Charles Leadbeater: Education innovation in the slums

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

It's a great pleasure to be here.

אני שמח מאוד להיות כאן.

It's a great pleasure to speak after

אני שמח לדבר אחרי

Brian Cox from CERN.

בריאן קוקס מ CERN (הארגון האירופאי למחקר גרעיני).

I think CERN is the home

אני חושב ש CERN היא הבית

of the Large Hadron Collider.

של מאיץ החלקיקים הגדול LHC.

What ever happened to the Small Hadron Collider?

מה באמת קרה למאיץ החלקיקים הקטן?

Where is the Small Hadron Collider?

איפה מאיץ החלקיקים הקטן?

Because the Small Hadron Collider once was the big thing.

כי פעם מאיץ החלקיקים הקטן היה הדבר הגדול הבא.

Now, the Small Hadron Collider

עכשיו, מאיץ החלקיקים הקטן

is in a cupboard, overlooked and neglected.

יושב בבוידעם, נשכח ומוזנח.

You know when the Large Hadron Collider started,

אתם יודעים, כשהפעילו את מאיץ החלקיקים הגדול,

and it didn't work, and people tried to work out why,

והוא לא פעל, ואנשים ניסו להבין מדוע,

it was the Small Hadron Collider team

זה היה הצוות של מאיץ החלקיקים הקטן

who sabotaged it

שחיבל בו,

because they were so jealous.

כי הוא מאוד קינא.

The whole Hadron Collider family

כל משפחת המאיצים

needs unlocking.

זקוקה לפתרון.

The lesson of Brian's presentation, in a way --

המסר מהמצגת של בריאן, במובן מסוים,

all those fantastic pictures --

עם כל התמונות הנפלאות,

is this really:

הוא למעשה:

that vantage point determines everything that you see.

נקודת המבט קובעת את מה שתראו.

What Brian was saying was

מה שבריאן אמר הוא

science has opened up successively different vantage points

שהמדע פתח נקודות מבט שונות

from which we can see ourselves,

שמהן אנחנו יכולים לראות את עצמנו.

and that's why it's so valuable.

וזאת הסיבה שהוא כ"כ יקר ערך.

So the vantage point you take

כך שנקודת המבט שלכם

determines virtually everything that you will see.

קובעת למעשה את כל מה שתראו.

The question that you will ask

השאלה שתשאלו

will determine much of the answer that you get.

תקבע במידה רבה את התשובה שתקבלו.

And so if you ask this question:

אז אם תשאלו את השאלה הבאה:

Where would you look to see the future of education?

היכן כדאי לחפש את עתיד החינוך?

The answer that we've traditionally given to that

התשובה שנתנו באופן מסורתי

is very straightforward, at least in the last 20 years:

היתה ברורה מאוד, לפחות ב20 השנים האחרונות.

You go to Finland.

כדאי לחפש בפינלנד.

Finland is the best place in the world to see school systems.

פינלנד היא המקום הכי טוב בעולם לצפייה בבתי-ספר.

The Finns may be a bit boring and depressive and there's a very high suicide rate,

הפינים הם אולי קצת משעממים ומדוכאים, ויש שם שיעור גבוה של התאבדויות,

but by golly, they are qualified.

אבל, בחיי, הם בהחלט מתאימים.

And they have absolutely amazing education systems.

ויש להם מערכות חינוך ממש מדהימות.

So we all troop off to Finland,

אז כולנו נוסעים לפינלנד,

and we wonder at the social democratic miracle of Finland

ומתפלאים מהנס הסוציאל-דמוקרטי של פינלד,

and its cultural homogeneity and all the rest of it,

ומההומוגניות התרבותית שם, וכל השאר,

and then we struggle to imagine how we might

ואז אנחנו נאבקים בשאלה איך נוכל

bring lessons back.

ללמוד ממנה.

Well, so, for this last year,

אז בשנה האחרונה,

with the help of Cisco who sponsored me,

בעזרת סיסקו שנותנים לי חסות,

for some balmy reason, to do this,

מסיבה לא ברורה,

I've been looking somewhere else.

אני חיפשתי במקומות אחרים.

Because actually radical innovation does sometimes

כי למעשה חדשנות רדיקלית לעיתים

come from the very best,

מגיעה מהכי טובים,

but it often comes from places

אבל לעיתים היא מגיעה ממקומות

where you have huge need --

בהם יש צורך עצום,

unmet, latent demand --

דרישה נסתרת שלא נענית,

and not enough resources for traditional solutions to work --

ובהם אין די משאבים כדי שפתרונות מסורתיים יפעלו,

traditional, high-cost solutions,

פתרונות מסורתיים ויקרים

which depend on professionals,

המחייבים מומחים,

which is what schools and hospitals are.

