Helping others makes us happier -- but it matters how we do it | Elizabeth Dunn

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Liblib Fib

So, I have a pretty fun job,

יש לי עבודה די מהנה,

which is to figure out what makes people happy.

שהיא להבין מה גורם לאנשים להיות מאושרים.

It's so fun, it might almost seen a little frivolous,

זה כל כך כיף, שזה יכול להיראות כמעט קל ערך,

especially at a time where we're being confronted

במיוחד בזמן שבו אנחנו מתמודדים

with some pretty depressing headlines.

עם כמה כותרות די מדכאות.

But it turns out that studying happiness might provide a key

אבל מסתבר שלימודי אושר עשויים לספק מפתח

to solving some of the toughest problems we're facing.

לפתרון כמה בעיות קשות שאנחנו מתמודדים איתן.

It's taken me almost a decade to figure this out.

לקח לי כמעט עשור כדי להבין את זה.

Pretty early on in my career,

די מוקדם בקריירה שלי,

I published a paper in "Science" with my collaborators,

פרסמתי מאמר ב"סייאנס" יחד עם השותפים שלי,

entitled, "Spending Money on Others Promotes Happiness."

שנקרא, "הוצאת כסף על אחרים מקדמת אושר."

I was very confident in this conclusion,

הייתי בטוחה מאוד במסקנה הזאת,

except for one thing:

חוץ מדבר אחד:

it didn't seem to apply to me.

זה לא נראה כמשהו שחל עלי.

(Laughter)

(צחוק)

I hardly ever gave money to charity,

בקושי תרמתי אי פעם כסף לצדקה,

and when I did,

וכאשר עשיתי זאת,

I didn't feel that warm glow I was expecting.

לא הרגשתי את הבוהק החם הזה שלו ציפיתי.

So I started to wonder if maybe there was something wrong with my research

אז התחלתי לתהות שמא משהו לא היה בסדר במחקר שלי

or something wrong with me.

או שמשהו לא בסדר איתי.

My own lackluster emotional response to giving was especially puzzling

התגובה הרגשית חסרת ההשראה שלי לנתינה היתה תמוהה במיוחד

because my follow-up studies revealed that even toddlers exhibited joy

כי מחקרי המעקב שלי גילו שאפילו פעוטות הפגינו שמחה

from giving to others.

כתוצאה מנתינה לאחרים.

In one experiment, my colleagues Kiley Hamlin, Lara Aknin and I

בניסוי אחד, עמיתי קיילי המלין, לארה אקנין ואני

brought kids just under the age of two into the lab.

הבאנו למעבדה ילדים מתחת לגיל שנתיים.

Now, as you might imagine,

וכפי שאתם יכולים לדמיין,

we had to work with a resource that toddlers really care about,

היינו צריכים לעבוד עם משהו שלפעוטות באמת אכפת ממנו,

so we used the toddler equivalent of gold,

אז השתמשנו במשהו שיראה לפעוט דומה לזהב,

namely, Goldfish crackers.

כלומר, קרקרים בצורת דגי זהב.

(Laughter)

(צחוק)

We gave kids this windfall of Goldfish for themselves

נתנו לילדים את הערימה הזאת של דגי זהב עבור עצמם

and a chance to give some of their Goldfish away

והזדמנות לתת כמה מדגי הזהב שלהם

to a puppet named Monkey.

לבובה בשם "מונקי" (קוף בעברית),.

(Video) Researcher: I found even more treats,

(וידאו) חוקר: מצאתי אפילו עוד פינוקים,

and I'm going to give them all to you.

ואני הולך לתת לך את כולם.

Toddler: Ooh. Thank you.

פעוט: הו. תודה.

Researcher: But, you know, I don't see any more treats.

חוקר: אבל, אתה יודע, אני לא רואה יותר פינוקים.

Will you give one to Monkey?

תרצה לתת אחד ל"מונקי"?

Toddler: Yeah. Researcher: Yeah?

פעוט: כן. חוקר: כן?

Toddler: Yeah.

פעוט: כן.

Here.

הנה.

Researcher: Ooh, yummy. Mmmm.

חוקר: או, טעים מאוד. ממממ.

Toddler: All gone, he ate it.

