Aimee Mullins: Changing my legs - and my mindset

מתרגם: Dori Stein מבקר: Yifat Adler

Sheryl Shade: Hi, Aimee. Aimee Mullins: Hi.

שריל: איימי ואני חשבנו -- היי איימי. איימי מולינס: היי.

SS: Aimee and I thought we'd just talk a little bit,

שריל: איימי ואני חשבנו שרק נדבר קצת,

and I wanted her to tell all of you what makes her a distinctive athlete.

ורציתי שהיא תספר לכם מה הופך אותה לאתלטית ייחודית.

AM: Well, for those of you who have seen the picture in the little bio --

איימי: ובכן, אלו מביניכם שראו את התמונה בביוגרפיה הקצרה,

it might have given it away --

כנראה כבר הבינו.

I'm a double amputee, and I was born without fibulas in both legs.

אני קטועת רגליים ונולדתי בלי עצמות שוקיים בשתי הרגליים.

I was amputated at age one,

קטעו את הרגליים שלי כשהייתי בת שנה,

and I've been running like hell ever since, all over the place.

ומאז אני רצה לכל מקום כמו שד.

SS: Well, why don't you tell them how you got to Georgetown -- why don't we start there?

שריל: אולי תספרי להם איך הגעת למכללת ג'ורג'טאון?

Why don't we start there?

למה שלא נתחיל שם?

AM: I'm a senior in Georgetown in the Foreign Service program.

איימי: אני בשנה האחרונה בג'ורג'טאון, בתוכנית שירות החוץ.

I won a full academic scholarship out of high school.

זכיתי במלגה אקדמית מלאה כשהייתי בתיכון.

They pick three students out of the nation every year

כל שנה הם בוחרים 3 סטודנטים מכל המדינה

to get involved in international affairs,

להתמחות ביחסים בינלאומיים,

and so I won a full ride to Georgetown

וכך זכיתי במלגה מלאה לג'ורג'טאון,

and I've been there for four years. Love it.

ואני שם כבר ארבע שנים. מתה על זה.

SS: When Aimee got there,

שריל: כשאיימי הגיעה לשם,

she decided that she's, kind of, curious about track and field,

היא החליטה שריצת מסלול די מסקרנת אותה,

so she decided to call someone and start asking about it.

אז היא החליטה להתקשר למישהו ולהתחיל לברר.

So, why don't you tell that story?

אולי תספרי את הסיפור הזה?

AM: Yeah. Well, I guess I've always been involved in sports.

איימי: כן. אני מניחה שתמיד הייתי מעורבת בספורט.

I played softball for five years growing up.

שיחקתי סופטבול במשך 5 שנים בילדותי.

I skied competitively throughout high school,

גלשתי סקי באופן תחרותי כשהייתי בתיכון,

and I got a little restless in college

והתחלתי להיות קצת חסרת מנוחה במכללה

because I wasn't doing anything for about a year or two sports-wise.

מכיוון שלא עסקתי באף פעילות ספוטרטיבית במשך שנה או שנתיים.

And I'd never competed on a disabled level, you know --

אף פעם לא התמודדתי בדרג הנכים.

I'd always competed against other able-bodied athletes.

תמיד התמודדתי מול אתלטים ללא מוגבלויות.

That's all I'd ever known.

זה היה הדבר היחיד שהכרתי.

In fact, I'd never even met another amputee until I was 17.

למעשה, לא פגשתי עוד קטועי רגליים עד לגיל 17.

And I heard that they do these track meets with all disabled runners,

שמעתי, שיש תחרויות ריצה של רצים מוגבלים,

and I figured, "Oh, I don't know about this,

וחשבתי לעצמי שאני לא בטוחה לגבי זה,

but before I judge it, let me go see what it's all about."

אבל לפני שאני אשפוט, אני ארשה לעצמי ללכת לראות במה מדובר.

So, I booked myself a flight to Boston in '95, 19 years old

אז, הזמנתי לעצמי טיסה לבוסטון ב-95'. הייתי בת 19,

and definitely the dark horse candidate at this race. I'd never done it before.

וברור שהייתי ה"סוס השחור" של המירוץ. אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן.

I went out on a gravel track a couple of weeks before this meet

שבועיים לפני המירוץ יצאתי לריצה על מסלול חצץ

to see how far I could run,

כדי לבדוק כמה רחוק אוכל לרוץ,

and about 50 meters was enough for me, panting and heaving.

ו- 50 מטרים הספיקו לי. התנשפתי בכבדות.

And I had these legs that were made of

היו לי אז רגליים שהיו עשויות

a wood and plastic compound, attached with Velcro straps --

מעץ ופלסטיק, והן היו מחוברות עם רצועות סקוטש --

big, thick, five-ply wool socks on --

וגרבתי גרביים גדולות מצמר עבה --

you know, not the most comfortable things, but all I'd ever known.

לא הכי נוח, אבל זה מה שהכרתי.

