Jake Wood: A new mission for veterans -- disaster relief

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Two years ago, after having served four years

לפני שנתיים, אחרי שירות בן 4 שנים

in the United States Marine Corps

בחיל הנחתים של ארצות הברית

and deployments to both Iraq and Afghanistan,

ותעסוקה הן בעירק והן באפגניסטן,

I found myself in Port-au-Prince, leading a team

מצאתי את עצמי בפורט-או-פרינס מפקד על צוות

of veterans and medical professionals

של יוצאי-צבא ואנשי-רפואה

in some of the hardest-hit areas of that city,

באחד מהאזורים הכי פגועים של העיר,

three days after the earthquake.

שלושה ימים אחרי רעידת האדמה.

We were going to the places that nobody else wanted to go,

היינו במקומות שאיש לא היה מוכן ללכת אליהם,

the places nobody else could go, and after three weeks,

ושאיש שלא היה מסוגל להגיע אליהם, ואחרי שלושה שבועות,

we realized something. Military veterans

הבנו משהו. יוצאי הצבא

are very, very good at disaster response.

יודעים יפה מאד לטפל במצבי אסון.

And coming home, my cofounder and I,

כששבנו הביתה, שותפי ואני,

we looked at it, and we said, there are two problems.

בדקנו את הנושא וקבענו שיש שתי בעיות.

The first problem is there's inadequate disaster response.

הראשונה היא שקיימת תגובה לא נאותה למצבי אסון.

It's slow. It's antiquated. It's not using the best technology,

היא איטית ומיושנת. היא לא נעזרת במיטב הטכנולוגיה,

and it's not using the best people.

ולא במיטב האנשים.

The second problem that we became aware of

הבעיה השניה שנעשינו מודעים לה,

was a very inadequate veteran reintegration,

היא שילובם-מחדש הבעייתי של יוצאי-צבא בקהילה,

and this is a topic that is front page news right now

וזה נושא בכותרות בימים אלה

as veterans are coming home from Iraq and Afghanistan,

כשהחיילים המשוחררים שבים מעירק ומאפגניסטן,

and they're struggling to reintegrate into civilian life.

ונאבקים להשתלב מחדש בחיים האזרחיים.

And we sat here and we looked at these two problems,

ישבנו כאן ובחנו את שתי הבעיות האלה,

and finally we came to a realization. These aren't problems.

ובסופו של דבר הבנו משהו. אלה לא בעיות.

These are actually solutions. And what do I mean by that?

אלה הם פתרונות. למה כוונתי?

Well, we can use disaster response as an opportunity

אנו יכולים להתייחס לתגובה למצבי אסון כאל הזדמנות

for service for the veterans coming home.

לשירות עבור חיילים משוחררים.

Recent surveys show that 92 percent of veterans want

הסקרים האחרונים מראים ש-92 אחוז מיוצאי הצבא רוצים

to continue their service when they take off their uniform.

להמשיך את שירותם כשהם פושטים את המדים.

And we can use veterans to improve disaster response.

ואנו יכולים להשתמש ביוצאי-צבא כדי לשפר את המענה במצבי אסון.

Now on the surface, this makes a lot of sense, and in 2010,

בשטח זה הגיוני מאד, וב-2010

we responded to the tsunami in Chile,

סיפקנו מענה לצונאמי בצ'ילה

the floods in Pakistan, we sent training teams to the Thai-Burma border.

לשטפונות בפקיסטן, שלחנו צוותי הכשרה לגבול תאילנד-בורמה.

But it was earlier this year, when one of our

אבל רק בתחילת שנה זו

original members caused us to shift focus in the organization.

אחד מחברים המקוריים בארגון גרם לנו לשנות את המיקוד.

This is Clay Hunt. Clay was a Marine with me.

זהו קליי הנט. קליי שירת לצידי כנחת.

We served together in Iraq and Afghanistan.

שירתנו יחד בעירק ובאפגניסטן.

Clay was with us in Port-au-Prince. He was also with us in Chile.

קליי היה איתי בפורט-או-פרינס. הוא היה איתנו גם בצ'ילה.

Earlier this year, in March, Clay took his own life.

בתחילת השנה, במרץ, קליי התאבד.

This was a tragedy, but it really forced us

זו היתה טרגדיה. אבל זה אילץ אותנו

to refocus what it is that we were doing.

להתמקד מחדש במטרות שלנו.

You know, Clay didn't kill himself because of what happened

כי קליי לא הרג את עצמו בגלל מה שקרה

in Iraq and Afghanistan. Clay killed himself

בעירק ובאפגניסטן. קליי הרג את עצמו

because of what he lost when he came home.

בגלל מה שאיבד כשחזר הביתה.

He lost purpose. He lost his community.

הוא איבד את המטרה בחיים. הוא איבד את הקהילה שלו.

And perhaps most tragically, he lost his self-worth.

ומה שאולי הכי עצוב: הוא איבד את תחושת הערך העצמי שלו.

And so, as we evaluated, and as the dust settled

אז כשעשינו הערכה מחדש ואחרי שהאבק שקע

from this tragedy, we realized that, of those two problems --

אחרי הטרגדיה הזו, הבנו שמבין שתי הבעיות האלה --

in the initial iteration of our organization,

בהגדרה הראשונית של הארגון שלנו,

we were a disaster response organization that was using

היינו ארגון למענה במצבי אסון

veteran service. We had a lot of success,

שנעזר ביוצאי-צבא. זכינו להצלחה רבה,

and we really felt like we were changing the disaster response paradigm.

