Clay Shirky: How cognitive surplus will change the world

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

The story starts in Kenya

הסיפור מתחיל בקניה

in December of 2007,

בדצמבר 2007, כאשר התקיימו שם

when there was a disputed presidential election,

בחירות מעוררות מחלוקת לנשיאות.

and in the immediate aftermath of that election,

ומייד לאחר סיום הבחירות,

there was an outbreak of ethnic violence.

היתה התפרצות של אלימות אתנית.

And there was a lawyer in Nairobi, Ory Okolloh --

והיתה עורכת-דין אחת בניירובי, אורי אוקולוה --

who some of you may know from her TEDTalk --

אשר חלק מכם אולי מכיר אותה מהרצאתה ב-TED --

who began blogging about it on her site,

אשר החלה לכתוב על כך בבלוג שלה,

Kenyan Pundit.

"פנדיט קנייתי".

And shortly after the election and the outbreak of violence,

זמן קצר לאחר הבחירות והתפרצות האלימות,

the government suddenly imposed

הממשלה פתאום כפתה

a significant media blackout.

השבתה רבתי של כלי-התקשורת.

And so weblogs went from being

וכך הבלוגים שנהגו לדווח חדשות,

commentary as part of the media landscape

כחלק מהנוף התקשורתי,

to being a critical part of the media landscape

הפכו להיות לחלק קריטי של הנוף התקשורתי,

in trying to understand where the violence was.

בנסותם להבין היכן האלימות מתקיימת.

And Okolloh solicited

ואוקולוה ביקשה

from her commenters

מהמגיבים שלה

more information about what was going on.

יותר מידע על מה שקורה.

The comments began pouring in,

והדיווחים החלו לזרום.

and Okolloh would collate them. She would post them.

אוקולוה היתה משווה ביניהם ומעלה אותם לרשת.

And she quickly said, "It's too much.

אבל מייד היא אמרה, "זה יותר מדיי.

I could do this all day every day

גם אם אעשה זאת כל היום ובכל יום

and I can't keep up.

לא אוכל לעמוד בזה.

There is more information

יש יותר מידע

about what's going on in Kenya right now

על מה שמתרחש בקניה כרגע

than any one person can manage.

משאדם כלשהו יוכל להתמודד איתו.

If only there was a way to automate this."

אם רק היתה דרך להפוך הכל לאוטומטי."

And two programmers who read her blog

שני תוכניתנים שקראו את הבלוג שלה

held their hands up and said, "We could do that,"

אמרו שהם יכולים לעשות זאת.

and in 72 hours, they launched Ushahidi.

ובתוך 72 שעות, הם הפעילו את יושאהידי.

Ushahidi -- the name means "witness"

יושאהידי -- פירושו "עד"

or "testimony" in Swahili --

או "עדות" בסוואהילית --

is a very simple way of taking reports from the field,

הוא דרך מאוד פשוטה לקליטת דיווחים מהשטח,

whether it's from the web or, critically,

בין אם זה מהרשת, או,

via mobile phones and SMS,

דרך טלפונים ניידים ומסרונים,

aggregating it and putting it on a map.

לקבץ אותם ולמקמם על מפה.

That's all it is, but that's all that's needed

זה הכל, וזה כל מה שצריך.

because what it does is it takes the tacit information

מכיוון שמה שהוא עושה זה הוא קולט את המידע המרומז

available to the whole population --

הזמין לכלל האוכלוסיה --

everybody knows where the violence is,

כל אחד יודע היכן האלימות נמצאת,

but no one person knows what everyone knows --

אבל אין אדם היודע מה יודע כל אחד אחר --

and it takes that tacit information

והוא קולט את המידע המרומז הזה

and it aggregates it,

ומקבץ אותו,

and it maps it and it makes it public.

וממפה אותו ומפרסם אותו.

And that, that maneuver

וזה, התכסיס הזה

called "crisis mapping,"

המכונה "מיפוי משבר"

was kicked off in Kenya

הושק בקניה

in January of 2008.

בינואר 2008.

And enough people looked at it and found it valuable enough

ומספיק אנשים צפו בו ומצאו שהוא מספיק טוב

that the programmers who created Ushahidi

כך שהתוכניתנים אשר יצרו יושאהידי

decided they were going to make it open source

החליטו שהם הולכים לעשותו לקוד פתוח

and turn it into a platform.