שזה מה שקורה בבתי ספר ובתי חולים.

So I ended up in places like this.

אז הגעתי למקומות כאלה.

This is a place called Monkey Hill.

זו גבעת הקופים.

It's one of the hundreds of favelas in Rio.

זו אחת ממאות פאבלות בריו.

Most of the population growth of the next 50 years

עיקר גידול האוכלוסין ב-50 השנים הבאות

will be in cities.

יהיה בערים.

We'll grow by six cities of 12 million people a year

אנחנו נגדל ב-6 ערים של 12 מיליון איש בשנה

for the next 30 years.

ב-30 השנים הבאות.

Almost all of that growth will be in the developed world.

כמעט כל הצמיחה הזו תתרחש בעולם המתפתח.

Almost all of that growth will be

כמעט כל הצמיחה הזו תתרחש

in places like Monkey Hill.

במקומות כמו גבעת הקופים.

This is where you'll find the fastest growing

כאן תמצאו את הגידול המהיר ביותר

young populations of the world.

בעולם של אוכלוסיה צעירה.

So if you want recipes to work --

אז אם אתם רוצים מתכונים שיעבדו -

for virtually anything -- health, education,

כמעט בכל נושא, בריאות, חינוך,

government politics

ממשל, פוליטיקה

and education --

וחינוך,

you have to go to these places.

אתם צריכים להגיע למקומות האלה.

And if you go to these places, you meet people like this.

ואם תגיעו למקומות האלה, תפגשו אנשים כאלה.

This is a guy called Juanderson.

לבחור הזה קוראים יואנדרסון.

At the age of 14,

בגיל 14,

in common with many 14-year-olds in the Brazilian education system,

בדומה לבני 14 רבים במערכת החינוך הברזילאית,

he dropped out of school.

הוא נשר מביה"ס.

It was boring.

זה היה משעמם.

And Juanderson, instead, went into

ויואנדרסון פנה, במקום,

what provided kind of opportunity and hope

למה שסיפק לו מעין הזדמנות ותקווה

in the place that he lived, which was the drugs trade.

במקום המגורים שלו, וזה סחר בסמים.

And by the age of 16, with rapid promotion,

ובגיל 16, עם קידום מהיר,

he was running the drugs trade in 10 favelas.

הוא ניהל את הסחר ב-10 פאבלות.

He was turning over 200,000 dollars a week.

עם מחזור של מעל 200,000 דולר בשבוע,

He employed 200 people.

עם 200 איש תחתיו.

He was going to be dead by the age of 25.

הוא היה מת עד גיל 25.

And luckily, he met this guy,

ולמזלו, הוא פגש את הבחור הזה,

who is Rodrigo Baggio,

רודריגו בגיו,

the owner of the first laptop to ever appear in Brazil.

הבעלים של הלפטופ הראשון בברזיל.

1994, Rodrigo started something

1994, רודריגו התחיל משהו

called CDI,

שנקרא CDI,

which took computers

הוא לקח מחשבים

donated by corporations,

שנתרמו ע"י חברות,

put them into community centers in favelas

ושם אותם במתנ"סים בפאבלות

and created places like this.

ויצר מקומות כאלה.

What turned Juanderson around

מה ששינה את יואנדרסון

was technology for learning

היתה הטכנולוגיה ללימוד,

that made learning fun and accessible.

שהפכה את הלימוד לנגיש ומהנה.

Or you can go to places like this.

או שתגיעו למקומות כאלה.

This is Kibera, which is the largest slum in East Africa.

זוהי קיבריה, שכונת העוני הגדולה ביותר במזרח אפריקה.

Millions of people living here,

מיליוני אנשים חיים כאן,

stretched over many kilometers.

פזורים על פני קילומטרים רבים.

And there I met these two,

וכאן פגשתי את שתי אלה,

Azra on the left, Maureen on the right.

אזרה משמאל, מורין מימין.

They just finished their Kenyan certificate

הן רק קיבלו את התעודה הקנייתית

of secondary education.

של סיום תיכון.

That name should tell you that the Kenyan education system

מערכת החינוך הקנייתית

borrows almost everything

מבוססת במידה רבה

from Britain, circa 1950,

על בריטניה של שנות ה-50,

but has managed to make it even worse.

אבל היא הצליחה להפוך אותה לגרועה עוד יותר.

So there are schools in slums like this.

אז ישנם בתי ספר בשכונות עוני שכאלה.

They're places like this.

הם נראים כך.

That's where Maureen went to school.

כאן מורין הלכה לבי"ס.

They're private schools. There are no state schools in slums.

אלה בתי-ספר פרטיים. אין בתי ספר ציבוריים בשכונות העוני.

