Barbara Natterson-Horowitz: What veterinarians know that doctors don't

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

Ten years ago,

לפני עשר שנים,

I got a phone call that changed my life.

קיבלתי טלפון ששינה את חיי.

At the time, I was cardiologist at UCLA,

באותו הזמן, הייתי קרדיולוגית ב UCLA,

specializing in cardiac imaging techniques.

והתמחתי בטכנולוגיות דימות לב.

The call came from a veterinarian at the Los Angeles Zoo.

הקריאה הגיעה מוטרינר בגן החיות של לוס אנג'לס.

An elderly female chimpanzee

שימפנזה מבוגרת

had woken up with a facial droop

התעוררה עם צניחת פנים

and the veterinarians were worried that she'd had a stroke.

והוטרינר היה מודאג שהיה לה שבץ.

They asked if I'd come to the zoo

הם שאלו אם אני מוכנה לבוא לגן החיות

and image the animal's heart

ולדמות את לב החיה

to look for a possible cardiac cause.

כדי לחפש סיבוות לבביות אפשריות.

Now, to be clear, North American zoos are staffed

עכשיו, כדי להיות ברורה, גני חיות צפון אמריקאים מעסיקים

by highly qualified, board-certified veterinarians

וטרינרים מאוד מוכשרים, שאושרו על ידי הועדה

who take outstanding care of their animal patients.

שמטפלים בחיות בצורה יוצאת דופן.

But occasionally, they do reach into the human medical community,

אבל לפעמים, הם כן פונים לקהילת הרפואה האנושית,

particularly for some speciality consultation,

בעיקר ליעוצים של מומחים,

and I was one of the lucky physicians who was invited in to help.

ואני הייתי אחת הרופאות בנות המזל שהוזמנו לעזור.

I had a chance to rule out a stroke in this chimpanzee

היתה לי הזדמנות לשלול שבץ בשימפנזה

and make sure that this gorilla didn't have a torn aorta,

ולוודא שלגורילה הזו לא היה אבי עורקים קרוע,

evaluate this macaw for a heart murmur,

הערכתי את המקאו הזה לרשרוש בלב,

make sure that this California sea lion's paricardium wasn't inflamed,

בדקתי שלאריה הים הקליפורני לא היה קרום לב מודלק,

and in this picture, I'm listening to the heart of a lion

ובתמונה הזו, אני מקשיבה ללב של אריה

after a lifesaving, collaborative procedure

אחרי תהליך מציל חיים משותף

with veterinarians and physicians

עם וטרינרים ורופאים

where we drained 700 cc's of fluid from the sac

בו ניקזנו 700 סמ"ק של נוזלים מהשק

in which this lion's heart was contained.

שמכיל את לב האריה.

And this procedure, which I have done on many human patients,

והתהליך הזה, שביצעתי בהרבה חולים אנושיים,

was identical, with the exception of that paw and that tail.

היה זהה, עם ההבדל של הכף והזנב האלה.

Now most of the time, I was working at UCLA Medical Center with physicians,

עכשיו רוב הזמן, עבדתי במרכז הרפואי של UCLA עם רופאים,

discussing symptoms and diagnoses and treatments

דנתי בסימפטומים ואבחנות וטיפולים

for my human patients,

לחולים אנושיים,

but some of the time, I was working at the Los Angeles Zoo

אבל חלק מהזמן, עבדתי בגן החיות של לוס אנג'לס

with veterinarians, discussing symptoms and diagnoses and treatments

עם וטרינרים, דנתי בסימפטומים ואבחנות וטיפולים

for their animal patients.

לחיות החולות.

And occasionally, on the very same day,

ולפעמים, באותו יום,

I went on rounds at UCLA Medical Center

הלכתי לסבבים במרכז הרפואי UCLA

and at the Los Angeles Zoo.

ובגן החיות של לוס אנג'לס.

And here's what started coming into very clear focus for me.