ולהופכו לפלטפורמה.

It's since been deployed in Mexico

מאז הוא הופץ במכסיקו

to track electoral fraud.

כדי לאתר תרמיות בבחירות.

It's been deployed in Washington D.C. to track snow cleanup.

הוא הופץ בוושינגטון הבירה כדי לעקוב אחר ניקוי שלג.

And it's been used most famously in Haiti

והשימוש הכי ידוע שלו היה בהאיטי

in the aftermath of the earthquake.

לאחר רעידת האדמה.

And when you look at the map

וכאשר מסתכלים על המפה

now posted on the Ushahidi front page,

המופיעה עכשיו על העמוד הראשי של יושאהידי,

you can see that the number of deployments in Ushahidi

ניתן לראות שתפוצת היושאהידי

has gone worldwide, all right?

הגיעה לכל העולם, בסדר?

This went from a single idea

זה הפך מרעיון בודד

and a single implementation

ויישום בודד

in East Africa in the beginning of 2008

במזרח אפריקה בתחילת 2008

to a global deployment

לתפוצה כלל-עולמית

in less than three years.

בפחות משלוש שנים.

Now what Okolloh did

מה שאוקולוה עשתה

would not have been possible

היה בלתי אפשרי

without digital technology.

ללא טכנולוגיה דיגיטלית.

What Okolloh did would not have been possible

מה שאוקולוה עשתה, היה בלתי אפשרי

without human generosity.

ללא נדיבות אנושית.

And the interesting moment now,

ומה שמעניין כעת,

the number of environments

הוא מספר המקומות

where the social design challenge

בהם האתגר של תכנון חברתי

relies on both of those things being true.

מסתמך על נכונותם של שני הדברים הללו.

That is the resource that I'm talking about.

זה המשאב שאני מדבר עליו.

I call it cognitive surplus.

אני מכנה זאת עודף תודעתי.

And it represents the ability

והוא מייצג את היכולת

of the world's population

של אוכלוסיית העולם

to volunteer and to contribute and collaborate

להתנדב ולשתף פעולה

on large, sometimes global, projects.

במיזמים גדולים, לפעמים גלובליים.

Cognitive surplus is made up of two things.

עודף תודעתי עשוי משני דברים.

The first, obviously, is the world's free time and talents.

הראשון, כמובן, הוא הזמן החופשי והכישרונות שיש בעולם.

The world has over

לעולם יש יותר

a trillion hours a year

מטריליון שעות חופשיות

of free time

בכל שנה

to commit to shared projects.

כדי להרתם למיזמים משותפים.

Now, that free time existed in the 20th century,

אלא שזמן חופשי היה קיים גם במאה ה-20,

but we didn't get Ushahidi in the 20th century.

אבל לא זכינו ליושאהידי במאה ה-20.

That's the second half of cognitive surplus.

זה החצי השני של עודף תודעתי.

The media landscape in the 20th century

הנוף התקשורתי במאה ה-20

was very good at helping people consume,

היה מאוד יעיל בלסייע לאנשים לצרוך.

and we got, as a result,

וכתוצאה מזה, הפכנו

very good at consuming.

למאוד טובים בצריכה.

But now that we've been given media tools --

אבל עכשיו שזכינו באמצעים לתקשורת --

the Internet, mobile phones -- that let us do more than consume,

האינטרנט, טלפונים ניידים -- המאפשרים לנו יותר מאשר לצרוך,

what we're seeing is that people weren't couch potatoes

אנו רואים שאנשים לא היו מכורים לטלוויזיה

because we liked to be.

בגלל שהם אהבו זאת.

We were couch potatoes because that was

היינו מכורים לטלוויזיה בגלל

the only opportunity given to us.

שזו היתה ההזדמנות היחידה שניתנה לנו.

We still like to consume, of course.

אנחנו עדיין אוהבים לצרוך כמובן.

But it turns out we also like to create,

אבל מתברר שאנחנו גם אוהבים ליצור,

and we like to share.

ואנחנו אוהבים לחלוק.

And it's those two things together --

ושני הדברים הללו ביחד --

ancient human motivation

המוטיבציה העתיקה של האדם

and the modern tools to allow that motivation

והכלים המודרניים המאפשרים למוטיבציה זו

to be joined up in large-scale efforts --

להתאחד לכדי מאמצים בקנה-מידה רחב --

that are the new design resource.

