What role does luck play in your life? | Barry Schwartz

תרגום: zeeva Livshitz עריכה: Sigal Tifferet

Hello, everybody.

שלום לכולם,

I'm honored to be here to talk to you,

יש לי הכבוד להיות כאן ולדבר אליכם

and what I'm going to talk about today is luck and justice

והנושא שאדבר עליו היום הוא מזל וצדק

and the relation between them.

והיחס ביניהם.

Some years ago,

לפני כמה שנים

a former student of mine called me

תלמיד שלי לשעבר התקשר אלי

to talk about his daughter.

כדי לדבר על בתו.

It turns out his daughter was a high school senior,

מסתבר שבתו שהיתה בוגרת תיכון

was seriously interested in applying to Swarthmore,

התעניינה ברצינות להירשם לסווארת'מור

where I taught,

ששם לימדתי,

and he wanted to get my sense of whether she would get in.

והוא רצה לדעת אם נראה לי שהיא תתקבל.

Swarthmore is an extremely hard school to get into.

סווארת'מור הוא בית ספר שקשה מאוד להתקבל אליו.

So I said, "Well, tell me about her."

אז אמרתי, "טוב, ספר לי עליה."

And he told me about her,

והוא סיפר לי עליה,

what her grades were like, her board scores,

איך היו הציונים שלה, הישגיה במבחן היכולת הלימודית,

her extracurricular activities.

הפעילויות החוץ-לימודיות שלה.

And she just sounded like a superstar,

וזה פשוט נשמע לי שהיא כוכבת-על,

wonderful, wonderful kid.

ילדה ממש מופלאה.

So I said, "She sounds fabulous.

אז אמרתי, "היא נשמעת נהדר.

She sounds like just the kind of student

היא נשמעת בדיוק כמו סוג הסטודנט

that Swarthmore would love to have."

שסווארת'מור ישמחו לקבל."

And so he said, "Well, does that mean that she'll get in?"

והוא שאל, "טוב, האם זה אומר שהיא תתקבל?

And I said, "No.

ואני אמרתי, "לא.

There just aren't enough spots in the Swarthmore class

פשוט אין מספיק מקומות בשנתון בסווארת'מור

for everybody who's good.

לכל מי שטוב.

There aren't enough spots at Harvard or Yale or Princeton or Stanford.

אין מספיק מקומות בהרווארד או ייל, או פרינסטון או סטאנפורד.

There aren't enough spots at Google or Amazon or Apple.

אין מספיק מקומות בגוגל או באמזון או באפל.

There aren't enough spots at the TED Conference.

אין מספיק מקומות בכנס של TED.

There are an awful lot of good people,

יש המון אנשים טובים,

and some of them are not going to make it."

וחלק מהם לא יצליחו להגיע ליעד."

So he said, "Well, what are we supposed to do?"

אז הוא אמר, "טוב, מה אנחנו אמורים לעשות?"

And I said, "That's a very good question."

ואני אמרתי, "זאת שאלה טובה מאוד."

What are we supposed to do?

מה באמת אנחנו אמורים לעשות?

And I know what colleges and universities have done.

ואני יודע מה מכללות ואוניברסיטאות עשו.

In the interest of fairness,

למען ההגינות,

what they've done is they've kept ratcheting up the standards

הן כל הזמן שידרגו את הסטנדרטים

because it doesn't seem fair to admit less qualified people

כי לא הוגן לקבל אנשים פחות כשירים

and reject better qualified people,

ולדחות אנשים יותר כשירים,

so you just keep raising the standards higher and higher

אז פשוט המשיכו להעלות את הסטנדרטים יותר ויותר

until they're high enough that you can admit

עד שהם מספיק גבוהים כדי שאפשר יהיה לקבל

only the number of students that you can fit.

רק את מספר הסטודנטים שניתן להכניס.

And this violates a lot of people's sense of what justice and fairness is.

וזה גורם להרבה אנשים תחושה של הפרת הצדק וההגינות,

People in American society have different opinions

לאנשים בחברה האמריקאית יש דעות שונות

about what it means to say that some sort of process is just,

על המשמעות של צדק תהליכי,

but I think there's one thing that pretty much everyone agrees on,

אבל אני חושב שיש דבר אחד שכולם מסכימים עליו,

that in a just system, a fair system,

שבמערכת צודקת, במערכת הוגנת,

people get what they deserve.

