You are fluent in this language (and don't even know it) | Christoph Niemann

תרגום: Niv Morgenstern עריכה: Ido Dekkers

I'm an artist.

אני אמן.

Being an artist is the greatest job there is.

להיות אמן. זו העבודה הטובה ביותר שיש.

And I really pity each and every one of you

ואני ממש מרחם על כל אחת ואחד מכם

who has to spend your days discovering new galaxies

שצריכים לבלות את ימיכם בלגלות גלקסיות חדשות

or saving humanity from global warming.

או להציל את האנושות מההתחממות הגלובלית.

(Laughter)

(צחוק)

But being an artist is also a daunting job.

אבל להיות אמן, זו גם משימה מרתיעה.

I spend every day, from nine to six, doing this.

בכל יום בין תשע לשש, אני מבלה בלעשות את זה.

(Laughter)

(צחוק)

I even started a side career that consists entirely

אפילו התחלתי קריירת צד שמורכבת כולה

of complaining about the difficulty of the creative process.

מלהתלונן על הקושי של התהליך היצירתי.

(Laughter)

(צחוק)

But today, I don't want to talk about what makes my life difficult.

אבל היום, אני לא רוצה לדבר על מה עושה את חיי קשים.

I want to talk about what makes it easy.

אני רוצה לדבר על מה עושה אותם קלים.

And that is you --

ואלו אתם

and the fact that you are fluent in a language

והעובדה שיש שפה שאתם מבינים בצורה שוטפת

that you're probably not even aware of.

וככל הנראה אתם לא מודעים לכך.

You're fluent in the language of reading images.

אתם שוטפים בשפת קריאת התמונות.

Deciphering an image like that

לפענח תמונה כמו זו

takes quite a bit of an intellectual effort.

דורש לא מעט מאמץ אינטלקטואלי.

But nobody ever taught you how this works,

אבל אף אחד לא לימד אתכם איך זה עובד,

you just know it.

אתם פשוט יודעים את זה.

College, shopping, music.

אוניברסיטה, קניות, מוזיקה.

What makes a language powerful is that you can take a very complex idea

מה שהופך שפה לעוצמתית הוא שניתן לקחת רעיון מאוד מורכב

and communicate it in a very simple, efficient form.

ולתקשר אותו בצורה מאוד פשוטה ויעילה.

These images represent exactly the same ideas.

תמונות אלו מייצגות בדיוק את אותם רעיונות.

But when you look, for example, at the college hat,

אבל כשאתם מסתכלים, לדוגמא על הכובע של האוניברסיטה,

you know that this doesn't represent the accessory you wear on your head

אתם יודעים שזה לא מייצג אביזר שצריך לחבוש על הראש

when you're being handed your diploma,

כאשר מגישים לך את תעודת הסיום,

but rather the whole idea of college.

אלא את כל הרעיון של האוניברסיטה.

Now, what drawings can do is they cannot only communicate images,

ציורים יכולים לא רק לתקשר תמונות,

they can even evoke emotions.

הם יכולים גם לעורר רגשות.

Let's say you get to an unfamiliar place and you see this.

בואו נאמר שאתם מגיעים למקום בלתי מוכר ואתם רואים את זה.

You feel happiness and relief.

אתם מרגישים אושר והקלה.

(Laughter)

(צחוק)

Or a slight sense of unease or maybe downright panic.

או תחושה קלה של חוסר נוחות או אולי אפילו פאניקה.

(Laughter)

(צחוק)

Or blissful peace and quiet.

או תחושת שלווה ושקט עילאית.

(Laughter)

(צחוק)

But visuals, they're of course more than just graphic icons.

אמצעים חזותיים, הם יותר מאייקונים.

You know, if I want to tell the story of modern-day struggle,

אתם יודעים, אם ארצה לספר על מאבק יום-יומי מודרני,

I would start with the armrest between two airplane seats

אתחיל עם שתי משענות יד במטוס

and two sets of elbows fighting.

ושני מרפקים נלחמים.

What I love there is this universal law

מה שאני אוהב כאן הוא החוק האוניברסלי

that, you know, you have 30 seconds to fight it out

אתם יודעים, יש לכם 30 שניות להילחם על כך

and once it's yours, you get to keep it for the rest of the flight.

ואז משענת היד שלכם לכל אורך הטיסה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, commercial flight is full of these images.

