Cristina Domenech: Poetry that frees the soul (with English subtitles) | TED

Translator: Sebastian Betti Reviewer: Gisela Giardino

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

It's said that to be a poet

נאמר שכדי להיות משורר

you have to go to hell and back.

אתם חייבים להגיע לגהנום וחזרה.

The first time I visited the prison,

בפעם הראשונה שביקרתי בכלא,

I was not surprised by the noise of the padlocks,

לא הייתי מופתעת מהרעש מהבלוקים,

or the closing doors, or the cell bars,

או הדלתות הנסגרות, או הסורגים,

or by any of the things I had imagined.

או מכל הדברים שדמיינתי.

Maybe because the prison is in a quite open space.

אולי בגלל שהכלא הוא מרחב די פתוח.

You can see the sky.

אתם יכולים לראות את השמיים.

Seagulls fly overhead, and you feel like you're next to the sea,

שחפים עפים מעל, ואתם מרגישים כאילו אתם קרובים לים,

that you're really close to the beach.

שאתם באמת קרובים לחוף.

But in fact, the gulls are looking for food in the dump near the prison.

אבל למעשה, השחפים מחפשים אוכל במזבלה ליד הכלא.

I went farther inside and I suddenly saw inmates moving across the corridors.

המשכתי פנימה ופתאום ראיתי אסירים נעים במסדרונות.

Then it was as if I stepped back and thought

אז זה היה כאילו לקחתי צעד אחורה וחשבתי

that I could have very well been one of them.

שהייתי יכולה להיות אחת מהם.

If I had another story, another context, different luck.

אם היה לי סיפור אחר, הקשר אחר, מזל אחר.

Because nobody - nobody - can choose where they're born.

מפני שאף אחד -- אף אחד -- לא יכול לבחור היכן הוא נולד.

In 2009, I was invited to join a project

ב 2009, הוזמנתי להצטרף לפרוייקט

that San Martín National University conducted at the Unit 48 penitentiary,

שהאוניברסיטה הלאומית סן מרטין ערכו בבית הסוהר יחידה 48,

to coordinate a writing workshop.

כדי לתאם סדנת כתיבה.

The prison service ceded some land at the end of the prison,

שרות בתי הסהר פינה קצת מקום בקצה בית הכלא,

which is where they constructed the University Center building.

שם הם בנו את בניין מרכז האוניברסיטה.

The first time I met with the prisoners,

בפעם הראשונה שנפגשתי עם אסירים,

I asked them why they were asking for a writing workshop

שאלתי אותם למה הם ביקשו סדנת כתיבה

and they told me they wanted to put on paper

והם אמרו לי שהם רצו להעלות על הנייר

all that they couldn't say and do.

את כל מה שהם לא יכלו להגיד ולעשות.

Right then I decided that I wanted poetry to enter the prison.

מיד החלטתי שרציתי ששירה תיכנס לכלא.

So I said to them why don't we work with poetry,

אז אמרתי להם למה שלא נעבוד עם שירה,

if they knew what poetry was.

אם הם ידעו מה היא שירה.

But nobody had a clue what poetry really was.

אבל לאף אחד לא היה מושג מה שירה היתה באמת.

They also suggested to me

הם גם הציעו לי

that the workshop should be not just for the inmates

שהסדנה צריכה להיות לא רק בשביל האסירים

taking university classes, but for all the inmates.

שלוקחים שיעורים באוניברסיטה, אלא לכל האסירים.

And so I said that to start this workshop,

וכך אמרתי שכדי להתחיל את הסדנה הזו,

I needed to find a tool that we all had in common.

אני צריכה למצוא כלי שלכולנו יש במשותף.

That tool was language.

הכלי הזה היה שפה.

We had language, we had the workshop. We could have poetry.

היתה לנו שפה, היתה לנו את הסדנא. הייתה יכולה להיות לנו שירה.

But what I hadn't considered was that inequality exists in prison, too.

אבל מה שלא חשבתי עליו גם, היה על חוסר השוויון שקיים בכלא.

Many of the prisoners hadn't even completed grammar school.