אנשים מקבלים את מה שמגיע להם.

And what I was telling my former student

ומה שסיפרתי לסטודנט העבר שלי

is that when it comes to college admissions,

זה שכשמדובר בקבלה למכללה,

it just isn't true that people get what they deserve.

זה פשוט לא נכון שאנשים מקבלים את מה שמגיע להם.

Some people get what they deserve, and some people don't,

אחדים מקבלים את המגיע להם, ואחרים לא,

and that's just the way it is.

וזה פשוט מה שקורה.

When you ratchet up requirements as colleges have done,

כשמשדרגים את הדרישות כפי שהמכללות עשו,

what you do is you create a crazy competition

הדבר מעורר תחרות מטורפת

among high school kids,

בקרב תלמידי התיכון,

because it's not adequate to be good,

כי לא מספיק להיות טוב,

it's not adequate to be good enough,

לא מספיק להיות טוב למדיי

you have to be better than everybody else who is also applying.

צריך להיות יותר טוב מכל האחרים שגם מנסים להתקבל.

And what this has done,

והדבר הזה גרם,

or what this has contributed to,

ותרם,

is a kind of epidemic of anxiety and depression

לסוג של מגיפת חרדה ודיכאון

that is just crushing our teenagers.

שפשוט מוחצת את בני הנוער שלנו.

We are wrecking a generation with this kind of competition.

אנחנו הורסים דור שלם עם התחרות הזו.

As I was thinking about this,

כשחשבתי על זה,

it occurred to me there's a way to fix this problem.

עלתה בדעתי דרך לפתור את הבעיה הזו.

And here's what we could do:

וזה מה שנוכל לעשות:

when people apply to college,

כשאנשים נרשמים למכללה,

we distinguish between the applicants who are good enough to be successful

נבדיל בין מועמדים שטובים דיים כדי להצליח

and the ones who aren't,

לבין אלה שלא,

and we reject the ones who aren't good enough to be successful,

ונדחה את אלה שאינם טובים דיים כדי להצליח,

and then we take all of the others, and we put their names in a hat,

ואז נכניס את שמות כל האחרים לתוך כובע,

and we just pick them out at random

ופשוט נבחר אותם באופן אקראי

and admit them.

ונקבל אותם.

In other words, we do college admissions by lottery,

במילים אחרות, הקבלה למכללה תיעשה באמצעות הגרלה,

and maybe we do job offers at tech companies by lottery,

ואולי נציע משרות בחברות טכנולוגיה באמצעות הגרלה,

and -- perish the thought --

ו -- אלוהים ישמור --

maybe we even make decisions about who gets invited to talk at TED

אולי אפילו נחליט מי יוזמן לדבר ב TED

by lottery.

באמצעות הגרלה.

Now, don't misunderstand me,

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון,

a lottery like this is not going to eliminate the injustice.

הגרלה מעין זו לא תחסל את העוול.

There will still be plenty of people who don't get what they deserve.

עדיין יהיו רבים שלא יקבלו את המגיע להם.

But at least it's honest.

אבל לפחות זה הוגן.

It reveals the injustice for what it is instead of pretending otherwise,

זה חושף את העוול כפי שהוא, במקום להעמיד פנים אחרת,

and it punctures the incredible pressure balloon

וזה מפוצץ את בלון הלחץ הנורא

that our high school kids are now living under.

שמרחף מעל לראשיהם של תלמידי התיכון שלנו.

So why is it that this perfectly reasonable proposal,

אז למה הצעה ממש הגיונית זו --

if I do say so myself,

עם כל הצניעות --

doesn't get any serious discussion?

לא זוכה לדיון רציני?

I think I know why.

אני חושב שאני יודע למה.

I think it's that we hate the idea

אני חושב שהסיבה היא שאנחנו שונאים את הרעיון

that really important things in life might happen by luck or by chance,

שדברים ממש חשובים בחיים יכולים לקרות בגלל מזל או באקראי,

that really important things in our lives are not under our control.

שאיננו שולטים על דברים ממש חשובים בחיינו

I hate that idea.

אני שונא את הרעיון הזה.