טיסות מסחריות מלאות בתיאורים הללו.

If I want to illustrate the idea of discomfort,

אם אני רוצה להמחיש את הרעיון של חוסר נוחות,

nothing better than these neck pillows.

אין דבר טוב יותר מכריות צוואר.

They're designed to make you more comfortable --

הם עוצבו כדי לגרום לכם להרגיש יותר בנוח--

(Laughter)

(צחוק)

except they don't.

אבל הן לא.

(Laughter)

(צחוק)

So I never sleep on airplanes.

אז אני לעולם לא נרדם במטוסים.

What I do occasionally is I fall into a sort of painful coma.

לעיתים מה שאני עושה זה נכנס למעין תרדמת כואבת.

And when I wake up from that,

וכאשר אני מתעורר ממנה,

I have the most terrible taste in my mouth.

יש לי טעם נוראי בפה.

It's a taste that's so bad, it cannot be described with words,

זה טעם כל-כך נורא, שלא ניתן לתאר אותו במילים,

but it can be drawn.

אבל ניתן לצייר אותו.

(Laughter)

(צחוק)

The thing is, you know, I love sleeping.

העניין הוא, אתם יודעים, אני אוהב לישון.

And when I sleep, I really prefer to do it while spooning.

וכאשר אני ישן, אני מעדיף לעשות זאת בצורת כפיות.

I've been spooning on almost a pro level for close to 20 years,

אני מקצוען בשינת כפיות קרוב ל-20 שנים,

but in all this time, I've never figured out

אבל בכל הזמן הזה, לא הצלחתי להבין

what to do with that bottom arm.

מה לעשות עם היד שלמטה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And the only thing --

והדבר היחיד --

the only thing that makes sleeping even more complicated

הדבר היחיד שהופך את השינה ליותר מורכבת

than trying to do it on an airplane

מלעשות זאת במטוס

is when you have small children.

הוא כשיש לכם ילדים קטנים.

They show up at your bed at around 4am

הם מופיעים לצד המיטה שלכם סביב 4 לפנות בוקר

with some bogus excuse of, "I had a bad dream."

עם איזה תירוץ מומצא כמו, "היה לי חלום רע."

(Laughter)

(צחוק)

And then, of course you feel sorry for them, they're your kids,

ואז, אתם כמובן מרחמים עליהם, הם הילדים שלכם,

so you let them into your bed.

אז אתם מכניסים אותם למיטה שלכם.

And I have to admit, at the beginning, they're really cute and warm and snugly.

אני חייב להודות, בהתחלה הם חמודים, אפשר להתכרבל איתם.

The minute you fall back asleep, they inexplicably --

בשניה שאתם נרדמים חזרה, באופן בלתי צפוי --

(Laughter)

(צחוק)

start rotating.

הם מתחילים להסתובב.

(Laughter)

(צחוק)

We like to call this the helicopter mode.

אנחנו אוהבים לקרוא לזה מצב הליקופטר.

(Laughter)

(צחוק)

Now, the deeper something is etched into your consciousness,

עכשיו, ככל שדבר טבוע יותר עמוק בתודעה שלכם,

the fewer details we need to have an emotional reaction.

נדרשים פחות פרטים כדי שתהיה לכם תגובה רגשית.

(Laughter)

(צחוק)

So why does an image like this work?

אז למה תמונה שכזו עובדת?

It works, because we as readers

היא עובדת בגלל שאנו כקוראים

are incredibly good at filling in the blanks.

טובים מאוד בלמלא את החסר.

Now, when you draw, there's this concept of negative space.

כעת, כשאתם מציירים, יש קונספט של מרחב שלילי.

And the idea is, that instead of drawing the actual object,

והרעיון הוא במקום לצייר את האובייקט עצמו,

you draw the space around it.

אתם מציירים את המרחב סביבו.

So the bowls in this drawing are empty.

אז הקערות בציור ריקות.

But the black ink prompts your brain to project food into a void.

אבל הדיו השחור מגרה את המוח שלכם להקרין אוכל לחלל.

What we see here is not a owl flying.

אנחנו לא רואים כאן ינשוף עף.

What we actually see is a pair of AA batteries

אנחנו באמת רואים זוג סוללות

standing on a nonsensical drawing,

שהועמדו על ציור שטותי.

and I animate the scene by moving my desk lamp up and down.

