How do blood transfusions work? - Bill Schutt

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Alsa Saal

In 1881, doctor William Halsted rushed to help his sister Minnie,

ב 1881, דוקטור וויליאם הלסטד מיהר לעזור לאחותו מיני,

who was hemorrhaging after childbirth.

שדיממה אחרי לידה.

He quickly inserted a needle into his arm,

הוא מיהר להחדיר מחט לזרועו,

withdrew his own blood, and transferred it to her.

כדי להוציא דם, והעביר אותו אליה.

After a few uncertain minutes, she began to recover.

אחרי מספר רגעים לא בטוחים, היא החלה להתאושש.

Halsted didn’t know how lucky they’d gotten.

הלסטד לא ידע כמה ברי מזל הם היו.

His transfusion only worked because he and his sister

העירוי שלו עבד רק בגלל שלו ולאחותו

happened to have the same blood type—

היה במקרה את אותו סוג דם --

something that isn’t guaranteed, even among close relatives.

משהו שלא מובטח, אפילו בין קרובים.

Blood types hadn’t been discovered by Halsted’s time,

סוגי דם לא התגלו בזמנו של הלסטד,

though people had been experimenting with transfusions for centuries—

למרות שאנשים התנסו בעירויי דם במשך מאות שנים --

mostly unsuccessfully.

בעיקר בחוסר הצלחה.

In 1667, a French physician named Jean-Baptiste Denis

ב 1667, רופא צרפתי בשם ז'אן בטיסט דני

became the first to try the technique on a human.

הפך לראשון שניסה את השיטה על אדם.

Denis transfused sheep’s blood into Antoine Mauroy,

דני עירה דם כבשה לגופו של אנטואן מרואה,

a man likely suffering from psychosis,

אדם שכנראה סבל מפסיכוזה,

in the hopes that it would reduce his symptoms.

בתקווה שזה יפחית את התסמינים שלו.

Afterward, Mauroy was in good spirits.

לאחר מכן, מרואה הרגיש טוב.

But after a second transfusion, he developed a fever,

אבל אחרי עירוי שני, הוא פיתח חום,

severe pain in his lower back, intense burning in his arm,

כאבים חזקים בגב התחתון, תחושת שריפה חזקה בזרועות,

and he urinated a thick, black liquid.

והוא השתין נוזל שחור וסמיך.

Though nobody knew it at the time,

למרות שאף אחד לא ידע זאת בזמנו,

these were the signs of a dangerous immune response unfolding inside his body.

אלה היו סימנים של תגובת חיסון מסוכנת שהתפתחה בתוך גופו.

This immune response starts  with the production of proteins

תגובת החיסון הזו החלה עם יצור של חלבונים

called antibodies,

שנקראים נוגדנים,

which distinguish the body’s own cells from intruders.

שמבחינים בין תאי הגוף לבין פולשים.

They do so by recognizing the foreign proteins, or antigens,

הם עושים זאת על ידי זיהוי חלבונים זרים, או אנטיגנים,

embedded in an intruder’s cell membrane.

שמוטמעים בממברנות התאים הפולשים.

Antibodies latch onto the antigens,

נוגדנים מתחברים לאנטיגנים,

signaling other immune cells to attack and destroy the foreign cells.

ומאותתים לתאי חיסון אחרים לתקוף ולהשמיד את התאים הזרים.

The destroyed cells are flushed from the body in urine.

התאים המושמדים נשטפים מהגוף בשתן.

In extreme cases, the massive break down of cells

במקרים קיצוניים, ההתפרקות המסיבית של התאים

causes clots in the bloodstream that disrupt the flow of blood to vital organs,

גורמת קרישים בדם שמפריעים לזרימת הדם לאברים חיוניים,

overload the kidneys, and cause organ failure.

מעמיסה על הכליות, וגורמת לכשל אברים.

Fortunately, Denis’s patient survived the transfusion.

למרבה המזל, החולה של דני שרד את העירוי.

