Evgeny Morozov: How the Internet strengthens dictatorships

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Good morning. I think, as a grumpy Eastern European,

בוקר טוב, נראה לי, שבתור מזרח אירופי נרגן,

I was brought in to play the pessimist this morning. So bear with me.

הובאתי הנה על תקן הפסימיסט. אז קצת סבלנות.

Well, I come from the former Soviet Republic of Belarus,

אני בא מהרפובליקה הסובייטית לשעבר של בלרוס,

which, as some of you may know,

שכפי שחלקכם יודעים,

is not exactly an oasis of liberal democracy.

אינה בדיוק נווה מדבר של דמוקרטיה ליברלית.

So that's why I've always been fascinated

ומסיבה זו תמיד הוקסמתי

with how technology could actually reshape

מכך שהטכנולוגיה מסוגלת למעשה לעצב מחדש

and open up authoritarian societies like ours.

ולפתוח לעולם חברות רודניות כמו זו שלנו.

So, I'm graduating college

אז סיימתי את הקולג'

and, feeling very idealistic,

ובתחושה אידאליסטית מאד

I decided to join the NGO

החלטתי להצטרף לארגון לא-ממשלתי

which actually was using new media

שהשתמש באמצעי תקשורת חדישים

to promote democracy and media reform

כדי לקדם את הדמוקרטיה ואת הרפורמה בתקשורת

in much of the former Soviet Union.

ברוב חלקי האיחוד הסובייטי לשעבר.

However, to my surprise,

אלא שלהפתעתי

I discovered that dictatorships

גיליתי שהדיקטטורות

do not crumble so easily.

אינן מתפוררות כל כך בקלות.

In fact, some of them actually

ובעצם, חלקן אפילו

survived the Internet challenge,

שרדו את כל התהפוכות,

and some got even more repressive.

וחלקן נעשו אף יותר דכאניות.

So this is when I ran out of my idealism and

בנקודה זו נגמר לי האידאליזם

decided to quit my NGO job

והחלטתי לעזוב את תפקידי בארגון הלא-ממשלתי,

and actually study how the Internet could impede democratization.

וללמוד כיצד האינטרנט יכול להכשיל את הדמוקרטיה.

Now, I must tell you that this was never

אני חייב לומר לכם שזה מעולם לא היה

a very popular argument,

טיעון פופולארי במיוחד.

and it's probably not very popular yet

ויש להניח שהוא עדיין לא פופולארי

with some of you sitting in this audience.

בעיני כמה מכם בקהל.

It was never popular with many political leaders,

הוא מעולם לא היה פופולארי אצל מנהיגים פוליטיים רבים,

especially those in the United States

במיוחד אלה בארה"ב

who somehow thought that new media

שחשבו משום-מה שאמצעי תקשורת חדיש

would be able to do what missiles couldn't.

יוכל להשיג את מה שלא הצליחו להשיג הטילים.

That is, promote democracy in difficult places

כלומר, לקדם את הדמוקרטיה במקומות קשים

where everything else has already been tried and failed.

אחרי שכל אמצעי אחר נוסה ונכשל.

And I think by 2009,

ולדעתי עד 2009,

this news has finally reached Britain,

הבשורות האלה הגיעו סוף סוף לבריטניה.

so I should probably add Gordon Brown to this list as well.

ונראה שעלי להוסיף לרשימה זו את גורדון בראון.

However, there is an underlying argument about logistics,

אך ישנה הנחת-יסוד הקשורה ללוגיסטיקה,

which has driven so much of this debate. Right?

שהניעה חלק כה גדול מהדיון הזה, כן?

So if you look at it close enough,

אז אם בוחנים אותה מספיק מקרוב,

you'll actually see that much of this

רואים שלמעשה חלקה הגדול

is about economics.

עוסק בכלכלה.

The cybertopians say, much like fax machines

האוטופיסטים של האינטרנט אומרים, שכמו הפקס

and Xerox machines did in the '80s,

ומכונות הזירוקס של שנות ה-80,

blogs and social networks

הבלוגים והרשתות החברתיות

have radically transformed the economics of protest,

שינו באורח קיצוני את כלכלת המחאה.

so people would inevitably rebel.

ולכן בלתי נמנע שהאנשים יתמרדו.

To put it very simply,

במלים פשוטות,

the assumption so far has been

ההנחה עד כה היתה

that if you give people enough connectivity,

שאם נותנים לבני אדם מספיק קישוריות,

if you give them enough devices,

אם נותנים להם מספיק מכשירים,

democracy will inevitably follow.

הדמוקרטיה היא בגדר המשך בלתי-נמנע.