And the education they got was pitiful.

והחינוך שהן קיבלו היה עלוב.

It was in places like this. This a school set up by some nuns

זה היה במקומות כאלה. זה בי"ס שהוקם ע"י מספר נזירות

in another slum called Nakuru.

בשכונה אחרת בשם נאקורו.

Half the children in this classroom have no parents

למחצית הילדים בכתה הזו אין הורים,

because they've died through AIDS.

כי הם מתו מאיידס.

The other half have one parent

למחצית השניה יש הורה אחד

because the other parent has died through AIDS.

כי ההורה השני מת מאיידס.

So the challenges of education

אז האתגרים של החינוך

in this kind of place

במקום כזה

are not to learn the kings and queens of Kenya or Britain.

הם לא ללמוד את המלכים והמלכות של קניה או בריטניה.

They are to stay alive, to earn a living,

הם להישאר בחיים, להתפרנס,

to not become HIV positive.

לא להידבק ב HIV (איידס).

The one technology that spans rich and poor

הטכנולוגיה היחידה שמשתרעת מעני לעשיר

in places like this

במקומות כאלה

is not anything to do with industrial technology.

אינה קשורה לטכנולוגיה תעשייתית.

It's not to do with electricity or water.

היא לא קשורה לחשמל או למים.

It's the mobile phone.

זה הטלפון הנייד.

If you want to design from scratch

אם אתם רוצים לתכנן מחדש

virtually any service in Africa,

כמעט כל שירות באפריקה,

you would start now with the mobile phone.

תבנו על הטלפון הנייד.

Or you could go to places like this.

או אם תגיעו למקומות כאלה.

This is a place called the Madangiri Settlement Colony,

זה מקום בשם קולוניית מדנגירי,

which is a very developed slum

שהוא שכונת עוני מאוד מפותחת

about 25 minutes outside New Delhi,

מרחק 25 ד' מניו דלהי,

where I met these characters

שם פגשתי את הטיפוסים האלה

who showed me around for the day.

שעשו לי סיור במקום.

The remarkable thing about these girls,

הדבר המדהים בבנות האלה,

and the sign of the kind of social revolution

והסימן לסוג המהפכה החברתית

sweeping through the developing world

הסוחפת את העולם המתפתח,

is that these girls are not married.

הוא שהבנות האלה אינן נשואות.

Ten years ago, they certainly would have been married.

לפני 10 שנים הן ודאי היו נשואות.

Now they're not married, and they want to go on

עכשיו הן לא נשואות, הן רוצות להמשיך

to study further, to have a career.

וללמוד, לפתח קריירה.

They've been brought up by mothers who are illiterate,

הן גודלו ע"י אמהות אנאלפביתיות,

who have never ever done homework.

שמעולם לא הכינו שיעורי בית.

All across the developing world there are millions of parents --

בכל העולם המתפתח ישנם מיליוני הורים,

tens, hundreds of millions --

עשרות, מאות מיליונים,

who for the first time

אשר בפעם הראשונה

are with children doing homework and exams.

נמצאים עם ילדים העושים ש"ב ומבחנים.

And the reason they carry on studying

והסיבה שהם ממשיכים ללמוד

is not because they went to a school like this.

היא לא משום שהם הלכו לבי"ס כזה.

This is a private school.

זה בי"ס פרטי.

This is a fee-pay school. This is a good school.

זה בי"ס בתשלום. הוא בי"ס טוב.

This is the best you can get

זה הכי טוב שניתן להשיג

in Hyderabad in Indian education.

בהידראבאד בחינוך ההודי.

The reason they went on studying was this.

הסיבה שהם ממשיכים ללמוד היא זו.

This is a computer installed in the entrance to their slum

זה מחשב שהותקן בכניסה לשכונה שלהם

by a revolutionary social entrepreneur

ע"י יזם חברתי מהפכני

called Sugata Mitra

בשם סוגאטה מיטרה

who has conducted the most radical experiments,

שאימץ את המחקרים הכי רדיקליים,

showing that children, in the right conditions,

המראים שילדים, בתנאים הנכונים,

can learn on their own with the help of computers.

יכולים ללמוד בעצמם בעזרת מחשבים.

Those girls have never touched Google.

הבנות האלה מעולם לא נגעו בגוגל.

They know nothing about Wikipedia.

הן לא יודעות דבר על ויקיפדיה.

Imagine what their lives would be like

דמיינו איך היו נראים חייהן

if you could get that to them.

אילו יכולתם להביא את זה אליהן.