ואכן חשנו שאנו משנים את כל התפיסה של מענה למצבי אסון.

But after Clay, we shifted that focus, and suddenly,

אבל אחרי קליי השתנה אצלנו המיקוד, ולפתע

now moving forward, we see ourselves

עלינו מדרגה, ואנו רואים את עצמנו

as a veteran service organization that's using disaster response.

כארגון בשירות יוצאי-צבא שנעזר במענה למצבי אסון.

Because we think that we can give that purpose

כי אנחנו חושבים שאנו יכולים להחזיר את הייעוד,

and that community and that self-worth back to the veteran.

את הקהילה ואת תחושת הערך העצמי ליוצאי-הצבא.

And tornadoes in Tuscaloosa and Joplin, and then later

וסופות הטורנדו בטוסקלוזה ובג'ופלין, ומאוחר יותר

Hurricane Irene, gave us an opportunity to look at that.

ההוריקן "איירין" סיפקו לנו הזדמנות להיווכח בזה.

Now I want you to imagine for a second an 18-year-old boy

לכעת תארו לעצמכם נער בן 18

who graduates from high school in Kansas City, Missouri.

בוגר בי"ס תיכון בקנזס סיטי שבמיסורי.

He joins the Army. The Army gives him a rifle.

הוא מתגייס. הצבא נותן לו רובה.

They send him to Iraq.

ושולח אותו לעירק.

Every day he leaves the wire with a mission.

הוא יוצא מידי יום למשימה.

That mission is to defend the freedom of the family that he left at home.

המשימה היא לשמור על החופש של המשפחה שעזב בבית.

It's to keep the men around him alive.

לשמור על חיי האנשים שסביבו.

It's to pacify the village that he works in.

לשמור על השקט בכפר בו הוא משרת.

He's got a purpose. But he comes home [to] Kansas City, Missouri,

יש לו ייעוד. אבל בשובו הביתה לקנזס סיטי שבמיסורי,

maybe he goes to college, maybe he's got a job,

הוא אולי הולך לקולג' או משיג עבודה,

but he doesn't have that same sense of purpose.

אבל אין לו אותה תחושת ייעוד.

You give him a chainsaw. You send him to Joplin, Missouri

אם נותנים לו מסור-שרשרת ושולחים אותו לג'ופלין שבמיסורי

after a tornado, he regains that.

אחרי סופת טורנדו, והוא יזכה לחוש זאת שוב.

Going back, that same 18-year-old boy graduates from high school

אם נחזור לאותו נער בן 18, בוגר התיכון

in Kansas City, Missouri, joins the Army,

בקנזס סיטי שבמיסורי, שמתגייס לצבא,

the Army gives him a rifle, they send him to Iraq.

הצבא נותן לו רובה, שולח אותו לעירק.

Every day he looks into the same sets of eyes around him.

בכל יום הוא מביט באותן העיניים של האנשים מסביבו.

He leaves the wire. He knows that those people have his back.

הוא יוצא למשימה והוא יודע שהאנשים האלה מחפים עליו.

He's slept in the same sand. They've lived together.

הם ישנו על אותו החול. הם חיו ביחד.

They've eaten together. They've bled together.

הם אכלו ביחד. הם הקיזו דם ביחד.

He goes home to Kansas City, Missouri.

הוא חוזר הביתה, לקנזס סיטי שבמיסורי.

He gets out of the military. He takes his uniform off.

משתחרר מהצבא, פושט את המדים.

He doesn't have that community anymore.

כבר אין לו הקהילה הזו.

But you drop 25 of those veterans in Joplin, Missouri,

אך אם מנחיתים 25 יוצאי-צבא כאלה בג'ופלין שבמיסורי,

they get that sense of community back.

הם יחושו שוב את אותה תחושת קהילה.

Again, you have an 18-year-old boy who graduates

שוב, אותו בחור בן 18

high school in Kansas City.

שמסיים את התיכון בקנזס סיטי.

He joins the Army. The Army gives him a rifle.

הוא מתגייס, הצבא נותן לו רובה.

They send him to Iraq.

ושולח אותו לעירק.

They pin a medal on his chest. He goes home to a ticker tape parade.

הם מצמידים לחזהו עיטור. הוא שב הביתה בתהלוכת נצחון.

He takes the uniform off. He's no longer Sergeant Jones

הוא פושט את המדים. הוא כבר איננו הסמל ג'ונס

in his community. He's now Dave from Kansas City.

של הקהילה שלו. כעת הוא דייב מקנזס סיטי.

He doesn't have that same self-worth.

אין לו אותה תחושת ערך עצמי.

But you send him to Joplin after a tornado,

אך אם שולחים אותו לג'ופלין אחרי סופת טורנדו,

and somebody once again is walking up to him

ומישהו שוב ייגש אליו,

and shaking their hand and thanking them for their service,

ילחץ את ידו ויודה לו על שירותו,

now they have self-worth again.

הוא יחוש שוב את תחושת הערך העצמי שלו.

I think it's very important, because right now

לדעתי זה חשוב מאד, כי ממש עכשיו

somebody needs to step up,

מישהו צריך לתת כתף,

and this generation of veterans has the opportunity

ולדור הזה של יוצאי-צבא יש הזדמנות

to do that if they are given the chance.

לעשות זאת, אם רק יאפשרו להם.

Thank you very much. (Applause)

תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]