How Airbnb designs for trust | Joe Gebbia

מתרגם: Ronit Kfir מבקר: Sigal Tifferet

I want to tell you the story

אני רוצה לספר לכם את הסיפור

about the time I almost got kidnapped

על הפעם בה כמעט נחטפתי

in the trunk of a red Mazda Miata.

והוכנסתי לתא מטען של מאזדה מיאטה אדומה.

It's the day after graduating from design school

זה ביום אחרי שסיימתי לימודי עיצוב.

and I'm having a yard sale.

אני עורך מכירה בחצר,

And this guy pulls up in this red Mazda

ואיזה בחור מגיע עם מאזדה אדומה,

and he starts looking through my stuff.

ומתחיל לחטט בחפצים שלי.

And he buys a piece of art that I made.

הוא קונה יצירת אמנות שיצרתי,

And it turns out he's alone in town for the night,

ומתברר שהוא נמצא בעיר לבד למשך הלילה,

driving cross-country on a road trip

בטיול מחוף לחוף

before he goes into the Peace Corps.

לפני שהוא מתגייס לאו"ם.

So I invite him out for a beer

אז אני מזמין אותו לצאת איתי לבירה

and he tells me all about his passion

והוא מספר לי על הרצון שלו

for making a difference in the world.

לעשות שינוי בעולם.

Now it's starting to get late,

מתחיל להיות מאוחר,

and I'm getting pretty tired.

ואני נהיה די עייף.

As I motion for the tab,

כשאני מסמן לקבל חשבון,

I make the mistake of asking him,

אני עושה טעות ושואל אותו

"So where are you staying tonight?"

"אז איפה אתה ישן הלילה?"

And he makes it worse by saying,

והוא מחמיר את המצב כשהוא אומר

"Actually, I don't have a place."

"בעצם, אין לי מקום ללון".

And I'm thinking, "Oh, man!"

ואני חושב "לא נכון!"

What do you do?

מה אני אמור לעשות?

We've all been there, right?

כולנו מכירים את זה, נכון?

Do I offer to host this guy?

האם עלי להציע לארח את הבחור הזה?

But, I just met him -- I mean,

אבל הרגע פגשתי אותו.

he says he's going to the Peace Corps,

הוא אמנם אומר שהוא מצטרף לכוחות האו"ם,

but I don't really know if he's going to the Peace Corps

אבל אני לא באמת יודע אם הוא עומד להצטרף לאו"ם

ואני לא רוצה למצוא את עצמי חטוף בבגאז' של מיאטה.

and I don't want to end up kidnapped in the trunk of a Miata.

That's a small trunk!

זה בגאז' קטן!

So then I hear myself saying,

ואז אני שומע את עצמי אומר,

"Hey, I have an airbed you can stay on in my living room."

"הי, יש לי מזרן מתנפח שאתה יכול לישון עליו בסלון שלי."

And the voice in my head goes,

והקול בראש שלי אומר,

"Wait, what?"

"רגע, מה?"

That night, I'm laying in bed,

בלילה ההוא אני שוכב במיטה,

I'm staring at the ceiling and thinking,

נועץ מבט בתקרה וחושב,

"Oh my god, what have I done?

"אלוהים אדירים, מה עשיתי?

There's a complete stranger sleeping in my living room.

זר מוחלט ישן אצלי בסלון!

What if he's psychotic?"

מה אם הוא פסיכוטי?"

My anxiety grows so much,

החרדה שלי מתגברת עד כדי כך,

I leap out of bed,

שאני מזנק מהמיטה

I sneak on my tiptoes to the door,

מתגנב על קצות אצבעותי לדלת,

and I lock the bedroom door.

ונועל את דלת חדר השינה.

It turns out he was not psychotic.

מתברר שהוא לא היה פסיכוטי.

We've kept in touch ever since.

נשארנו בקשר מאז.

And the piece of art he bought at the yard sale

ויצירת האמנות שהוא קנה ממני במכירה

is hanging in his classroom; he's a teacher now.

תלויה בכיתה שלו; הוא מורה עכשיו.

This was my first hosting experience,

זו היתה חוויית האירוח הראשונה שלי,

and it completely changed my perspective.

והיא שינתה לחלוטין את השקפתי.

Maybe the people that my childhood taught me to label as strangers

אולי האנשים שבילדותי למדתי לתייג כזרים

were actually friends waiting to be discovered.