And to tell you the truth,

ואם לומר את האמת,

I never really bought into this argument,

הטיעון הזה אף פעם לא קנה אותי,

in part because I never saw three American presidents

חלקית, מפני שמעולם לא ראיתי 3 נשיאים אמריקניים

agree on anything else in the past.

שהסכימו אי-פעם על משהו.

(Laughter)

[צחוק]

But, you know, even beyond that,

אבל אפילו מעבר לכך,

if you think about the logic underlying it,

אם תחשבו על ההגיון שביסוד זה,

is something I call iPod liberalism,

שזה משהו שאני מכנה "ליברליזם של אייפוד",

where we assume that every single Iranian or Chinese

לפיו אנו מניחים שכל איראני או סיני

who happens to have and love his iPod

שבמקרה יש לו אייפוד אהוב

will also love liberal democracy.

גם אוהב את הדמוקרטיה החופשית.

And again, I think this is kind of false.

ושוב, אני חושב שההנחה הזו מוטעית.

But I think a much bigger problem with this

אך לדעתי הבעיה הגדולה ביותר שיש בזה

is that this logic --

היא שההגיון הזה--

that we should be dropping iPods not bombs --

שלפיו עלינו להטיל אייפודים ולא פצצות--

I mean, it would make a fascinating title

בחיי, זו היתה יכולה להיות כותרת מצוינת

for Thomas Friedman's new book.

לספרו החדש של תומס פרידמן.

(Laughter)

[צחוק]

But this is rarely a good sign. Right?

אבל לעתים רחוקות זהו סימן טוב, נכון?

So, the bigger problem with this logic

כך שהבעיה הרחבה יותר שבהגיון הזה

is that it confuses the intended

היא שהוא מבלבל בין השימושים המיועדים

versus the actual uses of technology.

ובין השימושים-בפועל בטכנולוגיה.

For those of you who think that

אלו מכם שסבורים

new media of the Internet

שאמצעי התקשורת החדש של האינטרנט

could somehow help us avert genocide,

יוכל איכשהו למנוע רצח-עם,

should look no further than Rwanda,

כדאי שיסתכלו על רואנדה.

where in the '90s it was actually two radio stations

בשנות ה-90 היו שם שתי תחנות רדיו

which were responsible for fueling much of the ethnic hatred in the first place.

והן שדאגו לפמפם את השנאה האתנית מלכתחילה.

But even beyond that, coming back to the Internet,

אך אפילו מעבר לכך, אם לחזור לאינטרנט,

what you can actually see

מה שאתם בעצם רואים

is that certain governments

הוא שממשלות מסוימות

have mastered the use of cyberspace

התמחו בניצול המרחב הוירטואלי

for propaganda purposes. Right?

למטרות תעמולה, נכון?

And they are building what I call the Spinternet.

והן בונות את מה שאני מכנה "ספינטרנט".

The combination of spin, on the one hand,

צירוף של "ספין",

and the Internet on the other.

ושל "אינטרנט".

So governments from Russia to China to Iran

וממשלות מרוסיה וסין ועד אירן

are actually hiring, training and paying bloggers

למעשה שוכרות, מאמנות ומשלמות לבלוגרים

in order to leave ideological comments

כדי שישאירו תגובות אידאולוגיות

and create a lot of ideological blog posts

ויעלו המון פוסטים אידאולוגיים

to comment on sensitive political issues. Right?

כתגובות על נושאים פוליטיים רגישים, כן?

So you may wonder, why on Earth are they doing it?

אפשר לתהות מדוע לעזאזל הן עושות זאת

Why are they engaging with cyberspace?

מה להן ולסייברספייס?

Well my theory is that

והתיאוריה שלי היא

it's happening because censorship actually

שזה קורה מפני שלמעשה הצנזורה

is less effective than you think it is in many of those places.

פחות יעילה במקומות האלה ממה שחושבים.

The moment you put something critical in a blog,

ברגע שמעלים דבר ביקורת לבלוג,

even if you manage to ban it immediately,

אפילו אם מצליחים להחרים אותו מיד,

it will still spread around thousands and thousands of other blogs.

הוא בכל זאת יתפשט לאלפי בלוגים נוספים.

So the more you block it,

וככל שתחסום אותו,

the more it emboldens people to actually avoid the censorship

הוא יעודד יותר את האנשים להתחמק מהצנזורה

and thus win in this cat-and-mouse game.

ובכך לנצח במשחק החתול-עכבר הזה.

So the only way to control this message

אז הדרך היחידה לשלוט בהודעה כזו

is actually to try to spin it

היא למעשה לעשות עליה ספין

and accuse anyone who has written something critical

ולהאשים מישהו שכתב דבר ביקורת

of being, for example, a CIA agent.