אני יוצר אנימציה על-ידי הזזת מנורת השולחן שלי למעלה ולמטה.

(Laughter)

(צחוק)

The image really only exists in your mind.

התמונה באמת קיימת רק בראשכם.

So, how much information do we need to trigger such an image?

אז, כמה אינפורמציה אנו צריכים כדי לעורר כזו תמונה?

My goal as an artist is to use the smallest amount possible.

המטרה שלי כאמן היא להשתמש בכמות הקטנה ביותר האפשרית.

I try to achieve a level of simplicity

אני מנסה להשיג רמה של פשטות

where, if you were to take away one more element,

כך, שאם תיקח ממנה רק עוד אלמנט אחד,

the whole concept would just collapse.

כל הרעיון יתמוטט.

And that's why my personal favorite tool as an artist is abstraction.

ולכן הכלי המועדף עלי כאמן הוא המופשט.

I've come up with this system which I call the abstract-o-meter,

יצרתי מערכת שאני קורא לה המופשט-או-מטר,

and this is how it works.

וכך היא פועלת.

So you take a symbol, any symbol, for example the heart and the arrow,

אתם לוקחים סמל, כל סמל, לדוגמא הלב עם החץ,

which most of us would read as the symbol for love,

שרובנו נקרא כסמל לאהבה,

and I'm an artist, so I can draw this

ואני אמן, אז אני יכול לצייר את זה

in any given degree of realism or abstraction.

בכל רמה של ריאליזם או מופשט.

Now, if I go too realistic on it, it just grosses everybody out.

עכשיו, אם אני עושה זאת ריאליסטי מדי, זה סתם מגעיל את כולם.

(Laughter)

(צחוק)

If I go too far on the other side and do very abstract,

אם אני הולך לצד השני ועושה את זה מופשט מאוד,

nobody has any idea what they're looking at.

אף אחד לא מצליח להבין על מה הוא מסתכל.

So I have to find the perfect place on that scale,

אז אני צריך למצוא את המקום המדוייק בסקאלה,

in this case it's somewhere in the middle.

במקרה הזה, זה היכן שהוא באמצע.

Now, once we have reduced an image to a more simple form,

עכשיו, כאשר הורדנו תמונה לצורה מופשטת יותר,

all sorts of new connections become possible.

כל מני חיבורים חדשים נהיים אפשריים.

And that allows for totally new angles in storytelling.

וזה מאפשר זווית חדשה לחלוטין בסיפור סיפורים.

(Laughter)

(צחוק)

And so, what I like to do is,

ולכן, מה שאני אוהב לעשות זה,

I like to take images from really remote cultural areas and bring them together.

אני אוהב לקחת תמונות מתרבויות מאוד רחוקות ולחבר אותן יחד.

Now, with more daring references --

עכשיו, עם יחוס יותר נועז --

(Laughter)

(צחוק)

I can have more fun.

אני יכול לעשות קצת כיף.

But of course, I know that eventually things become so obscure

אך כמובן, אני יודע שלבסוף דברים נהיים כה מופשטים

that I start losing some of you.

שאני מתחיל לאבד כמה מכם.

So as a designer, it's absolutely key to have a good understanding

אז כמעצב, זה הכרחי להיות עם הבנה טובה

of the visual and cultural vocabulary of your audience.

של אוצר המילים התרבותי והחזותי של הקהל שלך.

With this image here, a comment on the Olympics in Athens,

עם התמונה הזו כאן, הערה על האולימפיאדה באתונה,

I assumed that the reader of the "New Yorker"

אני מניח שלקורא של "הניו-יורקר"

would have some rudimentary idea of Greek art.

יש הבנה בסיסית באומנות יוונית.

If you don't, the image doesn't work.

אם אין לכם, התמונה לא עובדת.

But if you do, you might even appreciate the small detail,

אבל אם יש לכם, אולי תעריכו את הפרטים הקטנים,

like the beer-can pattern here on the bottom of the vase.

כמו הדפוס של פחית הבירה בתחתית האגרטל.

(Laughter)

(צחוק)

A recurring discussion I have with magazine editors,

ישנו דיון חוזר שאני מבצע עם עורכי מגזינים,

who are usually word people,

שהם למעשה אנשי מילים,

is that their audience, you,

אתם, הקהל שלהם,

are much better at making radical leaps with images

הרבה יותר טובים בביצוע קפיצות משמעותיות עם תמונות

than they're being given credit for.