היו למעשה חברים שמחכים שיגלו אותם.

The idea of hosting people on airbeds gradually became natural to me

הרעיון לארח אנשים על מזרנים מתנפחים הפך בהדרגה טבעי עבורי

and when I moved to San Francisco,

וכשעברתי לסן פרנסיסקו,

I brought the airbed with me.

לקחתי איתי את המזרן המתנפח.

So now it's two years later.

אז אנחנו קופצים שנתיים קדימה.

I'm unemployed, I'm almost broke,

אני מובטל, כמעט מרושש לגמרי,

my roommate moves out, and then the rent goes up.

השותף שלי לדירה עוזב ושכר הדירה עולה.

And then I learn there's a design conference coming to town,

ואז אני מגלה שמגיעה לעיר ועידת עיצוב,

and all the hotels are sold out.

ושכל המלונות מלאים.

And I've always believed that turning fear into fun

ותמיד האמנתי שלהפוך פחד לכיף

is the gift of creativity.

היא המתנה שביצירתיות.

So here's what I pitch my best friend and my new roommate Brian Chesky:

אז הנה מה שאני מציע לחבר הכי טוב שלי

ושותפי החדש שלי לדירה, בריאן צ'סקי:

"Brian, thought of a way to make a few bucks --

"בריאן, חשבתי על דרך לעשות קצת כסף--

turning our place into 'designers bed and breakfast,'

להפוך את הדירה שלנו ל'צימר למעצבים',

offering young designers who come to town a place to crash,

להציע למעצבים צעירים שמגיעים לעיר מקום לישון,

complete with wireless Internet, a small desk space,

בתוספת אינטרנט אלחוטי, שולחן עבודה קטן,

מזרן שינה וארוחת בוקר כל בוקר.

sleeping mat, and breakfast each morning.

הא!"

Ha!"

We built a basic website and Airbed and Breakfast was born.

בנינו אתר אינטרנט בסיסי וכך נולדה "Airbed and Breakfast".

Three lucky guests got to stay

שלושה אורחים ברי מזל זכו להתארח

on a 20-dollar airbed on the hardwood floor.

על מזרן מתנפח ב-20 דולר על הפרקט.

But they loved it, and so did we.

אבל הם אהבו את זה, וגם אנחנו.

I swear, the ham and Swiss cheese omelets we made

אני נשבע, לחביתות הגבינה והנקניק שהכנו

tasted totally different because we made them for our guests.

היה טעם שונה לחלוטין בגלל שהכנו אותן עבור האורחים שלנו.

We took them on adventures around the city,

לקחנו אותם להרפתקאות ברחבי העיר,

and when we said goodbye to the last guest,

וכשנפרדנו מהאורח האחרון,

the door latch clicked,

ומנעול הדלת ננעל בנקישה,

Brian and I just stared at each other.

בריאן ואני הבטנו זה בזה.

Did we just discover it was possible to make friends

האם הרגע גילינו שאפשר למצוא חברים

while also making rent?

ובמקביל, גם להרוויח שכר דירה?

The wheels had started to turn.

הגלגלים התחילו לנוע.

My old roommate, Nate Blecharczyk,

השותף הקודם שלי לדירה, נייט בלצ'רזיק, הצטרף כמהנדס-מייסד.

joined as engineering co-founder.

And we buckled down to see

וישבנו יחד כדי לראות

if we could turn this into a business.

אם אנחנו יכולים להפוך את זה לעסק.

Here's what we pitched investors:

הנה מה שהצענו למשקיעים:

"We want to build a website

"אנחנו רוצים לבנות אתר

where people publicly post pictures of their most intimate spaces,

בו אנשים יוכלו לחשוף בפומבי תמונות של החללים הכי אינטימיים שלהם,

their bedrooms, the bathrooms --

חדרי השינה שלהם, חדרי הרחצה שלהם-

the kinds of rooms you usually keep closed when people come over.

מהחדרים שאתה בדרך כלל משאיר סגורים כשאנשים מגיעים אליך.

And then, over the Internet,

ואז, דרך האינטרנט,

they're going to invite complete strangers to come sleep in their homes.

הם יזמינו זרים גמורים לבוא לישון אצלם בבית!

It's going to be huge!"

זה יהיה ענק!"

(Laughter)

(צחוק)

We sat back, and we waited for the rocket ship to blast off.

ישבנו וחיכינו שהחללית תמריא!

It did not.

זה לא קרה.