והנה מה שהתחיל להכנס למיקוד ברור אצלי.

Physicians and veterinarians were essentially taking care

רופאים ווטרינרים בעצם טיפלו

of the same disorders in their animal and human patients:

באותן הפרעות בחולים האנושיים והחייתיים שלהם:

congestive heart failure, brain tumors,

תעוקת לב, גידולים במוח,

leukemia, diabetes, arthritis, ALS, breast cancer,

לוקמיה, סכרת, שיגרון, ALS, סרטן שד,

even psychiatric syndromes like depression, anxiety,

אפילו תופעות פסיכיאטריות כמו דיכאון, חרדה,

compulsions, eating disorders and self-injury.

התנהגות כפייתית, הפרעות אכילה ופציעה עצמית.

Now, I've got a confession to make.

עכשיו, יש לי וידוי.

Even though I studied comparative physiology and evolutionary biology

למרות שלמדתי פיזיולוגיה השוואתית וביולוגיה אבולוציונית

as an undergrad --

כסטודנטית לתואר ראשון --

I had even written my senior thesis on Darwinian theory --

אפילו כתבתי את התזה לתואר שני על התאוריה של דרווין --

learning about the significant overlap

ולמדתי על החפיפה המשמעותית

between the disorders of animals and humans,

בין ההפרעות של חיות לאלו של בני אדם,

it came as a much needed wake-up call for me.

זה הגיע כקריאת השקמה נחוצה בשבילי.

So I started wondering, with all of these overlaps,

אז התחלתי לתהות, עם כל החפיפות האלו,

how was it that I had never thought to ask a veterinarian,

איך זה שמעולם לא חשבתי לשאול וטרינר,

or consult the veterinary literature,

או להתייעץ בספרות הוטרינרית,

for insights into one of my human patients?

לתובנות בנוגע לחולים האנושיים שלי?

Why had I never, nor had any of my physician friends and colleagues

למה מעולם, אף אחד מהחברים והקולגות הרופאים שלי

whom I asked, ever attended a veterinary conference?

שאותם שאלתי, לא השתתף בועידה של וטרינרים?

For that matter, why was any of this a surprise?

לצורך העניין, למה זו היתה הפתעה?

I mean, look, every single physician accepts some biological connection

אני מתכוונת, תראו, כל רופא מקבל כמה חיבורים ביולוגיים

between animals and humans.

בין חיות לאנשים.

Every medication that we prescribe or that we've taken ourselves

כל תרופה שאנחנו רושמים או שלקחנו בעצמנו

or we've given to our families

או שנתנו למשפחה שלנו

has first been tested on an animal.

נוסתה ראשית על חיות.

But there's something very different

אבל יש משהו מאוד שונה

about giving an animal a medication or a human disease

בנוגע ללתת לחיה תרופה או מחלה אנושית

and the animal developing congestive heart failure

והחיה מפתחת כשל לב

or diabetes or breast cancer on their own.

או סכרת או סרטן שד בעצמן.

Now, maybe some of the surprise

עכשיו, אולי חלק מההפתעה

comes from the increasing separation in our world

מגיעה מההפרדה הגוברת בעולם שלנו

between the urban and the nonurban.

בין האורבני לכפרי.

You know, we hear about these city kids

אתם יודעים, אנחנו שומעים על ילדי העיר האלה

who think that wool grows on trees

שחושבים שצמר גדל על עצים

or that cheese comes from a plant.

או שגבינה מגיעה ממפעל.

Well, today's human hospitals,

ובכן, בתי החולים היום,

increasingly, are turning into these gleaming cathedrals of technology.

יותר ויותר, הופכים לקתדרלות בוהקות של טכנולוגיה.

And this creates a psychological distance between the human patients

וזה יוצר ריחוק פסיכולוגי בין החולים האנושיים

who are being treated there

שמטופלים שם

and animal patients who are living in oceans

וחיות חולות שחיות באוקיינוס

and farms and jungles.

וחוות וג'ונגלים.

