Let’s Help Refugees Thrive, Not Just Survive | Melissa Fleming | TED Talks

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Boaz Hovav

So I started working

אז התחלתי לעבוד

with refugees because I wanted

עם פליטים מפני שרציתי

to make a difference,

להשפיע,

and making a difference starts

ולהשפיע מתחיל

with telling their stories.

עם סיפור הסיפורים שלהם.

So when I meet refugees,

אז כשאני פוגשת פליטים,

I always ask them questions.

אני תמיד שואלת אותם שאלות.

Who bombed your house?

מי הפציץ את הבתים שלכם?

Who killed your son?

מי הרג את בנכם?

Did the rest of your family make it out alive?

האם שאר המשפחה שלכם יצאה בחיים?

How are you coping

איך אתם מתמודדים

in your life in exile?

בחיי הגלות שלכם?

But there's one question that always seems to me

אבל יש שאלה אחת שתמיד נראתה לי

to be most revealing, and that is:

הכי מגלה, והיא:

What did you take?

מה לקחתם?

What was that most important thing

מה היה הדבר החשוב ביותר

that you had to take with you

שהייתם חייבים לקחת איתכם

when the bombs were exploding in your town,

כשהפצצות התפוצצו בעירכם,

and the armed gangs were approaching your house?

והכנופויות החמושות התקרבו לביתכם?

A Syrian refugee boy I know

ילד סורי פליט שאני מכירה

told me that he didn't hesitate

אמר לי שהוא לא היסס

when his life was in imminent danger.

כשחייו היו בסכנה מיידית.

He took his high school diploma,

הוא לקח את תעודת התיכון שלו,

and later he told me why.

ומאוחר יותר הוא אמר לי למה.

He said, "I took my high school diploma

הוא אמר, "לקחתי את תעודת בית הספר שלי

because my life depended on it."

מפני שהחיים שלי תלויים בה."

And he would risk his life to get that diploma.

והוא סיכן את חייו כדי להשיג את התעודה הזו.

On his way to school, he would dodge snipers.

בדרך לבית הספר, הוא היה בורח מצלפים.

His classroom sometimes shook

הכיתה שלו לפעמים רעדה

with the sound of bombs and shelling,

מקולות הפצצות וההפצצות,

and his mother told me,

ואימו אמרה לי,

"Every day, I would say to him every morning,

"כל יום, הייתי אומרת לו כל בוקר,

'Honey, please don't go to school.'"

'חמוד, בבקשה אל תלך לבית הספר.'"

And when he insisted, she said,

וכשהוא התעקש, היא אמרה,

"I would hug him as if it were for the last time."

"הייתי מחבקת אותו כאילו זו הפעם האחרונה."

But he said to his mother,

אבל הוא אמר לאימו,

"We're all afraid,

"כולנו מפחדים,

but our determination to graduate

אבל הנחישות שלנו לסיים

is stronger than our fear."

חזקה יותר מהפחד."

But one day, the family got terrible news.

אבל יום אחד, המשפחה קיבלה חדשות נוראיות.

Hany's aunt, his uncle and his cousin

הדודה של האני, דודו ובן דודו

were murdered in their homes for refusing

נרצחו בביתם בגלל שסירבו לעזוב את הבית.

to leave their house.

Their throats were slit.

גרונותיהם שוספו.

It was time to flee.

זה היה הזמן לברוח.

They left that day, right away, in their car,

הם עזבו באותו יום, מיד, במכונית שלהם.

Hany hidden in the back because they were facing

האני התחבא מאחור מפני שהם עמדו בפני

checkpoints of menacing soldiers.

נקודות ביקורת של חיילים חורשי רוע.

And they would cross the border into Lebanon,

והם יחצו את הגבול ללבנון,

where they would find peace.

שם הם ימצאו שלווה.

But they would begin a life of grueling hardship

אבל הם יתחילו חיים של קשיים גדולים

and monotony.

ושגרה מונוטונית.

They had no choice but to build a shack

לא הייתה להם ברירה אלא לבנות בקתה בשולי שדה בוצי,

on the side of a muddy field,

and this is Hany's brother Ashraf,

וזה אחיו של האני, אשרף,

who plays outside.

שמשחק בחוץ.

And that day, they joined

וביום ההוא, הם חברו

the biggest population of refugees in the world,

לאוכלוסייה הכי גדולה של פליטים בעולם,

in a country, Lebanon, that is tiny.

במדינה, לבנון, שהיא זעירה.

It only has four million citizens,

יש לה רק 4 מיליון תושבים,

and there are one million Syrian refugees living there.

