A brief history of chess - Alex Gendler

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

The attacking infantry advances steadily,

חיל הרגלים התוקף מתקדם בעקביות,

their elephants already having broken the defensive line.

הפילים שלהם כבר פרצו את קווי האוייב.

The king tries to retreat, but enemy cavalry flanks him from the rear.

המלך מנסה לסגת, אבל פרשי האוייב מאגפים אותו מאחור.

Escape is impossible.

בריחה היא בלתי אפשרית.

But this isn’t a real war–

אבל זו אינה מלחמה אמיתית --

nor is it just a game.

וגם לא סתם משחק.

Over the roughly one-and-a-half millennia of its existence,

במהלך כאלף חמש מאות שנים של קיומו,

chess has been known as a tool of military strategy,

שחמט נודע ככלי של אסטרטגיות מלחמה.

a metaphor for human affairs, and a benchmark of genius.

מטאפורה ליחסים אנושיים, וסימן לגאונות.

While our earliest records of chess are in the 7th century,

למרות שהתיעוד הראשון שלו הוא מהמאה השביעית,

legend tells that the game’s origins lie a century earlier.

האגדה מספרת שמקורות המשחק החלו במאה הששית.

Supposedly, when the youngest prince of the Gupta Empire was killed in battle,

לפי הסיפור, כשהנסיך הצעיר של ממלכת גופטה נהרג בקרב,

his brother devised a way of representing the scene to their grieving mother.

אחיו העלה דרך להציג את המקרה לאמם המתאבלת.

Set on the 8x8 ashtapada board used for other popular pastimes,

הוא נעזר בלוח האשתפדה בגודל 8 על 8 ששימש משחקים פופולריים אחרים,

a new game emerged with two key features:

כדי להמציא משחק חדש עם שני מאפיינים עיקריים:

different rules for moving different types of pieces,

חוקים שונים להזזת כלים שונים,

and a single king piece whose fate determined the outcome.

ומלך בודד שגורלו קובע את התוצאה.

The game was originally known as chaturanga–

המשחק נודע במקור כצ'טוראנגה --

a Sanskrit word for "four divisions."

מילה בסנסקריט ל "ארבע חטיבות."

But with its spread to Sassanid Persia,

אבל עם התפשטותו לפרס הסאסאנית,

it acquired its current name and terminology–

הוא קיבל את שמו ואת מונחיו הנוכחייים --

"chess," derived from "shah," meaning king, and “checkmate” from "shah mat,"

"שח," שהגיע מהמילה "שה," שמשמעו מלך, ו"שחמט" מ"שה מת,"

or “the king is helpless.”

או "המלך חסר אונים."

After the 7th century Islamic conquest of Persia,

אחרי שפרס נכבשה על-ידי האיסלם, במאה השביעית,

chess was introduced to the Arab world.

שחמט הוצג לעולם הערבי.

Transcending its role as a tactical simulation,

הוא התעלה על תפקידו כסימולציה טקטית,

it eventually became a rich source of poetic imagery.

והפך לבסוף למקור עשיר של הדמייה פואטית.

Diplomats and courtiers used chess terms to describe political power.

דיפלומטים וחצרנים השתמשו במונחי שחמט כדי לתאר כוח פוליטי.

Ruling caliphs became avid players themselves.

חַ'לִיפים שליטים הפכו לשחקנים מומחים.

And historian al-Mas’udi considered the game a testament to human free will

וההסטוריון אל מסעודי ראה במשחק עדות לרצון החופשי של האדם,

compared to games of chance.

בהשוואה למשחקי מזל.

Medieval trade along the Silk Road carried the game to East and Southeast Asia,

המסחר בימי הביניים לאורך דרך המשי נשא את המשחק למזרח ולדרום מזרח אסיה,

where many local variants developed.

שם התפתחו הרבה גרסאות מקומיות.

In China, chess pieces were placed at intersections of board squares

בסין, כלי שח מוקמו על ההצטלבויות של ריבועי הלוח

rather than inside them, as in the native strategy game Go.

במקום בתוכם, כמו במשחק גו המקומי.

The reign of Mongol leader Tamerlane saw an 11x10 board

השלטון של המנהיג המונגולי טרמלן השתמש בלוח של 11 על 10

with safe squares called citadels.

עם ריבועים בטוחים שנקראו מצודות.

And in Japanese shogi, captured pieces could be used by the opposing player.

ובשוגי היפני, כלים שנתפשו יכלו לשמש את השחקן היריב.

But it was in Europe that chess began to take on its modern form.

