Haas&Hahn: How painting can transform communities

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

Dre Urhahn: This theater is built on Copacabana,

דרה אורהאן: התאטרון הזה בנוי על קופקובנה,

which is the most famous beach in the world,

שהוא החוף הכי מפורסם בעולם,

but 25 kilometers away from here

אבל 25 קילומטר מפה

in the North Zone of Rio

באזור הצפוני של ריו

lies a community called Vila Cruzeiro,

נמצאת קהילה שנקראת וילה קרוזיירו,

and roughly 60,000 people live there.

ובערך 60,000 אנשים חיים שם.

Now, the people here in Rio mostly know

עכשיו, האנשים פה בריו בעיקר מכירים

Vila Cruzeiro from the news,

את וילה קרוזריו מהחדשות,

and unfortunately, news from Vila Cruzeiro often

ולצערנו, חדשות מוילה קרוזריו פעמים רבות

is not good news.

הן לא חדשות טובות.

But Vila Cruzeiro is also the place

אבל וילה קרוזריו היא גם מקום

where our story begins.

בו הסיפור שלנו מתחיל.

Jeroen Koolhaas: Ten years ago, we first came to Rio

ג'רון קולהאוס: לפני עשר שנים, הגענו לראשונה לריו

to shoot a documentary about life in the favelas.

כדי לצלם סרט תיעודי על חיים בפאבלות.

Now, we learned that favelas are informal communities.

עכשיו, למדנו שהפאבלות הן קהילות לא פורמליות.

They emerged over the years

הן צצו במשך השנים

when immigrants from the countryside

כשמהגרים מאזורי הספר

came to the cities looking for work,

באו לעיר בחיפוש אחרי עבודה,

like cities within the cities,

כמו ערים בתוך ערים,

known for problems like crime, poverty,

ידועות בבעיות הפשע, העוני

and the violent drug war between

ומלחמות הסמים האלימות בין

police and the drug gangs.

המשטרה וכנופיות הסמים.

So what struck us was that

אז מה שפגע בנו היה

these were communities that the people

שאלו היו קהילות שהאנשים

who lived there had built with their own hands,

שחיו שם בנו במו ידיהם,

without a master plan

בלי תוכנית אב

and like a giant work in progress.

וכמו עבודה ענקית בתהליך.

Where we're from, in Holland,

במקום ממנו אנו באים, בהולנד,

everything is planned.

הכל מתוכנן.

We even have rules for how to follow the rules.

יש לנו אפילו חוקים לאיך למלא את החוקים.

(Laughter)

(צחוק)

DU: So the last day of filming, we ended up

ד.א: אז ביום האחרון של הצילומים, הגענו

in Vila Cruzeiro, and we were sitting down

לוילה קרוזריו, וישבנו

and we had a drink,

ושתינו,

and we were overlooking this hill

והבטנו על הגבעה הזו

with all these houses,

עם כל הבתים האלו,

and most of these houses looked unfinished,

ורוב הבתים האלו נראו לא גמורים,

and they had walls of bare brick,

והיו להם קירות מלבנים חשופות,

but we saw some of these houses

אבל ראינו כמה מהבתים האלה

which were plastered and painted,

שהיו עם טיח וצבע,

and suddenly we had this idea:

ופתאום היה לנו רעיון:

what would it look like if all these houses

איך זה יראה אם כל הבתים האלו

would be plastered and painted?

יהיו מטוייחים וצבועים?

And then we imagined one big design,

ואז דמיינו עיצוב אחד גדול,

one big work of art.

עבודת אומנות אחת גדולה.

Who would expect something like that

מי היה מצפה למשהו כזה

in a place like this?

במקום כזה?

So we thought, would that even be possible?

אז חשבנו, האם זה בכלל אפשרי?

So first we started to count the houses,

אז ראשית התחלנו לספור את הבתים,

but we soon lost count.

אבל מהר מאוד איבדנו את הספירה.

But somehow the idea stuck.

אבל איך שהוא הרעיון דבק.

JK: We had a friend.

ג.ק: היה לנו חבר.

He ran an NGO in Vila Cruzeiro.

הוא הפעיל ארגון ללא מטרות רווח בוילה קרוזריו.

His name was Nanko,

שמו היה ננקו,

and he also liked the idea.