הרבה מהאסירים לא סיימו אפילו בית ספר יסודי.

Many couldn't use cursive, could barely print.

הרבה לא ידעו להשתמש בכתב מחובר, בקושי יכלו לכתוב אותיות.

They didn't write fluently, either.

הם גם לא כתבו בצורה שותפת.

So we started looking for short poems.

אז התחלנו לחפש פואמות קצרות.

Very short, but very powerful.

ממש קצרות, אבל מאוד חזקות.

And we started to read, and we'd read one author, then another author,

והתחלנו לקרוא, וקראנו סופר אחד, ואז סופר נוסף,

and by reading such short poems, they all began to realize

ועל ידי קריאה של פואמות כאלו קצרות, כולם התחילו להבין

that what the poetic language did was to break a certain logic,

שמה שהשפה הפואטית עשתה זה לשבור הגיון מסויים,

and create another system.

וליצור מערכת אחרת.

Breaking the logic of language also breaks the logic of the system

שבירת ההגיון של השפה שבר גם את ההגיון של המערכת

under which they've learned to respond.

תחתיה הם למדו להגיב.

So a new system appeared,

אז מערכת חדשה הופיעה,

new rules that made them understand very quickly,

חוקים חדשים שגרמו להם להבין ממש מהר,

- very quickly -

-- ממש מהר --

that with poetic language

שעם שפה פואטית

they would be able to say absolutely whatever they wanted.

הם יכולים להגיד כל מה שהם רוצים.

It's said that to be a poet you have to go to hell and back.

נאמר שכדי להיות משוררים צריך ללכת לגהנום וחזרה.

And they have plenty of hell. Plenty of hell.

ויש להם הרבה גהנום. הרבה גהנום.

One of them once said: "In prison you never sleep.

אחד מהם פעם אמר: "בכלא לעולם לא ישנים.

You can never sleep in jail. You can never close your eyelids."

לעולם אי אפשר לישון בכלא, לעולם אי אפשר לסגור את העפעפיים."

And so, like I’m doing now, I gave them a moment of silence,

וכך, כמו שאני עושה עכשיו, נתתי להם רגע של דממה,

then said, “That's what poetry is, you guys.

ואמרתי, "זו המהות של שירה, אתם חברה.

It's in this prison universe that you have all around you.

זה ביקום של הכלא שיש סביבכם.

Everything you say about how you never sleep,

כל מה שאתם אומרים על איך שאתם לעולם לא ישנים,

it exudes fear.

זהו פחד משוחרר.

All the things that go unwritten -- all of that is poetry."

כל הדברים שלא נכתבים -- כל זה שירה."

So we started appropriating that hell;

אז התחלנו לאחד את הגהנום הזה;

we plunged ourselves, headfirst, into the seventh circle.

צללנו בעצמנו, ראש קדימה, למעגל השביעי.

And in that seventh circle of hell, our very own, beloved circle,

ובמעגל השביעי הזה של הגהנום, המעגל האהוב שלנו,

they learned that they could make the walls invisible,

הם למדו שהם יכולים להפוך את הקירות לבלתי נראים,

that they could make the windows yell,

שהם יכולים לגרום לקירות לצעוק,

and that we could hide inside the shadows.

ושאנחנו יכולים להתחבא בתוך הצללים.

When the first year of the workshop had ended,

כשהשנה הראשונה של הפרויקט הסתיימה,

we organized a little closing party,

ארגנו מסיבת סיום קטנה,

like you do when a job is done with so much love,

כמו שאתם עושים כשעבודה נעשית עם כל כך הרבה אהבה,

and you want to celebrate with a party.

ואתם רוצים לחגוג במסיבה.

We called family, friends, the university authorities.

קראנו למשפחות, לחברים, לרשויות האוניברסיטה.

The only thing the inmates had to do was read a poem,

הדבר היחיד שהאסירים היו צריכים לעשות היה לקרוא שיר,

and receive their diplomas and applause.

ולקבל את התעודה ותשואות.

That was our simple party.

זו היתה המסיבה הפשוטה שלנו.