הם המשאב החדש המעצב.

And using cognitive surplus,

ועם השימוש בעודף תודעתי

we're starting to see truly incredible experiments

אנחנו מתחילים לראות ניסיונות מדהימים

in scientific, literary,

במאמצים מדעיים, ספרותיים,

artistic, political efforts.

אומנותיים, פוליטיים.

Designing.

ניסיונות שמעצבים.

We're also getting, of course, a lot of LOLcats.

אנחנו גם מקבלים, כמובן, המון חתולים מצחיקים.

LOLcats are cute pictures of cats

חתולים מצחיקים הם תמונות של חתולים חמודים

made cuter with the addition of cute captions.

שהפכו ליותר חמודים עם הוספת כתוביות חמודות.

And they are also

וגם הם מהווים חלק

part of the abundant media landscape we're getting now.

מהנוף התקשורתי השופע שאנו זוכים לו עכשיו.

This is one of the participatory --

זהו אחד מהמודלים --

one of the participatory models

אחד מהמודלים של השתתפות פעילה

we see coming out of that, along with Ushahidi.

שאנו רואים אשר נובע ביחד עם יושאהידי.

Now I want to stipulate, as the lawyers say,

כעת מה שאני רוצה להדגיש, כפי שעורכי-דין נוהגים לומר,

that LOLcats are the stupidest possible

שחתולים מצחיקים הם מעשה

creative act.

היצירה הטפשי ביותר האפשרי.

There are other candidates of course,

ישנם כמובן מועמדים אחרים,

but LOLcats will do as a general case.

אבל חתולים מצחיקים ישמשו כמקרה מדגים.

But here's the thing:

אבל הנה הדבר החשוב.

The stupidest possible creative act

מעשה היצירה הטפשי ביותר האפשרי

is still a creative act.

הוא עדיין יצירה.

Someone who has done something like this,

מי שעשה משהו כזה,

however mediocre and throwaway,

לא משנה עד כמה הוא בינוני וחלטוריסטי,

has tried something, has put something forward in public.

ניסה לעשות משהו, הניח משהו מול פני הציבור.

And once they've done it, they can do it again,

ומרגע שהוא עשה זאת, הוא יכול לעשות זאת שוב.

and they could work on getting it better.

והוא יכול לנסות לשפר אותו.

There is a spectrum between mediocre work and good work,

קיים תחום שלם בין עבודה בינונית לעבודה טובה.

and as anybody who's worked as an artist or a creator knows,

וכפי שיודע כל אחד שעבד בתור אמן או יוצר,

it's a spectrum you're constantly

זהו תחום שאתה כל הזמן

struggling to get on top of.

נאבק כדי להגיע לפסגתו.

The gap is between

הפער הוא בין

doing anything and doing nothing.

לעשות משהו לבין לעשות כלום.

And someone who makes a LOLcat

ומי שיוצר חתול מצחיק

has already crossed over that gap.

כבר חצה את הפער הזה.

Now it's tempting to want to get the Ushahidis

זה מפתה לרצות את היושאהידי

without the LOLcats, right,

ללא החתולים המצחיקים.

to get the serious stuff without the throwaway stuff.

לקבל את הדברים הרציניים ללא הדברים החלטוריסטיים.

But media abundance never works that way.

אבל שפע תקשורתי אף פעם לא עובד ככה.

Freedom to experiment means freedom to experiment with anything.

חופש לנסות פרושו חופש לנסות כל דבר.

Even with the sacred printing press,

אפילו הדפוס המקודש,

we got erotic novels 150 years

קיבלנו ממנו רומנים ארוטיים 150 שנה

before we got scientific journals.

לפני שקיבלנו ממנו כתבי-עת מדעיים.

So before I talk about

אז לפני שאני מדבר על

what is, I think, the critical difference

מהו לפי דעתי ההבדל המהותי

between LOLcats and Ushahidi,

בין חתולים מצחיקים ויושאהידי,

I want to talk about

אני רוצה לדבר על

their shared source.

מקורם המשותף.

And that source is design for generosity.

ומקור זה הוא היכולת לנדיבות.