And I'm up there in Boston against people

ואני בבוסטון מתחרה באנשים

wearing legs made of all things -- carbon graphite

עם רגליים מכל מיני חומרים כמו גרפיט

and, you know, shock absorbers in them and all sorts of things --

ועם בולמי זעזועים בתוכם ועוד כל מיני דברים,

and they're all looking at me like,

והם כולם הסתכלו עלי, כאילו,

OK, we know who's not going to win this race.

אוקי, אנחנו יודעים מי לא הולכת לנצח.

And, I mean, I went up there expecting --

ואני הגעתי לשם בציפייה --

I don't know what I was expecting --

אני לא יודעת למה ציפיתי --

but, you know, when I saw a man who was missing an entire leg

אבל, כשראיתי בן אדם עם קטיעה מלאה של כל הרגל,

go up to the high jump, hop on one leg to the high jump

ניגש לקפיצה לגובה, מנתר על רגל אחת וקופץ לגובה

and clear it at six feet, two inches ...

ועובר 1.88 מטרים...

Dan O'Brien jumped 5'11" in '96 in Atlanta,

דן אובריאן קפץ 1.80 באטלנטה 96',

I mean, if it just gives you a comparison of --

אני רק רוצה לתת לכם קנה מידה --

these are truly accomplished athletes,

אלו באמת ובתמים אתלטים מעולים,

without qualifying that word "athlete."

מבלי שעמדו בדרישות המילה "אתלט".

And so I decided to give this a shot: heart pounding,

החלטתי לתת לזה צ'אנס, ועם לב דופק

I ran my first race and I beat the national record-holder

רצתי בתחרות הראשונה שלי וניצחתי את מחזיקת השיא הלאומי

by three hundredths of a second,

בשלוש מאיות השניה,

and became the new national record-holder on my first try out.

והפכתי להיות לשיאנית הלאומית החדשה בריצת המבחן הראשונה שלי.

And, you know, people said,

ואנשים אמרו,

"Aimee, you know, you've got speed -- you've got natural speed --

"איימי, יש לך מהירות-- יש לך מהירות טבעית --

but you don't have any skill or finesse going down that track.

אבל אין לך שום מיומנות או עידון על המסלול.

You were all over the place.

את מתפזרת לכל מקום.

We all saw how hard you were working."

כולנו ראינו כמה השקעת."

And so I decided to call the track coach at Georgetown.

אז החלטתי להתקשר למאמן הריצה של ג'ורג'טאון.

And I thank god I didn't know just how huge this man is in the track and field world.

ותודה לאל שלא ידעתי כמה ענק הבן אדם הזה בעולם הריצה.

He's coached five Olympians, and

הוא אימן 5 ספורטאים אולימפיים,

the man's office is lined from floor to ceiling

והמשרד שלו מלא מהרצפה עד לתקרה

with All America certificates

בתעודות "אול-אמריקה"

of all these athletes he's coached.

של כל האתלטים שהוא אימן,

He's just a rather intimidating figure.

והוא פשוט דמות מפחידה.

And I called him up and said, "Listen, I ran one race and I won ..."

ואני התקשרתי ואמרתי לו "תשמע, השתתפתי במירוץ אחד וניצחתי, ו..

(Laughter)

(צחוק)

"I want to see if I can, you know --

אני רק רוצה לראות אם אני יכולה

I need to just see if I can sit in on some of your practices,

לצפות בחלק מהאימונים שלך,

see what drills you do and whatever."

לראות את התרגילים שאתה נותן או משהו כזה."

That's all I wanted -- just two practices.

זה כל מה שרציתי -- שני אימונים.

"Can I just sit in and see what you do?"

"אני יכולה רק לבוא ולראות מה אתה עושה?"

And he said, "Well, we should meet first, before we decide anything."

והוא אמר לי, "ובכן, אנחנו צריכים להיפגש קודם, לפני שנחליט החלטות."

You know, he's thinking, "What am I getting myself into?"

הוא חשב לעצמו, "למה אני מכניס את עצמי?"

So, I met the man, walked in his office,

אז, פגשתי את הבן אדם, נכנסתי למשרד שלו,

and saw these posters and magazine covers of people he has coached.

וראיתי את כל הפוסטרים ושערי העיתונים עם האנשים שהוא אימן.

And we got to talking,

ואז ישבנו והתחלנו לדבר,

and it turned out to be a great partnership

והתברר שזו הייתה שותפות מעולה

because he'd never coached a disabled athlete,

כי הוא אף פעם לא אימן אתלטים מוגבלים,

so therefore he had no preconceived notions

אז לא היו לו דעות קדומות על

of what I was or wasn't capable of,

מה אני כן או לא מסוגלת לעשות,

and I'd never been coached before.

ולי, לא היה אף פעם מאמן,

So this was like, "Here we go -- let's start on this trip."

אז זה היה, כאילו, יאללה -- בוא נתחיל במסע.

So he started giving me four days a week of his lunch break,

הוא התחיל להקדיש לי את הפסקת הצהריים שלו 4 פעמים בשבוע -

his free time, and I would come up to the track and train with him.

את הזמן הפנוי שלו, כדי שאוכל לעלות על המסלול ולהתאמן איתו.

So that's how I met Frank.

אז ככה פגשתי את פרנק.