No one in their right minds would invest in a service

אף אדם שפוי לא ישקיע בשירות

that allows strangers to sleep in people's homes.

שמאפשר לזרים לישון בבתים של אנשים.

למה?

Why?

Because we've all been taught as kids, strangers equal danger.

כי את כולנו מלמדים כילדים, שזרים הם סכנה.

Now, when you're faced with a problem, you fall back on what you know,

ובכן, כשאתה נתקל בבעיה, אתה חוזר למה שאתה מכיר,

and all we really knew was design.

וכל מה שבאמת הכרנו הוא עיצוב.

In art school, you learn that design is much more

בבית ספר לאמנות, אתה לומד שעיצוב הוא הרבה יותר

than the look and feel of something -- it's the whole experience.

מהמראה וההרגשה של משהו -- מדובר בחוויה השלמה.

We learned to do that for objects,

למדנו לעשות את זה עבור אובייקטים,

but here, we were aiming to build Olympic trust

אבל כאן רצינו לבנות אמון בקנה מידה אולימפי

between people who had never met.

בין אנשים שמעולם לא נפגשו.

Could design make that happen?

האם העיצוב יוכל לגרום לזה לקרות?

Is it possible to design for trust?

האם אפשרי לעצב ליצירת אמון?

I want to give you a sense of the flavor of trust

אני רוצה לתת לכם תחושה של סוג האמון

that we were aiming to achieve.

שרצינו להשיג.

I've got a 30-second experiment

יש לי ניסוי בן שלושים שניות

that will push you past your comfort zone.

שידחף אתכם מחוץ לאזור הנוחות שלכם.

If you're up for it, give me a thumbs-up.

אם אתם בעניין, הרימו אגודלים.

OK, I need you to take out your phones.

אוקיי, אני צריך שתוציאו את הניידים שלכם.

Now that you have your phone out,

עכשיו, כשהנייד שלכם בחוץ,

I'd like you to unlock your phone.

אבקש מכם לבטל את הנעילה שלו.

Now hand your unlocked phone to the person on your left.

עכשיו תנו את הנייד הפתוח שלכם לאדם שיושב לשמאלכם.

(Laughter)

(צחוק)

That tiny sense of panic you're feeling right now --

תחושת הפאניקה הקטנטנה הזו שאתם מרגישים כעת --

(Laughter)

(צחוק)

is exactly how hosts feel the first time they open their home.

היא בדיוק מה שמארחים מרגישים בפעם הראשונה שהם פותחים את ביתם.

Because the only thing more personal than your phone

כי הדבר היחיד האישי יותר מהנייד שלך

is your home.

הוא הבית שלך.

People don't just see your messages,

אנשים לא רואים רק את ההודעות שלך,

they see your bedroom,

הם רואים את חדר השינה שלך,

your kitchen, your toilet.

את המטבח שלך, את השירותים שלך.

Now, how does it feel holding someone's unlocked phone?

עכשיו, איך ההרגשה להחזיק את הנייד הפתוח של מישהו?

Most of us feel really responsible.

רובנו מרגישים מאד אחראים.

That's how most guests feel when they stay in a home.

כך מרגישים רוב האורחים כשהם מתארחים באיזה בית.

And it's because of this that our company can even exist.

ובזכות זה החברה שלנו בכלל יכולה להתקיים.

By the way, who's holding Al Gore's phone?

דרך אגב, אצל מי הנייד של אל גור?

(Laughter)

(צחוק)

Would you tell Twitter he's running for President?

תוכלו בבקשה לצייץ בטוויטר שהוא רץ לנשיאות?

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

OK, you can hand your phones back now.

אוקיי, עכשיו אתם יכולים להחזיר את הניידים.

So now that you've experienced the kind of trust challenge

כעת, אחרי שחוויתם את אתגר האמון מולו ניצבנו,

we were facing,

I'd love to share a few discoveries we've made along the way.

אשתף אתכם בכמה דברים שגילינו לאורך הדרך.

What if we changed one small thing

מה אם נשנה דבר קטן אחד

about the design of that experiment?

בעיצוב של הניסוי הזה?

What if your neighbor had introduced themselves first, with their name,

מה אם השכן שלכם היה הראשון לגלות לכם את שמו,

where they're from, the name of their kids or their dog?

היכן הוא גר, מה שמות ילדיו או הכלב שלו?