It is one of the curiosities of our historical era

זהו אחד הדברים מעוררי הסקרנות של תקופתנו ההיסטורית

that even as cognitive surplus

שככל שעודף תודעתי

is becoming a resource we can design around,

הופך למשאב שניתן לבנות סביבו,

social sciences are also starting to explain

גם מדעי החברה מתחילים להסביר

how important

כמה שהמניעים הפנימיים שלנו

our intrinsic motivations are to us,

חשובים עבורנו,

how much we do things because we like to do them

כמה אנו עושים דברים בגלל שאנו אוהבים לעשותם,

rather than because our boss told us to do them,

יותר מאשר בגלל שהבוס שלנו אמר לנו לעשותם,

or because we're being paid to do them.

או בגלל שאנו מתוגמלים בעבורם.

This is a graph from a paper

גרף זה לקוח ממאמר

by Uri Gneezy and Aldo Rustichini,

מאת יורי גניזי ואלפרדו רוסטיסיני,

who set out to test, at the beginning of this decade,

אשר יצאו לבחון, בתחילת עשור זה,

what they called "deterrence theory."

את מה שהם כינו "תאוריית הרתעה".

And deterrence theory is a very simple theory of human behavior:

תאוריית הרתעה היא תאוריה מאוד פשוטה על התנהגות אדם.

If you want somebody to do less of something,

אם רוצים שמישהו יעשה משהו כמה שפחות,

add a punishment and they'll do less of it.

יש לקבוע עונש ואז הוא יבצע את זה פחות.

Simple, straightforward, commonsensical --

תאוריה פשוטה, ישירה ומתקבלת על הדעת,

also, largely untested.

אבל גם כזו שכמעט ולא נבחנה.

And so they went and studied

וכך הם הלכו ובדקו

10 daycare centers in Haifa, Israel.

10 מעונות יום בחיפה, ישראל.

They studied those daycare centers

והם בדקו את אותם מעונות היום

at the time of highest tension,

בזמן של שיא הלחץ,

which is pick-up time.

שהוא זמן איסוף הילדים.

At pick-up time the teachers,

במועד שנקבע לאיסוף, הגננות,

who have been with your children all day,

אשר היו עם הילדים כל היום,

would like you to be there at the appointed hour to take your children back.

רוצות שההורים יהיו שם בשעה שנקבעה כדי לאסוף את ילדיהם.

Meanwhile, the parents -- perhaps a little busy at work, running late, running errands --

בינתיים, ההורים -- שאולי היו עסוקים בעבודה, מאחרים, מבצעים מטלות --

want a little slack to pick the kids up late.

רוצים קצת הנחה בנוגע לאיסוף ילדיהם מאוחר.

So Gneezy and Rustichini said,

לכן גניזי ורוסטיסיני אמרו,

"How many instances of late pick-ups

"כמה מקרים של איסוף מאוחר

are there at these 10 daycare centers?"

קיימים בעשרת מעונות היום הללו?"

Now they saw -- and this is what the graph is,

ואז הם ראו -- וזו משמעות הגרף,

these are the number of weeks and these are the number of late arrivals --

אלה הם מספר השבועות ואלה הם מספר האיסופים המאוחרים --

that there were between six and 10

שהיו בממוצע בין 6 ל-10

instances of late pick-ups

מקרים של איסוף מאוחר

on average in these 10 daycare centers.

בעשרת מעונות היום הללו.

So they divided the daycare centers into two groups.

אז הם חילקו את מעונות היום לשתי קבוצות.

The white group there

הקבוצה הלבנה שם

is the control group; they change nothing.

היא קבוצת בקרה; הם לא שינו שם כלום.

But the group of daycare centers represented by the black line,

אבל בקבוצה של מעונות יום המיוצגת על-ידי הקו השחור,

they said, "We are changing this bargain

הם אמרו, "נשנה את כללי המשחק

as of right now.

לעומת הקיים עכשיו.

If you pick your kid up more than 10 minutes late,

אם מאחרים באיסוף ילדים ביותר מ-10 דקות,

we're going to add a 10 shekel fine to your bill.

נקנוס אתכם ב-10 שקלים.

Boom. No ifs, ands or buts."

בום טראח. אין אבל, אין אם ואין אולי."

And the minute they did that,

ומרגע שזה נעשה,

the behavior in those daycare centers changed.

ההתנהגות באותם המעונות השתנתה.

Late pick-ups went up

האיסופים המאוחרים עלו

every week for the next four weeks

בכל שבוע במשך ארבעת השבועות הבאים

until they topped out at triple the pre-fine average,

עד שהם הגיעו לעד פי-3 מאשר הממוצע שלפני הטלת הקנסות,

and then they fluctuated

ואחר-כך היו תנודות

at between double and triple the pre-fine average

בין פי-2 לפי-3 מהממוצע טרום-קנס

for the life of the fine.