שהוא למשל סוכן סי-איי-איי.

And, again, this is happening quite often.

ושוב, זה קורה די הרבה.

Just to give you an example of how it works in China, for example.

אם לתת לכם דוגמה איך זה עובד בסין:

There was a big case in February 2009

היה מקרה חשוב, בפברואר 2009,

called "Elude the Cat."

שנקרא "להתחמק מהחתול".

And for those of you who didn't know, I'll just give a little summary.

ולאלה שאינם מכירים את הסיפור, הנה תקציר.

So what happened is that a 24-year-old man,

מה שקרה הוא שגבר אחד בן 24.

a Chinese man, died in prison custody.

גבר סיני, מת בהיותו בכלא.

And police said that it happened

והמשטרה טענה שזה קרה

because he was playing hide and seek,

מפני שהוא שיחק מחבואים

which is "elude the cat" in Chinese slang,

שזה "להתחמק מהחתול" בעגה הסינית,

with other inmates and hit his head

עם אסירים נוספים, והוא חבט את ראשו

against the wall,

בקיר.

which was not an explanation which sat well with many Chinese bloggers.

וההסבר הזה לא נראה להרבה בלוגרים סיניים.

So they immediately began posting a lot of critical comments.

אז הם החלו מיד להעלות המון תגובות ביקורתיות.

In fact, QQ.com, which is a popular Chinese website,

למעשה, בקיו-קיו-קום, אתר סיני פופולארי,

had 35,000 comments

הופיעו 35,000 תגובות

on this issue within hours.

לנושא הזה בתוך מספר שעות.

But then authorities did something very smart.

אבל אז עשו הרשויות משהו מחוכם מאד.

Instead of trying to purge these comments,

במקום לנסות למחוק את התגובות האלה,

they instead went and reached out to the bloggers.

הם הגיעו אל אותם בלוגרים,

And they basically said, "Look guys. We'd like you to become netizen investigators."

ובעצם אמרו להם, "חבר'ה, אנו רוצים שתהיו חוקרי-אינטרנט"

So 500 people applied,

אז 500 אנשים נרשמו

and four were selected to actually go and tour the facility in question,

ומתוכם נבחרו ארבעה, שיבואו לסייר במתקן המדובר,

and thus inspect it and then blog about it.

כדי שיבדקו אותו ואח"כ יכתבו עליו בבלוג.

Within days the entire incident was forgotten,

תוך מספר ימים נשכחה כל התקרית,

which would have never happened if they simply tried to block the content.

מה שלא היה קורה אילו ניסו לחסום את התכנים:

People would keep talking about it for weeks.

אנשים היו ממשיכים לדבר על זה משך שבועות.

And this actually fits with another interesting theory

וזה ממש מתאים לתיאוריה מעניינת נוספת

about what's happening in authoritarian states

לגבי מה שמתרחש במדינות רודניות,

and in their cyberspace.

ובמרחב הוירטואלי שלהן.

This is what political scientists call authoritarian deliberation,

זה מה שהמומחים למדעי המדינה מכנים "דיון רודני".

and it happens when governments are actually reaching out to their critics

וזה קורה כשהממשלים מגיעים בפועל אל מבקריהם

and letting them engage with each other online.

ומניחים להם להתדיין ביניהם באינטרנט.

We tend to think

אנו נוטים לחשוב

that somehow this is going to harm these dictatorships,

שזה איכשהו יזיק לדיקטטורות האלה,

but in many cases it only strengthens them.

אך במקרים רבים זה רק מחזק אותן.

And you may wonder why.

אולי אתם תוהים מדוע.

I'll just give you a very short list of reasons

אתן לכם רשימה קצרצרה של סיבות

why authoritarian deliberation

מדוע הדיון הרודני

may actually help the dictators.

יכול למעשה לסייע לרודנים.

And first it's quite simple.

הראשונה פשוטה למדי.

Most of them operate in a complete information vacuum.

מרביתם פועלים בריק מוחלט מבחינת מידע.

They don't really have the data they need

אין להם באמת הנתונים הנחוצים להם

in order to identify emerging threats facing the regime.

בכדי לזהות התפתחות של איומים על המשטר.

So encouraging people to actually go online

אז עידוד האנשים להתבטא באינטרנט

and share information and data

ולחלוק מידע ונתונים

on blogs and wikis is great

בבלוגים וב"ויקי" למיניהם הוא אמצעי מעולה

because otherwise, low level apparatchiks and bureaucrats

כי אחרת האפארטצ'יקים והביורוקרטים הזוטרים

will continue concealing what's actually happening in the country, right?