But, after other cross-species transfusions proved fatal,

אבל אחרי שכמה עירויים בין מיניים הוכחו כקטלניים,

the procedure was outlawed across Europe,

התהליך הוצא מחוץ לחוק ברחבי אירופה,

falling out of favor for several centuries.

ונעלם לכמה מאות.

It wasn’t until 1901 that Austrian physician Karl Landsteiner

רק ב- 1901 הרופא האוסטרי קארל לנדשטיינר

discovered blood types,

גילה את סוגי הדם,

the crucial step in the success of human to human blood transfusions.

השלב החיוני בהצלחה של עירויים מאדם לאדם.

He noticed that when different types were mixed together, they formed clots.

הוא הבחין שכשסוגי דם שונים עורבבו, הם יצרו קרישים.

This happens when antibodies latch on to cells with foreign antigens,

זה קורה כשנוגדנים מתחברים לתאים עם אניטיגנים זרים,

causing blood cells to clump together.

מה שגורם לתאי דם להתקבץ.

But if the donor cells are the same blood type as the recipient’s cells,

אבל אם תאי התורם הם מאותו סוג דם של המקבל,

the donor cells won’t be flagged for destruction, and won’t form clumps.

תאי התורם לא יסומנו להשמדה, ולא יצרו קרישים.

By 1907,

עד 1907,

doctors were mixing together small amounts of blood before transfusing it.

רופאים ערבבו יחד כמויות קטנות של דם לפני שעירו אותו.

If there were no clumps, the types were a match.

אם אין קרישים, סוג הדם מתאים.

This enabled them to save thousands of lives,

זה איפשר להם להציל אלפי חיים,

laying the foundation for modern transfusions.

ולהניח את היסודות לעירויים מודרניים.

Up to this point, all transfusions had occurred in real time,

עד לנקודה זו, כל העירויים התרחשו בזמן אמת,

directly between two individuals.

ישירות בין שני אנשים.

That’s because blood begins to clot almost immediately

זה בגלל שדם החל להתקרש כמעט מיידית

after coming into contact with air—

אחרי שהגיע למגע עם אויר --

a defense mechanism to prevent excessive blood loss after injury.

מנגנון הגנה שמונע איבוד דם מסיבי אחרי פציעה.

In 1914, researchers discovered that the chemical sodium citrate

ב 1914, חוקרים גילו שהכימיקל סודיום ציטרט

stopped blood coagulating by removing the calcium necessary for clot formation.

מונע התקרשות דם על ידי הסרת הסידן שדרוש להווצרות הקריש.

Citrated blood could be stored for later use—

דם מטופל יכל להיות אגור לשימושים מאוחרים יותר --

the first step in making large scale blood transfusions possible.

השלב הראשון באפשור עירויי דם בקנה מידה גדול.

In 1916, a pair of American scientists found an even more effective anticoagulant

ב 1916, זוג מדענים אמריקאים גילו דרך אפילו יותר אפקטיבית למנוע קרישה

called heparin, which works by deactivating enzymes that enable clotting.

שנקראת הפרין, שפועלת על ידי השבתת אנזימים שמאפשרים קרישה.

We still use heparin today.

אנחנו עדיין משתמשים בהפרין היום.

At the same time,

באותו זמן,

American and British researchers developed portable machines

חוקרים בריטים ואמריקאים פיתחו מכונות ניידות

that could transport donor blood onto the battlefields of World War I.

שיכלו להעביר דם של תורמים לשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

Combined with the newly-discovered heparin,

בשילוב עם ההפרין שזה אך התגלה,

medics safely stored and preserved liters of blood,

חובשים יכלו לאגור בבטחה ולשמר ליטרים של דם,

wheeling it directly onto the battlefield to transfuse wounded soldiers.

ולהעביר אותם ישירות לשדה הקרב כדי לערות לחיילים פצועים.

After the war, this crude portable box would become the inspiration

אחרי המלחמה, הקופסה הניידת הגסה תהפוך להשראה

for the modern-day blood bank, a fixture of hospitals around the world.

לבנק הדם המודרני, מרכיב קבוע בכל בית חולים מסביב לעולם.