ויש יותר ממיליון פליטים סורים שחיים בה.

There's not a town, a city or a village

אין עיירה, עיר או כפר

that is not host to Syrian refugees.

שלא מארח פליטים סורים.

This is generosity and humanity

זו נדיבות והומניות

that is remarkable.

יוצאות דופן.

Think about it this way, proportionately.

חשבו על זה כך, פרופורציונלית.

It would be as if

זה היה כאילו

the entire population of Germany,

כל האוכלוסיה של גרמניה,

80 million people,

80 מליון אנשים,

would flee to the United States in just three years.

תברח לארצות הברית תוך שלוש שנים.

Half of the entire population of Syria

חצי מכל האוכלוסיה של סוריה

is now uprooted,

היא עכשיו עקורה,

most of them inside the country.

רובם בתוך המדינה.

Six and a half million people

שישה וחצי מליון אנשים

have fled for their lives.

ברחו כדי להציל את חייהם.

Over and well over three million people

יותר והרבה יותר משלושה מליון אנשים

have crossed the borders

חצו את הגבול

and have found sanctuary in the neighboring countries,

ומצאו מקלט במדינות השכנות,

and only a small proportion, as you see,

ורק שיעור קטן, כמו שאתם רואים,

have moved on to Europe.

עברו לאירופה.

What I find most worrying

מה שאני מוצאת הכי מדאיג

is that half of all Syrian refugees are children.

זה שחצי מהפליטים הסורים הם ילדים.

I took this picture of this little girl.

צילמתי את התמונה הזו של ילדה קטנה.

It was just two hours after she had arrived

זה היה רק שעתיים אחרי שהיא הגיעה

after a long trek from Syria into Jordan.

אחרי מסע ארוך מסוריה לתוך ירדן.

And most troubling of all

והכי מדאיג מהכל

is that only 20 percent of Syrian refugee children

זה שרק 20 אחוז מהפליטים הילדים הסורים

are in school in Lebanon.

הם בבתי ספר בלבנון.

And yet, Syrian refugee children,

ועם זאת, ילדים פליטים סורים,

all refugee children tell us

כל הילדים הפליטים אומרים לנו

education is the most important thing in their lives.

שחינוך הוא הדבר הכי חשוב בחייהם.

Why? Because it allows them to think of their future

למה? מפני שזה מאפשר להם לחשוב על העתיד שלהם

rather than the nightmare of their past.

במקום על הסיוט של העבר.

It allows them to think of hope rather than hatred.

זה מאפשר להם לחשוב על תקווה במקום על השנאה.

I'm reminded of a recent visit I took

מזכירים לי ביקור לאחרונה שעשיתי

to a Syrian refugee camp in northern Iraq,

במחנה פליטים סורי בצפון עיראק.

and I met this girl,

ופגשתי ילדה,

and I thought, "She's beautiful,"

וחשבתי, "היא יפהפיה,"

and I went up to her and asked her,

והלכתי אליה ושאלתי אותה,

"Can I take your picture?"

"אני יכולה לצלם אותך?"

And she said yes,

והיא אמרה כן,

but she refused to smile.

אבל היא סרבה לחייך.

I think she couldn't,

אני חושבת שהיא לא היתה מסוגלת,

because I think she must realize that she represents

מפני שאני חושבת שהיא כנראה הבינה שהיא מייצגת

a lost generation of Syrian refugee children,

דור אבוד של ילדים פליטים סורים,

a generation isolated and frustrated.

דור מבודד ומתוסכל.

And yet, look at what they fled:

ועדיין, תראו ממה הם ברחו:

utter destruction,

הרס מוחלט,

buildings, industries, schools, roads, homes.

בניינים, תעשיות, בתי ספר, כבישים, בתים.

Hany's home was also destroyed.

הבית של האני הושמד גם הוא.

This will need to be rebuilt

יצטרכו לבנות את זה מחדש

by architects, by engineers, by electricians.

על ידי ארכיטקטים, מהנדסים, חשמלאים.

Communities will need teachers and lawyers

קהילות יצטרכו מורים ועורכי דין

and politicians interested in reconciliation

ופוליטיקאים שמעוניים בפיוס

and not revenge.

ולא בנקמה.

Shouldn't this be rebuilt

האם זה לא צריך להבנות מחדש

by the people with the largest stake,

על ידי האנשים עם העניין הגדול ביותר,

the societies in exile, the refugees?

התושבים בגלות, הפליטים?

Refugees have a lot of time

לפליטים יש הרבה זמן

to prepare for their return.

להתכונן לחזרה.