פעוט: כולם נעלמו, הוא אכל אותם.

Elizabeth Dunn: Now, we trained research assistants to watch these videos

אליזבת דאן: אימנו עוזרי מחקר לצפות בסרטונים אלה

and code toddlers' emotional reactions.

ולקודד תגובות רגשיות של פעוטות.

Of course, we didn't tell them our hypotheses.

כמובן, שלא סיפרנו להם מהן ההיפותזות שלנו.

The data revealed that toddlers were pretty happy

הנתונים גילו כי פעוטות היו די מאושרים

when they got this pile of Goldfish for themselves,

כאשר הם קיבלו את הערימה הזאת של דגי זהב לעצמם,

but they were actually even happier

אבל הם היו אפילו יותר מאושרים

when they got to give some of their Goldfish away.

כשהזדמן להם לתת כמה דגי זהב משלהם.

And this warm glow of giving persists into adulthood.

והבוהק החם הזה של נתינה נמשך עד לשלב הבגרות.

When we analyzed surveys from more than 200,000 adults

כאשר ניתחנו סקרים של יותר מ- 200,000 מבוגרים

across the globe,

ברחבי העולם,

we saw that nearly a third of the world's population

ראינו שכמעט שליש מאוכלוסיית העולם

reported giving at least some money to charity in the past month.

דיווחו שתרמו לצדקה כסף כלשהו בחודש האחרון.

Remarkably, in every major region of the world,

למרבה הפלא, בכל אזור מרכזי בעולם,

people who gave money to charity were happier than those who did not,

אנשים שנתנו כסף לצדקה היו יותר מאושרים מאלה שלא תרמו,

even after taking into account their own personal financial situation.

גם לאחר שמביאים בחשבון את מצבם הכלכלי האישי.

And this correlation wasn't trivial.

וקורלציה זו לא היתה טריוויאלית.

It looked like giving to charity

נראה היה שלתרום לצדקה

made about the same difference for happiness

גרם לאותו שינוי ברמת האושר

as having twice as much income.

כמו לזכות בהכנסה כפולה.

Now, as a researcher,

עכשיו, כאיש מחקר,

if you're lucky enough to stumble on an effect

אם מתמזל מזלך להיתקל בסוג השפעה

that replicates around the world in children and adults alike,

שמשתכפלת סביב העולם בילדים ובמבוגרים כאחד,

you start to wonder:

אתה מתחיל לתהות:

Could this be part of human nature?

האם זה יכול להיות חלק מהטבע האנושי?

We know that pleasure reinforces adaptive behaviors

אנחנו יודעים שהנאה מחזקת התנהגויות אדפטיביות

like eating and sex

כמו אכילה וסקס

that help perpetuate our species,

שעוזרות להנציח את המין שלנו,

and it looked to me like giving might be one of those behaviors.

ונראה לי שנתינה עשויה להיות אחת מאותן התנהגויות.

I was really excited about these ideas,

הייתי ממש נרגשת מהרעיונות האלה,

and I wrote about them in the "New York Times."

וכתבתי עליהם ב"ניו יורק טיימס ".

One of the people who read this article

אחד האנשים שקראו את המאמר הזה

was my accountant.

היה רואה החשבון שלי.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah.

כן.

At tax time, I found myself seated across from him,

בתקופת המס מצאתי את עצמי יושבת מולו,

watching as he slowly tapped his pen

מתבוננת בו בעודו מקיש לאיטו בעט שלו

on the charitable giving line of my tax return

על שורת מתן הצדקה של החזר המס שלי

with this look of, like,

עם המבט הזה של, כמו,

poorly concealed disapproval.

אי שביעות רצון שבקושי מוסתרת.

(Laughter)

(צחוק)

Despite building my career by showing how great giving can feel,

למרות שהקריירה שלי נבנתה מלהראות איך נתינה גורמת להרגשה נפלאה,

I actually wasn't doing very much of it.

אני למעשה לא עשיתי הרבה מזה.

So I resolved to give more.

אז החלטתי לתת יותר.

Around that time,

בערך באותו זמן,

devastating stories about the Syrian refugee crisis

סיפורים נוראים על משבר הפליטים הסורי

were everywhere.

היו בכל מקום.

