JP Rangaswami: Information is food

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Nir Bibi

I love my food.

אני אוהב אוכל.

And I love information.

ואני אוהב מידע.

My children usually tell me

הילדים שלי אומרים לי בדרך כלל

that one of those passions is a little more apparent than the other.

שאחת האהבות האלה נראית יותר לעין מהשניה.

(Laughter)

(צחוק)

But what I want to do in the next eight minutes or so

אבל מה שאני רוצה לעשות בשמונה הדקות הבאות בערך

is to take you through how those passions developed,

הוא להראות לכם איך האהבות האלה התפתחו,

the point in my life when the two passions merged,

הנקודה בחיי בה שתי התשוקות האלה התלכדו,

the journey of learning that took place from that point.

המסע של לימוד הנושא שהתחיל מהנקודה ההיא.

And one idea I want to leave you with today

ורעיון אחד שאני רוצה להשאיר אתכם היום

is what would would happen differently in your life

הוא מה יקרה אחרת בחייכם

if you saw information the way you saw food?

אם תתייחסו למידע כפי שאתם מתייחסים לאוכל?

I was born in Calcutta --

אני נולדתי בקולקטה --

a family where my father and his father before him

משפחה בה אבי ואביו לפניו

were journalists,

היו עיתונאים,

and they wrote magazines in the English language.

והם כתבו מגזינים בשפה האנגלית.

That was the family business.

זה היה העסק המשפחתי.

And as a result of that,

וכתוצאה מזה,

I grew up with books everywhere around the house.

גדלתי עם ספרים בכל מקום בבית.

And I mean books everywhere around the house.

ואני מתכוון לספרים בכל מקום בבית.

And that's actually a shop in Calcutta,

וזה למעשה חנות בקולקטה,

but it's a place where we like our books.

אבל זה מקום בו אנחנו אוהבים את הספרים שלנו.

In fact, I've got 38,000 of them now

למעשה, יש לי 38,000 מהם עכשיו

and no Kindle in sight.

ולא תמצאו אצלי קינדל.

But growing up as a child with the books around everywhere,

אבל כשגדלתי כילד עם הספרים בכל מקום,

with people to talk to about those books,

עם אנשים לדבר איתם על הספרים האלה,

this wasn't a sort of slightly learned thing.

זה לא היה משהו שנלמד ברפרוף.

By the time I was 18, I had a deep passion for books.

כשהגעתי לגיל 18, היתה לי אהבה עמוקה לספרים.

It wasn't the only passion I had.

זו לא היתה האהבה היחידה שלי.

I was a South Indian

הייתי מדרום הודו

brought up in Bengal.

וגודלתי בבנגל.

And two of the things about Bengal:

ושני דברים על בנגל:

they like their savory dishes

הם אוהבים את המאכלים המלוחים שלהם

and they like their sweets.

והם אוהבים את הממתקים שלהם.

So by the time I grew up,

אז עד שגדלתי,

again, I had a well-established passion for food.

שוב, היתה לי אהבה מבוססת לאוכל.

Now I was growing up in the late '60s and early '70s,

עכשיו גדלתי בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70,

and there were a number of other passions I was also interested in,

והיו מספר תחומי עניין אחרים התעניינתי גם בהם,

but these two were the ones that differentiated me.

אבל שני אלה בידלו אותי.

(Laughter)

(צחוק)

And then life was fine, dandy.

ואז החיים היו טובים, נפלאים.

Everything was okay,

הכל היה טוב,

until I got to about the age of 26,

עד שהגעתי בערך לגיל 26,

and I went to a movie called "Short Circuit."

והלכתי לסרט בשם "תקלה מופלאה."

Oh, some of you have seen it.

אוה, חלקכם ראה אותו.

And apparently it's being remade right now

ומסתבר שמחדשים אותו עכשיו

and it's going to be coming out next year.

והוא עומד לצאת בשנה הבאה.

It's the story of this experimental robot

זה הסיפור של רובוט נסיוני

which got electrocuted and found a life.

שהתחשמל ומצא חיים.

And as it ran, this thing was saying, "Give me input. Give me input."

וכשהוא רץ, הוא אמר, "תנו לי קלט, תנו לי קלט."

And I suddenly realized that for a robot

ופתאום הבנתי שבשביל רובוט

both information as well as food

גם מידע וגם אוכל

were the same thing.

היו אותו הדבר.

Energy came to it in some form or shape,

אנרגיה הגיע אליו באיזשהו אופן או צורה,

data came to it in some form or shape.

מידע הגיע אליו באיזשהו אופן או צורה.

And I began to think,

והתחלתי לחשוב,

I wonder what it would be like

אני תוהה איך זה יהיה

to start imagining myself

להתחיל לדמיין את עצמי

as if energy and information were the two things I had as input --

כאילו אנרגיה ומידע הם שני הדברים שיהיו לי כקלט --

as if food and information were similar in some form or shape.