It's not surprising that people hate that idea,

לא פלא שאנשים שונאים את הרעיון הזה,

but it simply is the way things are.

אבל זו פשוט הדרך שבה דברים קורים.

First of all, college admissions already is a lottery.

ראשית, קבלה למכללה היא כבר הגרלה.

It's just that the admissions officers pretend that it isn't.

ורק מנהלי הקבלה מתיימרים שזה אינו כך.

So let's be honest about it.

אז בואו נהיה ישרים בקשר לכך.

And second,

ושנית,

I think if we appreciated that it was a lottery,

אני חושב שלו הערכנו שזו אכן הגרלה,

it would also get us to acknowledge the importance of good fortune

הדבר היה גורם לנו להכיר בחשיבותו של מזל טוב

in almost every one of our lives.

כמעט בכל דבר בחיינו.

Take me.

קחו אותי לדוגמה.

Almost all the most significant events in my life have occurred,

כמעט כל האירועים המשמעותיים בחיי,

to a large degree,

קרו במידה רבה,

as a result of good luck.

כתוצאה ממזל טוב.

When I was in seventh grade, my family left New York

כשהייתי בכיתה ז' משפחתי עזבה את ניו יורק

and went to Westchester County.

ועברה למחוז ווסטצ'סטר.

Right at the beginning of school,

ממש בתחילת הלימודים,

I met a lovely young girl who became my friend,

פגשתי נערה צעירה ומקסימה שהפכה להיות חברה שלי,

then she became my best friend,

אח"כ היא הפכה לחברה הכי טובה שלי,

then she became my girlfriend

ואז היא הפכה להיות בת הזוג שלי

and then she became my wife.

ואח"כ היא הפכה להיות אשתי.

Happily, she's been my wife now

לשמחתי, היא אשתי עד היום,

for 52 years.

מזה 52 שנים.

I had very little to do with this. This was a lucky accident.

עשיתי מעט מאוד כדי שזה יקרה, זה פשוט היה עניין של מזל.

I went off to college,

נכנסתי למכללה,

and in my first semester, I signed up for a class in introduction to psychology.

ובסמסטר הראשון שלי נרשמתי לקורס מבוא לפסיכולוגיה.

I didn't even know what psychology was,

אפילו לא ידעתי מה זו פסיכולוגיה,

but it fit into my schedule and it met requirements,

אבל זה השתלב בלוח הזמנים שלי וענה על הדרישות שלי,

so I took it.

אז נרשמתי לזה.

And by luck, the class was taught

ובמזל השיעור הועבר

by a superstar introductory psychology teacher, a legend.

על ידי מורה, שהיה כוכב-על במבוא לפסיכולוגיה, אגדה,

Because of that, I became a psychology major.

בגלל זה הפכתי לסטודנט לפסיכולוגיה.

Went off to graduate school.

המשכתי ללימודי תואר שני,

I was finishing up.

וסיימתי את הלימודים.

A friend of mine who taught at Swarthmore decided

חבר שלי שלימד בסווארת'מור החליט

he didn't want to be a professor anymore,

שאינו רוצה יותר להיות מרצה,

and so he quit to go to medical school.

ועזב כדי להיכנס לבית הספר לרפואה.

The job that he occupied opened up,

המשרה שלו התפנתה.

I applied for it, I got it,

הגשתי בקשה וקיבלתי אותה.

the only job I've ever applied for.

המשרה היחידה שאי פעם ביקשתי להתקבל אליה.

I spent 45 years teaching at Swarthmore,

הייתי 45 שנים מרצה בסווארת'מור.

an institution that had an enormous impact on the shape that my career took.

מוסד שהשפיע מאוד על עיצוב הקריירה שלי.

And to just give one last example,

ועוד דוגמה אחרונה:

I was giving a talk about some of my work in New York,

נתתי הרצאה על העבודה שלי בניו יורק,

and there was somebody in the audience who came up to me after my talk.

ומישהו מהקהל ניגש אלי לאחר ההרצאה,

He introduced himself.

הציג את עצמו.

He said, "My name is Chris.

ואמר: "שמי כריס.

Would you like to give a talk at TED?"

האם תרצה להעביר הרצאה ב TED?"

And my response was, "What's TED?"