ימשיכו להסתיר את מה שבאמת קורה בארץ, נכון?

So from this perspective, having blogs and wikis

כך שמנקודת המבט הזו, לדאוג לכך שבלוגים ו"ויקי"

produce knowledge has been great.

יפיקו ידע, הוא דבר מצוין.

Secondly, involving public in any decision making

שנית, לערב את הציבור בכל תהליך קבלת החלטות

is also great

גם הוא דבר מצוין

because it helps you to share the blame

כי זה מאפשר להתחלק באשמה

for the policies which eventually fail.

לכשלונה של המדיניות.

Because they say, "Well look, we asked you,

כי הם יאמרו, "הרי שאלנו אתכם,

we consulted you, you voted on it.

נועצנו בכם, אתם הצבעתם למען זה.

You put it on the front page of your blog.

שמתם את זה בעמוד הראשון של הבלוג שלכם.

Well, great. You are the one who is to blame."

יופי. אז אתם האשמים."

And finally, the purpose of

ולבסוף, המטרה

any authoritarian deliberation efforts

של כל מאמץ לקיים דיון רודני

is usually to increase the legitimacy of the regimes, both at home and abroad.

היא בד"כ להוסיף לגיטימציה לממשל, מבית ומחוץ.

So inviting people to all sorts of public forums,

ואם מזמינים אנשים לכל מיני פורומים ציבוריים,

having them participate in decision making,

גורמים להם להשתתף בקבלת ההחלטות,

it's actually great.

זה ממש מעולה.

Because what happens is that then

כי מה שקורה הוא שאז

you can actually point to this initiative and say,

אפשר להצביע על היוזמה הזו ולומר,

"Well, we are having a democracy. We are having a forum."

"הנה, יש לנו דמוקרטיה. אנו מנהלים פורום."

Just to give you an example,

רק כדי לתת לכם דוגמה,

one of the Russian regions, for example,

אחד המחוזות ברוסיה, למשל,

now involves its citizens

משתף את אזרחיו

in planning its strategy up until year 2020.

בתכנון האיסטרטגיה עד שנת 2020.

Right? So they can go online

הבנתם? אז הם יכולים להיכנס לאינטרנט

and contribute ideas on what that region would look like by the year 2020.

ולתרום רעיונות איך ייראה המחוז בשנת 2020.

I mean, anyone who has been to Russia would know

והרי כל מי שהיה ברוסיה יודע

that there was no planning in Russia for the next month.

שברוסיה לא מתכננים אפילו לחודש הקרוב.

So having people involved in planning for 2020

ולערב אנשים בתכנון לקראת שנת 2020

is not necessarily going to change anything,

לא בהכרח תשנה משהו.

because the dictators are still the ones who control the agenda.

כי האג'נדה השלטת היא עדיין זו של הרודן.

Just to give you an example from Iran,

רק כדי לתת לכם דוגמה מאירן.

we all heard about the Twitter revolution

כולנו שמענו על מהפכת ה"טוויטר"

that happened there,

שמתרחשת שם.

but if you look close enough, you'll actually see

אך אם בוחנים את המצב מקרוב, רואים בעצם

that many of the networks and blogs

שהרבה מהרשתות והבלוגים

and Twitter and Facebook were actually operational.

ו"טוויטר" ו"פייסבוק", למעשה פעילים.

They may have become slower,

הם אולי נעשו מעט איטיים,

but the activists could still access it

אך לאקטיביסטים יש עדיין גישה אליהם

and actually argue that having access to them

ואפשר לטעון שאיפשור הגישה

is actually great for many authoritarian states.

הוא מצוין מבחינת הרבה מדינות רודניות.

And it's great simply because

וזה מצוין, פשוט מפני

they can gather open source intelligence.

שהן יכולות לאסוף מודיעין קוד פתוח.

In the past it would take you weeks, if not months,

בעבר נדרשו שבועות, אם לא חודשים,

to identify how Iranian activists connect to each other.

לזהות איך האקטיביסטים האירניים מתקשרים ביניהם.

Now you actually know how they connect to each other

וכעת אפשר לדעת איך הם מתקשרים ביניהם

by looking at their Facebook page.

לפי מבט אחד בעמוד הפייסבוק שלהם.

I mean KGB, and not just KGB,

הרי הק-ג-ב, ולא רק הוא, נהג

used to torture in order to actually get this data.

השתמש בעינויים כדי לחלץ מידע כזה.

Now it's all available online.

וכעת הכל זמין באינטרנט.