וגם הוא אהב את הרעיון.

He said, "You know, everybody here

הוא אמר, "אתם יודעים, כולם פה

would pretty much love to have their houses

ממש רוצים שבתיהם

plastered and painted.

יהיו מטוייחים וצבועים.

It's when a house is finished."

אז הבית גמור."

So he introduced us to the right people,

אז הוא הציג אותנו לאנשים הנכונים,

and Vitor and Maurinho became our crew.

וויטור ומאורינו הפכו לצוות שלנו.

We picked three houses in the center of the community

בחרנו שלושה בתים במרכז הקהילה

and we start here. We made a few designs,

והתחלנו שם. עשינו כמה עיצובים,

and everybody liked this design

וכולם אהבו את העיצוב

of a boy flying a kite the best.

של ילד מטיס עפיפון.

So we started painting, and the first thing we did

אז התחלנו לצבוע והדבר הראשון שעשינו

was to paint everything blue,

היה לצבוע את הכל בכחול.

and we thought that looked already pretty good.

וחשבנו שזה כבר נראה די טוב.

But they hated it. The people who lived there really hated it.

אבל הם שנאו את זה. האנשים שגרו שם ממש שנאו את זה.

They said, "What did you do?

הם אמרו, "מה עשיתם?"

You painted our house in exactly the same color

צבעתם את הבית שלנו בדיוק באותו צבע

as the police station."

כמו תחנת המשטרה."

(Laughter)

(צחוק)

In a favela, that is not a good thing.

בפאבלה, זה לא דבר טוב.

Also the same color as the prison cell.

וגם אותו צבע כמו תא כלא.

So we quickly went ahead and we painted the boy,

אז מהר מאוד המשכנו וצבענו את הילד,

and then we thought we were finished,

ואז חשבנו שסיימנו,

we were really happy, but still,

היינו ממש שמחים, אבל עדיין,

it wasn't good because the little kids started coming up to us,

זה לא היה טוב מהפני שהילדים הקטנים התחילו לבוא אלינו,

and they said, "You know, there's a boy flying the kite,

ןהם אמרו, "אתם יודעים, יש ילד מטיס עפיפון,

but where is his kite?"

אבל איפה העפיפון?"

We said, "Uh, it's art.

אמרנו, "אה, זו אמנות.

You know, you have to imagine the kite."

אתם יודעים, אתם צריכים לדמיין את העפיפון."

(Laughter)

(צחוק)

And they said, "No, no, no, we want to see the kite."

והם אמרו, "לא, לא,לא, אנחנו רוצים לראות את העפיפון."

So we quickly installed a kite

אז מהר מאוד התקנו עפיפון

way up high on the hill,

גבוה על הגבעה,

so that you could see the boy flying the kite

כך שתוכלו לראות את הילד מעיף עפיפון

and you could actually see a kite.

ותוכלו למעשה לראות את העפיפון.

So the local news started writing about it,

אז החדשות המקומיות התחילו לכתוב על זה,

which was great,

מה שהיה נפלא,

and then even The Guardian wrote about it:

ואז אפילו הגארדיאן כתב על זה:

"Notorious slum becomes open-air gallery."

"משכנות עוני ידועות לשמצה הופכות לגלריה באויר הפתוח."

JK: So, encouraged by this success,

ג.ק: אז, מעודדים מההצלחה,

we went back to Rio for a second project,

חזרנו לריו לפרוייקט שני,

and we stumbled upon this street.

ונתקלנו ברחוב הזה.

It was covered in concrete to prevent mudslides,

הוא היה מכוסה בבטון כדי למנוע מפולות בוץ,

and somehow we saw a sort of river in it,

ואיכשהו ראינו סוג של נהר בו,

and we imagined this river to be a river in Japanese style

ודמיינו את הנהר הזה כנהר בסגנון יפני

with koi carp swimming upstream.

עם קרפיוני קוי שוחים במעלה הזרם.

So we decided to paint that river,

אז החלטנו לצבוע את הנהר הזה,

and we invited Rob Admiraal,

והזמנו את רוב אדמירל,

who is a tattoo artist,

שהוא אמן קעקועים,

and he specialized in the Japanese style.

והוא התמחה בסגנון יפני.