You might imagine that being a refugee

אתם אולי מדמיינים שלהיות פליטים

is just a temporary state.

זה פשוט מצב זמני.

Well far from it.

ובכן זה רחוק מאוד מזה.

With wars going on and on,

עם מלחמות מתמשכות,

the average time a refugee will spend in exile

הזמן הממוצע שהפליט יבלה בגלות

is 17 years.

הוא 17 שנים.

Hany was into his second year in limbo

האני היה בשנה שנייה של חיי הפליטות

when I went to visit him recently,

כשביקרתי אותו לאחרונה,

and we conducted our entire conversation in English,

וערכנו את כל השיחה שלנו באנגלית,

which he confessed to me he learned

שהוא הודה לי שלמד

from reading all of Dan Brown's novels

מקריאת כל הרומנים של דן בראון

and from listening to American rap.

ומהקשבה לראפ אמריקאי.

We also spent some nice moments of laughter

בילינו גם כמה רגעים של צחוק

and fun with his beloved brother Ashraf.

וכיף עם אחיו האהוב אשרף.

But I'll never forget what he told me

אבל אני לעולם לא אשכח מה שאמר לי

when we ended our conversation that day.

כשסיימנו את השיחה שלנו באותו יום.

He said to me,

הוא אמר לי,

"If I am not a student, I am nothing."

"אם אני לא סטודנט, אני כלום."

Hany is one of 50 million people

האני הוא אחד מ- 50 מליון אנשים

uprooted in this world today.

שנעקרו בעולם היום.

Never since World War II

מאז מלחמת העולם השנייה

have so many people been forcibly displaced.

לא היו כל כך הרבה אנשים שנעקרו בכוח.

So while we're making sweeping progress

אז בעוד אנחנו מתקדמים

in human health,

בבריאות האדם,

in technology, in education and design,

בטכנולוגיה, בחינוך ובעיצוב,

we are doing dangerously little

אנחנו עושים התקדמות מועטה בצורה מסוכנת

to help the victims

כדי לעזור לקורבנות

and we are doing far too little

ואנחנו עושים מעט מדי

to stop and prevent

כדי לעצור ולמנוע

the wars that are driving them from their homes.

את המלחמות שמבריחות אותם מבתיהם.

And there are more and more victims.

ויש יותר ויותר קורבנות.

Every day, on average,

כל יום, בממוצע,

by the end of this day,

עד לסוף היום הזה,

32,000 people will be forcibly displaced

32,000 אנשים יגורשו בכוח

from their homes —

מבתיהם --

32,000 people.

32,000 אנשים.

They flee across borders like this one.

הם בורחים מעבר לגבולות כמו זה.

We captured this on the Syrian border to Jordan,

אנחנו צילמנו את זה על הגבול הסורי לירדן,

and this is a typical day.

וזה יום טיפוסי.

Or they flee on unseaworthy and overcrowded boats,

אם שהם בורחים עם סירות לא ראויות לשייט ועמוסות מדי,

risking their lives in this case

ומסכנים את חייהם במקרה הזה

just to reach safety in Europe.

פשוט כדי להגיע לביטחון באירופה.

This Syrian young man

האיש הסורי הצעיר הזה

survived one of these boats that capsized —

שרד את התהפכות אחת הסירות האלו --

most of the people drowned —

רוב האנשים טבעו --

and he told us,

והוא סיפר לנו,

"Syrians are just looking for a quiet place

"הסורים פשוט מחפשים מקום רגוע

where nobody hurts you,

שם אף אחד לא יפגע בהם,

where nobody humiliates you,

בהם לא ישפילו אותם,

and where nobody kills you."

ובהם אף אחד לא הורג אותם."

Well, I think that should be the minimum.

ובכן, אני חושב שזה צריך להיות המינימום.

How about a place of healing,

מה עם מקום לריפוי,

of learning,

ללמידה,

and even opportunity?

ואפילו הזדמנות?

Americans and Europeans

לאמריקאים וארופאים

have the impression that proportionally

יש את הרושם שבאופן יחסי

huge numbers of refugees are coming

מספר עצום של פליטים באים

to their country,

למדינות שלהם.

but the reality is

אבל המציאות היא

that 86 percent, the vast majority of refugees,

ש- 86 אחוז, הרוב הגדול של הפליטים,

are living in the developing world,

חיים בעולם המתפתח,

in countries struggling with their own insecurity,

במדינות שנאבקות בחוסר הבטחון של עצמן,

with their own issues of helping their own populations

עם הבעיות שלהן של לעזור לאוכלוסיה שלהן

and poverty.