ועניתי: "מה זה TED?"

Well, I mean, he told me,

טוב, הוא אמר לי,

and TED then wasn't what it is now.

ו-TED אז לא היה מה שהוא עכשיו.

But in the intervening years,

אבל במהלך השנים,

the talks I've given at TED have been watched

ההרצאות שהעברתי ב-TED זכו לצפייה

by more than 20 million people.

של מעל 20 מיליון אנשים.

So the conclusion is, I'm a lucky man.

אז המסקנה היא, שאני בר מזל.

I'm lucky about my marriage.

אני בר מזל בנישואיי.

I'm lucky about my education.

אני בר מזל בהשכלתי,

I'm lucky about my career.

אני בר מזל בקריירה שלי.

And I'm lucky to have had a platform and a voice at something like TED.

ואני בר מזל שקיבלתי במה במשהו כמו TED.

Did I deserve the success I've had?

האם הייתי ראוי להצלחה שהיתה לי?

Sure I deserve that success,

כמובן שאני ראוי להצלחה זו,

just as you probably deserve your success.

ממש כפי שאתם כנראה ראויים להצלחות שלכם.

But lots of people also deserve successes like ours

אבל עוד הרבה אנשים ראויים להצלחות כמו שלנו

who haven't had it.

שלא זכו להן.

So do people get what they deserve?

אז האם אנשים זוכים לקבל את מה שמגיע להם?

Is society just?

האם יש צדק בחברה?

Of course not.

ברור שלא.

Working hard and playing by the rules is just no guarantee of anything.

עבודה קשה ושמירה על הכללים אינם ערובה לשום דבר.

If we appreciate the inevitability of this kind of injustice

אם אנחנו מכירים בכך שסוג זה של עוול הוא בלתי נמנע

and the centrality of good fortune,

ובמרכזיות שיש למזל טוב,

we might ask ourselves

אנו עשויים לשאול את עצמנו

what responsibilities do we have

איזו אחריות יש לנו

to the people we are now celebrating as heroes in this time of the pandemic

כלפי אלה שאנו מהללים כגיבורים בימים אלה של מגיפה

when a serious illness befalls their family

כשמחלה קשה פוקדת את משפחתם

to make sure that they remain whole and their lives aren't ruined

כדי לוודא שיישארו שלמים וחייהם לא ייהרסו

by the cost of dealing with the illness?

בגלל מחיר התמודדותם עם המחלה?

What do we owe people who struggle,

מה אנו חייבים לאנשים שנאבקים,

work hard and are less lucky than we are?

שעובדים קשה ופחות בני מזל מאיתנו?

About a half century ago,

לפני חצי מאה בערך,

the philosopher John Rawls wrote a book called "A Theory of Justice,"

הפילוסוף ג'ון רולס כתב ספר שנקרא "תאוריה של צדק",

and in that book, he introduced a concept that he called "the veil of ignorance."

ובו הוא הציג מושג שהוא קרא לו "מסך הבערות."

The question he posed was:

השאלה שהעלה היתה:

If you didn't know what your position in society was going to be,

אילו לא ידעת מה הולך להיות מיקומך בחברה,

what kind of a society would you want to create?

איזה סוג של חברה היית רוצה ליצור?

And what he suggested

ומה שהוא הציע

is that when we don't know whether we're going to enter society

הוא שכשאיננו יודעים אם מיקומנו בחברה

at the top or at the bottom,

יהיה בראשה או בתחתיתה,

what we want is a society that is pretty damn equal,

מה שנרצה זו חברה שמאופיינת בשוויון,

so that even the unlucky

כך שאפילו חסרי המזל

will be able to live decent, meaningful and satisfying lives.

יוכלו לחיות חיים הגונים, מספקים ובעלי משמעות.

So bring this back, all of you lucky, successful people, to your communities,

אז אתם, בני המזל והמצליחים החזירו טובה לקהילות שלכם

and do what you can to make sure that we honor and take care of

ועשו את מה שביכולתכם כדי להבטיח שאנו מכבדים ודואגים

people who are just as deserving of success as we are,

לאנשים שראויים גם כן להצליח כמונו,

but just not as lucky.

אבל פשוט אינם בני מזל כמונו.

Thank you.

תודה רבה.