The only thing I want to leave you with

הדבר היחיד שרציתי להשאיר אתכם איתו

is the moment in which those men,

הוא הרגע בו האנשים האלה,

some of them just huge when standing next to me,

כמה מהם פשוט עצומים כשהם עומדים לידי,

or the young boys - so young, but with an enormous pride,

או הבחורים הצעירים -- כל כך צעירים, אבל עם גאווה עצומה,

held their papers and trembled like little kids and sweated,

החזיקו את הניירות שלהם ורעדו והזיעו כמו ילדים קטנים,

and read their poems with their voices completely broken.

וקראו את השירים שלהם עם הקולות שלהם לגמרי שבורים.

That moment made me think a lot

הרגע הזה גרם לי לחשוב הרבה

that for most of them, it was surely the very first time

שלרובם, זו בוודאות היתה הפעם הראשונה

that someone applauded them for something they had done.

שמישהו הריע להם על משהו שהם עשו.

In prison there are things that can't be done.

בכלא יש דברים שלא יכולים להעשות.

In prison, you can't dream. In prison, you can't cry.

בכלא, אתם לא יכולים לחלום, בכלא, אתם לא יכולים לבכות.

There are words that are virtually forbidden, like the word "time,"

יש מילים שבעצם אסורות, כמו המילה "זמן,"

the word "future," the word "wish".

או המילה "עתיד," המילה "לקוות".

But we dared to dream, and to dream a lot.

אבל אתגרנו אותם לחלום, ולחלום הרבה.

We decided that they were going to write a book.

החלטנו שהם יכתבו ספר.

Not only did they write a book, but they also bound it themselves.

לא רק שהם כתבו ספר, אלא שהם כרכו אותו בעצמם.

That was at the end of 2010.

זה היה בסוף שנת 2010.

Then, we doubled the bet and wrote another book.

אז, הכפלנו את הסיכון וכתבנו עוד ספר.

And we bound that one, too.

וכרכנו גם אותו.

That was a short time ago, at the end of last year.

זה היה לא מזמן, בסוף שנה שעברה.

What I see week after week,

מה שאני רואה שבוע אחרי שבוע,

is how they're turning into different people;

זה איך שהם הופכים לאנשים שונים;

how they're being transformed.

איך הם משתנים.

How words are empowering them with a dignity they had never known,

איך מילים מחזקות אותם עם כבוד שהם מעולם לא הכירו,

that they couldn't even imagine.

שהם לא יכלו אפילו לדמיין.

They had no idea such dignity could come from them.

לא היה להם מושג שכבוד כזה יכול להגיע להם.

At the workshop, in that beloved hell we share, we all give something.

בסדנא, בגהנום האהוב הזה שאנחנו חולקים, כולנו נותנים משהו.

We open our hands and hearts and give what we have, what we can.

אנחנו פותחים את ידינו וליבנו ונותנים מה שיש לנו, מה שאנחנו יכולים.

All of us; all of us equally.

כולנו; כולנו שווים.

And so you feel that at least in a small way

וכך אתם מרגישים לפחות בדרך קטנה

you're repairing that huge social fracture

אתם מתקנים את השבר החברתי העצום הזה

which makes it so that for many of them,

שעושה את זה כך שלרבים מהם,

prison is their only destination.

הכלא הוא היעד היחיד שלהם.

I remember a verse by a tremendous poet, a great poet,

אני זוכרת את המשפט ממשורר דגול, משורר גדול,

from our Unit 48 workshop, Nicolás Dorado:

מסדנת יחידה 48 שלנו, ניקולאס דורדו:

"I will need an infinite thread to sew up this huge wound."

"אני אצטרך חוט אין סופי כדי לתפור את הפצע הענק הזה."

Poetry does that; it sews up the wounds of exclusion.

השירה עושה את זה; היא תופרת את הפצעים של ההדחקה.

It opens doors. Poetry works as a mirror.

היא פותחת דלתות. שירה עובדת כמראה.

It creates a mirror, which is the poem.

היא יוצאת מראה, שהיא השיר.