That was fall of '95. But then, by the time that winter was rolling around,

אבל זה היה בסתיו של שנת 95'. ואז, כשהגיע החורף,

he said, "You know, you're good enough.

הוא אמר, "את יודעת, את מספיק טובה.

You can run on our women's track team here."

את יכולה להצטרף לנבחרת הריצה של הנשים שלנו."

And I said, "No, come on."

ואני אמרתי, "לא, די תפסיק."

And he said, "No, no, really. You can.

והוא אמר, "לא, לא, באמת. את יכולה.

You can run with our women's track team."

את יכולה לרוץ עם נבחרת הריצה שלנו."

In the spring of 1996, with my goal of making the U.S. Paralympic team

אז באביב של 1996, הצטרפתי לנבחרת הריצה של הנשים

that May coming up full speed, I joined the women's track team.

מתוך מטרה להצטרף לנבחרת הפאראלימפית האמריקאית.

And no disabled person had ever done that -- run at a collegiate level.

ואף נכה אף פעם לא עשה את זה -- ריצה ברמת המכללות.

So I don't know, it started to become an interesting mix.

אז, אני לא יודעת, זה התחיל להיות ערבוב מעניין.

SS: Well, on your way to the Olympics,

שריל: למה שלא תספרי להם? בדרך שלך לאולימפיאדה,

a couple of memorable events happened at Georgetown.

התרחשו בג'ורג'טאון מספר אירועים בלתי נשכחים.

Why don't you just tell them?

למה שלא תספרי להם?

AM: Yes, well, you know, I'd won everything as far as the disabled meets --

איימי: כן. עד אז ניצחתי בכל מקצי הנכים

everything I competed in -- and, you know, training in Georgetown

בכל התחרויות שהשתתפתי בהן. ולהתאמן בג'ורג'טאון,

and knowing that I was going to have to get used to

ולדעת שאני אצטרך להתרגל

seeing the backs of all these women's shirts --

לראות את הגב של כל הנשים האלו --

you know, I'm running against the next Flo-Jo --

אתם יודעים, אני רצה מול פלו-ג'ו,

and they're all looking at me like,

והם מסתכלים עלי כאילו אני,

"Hmm, what's, you know, what's going on here?"

הממ, מה, מה קורה פה?

And putting on my Georgetown uniform

וללבוש את המדים של ג'ורג'טאון

and going out there and knowing that, you know,

ולצאת לשם כשאת יודעת

in order to become better -- and I'm already the best in the country --

שכדי להשתפר -- ואני כבר הכי טובה במדינה --

you know, you have to train with people who are inherently better than you.

את צריכה להתאמן עם אנשים שהם מטבעם יותר טובים ממך.

And I went out there and made it to the Big East,

אז יצאתי לשם והגעתי אל ה"ביג איסט"

which was sort of the championship race at the end of the season.

שהיה, בערך, מירוץ האליפות בסוף העונה,

It was really, really hot.

והיה ממש, ממש חם.

And it's the first --

וזו הפעם הראשונה --

I had just gotten these new sprinting legs that you see in that bio,

בדיוק קיבלתי רגלי ריצה חדשות שאתם יכולים רואים בביוגרפיה שלי --

and I didn't realize at that time that

ואני לא הבנתי בזמנו,

the amount of sweating I would be doing in the sock --

כמה אני עומדת להזיע בתוך הגרב.

it actually acted like a lubricant

הזיעה שימשה למעשה כחומר סיכה

and I'd be, kind of, pistoning in the socket.

והייתי כמו בוכנה שנעה בתוך הגרב.

And at about 85 meters of my 100 meters sprint, in all my glory,

ובמירוץ ה-100 מטר, אחרי כ-85 מטרים, בכל תהילתי,

I came out of my leg.

יצאתי מהרגל שלי.

Like, I almost came out of it, in front of, like, 5,000 people.

כאילו, אני כמעט יצאתי ממנה, מול 5,000 איש.

And I, I mean, was just mortified --

ואני מתכוונת, פשוט הושפלתי,

because I was signed up for the 200, you know, which went off in a half hour.

ובגלל שנרשמתי גם למירוץ של ה-200, שהוזנק אחרי חצי שעה.

(Laughter)

(צחוק)

I went to my coach: "Please, don't make me do this."

הלכתי למאמן שלי. ואני... "בבקשה, אל תחייב אותי לעשות את זה.

I can't do this in front of all those people. My legs will come off.

אני לא יכולה לעשות את זה מול כל האנשים האלו. הרגליים שלי יתנתקו.

And if it came off at 85 there's no way I'm going 200 meters.

ואם הן התנתקו ב-85 מטר, אין מצב שאני אחזיק מעמד 200 מטר."

And he just sat there like this.

והוא פשוט ישב שם ככה.

My pleas fell on deaf ears, thank god.

והתחינות שלי נפלו על אוזניים ערלות -- תודה לאל --

Because you know, the man is from Brooklyn;

בגלל שהוא היה -- אתם יודעים, הבן אדם מברוקלין

he's a big man. He says, "Aimee, so what if your leg falls off?

והוא בן אדם גדול -- והוא אמר, "איימי, אז מה אם הרגל שלך נופלת?