So if you look, as I did,

אז אם תביטו, כפי שאני עשיתי

through this tour,

דרך הסיור הזה,

and by looking at about a hundred case studies

ותביטו על כמאה סיפורי מקרה

of different social entrepreneurs

של יזמים חברתיים שונים

working in these very extreme conditions,

העובדים בתנאים הקיצוניים האלה,

look at the recipes that they come up with for learning,

תביטו על המתכונים ללמידה שהם מפתחים,

they look nothing like school.

תגלו שהם כלל לא נראים כמו בתי ספר.

What do they look like?

כמו מה הם נראים?

Well, education is a global religion.

ובכן, חינוך הוא דת גלובלית.

And education, plus technology,

וחינוך בשילוב טכנולוגיה

is a great source of hope.

הוא מקור איתן לתקווה.

You can go to places like this.

אתם יכולים ללכת למקומות כאלה.

This is a school three hours outside of Sao Paulo.

זהו בי"ס מרחק 3 שעות מסאו פאולו.

Most of the children there have parents who are illiterate.

לרוב הילדים שם ישנם הורים אנאלפביתים.

Many of them don't have electricity at home.

לרבים מהם אין חשמל בבית.

But they find it completely obvious

אבל זה נראה להם ברור מאליו

to use computers, websites,

להשתמש במחשבים, אינטרנט,

make videos, so on and so forth.

ליצור קליפים, וכן הלאה.

When you go to places like this

כשאתם מגיעים למקומות כאלה

what you see is that

מה שתראו הוא

education in these settings

שהחינוך בתנאים האלה

works by pull, not push.

עובד באמצעות משיכה, ולא דחיפה.

Most of our education system is push.

רוב מערכת החינוך שלנו מבוססת על דחיפה.

I was literally pushed to school.

אני נדחפתי, מילולית, אל בי"ס.

When you get to school, things are pushed at you:

כשאתם מגיעים לביה"ס, דוחפים אליכם דברים,

knowledge, exams,

ידע, מבחנים,

systems, timetables.

מערכות, לוחות זמנים.

If you want to attract people like Juanderson

אם אתם רוצים למשוך אנשים כמו יואנדרסון,

who could, for instance,

שיכול, למשל,

buy guns, wear jewelry,

לקנות נשק, לענוד תכשיטים,

ride motorbikes and get girls

לרכב על אופנועים ולהשיג בחורות

through the drugs trade,

באמצעות סחר בסמים,

and you want to attract him into education,

ואתם רוצים למשוך אותו לחינוך,

having a compulsory curriculum doesn't really make sense.

קורסי חובה אינם ממש הגיוניים.

That isn't really going to attract him.

זה לא באמת ימשוך אותו.

You need to pull him.

אתם צריכים למשוך אותו.

And so education needs to work by pull, not push.

ולכן החינוך צריך לעבוד באמצעות משיכה, ולא דחיפה.

And so the idea of a curriculum

אז הרעיון של תכנית לימודים

is completely irrelevant in a setting like this.

הוא ממש לא רלוונטי במצבים כאלה.

You need to start education

אתם צריכים להתחיל את החינוך

from things that make a difference

מדברים משמעותיים עבורם

to them in their settings.

בסביבה שלהם.

What does that?

מה עושה את זה?

Well, the key is motivation, and there are two aspects to it.

המפתח הוא מוטיבציה, ויש לכך שני צדדים.

One is to deliver extrinsic motivation,

הראשון הוא לספק מוטיבציה חיצונית.

that education has a payoff.

שלחינוך ישנו תגמול.

Our education systems all work

כל מערכות החינוך שלנו פועלות

on the principle that there is a payoff,

על העקרון שישנו תגמול,

but you have to wait quite a long time.

אבל אתם צריכים להמתין הרבה זמן.

That's too long if you're poor.

זה זמן ארוך מדי אם אתם עניים.

Waiting 10 years for the payoff from education

לחכות 10 שנים לקבלת תגמול מחינוך

is too long when you need to meet daily needs,

הוא פרק זמן ארוך מדי כשאתם חיים מיום ליום,

when you've got siblings to look after

כשיש לכם אחים לטפל בהם,

or a business to help with.

או עסק לעזור בו.

So you need education to be relevant and help people

אז אתם צריכים שהחינוך יהיה רלוונטי, ויסייע לאנשים

to make a living there and then, often.

להתפרנס כמה שניתן.

And you also need to make it intrinsically interesting.

אתם צריכים גם שזה יהיה מעניין במהותו.

So time and again, I found people like this.

שוב ושוב מצאתי אנשים כאלה.

This is an amazing guy, Sebastiao Rocha,

זה בחור מדהים, סבסטיו רוקה,

in Belo Horizonte,

בבלו הוריזונטה

in the third largest city in Brazil.

העיר השלישית בגודלה בברזיל.

He's invented more than 200 games

הוא המציא מעל 200 משחקים

to teach virtually any subject under the sun.