(Laughter)

[צחוק]

But I think the biggest conceptual pitfall

אך בעיני, המלכודת המושגית הגדולה מכולן

that cybertopians made

שהאוטופיסטים של הסייברספייס יצרו

is when it comes to digital natives, people who have grown up online.

נוגעת לילידים הדיגיטליים, האנשים שגדלו על האינטרנט.

We often hear about cyber activism,

אנו מרבים לשמוע על אקטיביזם באינטרנט,

how people are getting more active because of the Internet.

כיצד אנשים נעשים פעילים יותר בגלל האינטרנט.

Rarely hear about cyber hedonism, for example,

אנו כמעט ולא שומעים על נהנתנות אינטרנטית, למשל,

how people are becoming passive.

שאנשים נעשים פסיביים.

Why? Because they somehow assume that the Internet

מדוע? מפני שהם משום-מה מניחים שהאינטרנט

is going to be the catalyst of change

עתיד להיות הזרז של השינוי

that will push young people into the streets,

שיוציא את הצעירים אל הרחובות,

while in fact it may actually be the new opium for the masses

בעוד שלמעשה הוא אולי יהיה האופיום החדש של ההמונים.

which will keep the same people in their rooms downloading pornography.

ואותם האנשים יישארו בחדריהם וימשיכו להוריד פורנו.

That's not an option being considered too strongly.

האפשרות הזו איננה נבחנת ברצינות רבה מדי.

So for every digital renegade that is revolting in the streets of Tehran,

כך שעל כל מורד דיגיטלי שמתפרע ברחובות טהרן,

there may as well be two digital captives

יש אולי שני שבויים דיגיטליים

who are actually rebelling only in the World of Warcraft.

שהמרד שלהם מתנהל בעולם של "וורקראפט".

And this is realistic. And there is nothing wrong about it

והוא ריאליסטי, ואין כל פסול בכך

because the Internet has greatly empowered many of these young people

כי האינטרנט העצים מאד רבים מהצעירים האלה.

and it plays a completely different social role for them.

והוא ממלא עבורם תפקיד חברתי שונה לגמרי.

If you look at some of the surveys

אם תבחנו כמה מהסקרים

on how the young people actually benefit from the Internet,

שבודקים איזו תועלת הצעירים מפיקים מהאינטרנט,

you'll see that the number of teenagers in China, for example,

תגלו שמספר בני-העשרה הסיניים, לדוגמה,

for whom the Internet actually broadens their sex life,

שהאינטרנט העשיר את חיי המין שלהם,

is three times more than in the United States.

גדול פי שלוש מאשר בארה"ב.

So it does play a social role,

כך שיש לו תפקיד חברתי,

however it may not necessarily lead to political engagement.

אף שזה לא בהכרח יוביל למעורבות פוליטית.

So the way I tend to think of it

ואני נוטה לחשוב על כך

is like a hierarchy of cyber-needs in space,

כעל מידרג של צרכים וירטואליים.

a total rip-off from Abraham Maslow.

התרחקות מוחלטת מדעותיו של אברהם מאסלו.

But the point here is that

אך הנקודה כאן היא

when we get the remote Russian village online,

שכאשר אנו מעלים לרשת כפר נידח ברוסיה,

what will get people to the Internet

מה שיביא את האנשים אל האינטרנט

is not going to be the reports from Human Rights Watch.

לא יהיו דוחות הארגון לזכויות האזרח.

It's going to be pornography, "Sex and the City,"

האם זו תהיה פורנוגרפיה, סקס והעיר הגדולה?

or maybe watching funny videos of cats.

או אולי סרטונים משעשעים עם חתולים.

So this is something you have to recognize.

וזה משהו שצריך להכיר בו.

So what should we do about it?

מה עלינו לעשות בנוגע לכך?

Well I say we have to stop thinking

אני חושב שעלינו להפסיק לחשוב

about the number of iPods per capita

במונחים של מספר אייפודים לגולגולת

and start thinking about ways in which

והתחיל לחשוב על דרכים שבהן

we can empower intellectuals,

נוכל להעצים אינטלקטואלים,

dissidents, NGOs and then the members of civil society.

מורדים, ארגונים לא-ממשלתיים, ואחר את האזרחים בחברה

Because even what has been happening up 'til now

כי אפילו כל מה שקרה עד כה

with the Spinternet and authoritarian deliberation,

עם הספינטרנט והדיון הרודני,

there is a great chance that those voices will not be heard.

גדול הסיכוי שקולות אלה לא יישמעו.

So I think we should shatter some of our utopian assumptions

ולכן לדעתי עלינו לנתץ כמה מהנחותינו האוטופיות

and actually start doing something about it.

ולהתחיל לעשות בפועל משהו בעניין.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]