You pick it up, you put the damn thing back on,

תרימי אותה ותחברי את הדבר המקולל הזה חזרה,

and finish the goddamn race!"

ותסיימי את המירוץ הארור הזה!"

(Laughter) (Applause)

(מחיאות כפיים)

And I did. So, he kept me in line.

אז זה מה שעשיתי. הוא שמר עלי בתלם.

He kept me on the right track.

הוא דאג שאשאר על המסלול הנכון.

SS: So, then Aimee makes it to the 1996 Paralympics,

שריל: ואז איימי מגיעה לאולימפיאדת הנכים של 1996,

and she's all excited. Her family's coming down -- it's a big deal.

והיא כולה מתרגשת. המשפחה שלה מגיעה -- זה אירוע גדול.

It's now two years that you've been running?

והיא כבר -- כבר רצת שנתיים?

AM: No, a year.

איימי: לא, שנה.

SS: A year. And why don't you tell them what happened

שריל: שנה. למה שלא תספרי להם מה קרה

right before you go run your race?

בדיוק לפני שיצאת למירוץ שלך?

AM: Okay, well, Atlanta.

איימי: אוקי, ובכן, אטלנטה.

The Paralympics, just for a little bit of clarification,

אולימפיאדת הנכים, רק בשביל שיהיה ברור,

are the Olympics for people with physical disabilities --

היא אולימפיאדה לאנשים עם מוגבלויות פיזיות --

amputees, persons with cerebral palsy, and wheelchair athletes --

קטועי גפיים, אנשים עם שיתוק מוחין, ואתלטים בכיסאות גלגלים --

as opposed to the Special Olympics,

להבדיל מהאולימפיאדה המיוחדת

which deals with people with mental disabilities.

שמיועדת לאנשים עם מוגבלויות נפשיות.

So, here we are, a week after the Olympics and down at Atlanta,

אז, הנה אנחנו, שבוע אחרי האולימפידה באטלנטה,

and I'm just blown away by the fact that

ואני נדהמת מהעובדה

just a year ago, I got out on a gravel track and couldn't run 50 meters.

שרק לפני שנה יצאתי למסלול חצץ ולא יכולתי לרוץ 50 מטר.

And so, here I am -- never lost.

והנה אני -- אף פעם לא הפסדתי.

I set new records at the U.S. Nationals -- the Olympic trials -- that May,

קבעתי שיאים חדשים באליפות ארה"ב - במבחנים האולימפיים -- במאי של אותה השנה,

and was sure that I was coming home with the gold.

והייתי בטוחה שאני חוזרת הביתה עם הזהב.

I was also the only, what they call "bilateral BK" -- below the knee.

הייתי גם היחידה עם קטיעה דו צדדית מתחת לברך.

I was the only woman who would be doing the long jump.

הייתי האישה היחידה שהתכוונה להתמודד בקפיצה לרוחק.

I had just done the long jump,

אחרי שסיימתי את הקפיצה לרוחק

and a guy who was missing two legs came up to me and says,

גבר קטוע רגליים ניגש אלי ואמר,

"How do you do that? You know, we're supposed to have a planar foot,

"איך עשית את זה? אמורה להיות לנו רגל שטוחה,

so we can't get off on the springboard."

אז אנחנו לא יכולים להתרומם מקרש הקפיצה."

I said, "Well, I just did it. No one told me that."

אז אמרתי, "הרגע עשיתי את זה. אף אחד לא סיפר לי את זה."

So, it's funny -- I'm three inches within the world record --

אז, זה מצחיק -- אני 7.5 ס"מ משיא העולם --

and kept on from that point, you know,

והמשכתי מהנקודה הזו,

so I'm signed up in the long jump -- signed up?

אז נרשמתי לקפיצה לרוחק -- נרשמתי? --

No, I made it for the long jump and the 100-meter.

לא, אני הצלחתי להגיע לקפיצה לרוחק ול-100 מטר.

And I'm sure of it, you know?

ואני בטוחה בהצלחה שלי.

I made the front page of my hometown paper

הגעתי לשער העיתון של עיר הולדתי

that I delivered for six years, you know?

שאני חילקתי במשך 6 שנים.

It was, like, this is my time for shine.

זה היה כאילו הגיע תורי לזרוח.

And we're at the trainee warm-up track,

ואנחנו באצטדיון החימום -- על מסלול החימום,

which is a few blocks away from the Olympic stadium.

המרוחק כמה בלוקים מהאצטדיון האולימפי.

These legs that I was on, which I'll take out right now --

והרגליים שהייתי עליהן - שאני אוציא עכשיו -

I was the first person in the world on these legs.

הייתי האדם הראשון בעולם עליהן.

I was the guinea pig., I'm telling you,

הייתי שפן ניסיונות -- ואני אומרת לכם,

this was, like -- talk about a tourist attraction.

זה היה כמו אטרקציה תיירותית.

Everyone was taking pictures -- "What is this girl running on?"

כולם צילמו תמונות של, "על מה הבחורה הזו רצה?"

And I'm always looking around, like, where is my competition?

ואני מסתכלת סביב, איפה המתחרות שלי?