I really wanted to help,

באמת רציתי לעזור,

so I pulled out my credit card.

אז הוצאתי את כרטיס האשראי שלי.

I knew my donations would probably make a difference for someone somewhere,

ידעתי שהתרומות שלי יעשו כנראה הבדל עבור מישהו במקום כלשהו,

but going to the website of an effective charity

אבל ללכת לאתר של צדקה ממשית

and entering my Visa number

ולהזין את מספר הוויזה שלי

still just didn't feel like enough.

עדיין פשוט לא הרגיש לי כדבר מספיק.

That's when I learned about the Group of Five.

ואז למדתי על "קבוצת החמישה".

The Canadian government allows any five Canadians

ממשלת קנדה מאפשרת לכל חמישה קנדים

to privately sponsor a family of refugees.

לתת חסות פרטית למשפחה של פליטים.

You have to raise enough money to support the family

אתם צריכים לגייס מספיק כסף כדי לתמוך במשפחה

for their first year in Canada,

לאורך השנה הראשונה שלהם בקנדה,

and then they literally get on a plane to your city.

ואז הם פשוט עולים על מטוס לעיר שלכם.

One of the things that I think is so cool about this program

אחד הדברים שנראה לי כל כך מגניב בתוכנית זו

is that no one is allowed to do it alone.

הוא, שאיש אינו רשאי לעשות זאת לבדו.

And instead of a Group of Five,

ובמקום קבוצה של חמישה,

we ended up partnering with a community organization

אנחנו בסופו של דבר משתפים פעולה עם ארגון קהילתי

and forming a group of 25.

ויוצרים קבוצה של 25.

After almost two years of paperwork and waiting,

אחרי כמעט שנתיים של עבודת ניירת והמתנה,

we learned that our family would be arriving in Vancouver

למדנו שהמשפחה שלנו תגיע לוונקובר

in less than six weeks.

תוך פחות מששה שבועות.

They had four sons and a daughter,

היו להם ארבעה בנים ובת,

so we raced to find them a place to live.

אז רצנו למצוא להם מקום מגורים.

We were very lucky to find them a house,

התמזל מזלנו למצוא להם בית,

but it needed quite a bit of work.

אבל היה צורך להשקיע בו הרבה עבודה.

So my friends came out on evenings and weekends

אז החברים שלי הגיעו בערבים ובסופי שבוע

and painted and cleaned and assembled furniture.

וצבעו וניקו והרכיבו רהיטים.

When the big day came,

כשהגיע היום הגדול,

we filled their fridge with milk and fresh fruit

מילאנו את המקרר שלהם בחלב ופירות טריים

and headed to the airport to meet our family.

ויצאנו אל שדה התעופה לפגוש את המשפחה שלנו.

It was a little overwhelming for everyone,

זה היה מעט מהמם עבור כולם,

especially the four-year-old.

במיוחד לילד בן הארבע.

His mother was reunited with her sister

אמו התאחדה עם אחותה

who had come to Canada earlier through the same program.

שהגיעה לקנדה קודם לכן באמצעות אותה תוכנית.

They hadn't seen each other in 15 years.

הן לא התראו במשך 15 שנים.

When you hear that more than 5.6 million refugees have fled Syria,

כשאתם שומעים שיותר מ-5.6 מיליון פליטים נמלטו מסוריה,

you're faced with this tragedy

אתם מתמודדים עם הטרגדיה הזאת

that the human brain hasn't really evolved to comprehend.

שהמוח האנושי לא ממש הסתגל כדי להבין.

It's so abstract.

זה כל כך לא מוחשי.

Before, if any of us had been asked to donate 15 hours a month

לפני כן, אם מישהו מאיתנו היה מתבקש לתרום 15 שעות בחודש

to help out with the refugee crisis,

כדי לעזור עם משבר הפליטים,

we probably would have said no.

כנראה שהיינו אומרים לא.

But as soon as we took our family to their new home in Vancouver,

אבל ברגע שלקחנו את המשפחה שלנו לביתם החדש בוונקובר,

we all had the same realization:

כולנו הגענו לאותה הבנה:

we were just going to do whatever it took to help them be happy.

פשוט עמדנו לעשות את מה שצריך כדי לעזור להם להיות מאושרים.