ומאבק בעוני.

So wealthy countries in the world should recognize

אז מדינות עשירות בעולם צריכות להכיר

the humanity and the generosity of the countries

בהומניות והנדיבות של המדינות האלו

that are hosting so many refugees.

שמארחות כל כך הרבה פליטים.

And all countries should make sure that no one

וכל המדינות צריכות לדאוג שאף אחד

fleeing war and persecution

שבורח ממלחמה או רדיפה

arrives at a closed border.

יגיע לגבול סגור.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

But there is something more that we can do

אבל יש עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות

than just simply helping refugees survive.

מאשר פשוט לעזור לפליטים לשרוד.

We can help them thrive.

אנחנו יכולים לעזור להם לשגשג.

We should think of refugee camps and communities

אנחנו צריכים לחשוב על מחנות פליטים וקהילות

as more than just temporary population centers

כיותר מרק מרכזי אוכלוסיה זמניים

where people languish

בהם אנשים מתגעגעים לעבר

waiting for the war to end.

מחכים שהלחימה תסתיים.

Rather, as centers of excellence,

אלא, כמרכזים של הצטיינות,

where refugees can triumph over their trauma

בהם פליטים יכולים להתגבר על הטראומה שלהם

and train for the day that they can go home

ולהתאמן ליום בו יחזרו הביתה

as agents of positive change

כסוכנים של שינוי חיובי

and social transformation.

ושינוי חברתי.

It makes so much sense,

זה כל כך הגיוני,

but I'm reminded of the terrible war in Somalia

אבל מזכירים לי את המלחמה הנוראה בסומליה

that has been raging on for 22 years.

שמתרחשת כבר 22 שנה.

And imagine living in this camp.

ודמיינו לחיות במחנה הזה.

I visited this camp.

ביקרתי במחנה הזה.

It's in Djibouti, neighboring Somalia,

הוא בג'יבוטי, בשכנות לסומליה.

and it was so remote

והוא היה כל כך מרוחק

that we had to take a helicopter to fly there.

שהיינו צריכים לקחת הליקופטר כדי לטוס לשם.

It was dusty and it was terribly hot.

הוא היה מאובק וחם נורא.

And we went to visit a school

והלכנו לבקר בבית ספר

and started talking to the children,

והתחלנו לדבר עם הילדים,

and then I saw this girl across the room

ואז ראינו את הילדה הזו מעבר לחדר

who looked to me to be the same age

שנראתה לי באותו גיל

as my own daughter, and I went up and talked to her.

כבתי, והלכתי לדבר אתה.

And I asked her the questions

ושאלתי אותה את השאלה

that grown-ups ask kids,

שגדולים שואלים ילדים,

like, "What is your favorite subject?"

כמו, "מה הנושא האהוב עליך?"

and, "What do you want to be when you grow up?"

ו"מה את רוצה להיות כשתהיה גדולה?"

And this is when her face turned blank,

ואז הפנים שלה התקשו,

and she said to me,

והיא אמרה לי,

"I have no future.

"אין לי עתיד.

My schooling days are over."

ימי הלימודים שלי עברו."

And I thought, there must be some misunderstanding,

וחשבתי, חייבת להיות אי הבנה,

so I turned to my colleague

אז פניתי לעמיתה שלי

and she confirmed to me

והיא אישרה לי

there is no funding for secondary education

שאין מימון ללימודי חטיבת ביניים

in this camp.

במחנה הזה.

And how I wished at that moment

ואיך רציתי באותו רגע

that I could say to her,

שאוכל להגיד לה,

"We will build you a school."

"אנחנו נבנה לכם בית ספר."

And I also thought, what a waste.

וגם חשבתי, איזה בזבוז.

She should be and she is

היא צריכה להיות והיא בעצמה

the future of Somalia.

העתיד של סומליה.

A boy named Jacob Atem

לילד בשם ג'ייקוב אטם

had a different chance, but not before he experienced

הייתה אפשרות אחרת, אבל לא לפני שחווה

terribly tragedy.

טרגדיה נוראית.

He watched — this is in Sudan —

הוא צפה --- זה היה בסודן --

as his village — he was only seven years old —

כשכפרו -- הוא היה אז רק בן שבע --

burned to the ground, and he learned

נשרף לעפר, והוא גילה

that his mother and his father

שאימו ואביו

and his entire family

וכל משפחתו

were killed that day.

נהרגו באותו יום.