שמלמדים כמעט כל נושא תחת השמש.

In the schools and communities

בבתי הספר ובקהילות

that Taio works in,

בהן טאיו עובד,

the day always starts in a circle

היום תמיד מתחיל במעגל

and always starts from a question.

ותמיד מתחיל משאלה.

Imagine an education system that started from questions,

דמיינו מערכת חינוך שמתחילה משאלות,

not from knowledge to be imparted,

ולא מידע שצריך להעביר,

or started from a game, not from a lesson,

או להתחיל ממשחק, ולא משיעור,

or started from the premise

או להתחיל מתוך ההנחה

that you have to engage people first

שאתם חייבים למשוך את האנשים

before you can possibly teach them.

לפני שתוכלו ללמד אותם.

Our education systems,

במערכות החינוך שלנו,

you do all that stuff afterward, if you're lucky,

תגיעו לכל זה אח"כ, אם יש לכם מזל,

sport, drama, music.

ספורט, דרמה, מוזיקה.

These things, they teach through.

אלה דברים שאפשר ללמד באמצעותם,

They attract people to learning

הם מושכים אנשים ללמידה

because it's really a dance project

מכיוון שזהו באמת פרוייקט מחול,

or a circus project

או פרוייקט קרקס,

or, the best example of all --

או - הדוגמא הכי טובה -

El Sistema in Venezuela --

אל סיסטמה בוונצואלה,

it's a music project.

זהו פרוייקט מוזיקה.

And so you attract people through that into learning,

אז אתם מושכים אנשים דרך זה ללמידה,

not adding that on after

לא מוסיפים את זה אחרי

all the learning has been done

שכל הלמידה נעשתה,

and you've eaten your cognitive greens.

וכבר אכלתם את הירקות הקוגניטיביים.

So El Sistema in Venezuela

אז אל סיסטמה בוונצואלה

uses a violin as a technology of learning.

משתמשת בכינור כטכנולוגיה של למידה.

Taio Rocha uses making soap

טאיו רוקה משתמש בעשיית סבון

as a technology of learning.

כטכנולוגיה של למידה.

And what you find when you go to these schemes

ומה שתמצאו כשתגיעו לתכניות האלה,

is that they use people and places

הוא שהם מנצלים אנשים ומקומות

in incredibly creative ways.

בדרכים מאוד יצירתיות.

Masses of peer learning.

המון למידת עמיתים.

How do you get learning to people

איך מביאים למידה לאנשים

when there are no teachers,

כשאין מורים,

when teachers won't come, when you can't afford them,

כשמורים לא מסכימים להגיע, כשאין כסף לשלם להם,

and even if you do get teachers,

וגם אם משיגים מורים,

what they teach isn't relevant to the communities that they serve?

הם מלמדים חומר לא רלוונטי לקהילה אותה הם משרתים?

Well, you create your own teachers.

ובכן, יוצרים מורים.

You create peer-to-peer learning,

יוצרים הוראה של תלמיד לתלמיד,

or you create para-teachers, or you bring in specialist skills.

או מייצרים פארא-מורים, או מביאים מומחים בעלי כישורים.

But you find ways to get learning that's relevant to people

אבל מוצאים דרכים להביא למידה רלבנטית לאנשים

through technology, people and places that are different.

דרך טכנולוגיה, אנשים ומקומות אחרים.

So this is a school in a bus

אז זה בי"ס באוטובוס

on a building site

באתר בנייה

in Pune, the fastest growing city in Asia.

בפונה, העיר הגדלה בקצב המהיר ביותר באסיה.

Pune has 5,000 building sites.

בפונה 5,000 אתרי בנייה.

It has 30,000 children

30,000 ילדים גרים

on those building sites.

באתרי הבנייה האלה.

That's one city.

וזו רק עיר אחת.

Imagine that urban explosion

דמיינו את הפיצוץ העירוני

that's going to take place across the developing world

שעומד להתרחש בעולם המתפתח

and how many thousands of children

וכמה אלפי ילדים

will spend their school years on building sites.

יבלו את שנות ביה"ס באתרי בנייה.

Well, this is a very simple scheme

אז זו דרך פשוטה

to get the learning to them through a bus.

להביא את הלמידה אליהם עם אוטובוס.

And they all treat learning,

והם כולם מתייחסים ללמידה,

not as some sort of academic, analytical activity,

לא כאל פעילות אנליטית אקדמית,

but as that's something that's productive,

אלא כאל דבר פרודוקטיבי,

something you make,

משהו שאתה יוצר,

something that you can do, perhaps earn a living from.

משהו שאתה יכול לעשות, ואולי להתפרנס ממנו.

So I met this character, Steven.

אז פגשתי את הטיפוס הזה, סטיבן.