מאשר שהם נותנים לכם קרדיט.

And the only thing I find frustrating is that they often seem to push me

והדבר היחיד שמתסכל אותי הוא שלעיתים קרובות הם דוחפים אותי

towards a small set of really tired visual clichés

למגוון מצומצם של קלישאות ויזואליות

that are considered safe.

שנחשבות בטוחות.

You know, it's the businessman climbing up a ladder,

אתם יודעים, איש העסקים מטפס על סולם,

and then the ladder moves, morphs into a stock market graph,

ואז הסולם עולה למעלה, משתנה לצורה של גרף,

and anything with dollar signs; that's always good.

וכל דבר עם סמל של דולר; זה תמיד טוב.

(Laughter)

(צחוק)

If there are editorial decision makers here in the audience,

אם יש בקהל עורכים שהם מקבלי החלטות,

I want to give you a piece of advice.

אני רוצה לתת לכם עצה.

Every time a drawing like this is published,

בכל פעם שציור שכזה מפורסם,

a baby panda will die.

תינוק פנדה ימות.

(Laughter)

(צחוק)

Literally.

באמת.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When is a visual cliché good or bad?

מתי קלישאה ויזואלית טובה או רעה?

It's a fine line.

זה קו דק.

And it really depends on the story.

וזה באמת תלוי בסיפור.

In 2011, during the earthquake and the tsunami in Japan,

בשנת 2011, במהלך רעידת האדמה והצונאמי ביפן,

I was thinking of a cover.

חשבתי על כריכה.

And I went through the classic symbols:

וחשבתי על הסמלים הקלאסיים:

the Japanese flag,

דגל יפן,

"The Great Wave" by Hokusai, one of the greatest drawings ever.

"הגל הגדול" של הוקוסאי, אחד הציורים הטובים אי פעם.

And then the story changed

ואז הסיפור השתנה

when the situation at the power plant in Fukushima got out of hand.

כאשר הסיטואציה בתחנת החשמל בפוקושימה יצאה מכלל שליטה.

And I remember these TV images of the workers in hazmat suits,

ואני זוכר את תמונות הטלוויזיה של אנשים עובדים בחליפות הגנה,

just walking through the site,

פשוט הולכים דרך האתר,

and what struck me was how quiet and serene it was.

ומה שהכה בי היה כמה הסצנה היתה שקטה.

And so I wanted to create an image of a silent catastrophe.

ולכן רציתי ליצור תמונה של קטסטרופה שקטה.

And that's the image I came up with.

וזו התמונה שיצרתי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

What I want to do is create an aha moment, for you, for the reader.

מה שרציתי זה ליצור רגע של אה אהה, עבורכם, עבור הקורא.

And unfortunately, that does not mean

ולצערי, זה לא אומר

that I have an aha moment when I create these images.

שלי יש רגע של אה אהה כשאני יוצר את התמונות.

I never sit at my desk

לעולם איני יושב ליד שולחני

with the proverbial light bulb going off in my head.

ונורה נדלקת לי מעל הראש.

What it takes is actually a very slow,

מה שקורה הוא תהליך מאוד איטי,

unsexy process of minimal design decisions

ולא סקסי של קבלת החלטות עיצוביות

that then, when I'm lucky, lead to a good idea.

ואז לפתע, כשיש לי מזל, הוא מוביל לרעיון טוב.

So one day, I'm on a train, and I'm trying to decode

אז יום אחד, אני ברכבת, ואני מנסה לפענח

the graphic rules for drops on a window.

את החוקים הגראפיים של טיפות על החלון.

And eventually I realize,

ולפתע אני מבין,

"Oh, it's the background blurry upside-down,

"אהה, זה הרקע מטושטש במהופך,

contained in a sharp image."

שנתפס בתמונה חדה."

And I thought, wow, that's really cool,

וחשבתי לעצמי, וואו, זה ממש מגניב,

and I have absolutely no idea what to do with that.

ואין לי שום מושג מה לעשות עם זה.

A while later, I'm back in New York,

כמה זמן לאחר מכן, חזרתי לניו-יורק,

and I draw this image of being stuck on the Brooklyn bridge in a traffic jam.

וציירתי את התמונה הזו תקוע בפקק תנועה על גשר ברוקלין.