This experience made me think a little more deeply about my research.

החוויה הזאת גרמה לי לחשוב מעט יותר לעומק על המחקר שלי.

Back in my lab,

כשחזרתי למעבדה שלי,

we'd seen the benefits of giving spike

ראינו את היתרונות במתן תנופה מעלה

when people felt a real sense of connection with those they were helping

כשאנשים חשו תחושה אמיתית של קשר עם אלה שלהם הם עזרו

and could easily envision the difference they were making

ויכולנו בקלות לדמיין את השינוי שהדבר חולל

in those individuals' lives.

בחיי האנשים האלה.

For example, in one experiment,

לדוגמה, בניסוי אחד,

we gave participants an opportunity to donate a bit of money

נתנו למשתתפים הזדמנות לתרום מעט כסף

to either UNICEF or Spread the Net.

ל UNICEF או ל-Spread the Net.

We chose these charities intentionally,

בחרנו את ארגוני הצדקה האלה בכוונה,

because they were partners and shared the same critically important goal

כי הם היו שותפים וחלקו את אותה מטרה חשובה

of promoting children's health.

של קידום בריאותם של ילדים.

But I think UNICEF is just such a big, broad charity

אבל אני חושבת ש- UNICEF הוא רק ארגון צדקה כה גדול ורחב

that it can be a little hard to envision

שקצת קשה להעלות על הדעת

how your own small donation will make a difference.

איך התרומה הקטנה שלכם תעשה את ההבדל.

In contrast, Spread the Net offers donors a concrete promise:

לעומת זאת, Spread the Net מציע לתורמים הבטחה ממשית:

for every 10 dollars donated,

עבור כל 10 דולר שנתרמו,

they provide one bed net to protect a child from malaria.

הם מספקים כילה למיטה אחת כדי להגן על הילד מפני מלריה.

We saw that the more money people gave to Spread the Net,

ראינו שככל שאנשים תורמים יותר כסף ל - Spread the Net,

the happier they reported feeling afterward.

הם מדווחים לאחר מכן שהם יותר מאושרים .

In contrast, this emotional return on investment

לעומת זאת תשואה רגשית זו על ההשקעה

was completely eliminated when people gave money to UNICEF.

התבטלה לחלוטין כאשר אנשים נתנו כסף ל UNICEF

So this suggests that just giving money to a worthwhile charity

אז זה מצביע על כך שלתרום כסף לצדקה ראויה

isn't always enough.

לא תמיד מספיק.

You need to be able to envision

עליכם להיות מסוגלים לדמיין

how, exactly, your dollars are going to make a difference.

איך בדיוק, הכסף שלכם יגרום לשינוי.

Of course, the Group of Five program takes this idea to a whole new level.

כמובן, שתוכנית ה"קבוצה של חמישה" לוקחת את הרעיון לרמה חדשה לגמרי.

When we first took on this project,

כשלראשונה לקחנו את המיזם הזה,

we would talk about when the refugees would arrive.

היינו מדברים על הזמן שהפליטים יגיעו.

Now, we just refer to them as our family.

עכשיו, אנחנו פשוט מתייחסים אליהם כאל המשפחה שלנו.

Recently, we took the kids ice skating,

לא מזמן, לקחנו את הילדים להחלקה על קרח,

and later that day, my six-year-old, Oliver, asked me,

ומאוחר יותר באותו יום, שאל אותי אוליבר בן השש,

"Mommy, who is the oldest kid in our family?"

"אמא, מי הילד הכי מבוגר במשפחה שלנו? "

I assumed he was talking about his plethora of cousins,

הנחתי שהוא מדבר על שפע הדודנים שלו,

and he was talking about them,

והוא דיבר עליהם,

but also about our Syrian family.

אבל גם על המשפחה הסורית שלנו.

Since our family arrived,

מאז שהמשפחה שלנו הגיעה,

so many people and organizations have offered to help,

כל כך הרבה אנשים וארגונים הציעו לעזור,

providing everything from free dental fillings

לספק הכל, החל מסתימות שיניים חינם

to summer camps.

ועד למחנות קיץ.

It's made me see the goodness that exists in our community.