He'd spent three years in Nairobi living on the streets

הוא גר 3 שנים ברחובות ניירובי

because his parents had died of AIDS.

כי הוריו מתו מאיידס.

And he was finally brought back into school,

ולבסוף החזירו אותו לביה"ס,

not by the offer of GCSEs,

לא בשביל לקבל תעודה,

but by the offer of learning how to become a carpenter,

אלא בגלל ההזדמנות ללמוד להיות נגר,

a practical making skill.

כישור מעשי.

So the trendiest schools in the world,

אז בתי הספר הכי חמים בעולם,

High Tech High and others,

תיכון הייטק ואחרים,

they espouse a philosophy of learning as productive activity.

מחזיקים בפילוסופיה של למידה כפעילות פרודוקטיבית.

Here, there isn't really an option.

כאן, אין באמת ברירה.

Learning has to be productive

למידה חייבת להיות פרודוקטיבית

in order for it to make sense.

כדי שתהיה הגיונית.

And finally, they have a different model of scale,

ולבסוף, יש להם מודל שונה של מידה.

and it's a Chinese restaurant model

וזה מודל של מסעדה סינית

of how to scale.

לגבי איך למדוד.

And I learned it from this guy,

ולמדתי את זה מהבחור הזה,

who is an amazing character.

שהוא טיפוס מדהים.

He's probably the most remarkable social entrepreneur

הוא כנראה היזם החברתי הכי יוצא דופן

in education in the world.

בחינוך בעולם.

His name is Madhav Chavan,

שמו מדהב צ'בן,

and he created something called Pratham.

והוא יצר משהו שנקרא פראת'ם.

And Pratham runs preschool play groups

ופראת'ם מפעילה קבוצות משחק לפעוטות

for, now, 21 million children in India.

עבור מעל 21 מיליון ילדים בהודו.

It's the largest NGO in education in the world.

זה הארגון הלא-ממשלתי הגדול ביותר בעולם, בתחום החינוך.

And it also supports working-class kids going into Indian schools.

הוא גם תומך בילדים ממעמד בפועלים להיכנס לבתי-ספר בהודו.

He's a complete revolutionary.

הוא מהפכן מוחלט.

He's actually a trade union organizer by background,

בעברו הוא היה מנהל איגוד מקצועי.

and that's how he learned the skills

וכך הוא רכש את הכישורים

to build his organization.

לבנות את הארגון שלו.

When they got to a certain stage,

כשהם הגיעו לשלב מסויים,

Pratham got big enough to attract

פראת'ם גדלה מספיק כדי למשוך

some pro bono support from McKinsey.

ייעוץ חינם ממק'קינזי.

McKinsey came along and looked at his model and said,

מק'קינזי בחנו את המודל שלו ואמרו,

"You know what you should do with this, Madhav?

"אתה יודע מה אתה צריך לעשות עם זה, מדהב?

You should turn it into McDonald's.

אתה צריך להפוך את זה למקדונלדס.

And what you do when you go to any new site

וכשאתה מגיע לאתר חדש

is you kind of roll out a franchise.

אתה מעניק זיכיון.

And it's the same wherever you go.

וכך בכל מקום אליו תגיע.

It's reliable and people know exactly where they are.

זה מהימן, ואנשים יודעים בדיוק איפה למצוא אותם.

And there will be no mistakes."

ולא יהיו טעויות."

And Madhav said,

ומדהב אמר,

"Why do we have to do it that way?

"למה חייבים לעשות את זה כך?

Why can't we do it more like the Chinese restaurants?"

למה שלא נעשה את זה כמו מסעדות סיניות?"

There are Chinese restaurants everywhere,

יש מסעדות סיניות בכל מקום,

but there is no Chinese restaurant chain.

אבל אין רשת של מסעדות סיניות.

Yet, everyone knows what is a Chinese restaurant.

ועדיין, כולם יודעים מה זו מסעדה סינית.

They know what to expect, even though it'll be subtly different

הם יודעים למה לצפות, למרות שזה יהיה קצת שונה

and the colors will be different and the name will be different.

והצבעים והשם יהיו קצת שונים.

You know a Chinese restaurant when you see it.

כשאתה רואה מסעדה סינית אתה יודע לזהות אותה.

These people work with the Chinese restaurant model --

האנשים האלה עובדים עם מודל המסעדה הסינית.

same principles, different applications and different settings --

אותם עקרונות, יישומים אחרים, סביבות שונות.

not the McDonald's model.

לא מודל מקדונלדס.

The McDonald's model scales.

מודל מקדונלדס מטפס מעלה.

The Chinese restaurant model spreads.

מודל המסעדה הסינית מתפשט.