לכל אורך תקופת הקנס.

And you can see immediately what happened, right?

וניתן להבין מייד מה קרה.

The fine broke the culture

הקנס שבר את התרבות

of the daycare center.

של מעונות היום.

By adding a fine,

על-ידי הטלת הקנס,

what they did was communicate to the parents

הם העבירו מסר להורים

that their entire debt to the teachers

שכל המחוייבות שלהם

had been discharged

כלפי הגננות מתבטלת

with the payment of 10 shekels,

עם התשלום של 10 שקל קנס,

and that there was no residue of guilt or social concern

ושאין עליהם יותר משא של רגשות אשם או מחוייבות חברתית

that the parents owed the teachers.

שההורים חבים לגננות.

And so the parents, quite sensibly, said,

וכך ההורים, אמרו די בהיגיון,

"10 shekels to pick my kid up late?

"10 שקל קנס על איסוף מאוחר של ילדיי?

What could be bad?"

זה לא כל-כל נורא."

(Laughter)

(צחוק)

The explanation of human behavior

ההסבר להתנהגות אנושית

that we inherited in the 20th century

שירשנו אותו ממאה ה-20

was that we are all rational, self-maximizing actors,

היה שכולנו דמויות רציונליות הממקסמות את עצמן.

and in that explanation --

ובהסבר הזה --

the daycare center had no contract --

למעונות היום לא היה חוזה --

should have been operating without any constraints.

והם היו אמורים לפעול ללא הגבלות.

But that's not right.

אבל זה לא נכון.

They were operating with social constraints

הם פעלו תחת הגבלות חברתיות

rather than contractual ones.

ולא תחת הגבלות חוזיות.

And critically, the social constraints

ובאופן מכריע, ההגבלות החברתיות

created a culture that was more generous

יצרו תרבות שהיתה יותר מתחשבת

than the contractual constraints did.

מאשר זו שנוצרה על-ידי הגבלות חוזיות.

So Gneezy and Rustichini run this experiment for a dozen weeks --

כך גניזי ורוסטיצ'ני הריצו את הניסוי במשך תריסר שבועות --

run the fine for a dozen weeks --

הטילו קנסות במשך תריסר שבועות --

and then they say, "Okay, that's it. All done; fine."

ואז הם אמרו, "בסדר, זה מספיק."

And then a really interesting thing happens:

ואז קרה הדבר הבאמת מעניין.

Nothing changes.

לא חל שום שינוי.

The culture that got broken by the fine

התרבות שנשברה בגלל הקנס

stayed broken when the fine was removed.

נשארה שבורה גם לאחר ביטול הקנס.

Not only are economic motivations

זה לא רק שמניעים כלכליים

and intrinsic motivations

ומניעים פנימיים

incompatible,

אינם תואמים,

that incompatibility

חוסר התאימות הזה

can persist over long periods.

יכול להימשך לאורך תקופות ארוכות.

So the trick

כך שהחוכמה

in designing these kinds of situations

בתכנון של מצבים כאלה

is to understand where you're relying on

היא להבין היכן להסתמך על

the economic part of the bargain -- as with the parents paying the teachers --

על החלק הכלכלי של העסקה -- כמו ההורים ששילמו למורים --

and when you're relying on the social part of the bargain,

ומתי להסתמך על החלק החברתי של העסקה,

when you're really designing for generosity.

כאשר המטרה הסופית היא לכוון להתחשבות ונדיבות.

This brings me back to the LOLcats

זה מחזיר אותי לחתולים מצחיקים

and to Ushahidi.

וליושאהידי.

This is, I think, the range that matters.

אני סבור שזהו טווח העניינים.

Both of these rely on cognitive surplus.

שניהם כאחד מסתמכים על עודף תודעתי.

Both of these design for the assumption

שניהם מכוונים להנחה

that people like to create and we want to share.

שאנשים אוהבים ליצור ושאנו רוצים לחלוק.

Here is the critical difference between these:

אבל הנה ההבדל המהותי ביניהם.

LOLcats is communal value.

חתולים מצחיקים הוא ערך קהילתי.

It's value created by the participants

ערכו נוצר על-ידי המשתתפים,

for each other.