זה גרם לי לראות את הטוב שקיים בקהילה שלנו.

Thanks to one donation,

הודות לתרומה אחת,

the kids got to go to bike camp,

הילדים היו צריכים לצאת למחנה של רכיבה על אופניים,

and every day of the week,

וכל יום בשבוע,

some member of our group tried to be there to cheer for them.

אחד החברים מהקבוצה שלנו השתדל להיות שם כדי לעודד אותם.

I happened to be there

הזדמן לי להיות שם

the day the training wheels were supposed to come off,

ביום שגלגלי העזר היו אמורים לרדת,

and let me tell you, the four-year-old did not think this was a good idea.

הילד בן הארבע לא חשב שזה היה רעיון טוב

So I went over and talked to him

אז ניגשתי אליו ודיברתי איתו

about the long-term benefits of riding without training wheels.

על היתרונות לטווח ארוך של רכיבה ללא גלגלי עזר.

(Laughter)

(צחוק)

Then I remembered that he was four and barely spoke English.

ואז נזכרתי שהוא בן ארבע ובקושי דיבר אנגלית.

So I reverted to two words he definitely knew:

אז חזרתי למילה שהוא בודאי הכיר:

ice cream.

גלידה.

You try without training wheels, I'll buy you ice cream.

אתה תנסה ללא גלגלי עזר, ואני אקנה לך גלידה.

Here's what happened next.

והנה מה שקרה אחר-כך.

(Video) ED: Yes. Yeah!

(וידאו) א.ד: כן. בטח!

Kid: I'm gonna try.

ילד: אני הולך לנסות.

ED: Oh my God! Look at you go!

א.ד.: אלוהים אדירים! תראה איך אתה רוכב!

(Squealing) Look at you go! You're doing it all by yourself!

(צורחת) תראה איך אתה נוסע! אתה רוכב בעצמך!

(Audience) (Laughter)

(קהל) (צחוק)

(Video) ED: Good job!

(וידאו) א.ד: עבודה טובה!

(Audience) (Laughter)

(קהל) (צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

ED: So this is the kind of helping that human beings evolved to enjoy,

א.ד: אז זה סוג של עזרה שבני האדם התפתחו כדי ליהנות ממנה,

but for 40 years,

אבל במשך 40 שנה,

Canada was the only country in the world

קנדה היתה המדינה היחידה בעולם

that allowed private citizens to sponsor refugees.

שאיפשרה לאזרחים פרטיים להעניק חסות לפליטים.

Now -- Canada!

עכשיו - קנדה!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It's pretty great.

זה די נהדר.

Now Australia and the UK are starting up similar programs.

עכשיו אוסטרליה ובריטניה מתחילות תוכניות דומות.

Just imagine how different the refugee crisis could look

תארו לעצמכם כמה משבר הפליטים יכול להיראות אחרת

if more countries made this possible.

אם יותר מדינות יאפשרו זאת.

Creating these kinds of meaningful connections between individuals

יצירת סוג זה של קשרים משמעותיים בין אנשים פרטיים

provides an opportunity to deal with challenges

מספקת הזדמנות להתמודד עם האתגרים

that feel overwhelming.

שגורמים להרגשה מדהימה.

One of those challenges lies just blocks from where I'm standing right now,

אחד מהאתגרים האלה נמצא כמה בלוקים מכאן,

in the Downtown Eastside of Vancouver.

בצד המזרחי של המרכז המסחרי של ונקובר.

By some measures, it's the poorest urban postal code in Canada.

מבחינות מסוימות זה האזור העירוני העני ביותר בקנדה.

We actually debated whether to bring over a family of refugees,

למעשה התלבטנו אם להביא משפחה של פליטים,

because there are so many people right here already struggling.

כי יש כאן כל כך הרבה אנשים שכבר נאבקים.

My friend Evan told me that when he was a kid

ידידי אוון סיפר לי שכשהיה ילד

and his parents drove through this neighborhood,

והוריו נסעו דרך השכונה,

he would duck down in the back seat.

הוא היה מתכופף במושב האחורי.

But Evan's parents never would have guessed

אבל הוריו של אוון מעולם לא היו מנחשים,

that when he grew up,

שכאשר הוא יגדל,

he would open up the doors of a local restaurant

הוא יפתח את הדלתות של מסעדה מקומית

and invite this community inside to enjoy three-course dinners.