But I think there's an even deeper reason.

אבל אני חושבת שיש סיבה אפילו עמוקה יותר.

Physicians and scientists, we accept intellectually that our species,

רופאים ומדענים, אנחנו מקבלים אינטלקטואלית שהמין שלנו,

Homo sapiens, is merely one species,

הומו סייפיאנס, הוא רק מין אחד,

no more unique or special than any other.

לא יותר יחודי או מיוחד מהאחרים.

But in our hearts, we don't completely believe that.

אבל בליבנו, אנחנו לא לגמרי מאמינים בזה.

I feel it myself when I'm listening to Mozart

אני מרגישה את זה בעצמי כשאני מקשיבה למוצרט

or looking at pictures of the Mars Rover on my MacBook.

או מביטה בתמונות של הרכב על מאדים במקבוק שלי.

I feel that tug of human exceptionalism,

אני מרגישה את המשיכה של יוצאות הדופן האנושית,

even as I recognize the scientifically isolating cost

אפילו כשאני מבינה את מחיר הבידוד המדעי

of seeing ourselves as a superior species, apart.

של לראות את עצמנו כמין נעלה, נפרד.

Well, I'm trying these days.

ובכן, אני מנסה בימים אלה.

When I see a human patient now, I always ask,

כשאני רואה עכשיו חולה אנושי, אני תמיד שואלת,

what do the animal doctors know about this problem that I don't know?

מה רופאי החיות יודעים על הבעיה שאני לא יודעת?

And, might I be taking better care of my human patient

והאם הייתי מטפלת טוב יותר בחולים האנושים שלי

if I saw them as a human animal patient?

אם הייתי רואה אותם כחיות אנושיות חולות?

Here are a few examples of the kind of exciting connections

הנה כמה דוגמאות של קישורים מרגשים

that this kind of thinking has led me to.

שסוג כזה של חשיבה הוביל אותי אליו.

Fear-induced heart failure.

כשל לב בשל פחד.

Around the year 2000,

סביב שנת 2,000,

human cardiologists "discovered" emotionally induced heart failure.

הקרדיולוגים "גילו" כשלי לב בשל רגשות.

It was described in a gambling father who had lost his life's savings

זה תואר אצל אב מהמר שאיבד את חסכונות חייו

with a roll of the dice,

עם גלגול קוביה,

in a bride who'd been left at the alter.

בכלה שנעזבה מתחת לחופה.

But it turns out, this "new" human diagnosis

אבל מסתבר, שהאבחנה ה"חדשה" הזו באנשים

was neither new, nor was it uniquely human.

לא היתה חדשה או יחודית לאנשים.

Veterinarians had been diagnosing, treating and even preventing

וטרינרים איבחנו, טיפלו ואפילו מנעו

emotionally induced symptoms in animals

תסמינים מושפעי רגשות בחיות

ranging from monkeys to flamingos, from to deer to rabbits,

שנעים מקופים לפלמינגו, מצבאים לארנבות,

since the 1970s.

מאז שנות ה 70.

How many human lives might have been saved

כמה חיי אנשים אולי היו ניצלים

if this veterinary knowledge had been put into the hands

אם הידע הוטרינרי הזה היה מגיע לידיים

of E.R. docs and cardiologists?

של רופאי מיון וקרדיולוגים?

Self-injury.

פציעה עצמית.

Some human patients harm themselves.

כמה חולים אנושיים פוגעים בעצמם.

Some pluck out patches of hair,

כמה תולשים פיסות שיער,

others actually cut themselves.

אחרים למעשה חותכים את עצמם.

Some animal patients also harm themselves.

כמה חיות חולות גם פוגעות בעצמן.

There are birds that pluck out feathers.

יש ציפורים שמולקות נוצות.

There are stallions that repetitively bite their flanks until they bleed.

יש סוסים שנושכים את אחורייהם עד שהם מדממים.