They recognize themselves, they look at themselves in the poem

הם מכירים בעצמם, הם מביטים בעצמם בשיר

and write from who they are, and are from what they write.

וכותבים ממי שהם, והם ממה שהם כותבים.

In order to write,

כדי לכתוב,

they need to appropriate the moment of writing

הם צריכים להכיל את הרגע של הכתיבה

which is a moment of extraordinary freedom.

שהוא רגע של חופש מדהים.

They have to get into their heads, search for that bit of freedom

הם אוהבים להכנס לתוך הראשים שלהם, ומחפשים את פיסת החופש ההיא

that can never be taken away when they write

שלעולם אי אפשר לקחת מהם כשהם כותבים

and that is also useful to realize that freedom is possible

וזה גם יעיל להבין שחופש הוא אפשרי

even inside a prison,

אפילו בתוך הכלא,

and that the only bars we have in our wonderful space

ושהסורגים היחידים שיש לנו בחלל הנפלא שלנו

is the word "bars,"

הן המילה "סורגים,"

and that all of us in our hell burn with happiness

ושכולנו בגהנום נשרפים בשמחה

when we light the wick of the word.

כשאנחנו מדליקים את ניצוץ המילה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I told you a lot about the prison, a lot about what I experience

סיפרתי לכם הרבה על הכלא, הרבה על מה שחוויתי

every week, and how I enjoy it and transform myself with the inmates.

כל שבוע, ואיך להנות מזה ולהשתנות בעצמי עם האסירים.

But you don't know how much I'd like it

אבל אתם לא יודעים כמה אהבתי את זה

if you could feel, live, experience, even for a few seconds,

אם הייתם יכולים להרגיש, לחיות, לחוות, אפילו לכמה שניות,

what I enjoy every week and what makes me who I am.

ממה נהנתי כל שבוע ומה עושה אותי מי שאני.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Martín Bustamante: The heart chews tears of time;

מרטין בוסטמנטנ: הלב לועס דמעות של זמן;

blinded by that light,

מסונוור מהאור ההוא,

it hides the speed of existence

הוא מחביא את המהירות של הקיום

where the images go rowing by.

שם התמונות חותרות בסך.

It fights; it hangs on.

היא נלחמת; היא מחזיקה.

The heart cracks under sad gazes,

הלב נסדק תחת מבטים עצובים,

rides on storms that spread fire,

רוכב על הסערות שמפזרות אש,

lifts chests lowered by shame,

מרימות חזות שהורדו על ידי הבושה,

knows that it's not just reading and going on,

יודע שזה לא רק לקרוא ולהמשיך,

it also wishes to see the infinite blue.

זה גם לקוות לראות את הכחול האין סופי.

The heart sits down to think about things,

הלב מתיישב כדי לחשוב על דברים,

fights to avoid being ordinary,

נאבק כדי להמנע מלהיות רגיל,

tries to love without hurting,

מנסה לאהוב בלי לכאוב,

breathes the sun, giving courage to itself,

נושם את השמש, נותן אומץ לעצמו,

surrenders, travels toward reason.

נכנע, מטייל כלפי ההגיון.

The heart fights among the swamps,

הלב נלחם בין הביצות,

skirts the edge of the underworld,

הולך סביב קצה העולם התחתון,

falls exhausted, but won't give in to what's easy,

נופל תשוש, אבל לא מוותר למה שקל,

while irregular steps of intoxication

בעוד צעדים לא רגילים של שכרון

wake up,

מתעוררים,

wake the stillness.

מעוררים את השקט.

I'm Martín Bustamante,

אני מרטין בוסטמנטה,

I'm a prisoner in Unit 48 of San Martín,

אני אסיר ביחידה 48 של סן מרטין,

today is my day of temporary release.

היום הוא יום השחרור הזמני שלי.

And for me, poetry and literature have changed my life.

ובשבילי, שירה וספרות שינתה את חיי.

Thank you very much!

תודה רבה לכם!

Cristina Domenech: Thank you!

כריסטינה דומנץ': תודה לכם!

(Applause)

(מחיאות כפיים)