Imagine that they had 150 reviews of people saying,

דמיינו שהיו לו 150 ביקורות של אנשים שאומרים:

"They're great at holding unlocked phones!"

"הוא מעולה בלהחזיק טלפונים לא נעולים!"

(Laughter)

(צחוק)

Now how would you feel about handing your phone over?

עכשיו איך הייתם מרגישים לגבי מסירת הנייד?

It turns out,

מתברר,

a well-designed reputation system is key for building trust.

שמערכת מוניטין מעוצבת היטב היא גורם מרכזי בבניית אמון.

And we didn't actually get it right the first time.

ואנחנו לא באמת הבנו את זה בפעם הראשונה.

It's hard for people to leave bad reviews.

לאנשים קשה להשאיר ביקורות גרועות.

Eventually, we learned to wait until both guests and hosts

בסופו של דבר, למדנו לחכות עד שגם האורח וגם המארח

left the review before we reveal them.

השאירו את התגובה לפני שחשפנו אותן.

Now, here's a discovery we made just last week.

עכשיו, הנה גילוי מהשבוע שעבר.

We did a joint study with Stanford,

עשינו מחקר משותף עם סטנפורד,

where we looked at people's willingness to trust someone

בו בדקנו את הנכונות של אנשים לבטוח במישהו

based on how similar they are in age, location and geography.

על יסוד הדמיון ביניהם בגיל, מיקום וגיאוגרפיה.

The research showed, not surprisingly,

הניסוי הראה, באופן לא מפתיע,

we prefer people who are like us.

שאנחנו מעדיפים אנשים שדומים לנו.

The more different somebody is,

ככל שמישהו שונה יותר,

the less we trust them.

כך נבטח בו פחות.

Now, that's a natural social bias.

זאת הטיה תרבותית טבעית.

But what's interesting is what happens

אבל מה שהיה מעניין הוא מה שקורה

when you add reputation into the mix,

כשמוסיפים לתערובת מוניטין,

in this case, with reviews.

במקרה הזה, בעזרת ביקורות.

Now, if you've got less than three reviews,

אם קיבלתם פחות משלוש ביקורות,

nothing changes.

דבר לא משתנה.

But if you've got more than 10,

אבל אם קיבלתם יותר מעשר,

everything changes.

הכל משתנה.

High reputation beats high similarity.

מוניטין גבוה מנצח דמיון גבוה.

The right design can actually help us overcome

עיצוב נכון אכן יכול לעזור לנו להתגבר

one of our most deeply rooted biases.

על אחת ההטיות הכי מושרשות בנו.

Now we also learned that building the right amount of trust

למדנו גם שכדי לבנות כמות נכונה של אמון

takes the right amount of disclosure.

דרושה כמות נכונה של חשיפה.

This is what happens when a guest first messages a host.

זה מה שקורה כשאורח שולח הודעה ראשונה למארח:

If you share too little, like, "Yo,"

אם אתה משתף מעט מדי, למשל "היי",

acceptance rates go down.

שיעורי הקבלה יורדים.

And if you share too much, like,

ואם אתה משתף יותר מדי, כמו,

"I'm having issues with my mother,"

"יש לי בעיות עם אמא שלי.."

(Laughter)

(צחוק)

acceptance rates also go down.

גם אז שיעורי הקבלה יורדים.

But there's a zone that's just right,

אבל יש תחום שהוא בדיוק נכון,

like, "Love the artwork in your place. Coming for vacation with my family."

כמו "אני אוהבת את האמנות בבית שלך. מגיעה לחופשה עם משפחתי."

So how do we design for just the right amount of disclosure?

אז איך אנחנו מעצבים עבור מידת החשיפה הנכונה?

We use the size of the box to suggest the right length,

אנחנו משתמשים בגודל התיבה כדי להציע את אורך הטקסט הנכון

and we guide them with prompts to encourage sharing.

ונותנים הנחיות כדי לעודד את השיתוף.

We bet our whole company

הימרנו עם כל החברה שלנו

על התקווה שעם העיצוב הנכון,

on the hope that,

with the right design,

people would be willing to overcome the stranger-danger bias.

אנשים יתגברו על ההטייה שלהם לפחד מזרים.

What we didn't realize

מה שלא הבנו

is just how many people

הוא בעצם כמה אנשים

were ready and waiting to put the bias aside.

היו מוכנים ונכונים לוותר על ההטייה הזו.

This is a graph that shows our rate of adoption.

זה גרף שמראה את קצב אימוץ המודל שלנו.