So mass education

אז חינוך להמונים

started with social entrepreneurship

החל עם יזמות חברתית

in the 19th century.

במאה ה-19.

And that's desperately what we need again

ואנחנו שוב זקוקים לכך נואשות

on a global scale.

בקנה מידה גלובלי.

And what can we learn from all of that?

ומה אפשר ללמוד מכל זה?

Well, we can learn a lot

אפשר ללמוד הרבה

because our education systems

כי מערכות החינוך שלנו

are failing desperately in many ways.

נכשלות בדרכים רבות.

They fail to reach the people

הן נכשלות בהגעה לאנשים

they most need to serve.

שהכי נזקקים לחינוך.

They often hit their target but miss the point.

לעיתים קרובות הן פוגעות במטרה, אבל לא בנקודה.

Improvement is increasingly

קשה יותר ויותר

difficult to organize;

לארגן שיפור.

our faith in these systems, incredibly fraught.

האמונה שלנו במערכות הללו מאוד טעונה.

And this is just a very simple way of

וזוהי דרך פשוטה

understanding what kind of innovation,

להבין איזו חדשנות,

what kind of different design we need.

איזה שינוי עיצובי אנחנו צריכים.

There are two basic types of innovation.

ישנם שני סוגי חדשנות.

There's sustaining innovation,

יש חדשנות תומכת,

which will sustain an existing institution or an organization,

שתתמוך בארגון או מוסד קיימים,

and disruptive innovation

וישנה חדשנות משבשת,

that will break it apart, create some different way of doing it.

שתפרק אותו, ותיצור דרך פעולה חדשה.

There are formal settings --

יש סביבות פורמליות,

schools, colleges, hospitals --

בתי-ספר, מכללות, בתי חולים,

in which innovation can take place,

בהם חדשנות יכולה להתרחש,

and informal settings -- communities,

וסביבות לא-פורמליות, קהילות,

families, social networks.

משפחות, מערכות חברתיות.

Almost all our effort goes in this box,

כמעט כל המאמצים שלנו הולכים

sustaining innovation in formal settings,

לחדשנות משמרת בסביבה פורמלית,

getting a better version

להשיג גרסא משופרת

of the essentially Bismarckian school system

של אותה מערכת חינוך ביסמארקית

that developed in the 19th century.

שהתפתחה במאה ה-19.

And as I said, the trouble with this is that,

וכפי שאמרתי, הבעיה בכך היא

in the developing world

שבעולם המתפתח

there just aren't teachers to make this model work.

אין מספיק מורים כדי להפעיל את המודל הזה.

You'd need millions and millions of teachers

נדרשים מיליוני מורים

in China, India, Nigeria

בסין, הודו, ניגריה

and the rest of developing world to meet need.

ובשאר העולם המתפתח כדי למלא את הביקוש.

And in our system, we know

ובמערכת שלנו, אנחנו יודעים

that simply doing more of this won't eat into

שאם נעשה יותר מזה, לא תהיה

deep educational inequalities,

לזה השפעה משמעותית על הפחתת אי-שויון חינוכי,

especially in inner cities

בעיקר במרכזי ערים

and former industrial areas.

ובאיזורי תעשיה לשעבר.

So that's why we need three more kinds of innovation.

ולכן אנחנו זקוקים לשלושה סוגים נוספים של חדשנות.

We need more reinvention.

אנחנו זקוקים ליותר המצאות מחדש.

And all around the world now you see

ומסביב לעולם רואים

more and more schools reinventing themselves.

יותר ויותר בתי-ספר הממציאים עצמם מחדש.

They're recognizably schools, but they look different.

הם בתי-ספר, אך הם נראים אחרת.

There are Big Picture schools

ישנם בתי ספר מסוג Big Picture

in the U.S. and Australia.

בארה"ב ובאוסטרליה.

There are Kunskapsskolan schools

ישנם בתי ספר מסוג Kunscap Skolan

in Sweden.

בשוודיה.

Of 14 of them,

מתוך 14,

only two of them are in schools.

רק 2 מהם הם בבתי-ספר.

Most of them are in other buildings not designed as schools.

רובם ממוקמים במבנים שלא תוכננו להיות בתי-ספר.

There is an amazing school in Northen Queensland

יש בי"ס מדהים בצפון קווינסלנד (אוסטרליה)

called Jaringan.

בשם Jaringan.

And they all have the same kind of features:

ולכולם יש את אותם המאפיינים,

highly collaborative, very personalized,

מותאמים אישית, מעודדים שת"פ,

often pervasive technology,

ולעיתים קרובות בעלי טכנולוגיה נרחבת.

learning that starts from questions

למידה שמתחילה משאלות

and problems and projects,

ובעיות ופרוייקטים,

not from knowledge and curriculum.