כאילו אוכל ומידע היו דומים בצורה מסויימת.

I started doing some research then, and this was the 25-year journey,

התחלתי לעשות קצת מחקר אז, וזה היה מסע של 25 שנה,

and started finding out

והתחלתי להבין

that actually human beings as primates

שלמעשה לבני אדם כקופי אדם

have far smaller stomachs

יש קיבה קטנה בהרבה

than should be the size for our body weight

מאשר צריכה להיות יחסית למשקל הגוף שלנו

and far larger brains.

ומוחות גדולים בהרבה.

And as I went to research that even further,

וכשהלכתי לחקור את זה יותר לעומק,

I got to a point where I discovered something

הגעתי לנקודה בה גיליתי משהו

called the expensive tissue hypothesis.

שנקרא היפותזת הרקמה היקרה.

That actually for a given body mass of a primate

שלמעשה למסת גוף נתונה של קוף אדם

the metabolic rate was static.

קצב חילוף החומרים היה סטטי.

What changed was the balance of the tissues available.

מה שהשתנה היה האיזון בין הרקמות הזמינות.

And two of the most expensive tissues in our human body

ושתיים מהרקמות היקרות ביותר בגוף האנושי

are nervous tissue and digestive tissue.

הן רקמות עצבים ורקמות מערכת העיכול.

And what transpired was that people had put forward a hypothesis

ומה שיצא זה שאנשים קידמו היפותזה

that was apparently coming up with some fabulous results by about 1995.

שמסתבר שהביאה לתוצאות נפלאות בערך ב-1995.

It's a lady named Leslie Aiello.

זו אישה ושמה לזלי איילו.

And the paper then suggested that you traded one for the other.

והמאמר מראה שאתם מחליפים אחד באחר.

If you wanted your brain for a particular body mass to be large,

אם הייתם רוצים את המוח שלכם למסת גוף מסויימת שיהיה גדול,

you had to live with a smaller gut.

הייתם צריכים לחיות עם מעיים קטנים יותר.

That then set me off completely

אז זה גרם לי לגמרי

to say, Okay, these two are connected.

להגיד, אוקיי, שני אלה קשורים.

So I looked at the cultivation of information as if it were food

אז הסתכלתי על עיבוד המידע כאילו הוא היה אוכל

and said, So we were hunter-gathers of information.

ואמרתי, אז אנחנו ציידים-מלקטים של מידע.

We moved from that to becoming farmers and cultivators of information.

עברנו מזה ללהיות חוואים ומגדלים של מידע.

Does that really explain what we're seeing

האם זה באמת מסביר מה שאנחנו רואים

with the intellectual property battles nowadays?

עם מאבקי הקניין הרוחני של היום?

Because those people who were hunter-gatherers in origin

מפני שהאנשים האלה שהיו ציידים-מלקטים במקור

wanted to be free and roam and pick up information as they wanted,

רצו להיות חופשיים ללכת ולאסוף מידע כפי שרצו,

and those that were in the business of farming information

ואלה שהיו בעסקי חוואות המידע

wanted to build fences around it,

רצו לבנות גדרות סביבו,

create ownership and wealth and structure and settlement.

ליצור בעלות ועושר ומבנה והתיישבות.

So there was always going to be a tension within that.

אז תמיד היה עומד להיות מתח פה.

And everything I saw in the cultivation

וכל מה שראיתי בעיבוד

said there were huge fights amongst the foodies

הביא אותי לחשוב שאלו קרבות גדולים בין האוכלים

between the cultivators and the hunter-gatherers.

בין המגדלים והציידים-מלקטים.

And this is happening here.

וזה קורה פה.

When I moved to preparation, this same thing was true,

כשעברתי להכנות, אותו הדבר היה נכון,

expect that there were two schools.

אלא שהיו שתי אסכולות.

One group of people said you can distill your information,

קבוצת אנשים אחת אמרה שאפשר לזקק את המידע,

you can extract value, separate it and serve it up,

אפשר למצות ערך, להפריד אותו ולהגיש אותו,

while another group turned around

בעוד שקבוצה אחרת הסתובבה

and said no, no you can ferment it.

ואמרה לא, לא, אפשר להתסיס אותו.

You bring it all together and mash it up

מביאים את הכל ומועכים את זה ביחד

and the value emerges that way.

והערך יוצא ככה.

The same is again true with information.

אותו הדבר שוב נכון למידע.

But consumption was where it started getting really enjoyable.

אבל צריכה היתה היכן שזה התחיל להיות באמת מהנה.

Because what I began to see then

מפני שמה שהתחלתי לראות אז

was there were so many different ways people would consume this.