But veterinarians have very specific and very effective ways

אבל לוטרינרים יש דרכים מאוד ספציפיות ומאוד אפקטיביות

of treating and even preventing self-injury

לטפל ואפילו למנוע פגיעה עצמית

in their self-injuring animals.

בחיות הפוגעות בעצמן.

Shouldn't this veterinary knowledge be put into the hands

אין ספק שהידע הוטרינרי צריך להגיע לידי

of psychotherapists and parents and patients

פסיכוטרפיסטים והורים וחולים

struggling with self-injury?

שנאבקים עם פגיעה עצמית.

Postpartum depression and postpartum psychosis.

דיכאון אחרי הלידה ופסיכוזה לאחר הלידה.

Sometimes, soon after giving birth,

לפעמים, מיד לאחר לידה,

some women become depressed,

כמה נשים נהיות מדוכאות,

and sometimes they become seriously depressed and even psychotic.

ולפעמים הן הופכות למדוכאות מאוד ואפילו פסיכוטיות.

They may neglect their newborn,

הן אולי יזניחו את הולד,

and in some extreme cases,

ובכמה מקרים קיצוניים,

even harm the child.

אפילו יפגעו בו.

Equine veterinarians also know that occasionally,

וטרינרי סוסים יודעים גם שלפעמים,

a mare, soon after giving birth,

סוסה, ממש אחרי ההמלטה,

will neglect the foal, refusing to nurse,

תזניח את הסיח, ותסרב להניק,

and in some instances, kick the foal, even to death.

ובכמה מקרים, תבעט בסיח, אפילו למוות.

But veterinarians have devised

אבל הוטרינרים העלו רעיון

an intervention to deal with this foal rejection syndrome

של התערבות כדי להתמודד עם סנדרום דחיית הסיח

that involves increasing oxytocin in the mare.

שכולל הגברת האוקסיטוצין בסוסה.

Oxytocin is the bonding hormone,

אוקסיטוצין היא הורמון מקשר,

and this leads to renewed interest,

וזה מוביל לעניין מחודש,

on the part of the mare, in her foal.

מצד הסוסה כלפי הסיח שלה.

Shouldn't this information

המידע הזה לא צריך

be put into the hands of ob/gyn's

להגיע לידי רופאי נשים

and family doctors and patients

ורופאי משפחה וחולים

who are struggling with postpartum depression and psychosis?

שמתמודדים עם דיכאון אחרי לידה ופסיכוזה?

Well, despite all of this promise,

ובכן, למרות כל ההבטחות,

unfortunately the gulf between our fields remains large.

למרבה הצער הפער בין התחומים שלנו נשאר גדול.

To explain it, I'm afraid I'm going to have to air some dirty laundry.

כדי להסביר, אני חוששת שאני אצטרך לאוורר קצת כביסה מלוכלכת.

Some physicians can be real snobs

כמה רופאים יכולים להיות ממש סנובים

about doctors who are not M.D.'s.

בנוגע לרופאים שהם לא רופאים רגילים.

I'm talking about dentists and optometrists and psychologists,

אני מדברת על רופאי שיניים ואופטומטריסטים ופסיכולוגים,

but maybe especially animal doctors.

אבל אולי בעיקר רופאי חיות.

Of course, most physicians don't realize that it is harder

כמובן, רוב הרופאים לא מבינים שזה קשה יותר

to get into vet school these days than medical school,

להתקבל לבית ספר וטרינרי בימים אלה מאשר לבית ספר לרפואה,

and that when we go to medical school,

וכשאנחנו הולכים לבית ספר לרפואה,

we learn everything there is to know

אנחנו לומדים כל מה שיש לדעת

about one species, Homo sapiens,

על מין אחד, הומו ספיאנס,

but veterinarians need to learn about health and disease

אבל וטינרים צריכים ללמוד על הבריאות והמחלות

in mammals, amphibians, reptiles, fish and birds.

ביונקים, אמפיבים, זוחלים, דגים וציפורים.