There's three things happening here.

קורים כאן שלושה דברים.

The first, an unbelievable amount of luck.

הראשון - כמות לא תיאמן של מזל.

The second is the efforts of our team.

השני הוא המאמצים של הצוות שלנו.

And third is the existence of a previously unsatisfied need.

השלישי הוא קיומו של צורך שלא נענה לפני כן.

Now, things have been going pretty well.

הדברים התקדמו די יפה.

Obviously, there are times when things don't work out.

ברור שלפעמים הדברים לא מסתדרים.

Guests have thrown unauthorized parties

אורחים כבר קיימו מסיבות בלי רשות

and trashed homes.

והרסו בתים.

Hosts have left guests stranded in the rain.

מארחים השאירו אורחים שלהם נטושים בגשם.

In the early days, I was customer service,

בתחילת הדרך, אני הייתי שירות הלקוחות,

and those calls came right to my cell phone.

והשיחות האלו הגיעו ישירות לנייד שלי.

I was at the front lines of trust breaking.

אני הייתי בחזית של משברי האמון.

And there's nothing worse than those calls,

ואין דבר גרוע יותר מהשיחות האלו,

it hurts to even think about them.

כואב לי אפילו לחשוב עליהן.

And the disappointment in the sound of someone's voice

והאכזבה בקולו של מישהו,

was and, I would say, still is

היתה ועודנה

our single greatest motivator to keep improving.

המניע הגדול ביותר להמשיך להשתפר.

Thankfully, out of the 123 million nights we've ever hosted,

לשמחתנו, מתוך 123 מיליון לילות שאי פעם אירחנו,

less than a fraction of a percent have been problematic.

פחות מחלקיק של אחוז היו בעייתיים.

Turns out, people are justified in their trust.

מתברר שהאמון הוא מוצדק.

And when trust works out right,

וכשהאמון עובד טוב,

it can be absolutely magical.

זה יכול להיות קסום לגמרי.

We had a guest stay with a host in Uruguay,

היה לנו אורח שלן אצל מארח באורוגוואי,

and he suffered a heart attack.

וחטף התקף לב.

The host rushed him to the hospital.

המארח לקח אותו לבית החולים,

They donated their own blood for his operation.

תרם את הדם שלו לניתוח.

Let me read you his review.

תנו לי להקריא לכם את הביקורת שלו:

(Laughter)

(צחוק)

"Excellent house for sedentary travelers

"בית מעולה למטיילים מושבתים

prone to myocardial infarctions.

שנוטים לאוטם שריר הלב.

(Laughter)

(צחוק)

The area is beautiful and has direct access to the best hospitals.

האזור יפהפה ויש בו גישה ישירה לבתי החולים הטובים ביותר.

(Laughter)

(צחוק)

Javier and Alejandra instantly become guardian angels

חבייר ואלחנדרה יהפכו מיד למלאכים משמיים

who will save your life without even knowing you.

שיצילו את חייכם מבלי להכיר אתכם.

They will rush you to the hospital in their own car while you're dying

הם יטיסו אתכם לבית החולים במכוניתם כשתגססו,

and stay in the waiting room while the doctors give you a bypass.

הם יישארו בחדר ההמתנה כשהרופא יעשה לכם ניתוח מעקפים.

They don't want you to feel lonely, they bring you books to read.

הם לא רוצים שתרגישו בודדים, הם מביאים לכם ספרים לקרוא.

And they let you stay at their house extra nights without charging you.

והם יתנו לכם להישאר בביתם לילות נוספים בלי לחייב אתכם.

Highly recommended!"

מומלץ ביותר!"

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Of course, not every stay is like that.

כמובן, לא כל אירוח הוא כזה.

But this connection beyond the transaction

אבל הקשר הזה שמעבר לעסקה

is exactly what the sharing economy is aiming for.

הוא בדיוק מה ש"כלכלת השיתוף" מכוונת אליו.

Now, when I heard that term,

כששמעתי את המונח הזה

I have to admit, it tripped me up.

אני חייב להודות שהוא העיף אותי לגמרי.

How do sharing and transactions go together?

איך שיתוף ועסקאות עובדים ביחד?

So let's be clear; it is about commerce.

אז בואו נבהיר: זה כן קשור למסחר.

But if you just called it the rental economy,

אבל אילו קראתם לזה סתם "כלכלת שכירות"

it would be incomplete.

