

ניתן להגיע לפשרות,

however difficult it yet may be.

ככל שזה יהיה קשה.

After all, it was Yitzhak Rabin himself who said,

אחרי הכל, היה זה יצחק רבין עצמו שאמר

"You don't make peace with your friends.

"שלום לא עושים עם חברים.

You make it with your enemies."

שלום עושים עם אויבים ."

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)