אחד בעבור השני.

Communal value on the networks we have

יש לנו ערכים קהילתיים של רשתות,

is everywhere --

בכל מקום

every time you see a large aggregate

בכל פעם שרואים מצבור גדול

of shared, publicly available data,

של נתונים שיתופיים הזמינים לציבור,

whether it's photos on Flickr

בין אם אלה תמונות בפליקר

or videos on Youtube or whatever.

או סרטונים ביוטיוב או מה שלא יהיה.

This is good. I like LOLcats as much as the next guy,

זה טוב. אני אוהב חתולים מצחיקים בדיוק כמו הבחור שלידי,

maybe a little more even,

אולי אפילו קצת יותר.

but this is also

אבל זוהי גם

a largely solved problem.

בעיה פתורה ברובה.

I have a hard time envisioning a future

אני מתקשה לדמיין מצב בעתיד

in which someone is saying,

שבו מישהו אומר,

"Where, oh where, can I find a picture

"היכן, באמת היכן, אוכל למצוא תמונה

of a cute cat?"

של חתול חמוד?"

Ushahidi, by contrast,

לעומת זה, יושאהידי,

is civic value.

הוא ערך אזרחי.

It's value created by the participants

זהו ערך הנוצר על-ידי המשתתפים,

but enjoyed by society as a whole.

אבל החברה כולה נהנית ממנו.

The goals set out by Ushahidi

המטרות שהוגדרו על-ידי יושאהידי

are not just to make life better

אינם רק כדי לשפר את אכות החיים

for the participants,

של המשתתפים,

but to make life better for everyone in the society

אלא כדי לשפר אותה עבור כל אחד בחברה

in which Ushahidi is operating.

שבה יושאהידי פועל.

And that kind of civic value

וערך אזרחי כזה

is not just a side effect

אינו רק תוצאת לוואי

of opening up to human motivation.

של פתיחות למניע אנושי.

It really is going to be a side effect

הוא ממש עומד להיות תוצאת לוואי

of what we, collectively,

של מה שאנחנו, ביחד,

make of these kinds of efforts.

נעשה מסוגי מאמץ אלו.

There are a trillion

ישנם טריליון

hours a year

שעות בשנה,

of participatory value

בעלות ערך שיתופי הממתינות

up for grabs.

לניצול על-ידי הציבור הרחב.

That will be true year-in and year-out.

זה נכון שנה אחר שנה.

The number of people who are going to be able

מספר האנשים שיוכלו

to participate in these kinds of projects

להשתתף במיזמים מסוג זה

is going to grow,

הולך לגדול.

and we can see that organizations

וניתן לראות שאותם הגופים

designed around a culture of generosity

שבנויים סביב תרבות של נדיבות

can achieve incredible effects

יכולים להגיע לתוצאות מדהימות

without an enormous amount of contractual overhead --

ללא צורך בכמויות אדירות של חוזים התלויים מעל לראשם.

a very different model

מודל שונה מאוד לעומת המודל המקובל

than our default model for large-scale group action in the 20th century.

שלנו מהמאה ה-20 לפעולה קבוצתית בקנה-מידה רחב.

What's going to make the difference here

מה שיעשה כאן את ההבדל

is what Dean Kamen said,

זה מה שאמר דין קאמן,

the inventor and entrepreneur.

הממציא והיזם.

Kamen said, "Free cultures get what they celebrate."

קאמן אמר, "תרבויות חופשיות משיגות את מה שהן מרוממות."

We've got a choice before us.

יש ברירה לפנינו.

We've got this trillion hours a year.

יש לנו את טריליון השעות האלה בשנה.

We can use it to crack each other up, and we're going to do that.

אנו יכולים להשתמש בהן כדי לשבור האחד את השני ואנחנו עומדים לעשות זאת.

That, we get for free.

את זה מקבלים בחינם.

But we can also celebrate

אבל אנחנו גם יכולים לרומם

and support and reward the people

ולתמוך ולתגמל אנשים

trying to use cognitive surplus

המנסים להשתמש בעודף תודעתי

to create civic value.

כדי ליצור ערך אזרחי.

And to the degree we're going to do that, to the degree we're able to do that,

והמידה שבה נעשה זאת, המידה שבה אנו יכולים לעשות זאת,

we'll be able to change society.

באותה מידה נוכל לשנות את החברה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.