Only his cousin survived, and the two of them

רק בן דודו שרד, ושניהם

walked for seven months —

הלכו במשך שבעה חודשים --

this is boys like him —

אלה ילדים כמוהו --

chased and pursued by wild animals and armed gangs,

נרדפו על ידי חיות בר וכנופיות חמושות,

and they finally made it to refugee camps

והם לבסוף הגיעו למחנה פליטים

where they found safety,

שם הם מצאו ביטחון,

and he would spend the next seven years

והוא בילה את שבע השנים הבאות

in Kenya in a refugee camp.

בקניה במחנה פליטים.

But his life changed

אבל החיים שלו השתנו

when he got the chance to be resettled

כשהוא קיבל את ההזדמנות לעבור לגור

to the United States,

בארצות הברית,

and he found love in a foster family

והוא מצא אהבה במשפחת אומנה

and he was able to go to school,

והוא היה מסוגל ללכת לבית ספר,

and he wanted me to share with you

והוא רצה שאני אחלוק איתכם

this proud moment

את הרגע המאושר

when he graduated from university.

כשהוא סיים אוניברסיטה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I spoke to him on Skype the other day,

דיברתי איתו בסקייפ לא מזמן,

and he was in his new university in Florida

והוא היה באוניברסיטה חדשה בפלורידה

pursuing his Ph.D. in public health,

בלימודים לדוקטורט בבריאות הציבור,

and he proudly told me how he was able to raise

והוא סיפר לי בגאווה איך הוא היה מסוגל

enough funds from the American public

לגייס כספים מהציבור האמריקאי

to establish a health clinic back in his village

כדי להקים מרפאה בכפרו

back home.

בבית.

So I want to take you back to Hany.

אז אני רוצה לקחת אתכם חזרה להאני.

When I told him I was going to have the chance

כשאמרתי לו שתהיה לי ההזדמנות

to speak to you here on the TED stage,

לדבר איתכם פה על במת TED,

he allowed me to read you a poem

הוא איפשר לי להקריא לכם שיר

that he sent in an email to me.

שהוא שלח לי בדוא"ל.

He wrote:

הוא כתב:

"I miss myself,

"אני מתגעגע לעצמי,

my friends,

לחברי,

times of reading novels or writing poems,

זמנים של קריאת רומנים או כתיבת שירים,

birds and tea in the morning.

ציפורים ותה בבוקר.

My room, my books, myself,

החדר שלי, הספרים שלי, עצמי,

and everything that was making me smile.

וכל מה שגרם לי לחייך.

Oh, oh, I had so many dreams

אוה, אוה, היו לי כל כך הרבה חלומות

that were about to be realized."

שעמדו להתגשם."

So here is my point:

אז הנה הנקודה שלי:

Not investing in refugees

לא להשקיע בפליטים

is a huge missed opportunity.

זו הזדמנות מוחמצת עצומה.

Leave them abandoned,

אם נשאיר אותם נטושים,

and they risk exploitation and abuse,

והם בסכנת ניצול והתעללות,

and leave them unskilled and uneducated,

אם נשאיר אותם ללא כישורים וללא חינוך,

and delay by years the return

נעכב בשנים את החזרה

to peace and prosperity in their countries.

לשלום ושגשוג במדינות שלהם.

I believe how we treat the uprooted

אני מאמינה שהדרך בה אנחנו מטפלים בעקורים

will shape the future of our world.

תעצב את עתיד העולם.

The victims of war can hold the keys

הקורבנות של המלחמה יכולים להחזיק את המפתח

to lasting peace,

לשלום מתמשך,

and it's the refugees

ואלו הפליטים

who can stop the cycle of violence.

שיכולים לעצור את מעגל האלימות.

Hany is at a tipping point.

האני נמצא בנקודת מפנה.

We would love to help him go to university

היינו שמחים לעזור לו ללכת לאוניברסיטה

and to become an engineer,

ולהפוך למהנדס,

but our funds are prioritized for the basics in life:

אבל התעדוף של הכספים שלנו נוטה לטובת צורכי חיים הבסיסיים:

tents and blankets and mattresses and kitchen sets,

אוהלים ושמיכות ומזרונים ואביזרים למטבחים,

food rations and a bit of medicine.

מנות אוכל ומעט תרופות.

University is a luxury.

אוניברסיטה היא מותרות.

But leave him to languish in this muddy field,

אבל להשאיר אותו לדעוך בשדה הבוצי שלו,

and he will become a member

והוא יהפוך לחלק

of a lost generation.

מדור אבוד.

Hany's story is a tragedy,

הסיפור של האני הוא טרגדיה,

but it doesn't have to end that way.

אבל הוא לא חייב להסתיים כך.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)