How the hyperlink changed everything | Small Thing Big Idea, a TED series

Translator: Camille Martínez Reviewer: Krystian Aparta

תרגום: Yael Ring עריכה: Sigal Tifferet

I remember thinking to myself,

אני זוכרת שחשבתי לעצמי,

"This is going to change everything about how we communicate."

"זה עומד לשנות את כל הדרך בה אנחנו מתקשרים".

[Small thing.]

[דבר קטן.]

[Big idea.]

[רעיון גדול.]

[מרגרט גולד סטיוארט על ההיפר קישור]

[Margaret Gould Stewart on the Hyperlink]

A hyperlink is an interface element,

היפר קישור הוא רכיב ממשק,

and what I mean by that is,

כלומר,

when you're using software on your phone or your computer,

כשאתם משתמשים בתוכנה בפלאפון או במחשב שלכם,

there's a lot of code behind the interface

יש הרבה קידוד מאחורי הממשק

that's giving all the instructions for the computer on how to manage it,

שמחלק את ההוראות למחשב איך לתפעל אותו,

but that interface is the thing that humans interact with:

אבל הממשק הזה הוא הדבר אתו בני האדם מתקשרים:

when we press on this, then something happens.

כשאנחנו לוחצים על זה, משהו קורה.

When they first came around, they were pretty simple

כשהם התחילו להופיע, הם היו די פשוטים

and not particularly glamorous.

ולא ממש זוהרים.

Designers today have a huge range of options.

למעצבי תוכנה היום יש מגוון עצום של אפשרויות.

The hyperlink uses what's called a markup language -- HTML.

ההיפר קישור משתמש במה שנקרא שפת סימנים - HTML.

There's a little string of code.

ישנה שורת קידוד קצרה.

And then you put the address of where you want to send the person.

ואז אתם מכניסים את הכתובת אליה אתם רוצים לשלוח את האדם.

It's actually remarkably easy to learn how to do.

ממש פשוט ללמוד איך לעשות את זה.

And so, the whole range of references to information elsewhere on the internet

וכך, כל טווח הפניות למידע במקומות אחרים באינטרנט

is the domain of the hyperlink.

נמצא תחת ההיפר-קישור.

Back when I was in school --

כשאני הייתי בבית ספר --

this is before people had wide access to the internet --

לפני שלאנשים היתה גישה רחבה לאינטרנט --

if I was going to do a research paper,

אם רציתי לכתוב עבודת מחקר,

I would have to physically walk to the library,

הייתי צריכה ללכת פיזית לספריה,

and if they had the book that you needed, great.

ואם היה להם את הספר שהייתם צריכים, מעולה.

You sometimes had to send out for it,

לפעמים צריך היה להזמין אותו,

so the process could take weeks.

אז התהליך היה יכול לקחת שבועות.

And it's kind of crazy to think about that now,

די מטורף לחשוב על זה עכשיו,

because, like all great innovations,

כי כמו כל החידושים הגדולים,

it's not long after we get access to something

די מהר אחרי שאנחנו מקבלים גישה למשהו

that we start to take it for granted.

אנחנו מתחילים להתייחס אליו כאל מובן מאליו.

Back in 1945,

ב-1945, היה אדם בשם ואנבאר בוש.

there was this guy, Vannevar Bush.

He was working for the US government,

הוא עבד עבור ממשלת ארצות הברית,

and one of the ideas that he put forth was,

ואחד הרעיונות שהוא קידם היה,

"Wow, humans are creating so much information,

"ואוו, בני אדם יוצרים כל כך הרבה מידע,

and we can't keep track of all the books that we've read

"ואנחנו לא יכולים לעקוב אחרי כל הספרים שקראנו

or the connections between important ideas."

"או ההקשרים בין רעיונות חשובים".

And he had this idea called the "memex,"

והיה לו רעיון שהוא קרא לו ה"ממקס",

where you could put together a personal library

לפיו יכולתם להרכיב ספריה אישית

of all of the books and articles that you have access to.

של כל הספרים והכתבות שיש לכם גישה אליהם.

And that idea of connecting sources captured people's imaginations.

והרעיון הזה של חיבור בין מקורות לכד את הדימון האנושי.

Later, in the 1960s,

מאוחר יותר, בשנות ה-60,

Ted Nelson launches Project Xanadu,

טד נלסון השיק את פרויקט זנאדו,

and he said,

והוא אמר,

"Well, what if it wasn't just limited to the things that I have?

"ובכן, מה אם זה לא היה מוגבל רק לדברים שיש לי?

What if I could connect ideas across a larger body of work?"

"מה אם יכולתי לקשר רעיונות בהיקף רחב יותר?"

In 1982, researchers at the University of Maryland

ב-1982, חוקרים באוניברסיטת מרילנד

developed a system they called HyperTIES.

פיתחו מערכת שנקראה HyperTIES.

They were the first to use text itself as a link marker.

הם היו הראשונים שהשתמשו בטקסט עצמו כסמליל מקשר.

They figured out that this blue link on a gray background

הם גילו שהקישור הכחול הזה על רקע אפור

was going to work really well in terms of contrast,

יעבוד ממש טוב מבחינת הניגודיות,

and people would be able to see it.

ואנשים יוכלו לראות אותו.

Apple invented HyperCard in 1987.

חברת אפל המציאה את ההיפר כרטיס ב-1987.

You had these stacks of cards,

היו לך ערימות של כרטיסים,

and you could create links in between the cards.

ויכולת ליצור קשרים בין הכרטיסים.

HyperCard actually created the ability to jump around in a story.

היפר-כרטיסים יצרו את היכולת לקפוץ ממקום למקום בתוך הסיפור.

These kinds of notions of nonlinear storytelling

רעיונות כאלה של סיפורים לא -לינאריים

got a huge boost when the hyperlink came along,

קיבלו דחיפה גדולה כשההיפר קישור הגיע,

because it gave people the opportunity to influence the narrative.

כי הוא איפשר לאנשים להשפיע על הנרטיב.

These ideas and inventions, among others,

הרעיונות וההמצאות האלה, בין השאר,

inspired Tim Berners-Lee, the inventor of the World Wide Web.

השפיעו על טים ברנרס-לי, ממציא האינטרנט.

The hyperlink almost feels like a LEGO block,

ההיפר קישור מתפקד כמעט כמו אבן לגו,

this very basic building block to a very complex web of connections

אבן הבניה המאוד בסיסית הזאת שבנתה קשרי מערכת מורכבים מאוד

that exists all around the world.

שקיימים בכל רחבי העולם.

Because of the way that hyperlinks were first constructed,

בגלל הדרך בה ההיפר קישורים עוצבו בהתחלה,

they were intended to be not only used by many people,

הם נועדו לא רק לשמש הרבה אנשים,

but created by many people.

אלא גם להיווצר על ידי הרבה אנשים.

To me, it's one of the most democratic designs ever created.

עבורי, זה אחד העיצובים הכי דמוקרטיים שנוצרו אי פעם.