ויזמין את הקהילה הזו פנימה ליהנות מארוחות בנות שלוש מנות.

The program that Evan helped build is called "Plenty of Plates,"

התכנית שאוון עזר לבנות נקראת "המון צלחות"

and the goal is not just to provide free meals

והמטרה היא לא רק לספק ארוחות חינם

but to create moments of connection

אלא ליצור רגעי חיבור

between people who otherwise might never make eye contact.

בין אנשים שאחרת, אולי לעולם לא יצרו קשר עין.

Each night, a local business sponsors the dinner

בכל ערב, עסק מקומי נותן חסות לארוחת הערב

and sends a team of volunteers

ושולח צוות מתנדבים

who help make and serve the meal.

המסייעים להכין ולהגיש את הארוחה.

Afterward, the leftovers get distributed to people who are out on the street,

לאחר מכן, את השאריות מחלקים לאנשים שנמצאים ברחוב,

and importantly, there's enough money left

וחשוב, נשאר מספיק כסף

to provide a thousand free lunches for this community

כדי לספק אלף ארוחות חינם עבור הקהילה הזו

in the days that follow.

בימים הבאים.

But the benefits of this program extend beyond food.

אבל היתרונות של תוכנית זו הם מעבר למזון.

For the volunteers, it provides an opportunity to engage with people,

עבור המתנדבים, זה מספק הזדמנות לעסוק באנשים,

to sit down and hear their stories.

לשבת ולשמוע את הסיפורים שלהם.

After this experience, one volunteer changed his commute

לאחר נסיון כזה, מתנדב אחד שינה את מסלולו

so that instead of avoiding this neighborhood,

כך שבמקום להימנע מלעבור דרך שכונה זו,

he walks through it,

הוא עובר דרכה,

smiling or making eye contact as he passes familiar faces.

מחייך או יוצר קשר עין כשהוא עובר על פני פנים מוכרות.

All of us are capable of finding joy in giving.

כולנו מסוגלים למצוא שמחה בנתינה.

But we shouldn't expect this to happen automatically.

אבל אנחנו לא צריכים לצפות שזה יקרה אוטומטית.

Spending money helping others doesn't necessarily promote happiness.

הוצאת כסף כדי לעזור לאחרים לא בהכרח מקדמת אושר.

Instead, it matters how we do it.

במקום זאת, זה משנה איך אנחנו עושים את זה.

And if we want people to give more,

ואם אנחנו רוצים שאנשים ייתנו יותר,

we need to subvert the way we think about charitable giving.

עלינו לשנות מהשורש את הדרך שבה אנו חושבים על נתינה.

We need to create opportunities to give

אנחנו צריכים ליצור הזדמנויות לתת

that enable us to appreciate our shared humanity.

שיאפשרו לנו להעריך את האנושיות המשותפת שלנו.

If any of you work for a charity,

אם מישהו מכם עובד בארגון צדקה,

don't reward your donors with pens or calendars.

אל תתגמלו את התורמים שלכם עם עטים או לוחות שנה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Reward them with the opportunity

תגמלו אותם עם ההזדמנות

to see the specific impact that their generosity is having

לראות את ההשפעה המיוחדת שיש לנדיבות שלהם

and to connect with the individuals and communities they're helping.

ולהתחבר עם אנשים וקהילות שלהם הם עוזרים.

We're used to thinking about giving as something we should do.

אנחנו רגילים לחשוב על נתינה כעל משהו שעלינו לעשות.

And it is.

וזה אכן כך.

But in thinking about it this way,

אבל כשחושבים על זה בדרך כזאת,

we're missing out on one of the best parts of being human:

אנחנו מפסידים את אחד החלקים הטובים ביותר בלהיות אנושי:

that we have evolved to find joy in helping others.

שהתפתחנו כדי למצוא שמחה במתן עזרה לאחרים.

Let's stop thinking about giving as just this moral obligation

בואו נפסיק לחשוב על נתינה כעל חובה מוסרית בלבד

and start thinking of it as a source of pleasure.

ונתחיל לחשוב על זה כעל מקור של הנאה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)