ולא מתכנית לימודים ומידע.

So we certainly need more of that.

אז אנחנו בטוח זקוקים ליותר מזה.

But because so many of the issues in education

אבל משום שישנם הרבה נושאים בחינוך

aren't just in school,

שלא קשורים לבתי-הספר,

they're in family and community,

אלא למשפחה ולקהילה.

what you also need, definitely,

אנחנו בוודאות זקוקים גם

is more on the right hand side.

למה שרואים בצד ימין.

You need efforts to supplement schools.

אנחנו זקוקים למאמצים להעשיר את בתי הספר.

The most famous of these is Reggio Emilia in Italy,

הכי מפורסם מאלה הוא Reggio Emilia באיטליה,

the family-based learning system

מערכת לימוד המבוססת על המשפחה

to support and encourage people in schools.

התומכת ומעודדת אנשים בבתי-ספר.

The most exciting is the Harlem Children's Zone,

הכי מרגש הוא איזור הילדים בהארלם,

which over 10 years, led by Geoffrey Canada,

המונהג מעל 10 שנים ע"י ג'פרי קנדה,

has, through a mixture of schooling

שניסה באמצעות תערובת של חינוך

and family and community projects,

ופרוייקטים עבור המשפחה והקהילה,

attempted to transform not just education in schools,

לשנות לא רק את החינוך בבתי הספר,

but the entire culture and aspiration

אלא את התרבות ואת השאיפות

of about 10,000 families in Harlem.

של 10,000 משפחות בהארלם.

We need more of that

אנחנו זקוקים לעוד

completely new and radical thinking.

חשיבה חדשה ורדיקלית כזו.

You can go to places an hour away, less,

אפשר ללכת למקומות במרחק של פחות משעה

from this room,

מהחדר הזה,

just down the road, which need that,

במורד הרחוב, שזקוקים לכך,

which need radicalism of a kind that we haven't imagined.

שזקוקים לרדיקליות מסוג שלא דמיינו.

And finally, you need transformational innovation

ולבסוף, אנחנו זקוקים לחדשנות יוצרת שינוי

that could imagine getting learning to people

שיכולה להביא את הלמידה לאנשים

in completely new and different ways.

בדרכים חדשות ושונות לחלוטין.

So we are on the verge, 2015,

אז אנחנו על הסף, ב-2015,

of an amazing achievement,

של הישג מדהים,

the schoolification of the world.

התפשטות בתי-ספר בעולם.

Every child up to the age of 15 who wants a place in school

כל ילד עד גיל 15 שרוצה להיות בבי"ס

will be able to have one in 2015.

יוכל לקבל זאת ב-2015.

It's an amazing thing.

זה דבר מדהים.

But it is,

אבל,

unlike cars, which have developed

בשונה ממכוניות שהתפתחו

so rapidly and orderly,

מהר ובאופן מסודר,

actually the school system is recognizably

מערכת החינוך היא בפירוש

an inheritance from the 19th century,

ירושה מהמאה ה-19,

from a Bismarkian model of German schooling

ממודל ביסמארקי של חינוך גרמני

that got taken up by English reformers,

שאומץ ע"י רפורמטורים אנגליים,

and often by

ולעיתים ע"י

religious missionaries,

מסיונרים דתיים,

taken up in the United States

אומץ בארה"ב

as a force of social cohesion,

ככוח של לכידות חברתית,

and then in Japan and South Korea as they developed.

ואז ביפן ובדרום קוריאה, עם התפתחותן.

It's recognizably 19th century in its roots.

ניתן לזהות את שורשיה במאה ה-19.

And of course it's a huge achievement.

וכמובן, היא הישג עצום.

And of course it will bring great things.

וכמובן שהיא תוליד דברים גדולים.

It will bring skills and learning and reading.

היא תוליד כישורים, ולמידה וקריאה.

But it will also lay waste to imagination.

אבל היא גם תהרוס את הדמיון.

It will lay waste to appetite. It will lay waste to social confidence.

היא תהרוס את התיאבון. היא תהרוס את הבטחון החברתי.

It will stratify society

היא תרבד את החברה

as much as it liberates it.

באותה מידה שהיא תשחרר אותה.

And we are bequeathing to the developing world

ואנחנו מורישים לעולם המתפתח

school systems that they will now spend

מערכות חינוך שיצריכו

a century trying to reform.

מאה שנות רפורמה.

That is why we need really radical thinking,

ולכן אנו זקוקים לחשיבה רדיקאלית באמת,

and why radical thinking is now

ולכן חשיבה רדיקלית על למידה

more possible and more needed than ever in how we learn.

אפשרית והכרחית מאי פעם.

Thank you. (Applause)

תודה רבה.