It's my first international meet.

זו הפגישה הבינלאומית הראשונה שלי.

I tried to get it out of anybody I could,

ניסיתי להוציא את זה ממי שיכולתי -

you know, "Who am I running against here?"

מי, מאיזה סוג, מול מי אני רצה כאן?

"Oh, Aimee, we'll have to get back to you on that one."

"אוה, איימי, נצטרך לחזור אליך לגבי השאלה הזו."

I wanted to find out times.

רציתי לדעת מה הזמנים.

"Don't worry, you're doing great."

"אל תדאגי, את, את במצב מעולה."

This is 20 minutes before my race in the Olympic stadium,

כל זה 20 דקות לפני המירוץ שלי באצטדיון האולימפי,

and they post the heat sheets. And I go over and look.

והם מפרסמים את רשימות המקצים. ואני מתקרבת ומסתכלת.

And my fastest time, which was the world record, was 15.77.

והזמן הכי מהיר שלי, שהיה שיא עולם, היה 15.77.

Then I'm looking: the next lane, lane two, is 12.8.

ואז אני מסתכלת -- המסלול הבא, מסלול 2, הוא 12.8.

Lane three is 12.5. Lane four is 12.2. I said, "What's going on?"

במסלול השלישי 12.5. מסלול 4 - 12.2. אני אמרתי , "מה קורה כאן?"

And they shove us all into the shuttle bus,

והם דחפו את כולנו לתוך אוטובוס,

and all the women there are missing a hand.

ולכל הנשים חסרה יד!

(Laughter)

(צחוק)

So, I'm just, like --

אז, רק אני --

they're all looking at me like 'which one of these is not like the other,' you know?

והם מסתכלים עלי, כאילו, מי כאן יוצאת הדופן?

I'm sitting there, like, "Oh, my god. Oh, my god."

אני יושבת שם, "אלוהים. אלוהים."

You know, I'd never lost anything,

אתם מבינים? בחיים לא הפסדתי,

like, whether it would be the scholarship or, you know,

גם בבקשה למלגה,

I'd won five golds when I skied. In everything, I came in first.

וגם זכיתי ב-5 מדליות זהב בתחרויות הסקי. ותמיד הגעתי ראשונה.

And Georgetown -- that was great.

ובג'ורג'טאון, זה היה נפלא.

I was losing, but it was the best training because this was Atlanta.

הפסדתי, אבל זה היה האימון הכי טוב בגלל שזה היה בשביל אטלנטה.

Here we are, like, crème de la crème,

והנה אנחנו, הקרם דה לה קרם,

and there is no doubt about it, that I'm going to lose big.

ואין שום ספק בכך שאני עומדת להפסיד בגדול.

And, you know, I'm just thinking,

ואני רק חשבתי,

"Oh, my god, my whole family got in a van

"אלוהים, כל המשפחה שלי נכנסה למכונית

and drove down here from Pennsylvania."

ונסעה לכאן מפנסילבניה."

And, you know, I was the only female U.S. sprinter.

והייתי האצנית האמריקאית היחידה.

So they call us out and, you know --

אז, הם קוראים לנו החוצה,

"Ladies, you have one minute."

"גבירותיי, יש לכן דקה."

And I remember putting my blocks in and just feeling horrified

ואני מרכיבה את הבלוקים שלי ופשוט מרגישה מבוהלת

because there was just this murmur coming over the crowd,

כי היה רחש שהגיע מהקהל,

like, the ones who are close enough to the starting line to see.

מהאנשים שישבו מספיק קרוב לקו הזינוק כדי לראות.

And I'm like, "I know! Look! This isn't right."

ואני כאילו, "אני יודעת! תסתכלו! זה לא בסדר."

And I'm thinking that's my last card to play here;

ואני חושבת לעצמי שזה הקלף האחרון שאני יכולה לשחק איתו כאן,

if I'm not going to beat these girls,

לפחות, אם אני לא אנצח את הבנות האלו,

I'm going to mess their heads a little, you know?

אני הולכת לשחק להן קצת במוח.

(Laughter)

(צחוק)

I mean, it was definitely the "Rocky IV" sensation of me versus Germany,

זה היה בדיוק כמו ברוקי 4 - אני מול גרמניה.

and everyone else -- Estonia and Poland -- was in this heat.

וכל האחרות -- אסטוניה ופולין -- היו במקצה הזה.

And the gun went off, and all I remember was

והאקדח ירה, וכל מה שאני זוכרת

finishing last and

זה שסיימתי אחרונה,

fighting back tears of frustration and incredible -- incredible --

נלחמת בדמעות של תסכול ולא יאומן, לא יאומן,

this feeling of just being overwhelmed.

ההרגשה של פשוט להיות המומה.

And I had to think, "Why did I do this?"

והייתי חייבת לחשוב למה עשיתי את זה,

If I had won everything -- but it was like, what was the point?

עד עכשיו זכיתי תמיד, ומה המטרה?

All this training -- I had transformed my life.

כל האימונים האלה, והשינוי שעשיתי בחיים שלי.

I became a collegiate athlete, you know. I became an Olympic athlete.