היה שיש כל כך הרבה דרכים שאנשים יצרכו את זה.

They'd buy it from the shop as raw ingredients.

הם יקנו את זה מהחנות כרכיבים לא מבושלים.

Do you cook it? Do you have it served to you?

האם מבשלים את זה? האם אני צריך להגיש לכם את זה?

Do you go to a restaurant?

האם אתם הולכים למסעדה?

The same is true every time as I started thinking about information.

אותו הדבר נכון כל פעם שאני התחלתי לחשוב על מידע.

The analogies were getting crazy --

האנלוגיות הפכו למשוגעות --

that information had sell-by dates,

שמידע נמכר לפי תאריכים,

that people had misused information that wasn't dated properly

שאנשים השתמשו לא נכון במידע שלא היה מתוארך נכון

and could really make an effect on the stock market,

ובאמת יכלו ליצור השפעה על שוק המניות,

on corporate values, etc.

על ערכי חברות, וכו'.

And by this time I was hooked.

ובזמן הזה כבר הייתי מכור.

And this is about 23 years into this process.

וזה בערך 23 שנים לתוך התהליך.

And I began to start thinking of myself

והתחלתי לחשוב על עצמי,

as we start having mash-ups of fact and fiction,

כשהתחילו להיות לנו מאש-אפים של עובדות ודמיון,

docu-dramas, mockumentaries, whatever you call it.

דוקו-דרמות, סרטים מוקומנטריים, מה שתרצו לקרוא לזה,

Are we going to reach the stage

האם נגיע לשלב

where information has a percentage for fact associated with it?

בו למידע יש אחוז של עובדות שמשוייך אליו?

We start labeling information for the fact percentage?

נתחיל לסמן מידע לפי כמות העובדות שיש בו?

Are we going to start looking at what happens

האם נתחיל להביט במה שקורה

when your information source is turned off, as a famine?

כשמקור המידע שלכם כבוי, כרעב?

Which brings me to the final element of this.

מה שמביא אותי לחלק האחרון.

Clay Shirky once stated that there is no such animal as information overload,

קליי שירקי פעם אמר שאין חייה כזאת עומס יתר של מידע,

there is only filter failure.

יש רק כשל במסננים.

I put it to you that information,

אני אומר לכם שמידע,

if viewed from the point of food,

אם מסתכלים עליו מנקודת מבט של אוכל,

is never a production issue; you never speak of food overload.

הוא לעולם לא בעיה של ייצור; אתם לעולם לא מדברים על עומס יתר של אוכל.

Fundamentally it's a consumption issue.

בעיקרון זו בעיה של צריכה.

And we have to start thinking

ואנחנו צריכים להתחיל לחשוב

about how we create diets within ourselves, exercise within ourselves,

על איך ליצור דיאטות בתוכנו, להתאמן בתוך עצמנו,

to have the faculties to be able to deal with information,

כדי שיהיו לנו את היכולות להתמודד עם מידע,

to have the labeling to be able to do it responsibly.

שיהיה לנו את היכולת לעשות את זה באופן אחראי.

In fact, when I saw "Supersize Me," I starting thinking of saying,

למעשה, כשראיתי את "לאכול בגדול" התחלתי לחשוב על,

What would happen

מה יקרה

if an individual had 31 days nonstop Fox News?

אם לאדם יהיו 31 ימים רצופים של חדשות פוקס?

(Laughter)

(צחוק)

Would there be time to be able to work with it?

האם יהיה זמן לעבוד עם זה?

So you start really understanding

אז אתם מתחילים ממש להבין

that you can have diseases, toxins, a need to balance your diet,

שיכולות להיות לכם מחלות, רעלים, צורך לאזן את הדיאטה,

and once you start looking, and from that point on,

וברגע שאתם מתחילים להסתכל, ומאותה נקודה והלאה,

everything I have done in terms of the consumption of information,

כל מה שעשיתי במונחים של צריכת מידע,

the production of information, the preparation of information,

ייצור של מידע, הכנה של מידע,

I've looked at from the viewpoint of food.

הבטתי על זה מנקודת ראות של אוכל.

It has probably not helped my waistline any

זה כנראה לא עזר לקו המותניים שלי

because I like practicing on both sides.

מפני שאני אוהב להתאמן על שני הצדדים.

But I'd like to leave you with just that question:

אבל הייתי רוצה להשאיר אתכם רק עם השאלה:

If you began to think of all the information that you consume

אם הייתם מתחילים לחשוב על כל המידע שאתם צורכים

the way you think of food,

כמו שאתם חושבים על אוכל,

what would you do differently?

מה הייתם עושים אחרת?

Thank you very much for your time.

תודה רבה לכם על זמנכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)