So I don't blame the vets for feeling annoyed

אז אני לא מאשימה את הוטרינרים שהם מרגישים מוטרדים

by my profession's condescension and ignorance.

מההתנשאות והבורות של המקצוע שלי.

But here's one from the vets:

אבל הנה אחד מהוטרינרים:

What do you call a veterinarian

איך אתם קוראים לוטרינר

who can only take care of one species?

שיכול לטפל רק במין אחד?

A physician. (Laughter)

רופא. (צחוק)

Closing the gap has become a passion for me,

סגירת הפער הפך לתשוקה בשבילי,

and I'm doing this through programs

ואני עושה את זה דרך תוכניות

like Darwin on Rounds at UCLA,

כמו דרווין בסבבים ב UCLA,

where we're bringing animal experts and evolutionary biologists

שם אנחנו מביאים מומחים לחיות וביולוגים אבולוציונים

and embedding them on our medical teams

ומטמיעים אותם בצוות הרפואי שלנו

with our interns and our residents.

עם המתמחים שלנו והרופאים שלנו.

And through Zoobiquity conferences,

ודרך כנס זוביקיוטי,

where we bring medical schools together with veterinary schools

בו אנחנו מחברים בתי ספר לרפואה עם בתי ספר לוטרינריה

for collabortive discussions

לדיונים משותפים

of the shared diseases and disorders

על מחלות משותפות והפרעות

of animal and human patients.

של חיות וחולים אנושיים

At Zoobiquity conferences,

בכנס זוביקיוטי,

participants learn how treating breast cancer in a tiger

משתתפים לומדים איך טיפול בסרטן שד בטיגריס

can help us better treat breast cancer

יכול לעזור לנו לטפל טוב יותר בסרטן שד

in a kindergarten teacher;

בגננת;

how understanding polycystic overies in a Holstein cow

איך הבנת שחלות פוליציסטיות בפרת הולסטיין

can help us better take care

יכול לעזור לנו לטפל טוב יותר

of a dance instructor with painful periods;

במורה לריקוד עם מחזורים כואבים;

and how better understanding the treatment of separation anxiety

ואיך הבנה טובה יותר של הטיפול בחרדת נטישה

in a high-strung Sheltie

בכלבת רועים

can help an anxious young child struggling with his first days of school.

יכולה לעזור לילד צעיר וחרד שמתמודד עם ימיו הראשונים בבית הספר.

In the United States and now internationally, at Zoobiquity conferences

בארצות הברית ועכשיו בכל העולם , בכנסי זוביקיוטי

physicians and veterinarians check their attitudes and their preconceptions

רופאים ווטרינרים משאירים את הגישות שלהם והדעות הקדומות שלהם

at the door and come together as colleagues,

בדלת ומתכנסים כקולגות,

as peers, as doctors.

כשווים, כרופאים.

After all, we humans are animals, too,

אחרי הכל, אנחנו האנשים גם חיות,

and it's time for us physicians to embrace

והגיע הזמן שאנחנו הרופאים נקבל

our patients' and our own animal natures

את החולים שלנו והטבע החייתי שלנו

and join veterinarians

ונצטרף לוטרינרים

in a species-spanning approach to health.

בגישה חוצת מינים לבריאות.

Because it turns out,

מפני שמסתבר,

some of the best and most humanistic medicine

שכמה מדרכי הטיפול הטובות וההומניסטיות

is being practiced by doctors whose patients aren't human.

הם להיות מאומנים כרופאים שהחולים שלהם הם לא אנושיים.

And one of the best ways we can take care

ואחת הדרכים הטובות ביותר בהן אנחנו יכולים לטפל

of the human patient is by paying close attention

בחולה האנושי היא על ידי תשומת לב

to how all the other patients on the planet

לאיך כל החולים האחרים על הפלנטה

live, grow, get sick and heal.

חיים, גדלים, חולים ונרפאים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause).

(מחיאות כפיים)