הפכתי לאתלטית מכללות. הפכתי לאתלטית אולימפית.

And it made me really think about how

וזה גרם לי לחשוב שההצלחה הייתה

the achievement was getting there.

עצם העובדה שהגעתי לשם.

I mean, the fact that I set my sights, just a year and three months before,

העובדה שרק שנה ושלושה חודשים לפני כן קבעתי לעצמי את היעד

on becoming an Olympic athlete and saying,

להיות אתלטית אולימפית ולהגיד,

"Here's my life going in this direction --

הנה החיים שלי מתקדמים בכיוון הזה,

and I want to take it here for a while,

ואני רוצה לבדוק את זה קצת,

and just seeing how far I could push it."

ולראות כמה רחוק אני אוכל להתקדם עם זה.

And the fact that I asked for help -- how many people jumped on board?

והעובדה שביקשתי עזרה -- כמה אנשים הצטרפו?

How many people gave of their time and their expertise,

כמה אנשים נתנו מהזמן שלהם ומהמומחיות שלהם,

and their patience, to deal with me?

ומהסבלנות שלהם בשבילי?

And that was this collective glory --

וזו הייתה, כאילו, תהילה קולקטיבית --

that there was, you know, 50 people behind me

ליוו אותי 50 איש

that had joined in this incredible experience of going to Atlanta.

שלקחו חלק בחוויה המדהימה של ההשתתפות באטלנטה.

So, I apply this sort of philosophy now

ועכשיו אני מיישמת את הפילוסופיה הזאת

to everything I do:

לגבי כל מה שאני עושה.

sitting back and realizing the progression,

להשען אחורה ולשים לב להתקדמות -

how far you've come at this day to this goal, you know.

כאילו, כמה התקדמת עד עכשיו בדרך אל היעד.

It's important to focus on a goal, I think, but

זה חשוב להתמקד במטרה, אני חושבת. אבל,

also recognize the progression on the way there

חשוב גם לזהות את ההתקדמות בדרך לשם,

and how you've grown as a person.

ואיך צמחת כבן אדם.

That's the achievement, I think. That's the real achievement.

זאת ההצלחה, אני חושבת. זאת ההצלחה האמיתית.

SS: Why don't you show them your legs?

שריל: אולי תראי להם את הרגליים שלך?

AM: Oh, sure.

איימי: אה, בטח.

SS: You know, show us more than one set of legs.

שריל: אולי תראי לנו יותר מזוג רגלים אחד.

AM: Well, these are my pretty legs.

איימי: ובכן, אלו הרגליים היפות שלי.

(Laughter)

(צחוק)

No, these are my cosmetic legs, actually,

אלו הרגליים הקוסמטיות שלי,

and they're absolutely beautiful.

והן בהחלט יפהפיות.

You've got to come up and see them.

אתם חייבים לראות אותן.

There are hair follicles on them, and I can paint my toenails.

יש עליהן זקיקי שיער, ואני יכולה לצבוע את הציפורניים.

And, seriously, like, I can wear heels.

ברצינות, אני יכולה לנעול נעלי עקב.

Like, you guys don't understand what that's like

כאילו, אתם לא מבינים את ההרגשה של

to be able to just go into a shoe store and buy whatever you want.

להיות פשוט מסוגלת להיכנס לחנות נעליים ולקנות מה שאת רוצה.

SS: You got to pick your height?

שריל: יכולת לבחור את הגובה שלך?

AM: I got to pick my height, exactly.

איימי: כן. יכולתי לבחור את הגובה שלי.

(Laughter)

(צחוק)

Patrick Ewing, who played for Georgetown in the '80s,

פטריק יואינג, ששיחק עבור ג'ורג'טאון בשנות ה-80',

comes back every summer.

חוזר כל קיץ.

And I had incessant fun making fun of him in the training room

ותמיד נהנתי לצחוק עליו בחדר האימונים.

because he'd come in with foot injuries.

כי הוא הגיע עם פציעות רגליים.

I'm like, "Get it off! Don't worry about it, you know.

ואני, כאילו, "תוריד אותן! שזה לא ידאיג אותך.

You can be eight feet tall. Just take them off."

אתה יכול להיות בגובה 2.40 מטר. רק תוריד אותן."

(Laughter)

(צחוק)

He didn't find it as humorous as I did, anyway.

בכל מקרה, הוא לא חשב שזה כל כך מצחיק.

OK, now, these are my sprinting legs, made of carbon graphite,

אלו רגלי הריצה שלי. הן עשויות מגרפיט,

like I said, and I've got to make sure I've got the right socket.

כמו שאמרתי, ואני חייבת להיות בטוחה שיש לי את התושבת המתאימה.

No, I've got so many legs in here.

לא, יש לי פה כל כך הרבה רגליים.

These are -- do you want to hold that actually?

אלו הן -- תוכלי להחזיק את זה?

That's another leg I have for, like, tennis and softball.

זאת עוד רגל שיש לי בשביל טניס וסופטבול.

It has a shock absorber in it so it, like, "Shhhh," makes this neat sound

יש בתוכה בולם זעזועים, היא עושה רעש מגניב של "שששש"

when you jump around on it. All right.