It's really annoying, but also kind of poetic.

זה ממש מעצבן אבל גם ממש פואטי.

And only later I realized,

ורק לאחר מכן הבנתי,

I can take both of these ideas and put them together in this idea.

שאני יכול לקחת את שתי הרעיונות ולשלב אותם לרעיון הזה.

And what I want to do is not show a realistic scene.

ומה שרציתי להראות זו לא סצנה ריאליסטית.

But, maybe like poetry,

אלא, אולי כמו שירה,

make you aware that you already had this image with you,

להפוך אתכם למודעים שכבר היתה לכם את התמונה הזו איתכם,

but only now I've unearthed it

אבל כעת אני רק חשפתי אותה

and made you realize that you were carrying it with you all along.

וגרמתי לכם להבין שאתם נושאים אותה איתכם כל הזמן.

But like poetry, this is a very delicate process

אבל כמו שירה, זהו תהליך מאוד עדין

that is neither efficient nor scalable, I think.

אני חושב שהוא אינו יעיל או בעל יכולת שכפול.

And maybe the most important skill for an artist

ואולי הכישור הכי חשוב לאמן

is really empathy.

הוא באמת אמפטיה.

You need craft and you need --

אתם צריכים אמנות ואתם צריכים --

(Laughter)

(צחוק)

you need creativity --

אתם צריכים יצירתיות --

(Laughter)

(צחוק)

thank you --

תודה לכם --

to come up with an image like that.

להעלות תמונה כמו זו.

But then you need to step back

אבל אז אתם צריכים לקחת צעד אחורה

and look at what you've done from the perspective of the reader.

ולהסתכל על מה שעשיתם מנקודת המבט של הקורא.

I've tried to become a better artist by becoming a better observer of images.

ניסיתי להיות אמן טוב יותר על-ידי הפיכה למתבונן טוב יותר בתמונות.

And for that, I started an exercise for myself

ובשביל זה, התחלתי תרגיל עם עצמי

which I call Sunday sketching,

שאני קורא לו ציורי יום ראשון,

which meant, on a Sunday, I would take a random object I found around the house

מה שאומר, שביום ראשון, אני אקח חפצים אקראיים שאני מוצא בבית

and try to see if that object could trigger an idea

ואני אנסה לראות אם החפץ מעלה רעיון

that had nothing to do with the original purpose of that item.

שאין לו שום קשר למטרה המקורית של החפץ.

And it usually just means I'm blank for a long while.

וזה בעצם אומר שאין לי רעיונות הרבה זמן.

And the only trick that eventually works is if I open my mind

והטריק היחיד שלבסוף עובד הוא אם אני פותח את הראש

and run through every image I have stored up there,

ומריץ כל תמונה שאי פעם אחסנתי שם,

and see if something clicks.

ורואה אם משהו מתחבר.

And if it does, just add a few lines of ink to connect --

ואם זה מתחבר, אני רק מוסיף כמה קווי דיו כדי לחבר --

to preserve this very short moment of inspiration.

כדי לשמר את הרגע הקצר מאוד הזה של השראה.

And the great lesson there

והשיעור הגדול כאן

was that the real magic doesn't happen on paper.

שהקסם האמיתי אינו קורה על הנייר.

It happens in the mind of the viewer.

הוא קורה במוח של הצופה.

When your expectations and your knowledge clash with my artistic intentions.

כאשר הציפיות והידע שלכם מתנגשים עם הכוונה האומנותית שלי.

Your interaction with an image,

האינטראקציה שלכם עם התמונה,

your ability to read, question, be bothered or bored or inspired

היכולת שלכם לקרוא, לשאול, להיות מוטרדים או משועממים או לקבל השראה

by an image

מהתמונה

is as important as my artistic contribution.

חשובה כמו התרומה האומנותית שלי.

Because that's what turns an artistic statement

בגלל שזה הופך את ההצהרה האומנותית

really, into a creative dialogue.

לדיאלוג יצירתי אמיתי.

And so, your skill at reading images

ולכן, הכישרון שלכם בקריאת תמונות

is not only amazing,

לא רק מדהים,

it is what makes my art possible.

הוא מה שהופך את האמנות שלי לאפשרית.

And for that, I thank you very much.

ובעבור זה, אני מודה לכם מאוד.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Cheers)

(תשואות)

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)