זה לא היה מושלם.

The sharing economy is commerce with the promise of human connection.

כלכלת השיתוף היא מסחר שבו יש הבטחה לקשר אנושי.

People share a part of themselves,

אנשים משתפים משהו מעצמם,

and that changes everything.

וזה משנה הכל.

You know how most travel today is, like,

בעיני, עיקר התיירות היום

I think of it like fast food --

היא כמו מזון מהיר -

it's efficient and consistent,

היא יעילה ועקבית,

at the cost of local and authentic.

על חשבון מקומיות ואותנטיות.

What if travel were like a magnificent buffet

מה אם תיירות היתה כמו מזנון מופלא

of local experiences?

של חוויות מקומיות?

What if anywhere you visited,

מה אם בכל מקום בו ביקרתם

there was a central marketplace of locals

היה שוק מרכזי של מקומיים

offering to get you thoroughly drunk

שמציעים לך להשתכר יחד בסיבוב בארים,

on a pub crawl in neighborhoods you didn't even know existed.

בשכונות שלא ידעתם על קיומן.

Or learning to cook from the chef of a five-star restaurant?

או ללמוד לבשל משף של מסעדת חמישה כוכבים?

Today, homes are designed around the idea of privacy and separation.

היום, הבתים מעוצבים סביב הרעיון של פרטיות והפרדה.

What if homes were designed to be shared from the ground up?

מה היה קורה אילו בתים עוצבו עבור שיתוף מוחלט?

What would that look like?

כיצד זה היה נראה?

What if cities embraced a culture of sharing?

מה אילו ערים היו מאמצות את תרבות השיתוף?

I see a future of shared cities that bring us community and connection

אני רואה עתיד של ערים משתפות, שמביאות לנו קהילה וחיבור

instead of isolation and separation.

במקום בידוד והפרדה.

In South Korea, in the city of Seoul,

בדרום קוריאה, בעיר סיאול,

they've actually even started this.

הם ממש התחילו בזה.

They've repurposed hundreds of government parking spots

הם שינו את הייעוד של מאות מקומות חניה ממשלתיים

to be shared by residents.

כך שישותפו על ידי תושבי העיר.

They're connecting students who need a place to live

הם מקשרים בין סטודנטים שמחפשים מקום לגור,

with empty-nesters who have extra rooms.

לבין זוגות עם חדרים פנויים, שילדיהם עזבו את הבית.

And they've started an incubator to help fund the next generation

והם הקימו חממה שתעזור לממן את הדור הבא

of sharing economy start-ups.

של חברות הזנק בכלכלת שיתוף.

Tonight, just on our service,

הערב, רק בשירות שלנו

785,000 people

785,000 אנשים

in 191 countries

במאה תשעים ואחת מדינות

will either stay in a stranger's home

יתארחו בבתיהם של זרים

or welcome one into theirs.

או יקבלו כאלה לביתם שלהם.

Clearly, it's not as crazy as we were taught.

ברור שזה לא מטורף כמו שלימדו אותנו.

We didn't invent anything new.

לא המצאנו כאן שום דבר חדש.

Hospitality has been around forever.

הכנסת האורחים קיימת מאז ומעולם.

There's been many other websites like ours.

היו אתרים רבים אחרים כמו שלנו.

So, why did ours eventually take off?

אז למה שלנו הוא זה שהמריא בסופו של דבר?

Luck and timing aside,

פרט למזל ותזמון,

I've learned that you can take the components of trust,

למדתי שאפשר לקחת את המרכיבים של אמון,

and you can design for that.

ולעצב למטרה זו.

Design can overcome our most deeply rooted

עיצוב יכול להתגבר על ההטיות הבסיסיות ביותר

stranger-danger bias.

של "זרים הם סכנה".

And that's amazing to me.

וזה מדהים בעיני.

It blows my mind.

זה מעיף לי את המוח.

I think about this every time I see a red Miata go by.

אני חושב על זה בכל פעם שאני רואה מיאטה אדומה.

Now, we know design won't solve all the world's problems.

אז ברור לנו שהעיצוב לא יפתור את כל בעיות העולם.

But if it can help out with this one,

אבל אם זה יכול לעזור עם הבעיה הזאת,

if it can make a dent in this,

אם זה יכול לגרום להשפיע בקטנה,

it makes me wonder, what else can we design for next?

זה גורם לי לתהות,

לקראת מה נוכל לעצב עכשיו?

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)