כשקופצים עליה. בסדר.

And then this is the silicon sheath I roll over,

זה הסיליקון שאני שמה מעל.

to keep it on. Which, when I sweat,

זה כיסוי מסיליקון שאני שמה מעל ואז כשאני מזיעה

you know, I'm pistoning out of it.

הרגל לא יוצאת מהמקום.

SS: Are you a different height?

שריל: הגובה שלך השתנה?

AM: In these?

איימי: באלו?

SS: In these.

שריל: באלו.

AM: I don't know. I don't think so.

איימי: אני לא יודעת. אני לא חושבת. לא נראה לי.

I may be a little taller. I actually can put both of them on.

יכול להיות שאני קצת יותר גבוהה. אני יכולה להרכיב את שתיהן.

SS: She can't really stand on these legs. She has to be moving, so ...

שריל: היא לא יכולה לעמוד על הרגליים האלו. היא צריכה להיות בתנועה, אז...

AM: Yeah, I definitely have to be moving,

איימי: כן, אני בהחלט חייבת לזוז,

and balance is a little bit of an art in them.

וזאת די אומנות לשמור על שיווי משקל בהן.

But without having the silicon sock, I'm just going to try slip in it.

אני רק אנסה להחליק פנימה לתוכן, בלי הגרב מסיליקון.

And so, I run on these, and have shocked half the world on these.

אני רצה עליהן, והיממתי חצי עולם בהן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

These are supposed to simulate the actual form of a sprinter when they run.

הן אמורות לדמות את התנועה של האצנים בזמן הריצה.

If you ever watch a sprinter,

אם אי פעם תסתכלו על אצן,

the ball of their foot is the only thing that ever hits the track.

תראו שהדבר היחיד שנוגע במסלול הן כריות כף הרגל שלו,

So when I stand in these legs,

אז כשאני עומדת על הרגליים האלה,

my hamstring and my glutes are contracted,

שרירי התאומים והישבן שלי מכווצים

as they would be had I had feet and were standing on the ball of my feet.

כמו שהייתי עומדת על כריות כף הרגל שלי, אם היו לי כפות רגליים.

(Audience: Who made them?)

(קהל: מי ייצר אותן?)

AM: It's a company in San Diego called Flex-Foot.

איימי: זו חברה מסאן-דייגו שנקראת פלקס-פוט.

And I was a guinea pig, as I hope to continue to be

ואני הייתי שפן הניסיונות כפי שאני מקווה להמשיך להיות

in every new form of prosthetic limbs that come out.

בכל סוג תותב חדש שיוצא.

But actually these, like I said, are still the actual prototype.

אבל אלו, למעשה, כמו שאמרתי, הן עדיין אב-טיפוס.

I need to get some new ones because the last meet I was at, they were everywhere. You know,

אני צריכה לקבל חדשות בגלל הפגישה האחרונה שהשתתפתי בה.

it's like a big -- it's come full circle.

זה כמו משהו גדול... זו השלמת מעגל.

Moderator: Aimee and the designer of them will be at TEDMED 2,

מנחה: איימי והמעצב שלהן יהיו ב-TED Med 2,

and we'll talk about the design of them.

ונדבר על העיצוב שלהן.

AM: Yes, we'll do that.

איימי: כן, נהיה שם.

SS: Yes, there you go.

שריל: כן, הנה קחי.

AM: So, these are the sprint legs, and I can put my other...

איימי: אלו הן רגלי הריצה, ואני יכולה להרכיב את האחרות...

SS: Can you tell about who designed your other legs?

שריל: תוכלי לספר על המעצב של הרגליים האלה?

AM: Yes. These I got in a place called Bournemouth, England,

איימי: כן. את אלו קיבלתי במקום בשם בורנמות' באנגליה,

about two hours south of London,

כשעתיים דרומית ללונדון,

and I'm the only person in the United States with these,

ואני הבן אדם היחיד בארה"ב שיש לו אותן,

which is a crime because they are so beautiful.

וזה פשע בגלל שהן כל כך יפות.

And I don't even mean, like, because of the toes and everything.

ואני אפילו לא מתכוונת לאצבעות ולכל --

For me, while I'm such a serious athlete on the track,

כשאני על המסלול אני אתלטית כזו רצינית,

I want to be feminine off the track, and I think it's so important

אבל מחוץ למסלול אני רוצה להיות נשית, ואני חושבת שזה מאוד חשוב

not to be limited in any capacity,

לא להיות מוגבלת בשום תחום,

whether it's, you know, your mobility or even fashion.

בניידות שלך, ואפילו בתחום האופנה.

I mean, I love the fact that I can go in anywhere

אני אוהבת את העובדה שאני יכולה להיכנס לכל מקום

and pick out what I want -- the shoes I want, the skirts I want --

ולבחור מה שאני רוצה, את הנעליים שאני רוצה, את החצאיות שאני רוצה,

and I'm hoping to try to bring these over here

ואני מקווה לנסות להביא את אלו לכאן

and make them accessible to a lot of people.

ולהפוך אותן לנגישות להרבה אנשים.

They're also silicon.