אבל המבנה המודרני של משחק השחמט נקבע באירופה.

By 1000 AD, the game had become part of courtly education.

עד שנת 1000 לספירה, המשחק הפך לחלק מהחינוך בחצרות המלוכה.

Chess was used as an allegory

שחמט שימש כאלגוריה

for different social classes performing their proper roles,

למעמדות שונים שמבצעים את התפקידים המתאימים להם,

and the pieces were re-interpreted in their new context.

והכלים פורשו מחדש בהקשר החדש שלהם.

At the same time, the Church remained suspicious of games.

באותו זמן, הכנסיה נותרה חשדנית כלפי משחקים.

Moralists cautioned against devoting too much time to them,

אנשי המוסר הזהירו שאין להקדיש להם זמן רב מדי,

with chess even being briefly banned in France.

ולזמן מסויים, נאסר אפילו לשחק שחמט בצרפת.

Yet the game proliferated,

ועדיין המשחק שגשג,

and the 15th century saw it cohering into the form we know today.

ובמאה ה 15 הפך למה שאנחנו מכירים היום.

The relatively weak piece of advisor was recast as the more powerful queen–

הכלי החלש יחסית של יועץ הוחלף בכלי החזק יותר של מלכה --

perhaps inspired by the recent surge of strong female leaders.

אולי בהשראת העליה האחרונה של מנהיגות נשיות חזקות.

This change accelerated the game’s pace,

השינוי האיץ את קצב המשחק,

and as other rules were popularized,

וכשחוקים אחרים הפכו לפופולרים,

treatises analyzing common openings and endgames appeared.

החלו להופיע מאמרים המנתחים פתיחות וסיומים נפוצים.

Chess theory was born.

תאוריית השחמט נולדה.

With the Enlightenment era, the game moved from royal courts to coffeehouses.

עם עידן הנאורות, המשחק עבר מחצרות המלוכה לבתי הקפה.

Chess was now seen as an expression of creativity,

שחמט נראה עכשיו כביטוי של יצירתיות,

encouraging bold moves and dramatic plays.

מעודד מהלכים נועזים ומשחקים דרמטיים.

This "Romantic" style reached its peak in the Immortal Game of 1851,

הסגנון ה"רומנטי" הגיע לשיאו במשחק הידוע של 1851,

where Adolf Anderssen managed a checkmate

בו אדולף אנדרסן הגיע למט

after sacrificing his queen and both rooks.

אחרי שהקריב את מלכתו ואת שני הצריחים.

But the emergence of formal competitive play in the late 19th century

אבל הופעת המשחק התחרותי הפורמלי בשלהי המאה ה-19

meant that strategic calculation would eventually trump dramatic flair.

הביאה לכך שאסטרטגיות מחושבות ינצחו לבסוף צעדי משחק דרמטיים.

And with the rise of international competition,

ועם העליה של תחרויות בין לאומיות,

chess took on a new geopolitical importance.

שחמט קיבל משמעות גאו-פוליטית חדשה.

During the Cold War,

במהלך המלחמה הקרה,

the Soviet Union devoted great resources to cultivating chess talent,

ברית המועצות הקדישה משאבים רבים לטפח כשרונות שחמט,

dominating the championships for the rest of the century.

ושלטה בתחרויות בכל שאר המאה.

But the player who would truly upset Russian dominance

אבל השחקן שבאמת פגע בשליטה הרוסית

was not a citizen of another country

לא היה אזרח של מדינה אחרת

but an IBM computer called Deep Blue.

אלא מחשב של IBM שנקרא כחול עמוק.

Chess-playing computers had been developed for decades,

מחשבים משחקי שח פותחו במשך עשורים,

but Deep Blue’s triumph over Garry Kasparov in 1997

אבל הניצחון של כחול עמוק על גארי קספרוב ב-1997

was the first time a machine had defeated a sitting champion.

היה הפעם הראשונה בה מכונה הביסה אלוף מכהן.

Today, chess software is capable of consistently defeating

היום, תוכנות שחמט מסוגלות לנצח בעקביות

the best human players.

את השחקנים האנושיים הטובים ביותר.

But just like the game they’ve mastered,

אבל ממש כמו המשחק עליו השתלטו,

these machines are products of human ingenuity.

המכונות האלו הם תוצר של יכולת ההמצאה האנושית.

And perhaps that same ingenuity will guide us out of this apparent checkmate.

ואולי אותה יכולת המצאה תוביל אותנו מעבר לתוצאת השח-מט הזו.