גם הן עשויות מסיליקון.

This is a really basic, basic prosthetic limb under here.

מתחת יש רגל תותבת מאוד בסיסית.

It's like a Barbie foot under this.

זה כמו רגל של ברבי מתחת לזה.

(Laughter)

(צחוק)

It is. It's just stuck in this position,

באמת. זה רק תקוע בתנוחה הזו,

so I have to wear a two-inch heel.

אז אני צריכה עקב של 2 אינצ'ים.

And, I mean, it's really -- let me take this off so you can see it.

אני אוריד את זה כדי שתוכלו לראות אותה.

I don't know how good you can see it, but, like, it really is.

אני לא יודעת אם אתם יכולים לראות אותה, אבל היא מאוד אמיתית.

There're veins on the feet, and then my heel is pink,

יש ורידים על הרגל, והעקב שלי ורוד,

and my Achilles' tendon -- that moves a little bit.

וגיד האכילס שלי זז קצת.

And it's really an amazing store. I got them a year and two weeks ago.

והן באמת מדהימות. קיבלתי אותן לפני שנה ושבועיים.

And this is just a silicon piece of skin.

וזוהי חתיכת עור מסיליקון.

I mean, what happened was, two years ago

לפני שנתיים

this man in Belgium was saying, "God,

הברנש הזה בבלגיה אמר,

if I can go to Madame Tussauds' wax museum

אם אני יכול ללכת למוזיאון השעווה של מדאם טוסו

and see Jerry Hall replicated down to the color of her eyes,

ולראות את ג'רי הול משוחזרת עד לצבע העיניים שלה,

looking so real as if she breathed,

והיא נראית כל כך אמיתית כאילו היא נושמת,

why can't they build a limb for someone

למה אי אפשר לבנות למישהו איבר

that looks like a leg, or an arm, or a hand?"

שנראה כמו רגל, או זרוע, או יד?

I mean, they make ears for burn victims.

מייצרים אוזניים לקורבנות שריפה.

They do amazing stuff with silicon.

עושים דברים מדהימים עם סיליקון.

SS: Two weeks ago, Aimee was up for the Arthur Ashe award at the ESPYs.

שריל: לפני שבועיים, איימי הייתה מועמדת לפרס ארתור אש ב-ESPY.

And she came into town and she rushed around

היא הגיעה לעיר והתרוצצה לה

and she said, "I have to buy some new shoes!"

והיא אמרה, " אני חייבת לקנות נעליים!"

We're an hour before the ESPYs,

ואנחנו כשעה לפני טקס פרסי ה-ESPY,

and she thought she'd gotten a two-inch heel

והיא חשבה שהיא קנתה עקב של שני אינצ'ים,

but she'd actually bought a three-inch heel.

אבל למעשה היא קנתה עקב של 3 אינצ'ים.

AM: And this poses a problem for me,

איימי: וזאת בעיה,

because it means I'm walking like that all night long.

כי זה אומר שאני צריכה ללכת ככה כל הלילה.

SS: For 45 minutes. Luckily, the hotel was terrific.

שריל: במשך 45 דקות, אנחנו -- למזלנו המלון היה נהדר.

They got someone to come in and saw off the shoes.

הם הביאו מישהו כדי לנסר את הנעליים.

(Laughter)

(צחוק)

AM: I said to the receptionist -- I mean, I am just harried, and Sheryl's at my side --

איימי: אמרתי לפקידת הקבלה... הייתי כל כך מתוסכלת, ושריל עמדה לידי.

I said, "Look, do you have anybody here who could help me?

אמרתי, "תראי, יש לך במקרה מישהו שיכול לעזור לי,

Because I have this problem ... "

כי יש לי בעיה?"

You know, at first they were just going to write me off, like,

בהתחלה הם רק רצו להיפטר ממני -

"If you don't like your shoes, sorry. It's too late."

"אם את לא אוהבת את הנעליים - מצטערים. זה מאוחר מדי."

"No, no, no, no. I've got these special feet

"לא, לא, לא, לא. יש לי רגליים מיוחדות

that need a two-inch heel. I have a three-inch heel.

שצריכות עקב בגובה 2 אינצ'ים. יש לי עקב בגובה 3 אינצ'ים,

I need a little bit off."

אני צריכה להוריד קצת."

They didn't even want to go there.

הם אפילו לא רצו להכנס לזה.

They didn't even want to touch that one. They just did it.

הם לא רצו להתעסק עם זה. הם פשוט עשו את זה.

No, these legs are great.

לא, הרגליים האלו גדולות.

I'm actually going back in a couple of weeks

למעשה אני נוסעת בעוד שבועיים

to get some improvements.

לעבור מקצה שיפורים.

I want to get legs like these made for flat feet

אני רוצה רגליים כאלו עם כפות רגליים שטוחות

so I can wear sneakers, because I can't with these ones.

כדי שאוכל לנעול נעלי ספורט, כי אני לא יכולה עם אלו.

So... Moderator: That's it.

מנחה: זהו זה.

SS: That's Aimee Mullins.

שריל: זוהי איימי מולינס.

(Applause)

(מחיאות כפיים)