So little did we know that we would spend

אז לא ממש ידענו שנבלה

almost an entire year painting that river,

כמעט שנה שלמה בציור הנהר הזה,

together with Geovani and Robinho and Vitor,

יחד עם ג'יובני וורוביניו וויטור,

who lived nearby.

שחיו בסביבה.

And we even moved into the neighborhood

ואפילו עברנו לגור בשכונה

when one of the guys that lived on the street, Elias,

כשאחד הבחורים שחי ברחוב, אליאס,

told us that we could come and live in his house,

אמר לנו שנוכל לבוא ולגור בביתו,

together with his family,

יחד עם משפחתו,

which was fantastic.

מה שהיה פנטסטי.

Unfortunately, during that time,

לצערנו, במהלך הזמן הזה,

another war broke out between the police

מלחמה נוספת פרצה בין המשטרה

and the drug gangs.

וכנופיות הסמים.

(Video) (Gunfire)

(וידאו)(יריות)

We learned that during those times,

למדנו שבמהלך הזמנים האלה,

people in communities really stick together

אנשים בקהילות באמת מתחברים

during these times of hardship,

במהלך הזמנים הקשים האלה,

but we also learned a very important element,

אבל גם למדנו אלמנט מאוד חשוב,

the importance of barbecues. (Laughter)

החשיבות של על האש. (צחוק)

Because, when you throw a barbecue,

מפני, שכשאתם עושים על האש,

it turns you from a guest into a host,

זה הופך אתכם מאורח למארח,

so we decided to throw one

אז החלטנו לערוך אחד

almost every other week,

כמעט כל שבועיים,

and we got to know everybody in the neighborhood.

ויצא לנו להכיר את כולם בשכונה.

JK: We still had this idea of the hill, though.

ג.ק: עדיין היה לנו את הרעיון הזה של הגבעה עם זאת.

DU: Yeah, yeah, we were talking about

ד.א: כן, כן, דיברנו על

the scale of this, because this painting

הגודל של זה, מפני שהציור הזה

was incredibly big,

היה ממש ענק.

and it was insanely detailed,

והוא היה מפורט בטירוף,

and this process almost drove us completely insane ourselves.

והתהליך הזה כמעט שיגע אותנו לגמרי.

But we figured that maybe, during this process,

אבל חשבנו שאולי, במהלך התהליך,

all the time that we had spent in the neighborhood

כל הזמן הזה שבילינו בשכונה

was maybe actually even more important

היה אולי למעשה יותר חשוב

than the painting itself.

מהציור עצמו.

JK: So after all that time,

ג.ק: אז אחרי כל הזמן הזה,

this hill, this idea was still there,

הגבעה הזו, הרעיון הזה עדיין היה שם,

and we started to make sketches,

והתחלנו לעשות סקיצות,

models, and we figured something out.

מודלים, והבנו משהו.

We figured that our ideas, our designs

הבנו שהרעיונות שלנו, העיצובים שלנו

had to be a little bit more simple than that last project

היו חייבים להיות מעט יותר פשוטים מהפרוייקט הקודם

so that we could paint with more people

כך שנוכל לצייר עם יותר אנשים

and cover more houses at the same time.

ולכסות יותר בתים באותו זמן.

And we had an opportunity to try that out

והיתה לנו הזדמנות לנסות את זה

in a community in the central part of Rio,

בקהילה באזור המרכזי של ריו,

which is called Santa Marta,

שנקראת סנטה מרתה,

and we made a design for this place

ועשינו עיצוב למקום הזה

which looked like this,

שנראה ככה,

and then we got people to go along with it

ואז הבאנו אנשים שילכו עם זה

because turns out that if your idea is ridiculously big,

מפני שמסתבר שאם הרעיון שלכם הוא מגוכח בגודלו,

it's easier to get people to go along with this. (Laughter)

זה קל יותר להביא אנשים שילכו איתו. (צחוק)

And the people of Santa Marta

והאנשים של סנטה מרתה

got together and in a little over a month

התאחדו ובמעט יותר מחודש

they turned that square into this.

הם הפכו את הכיכר לזה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And this image somehow went all over the world.

והתמונה הזו איכשהו הגיעה לכל העולם.

DU: So then we received an unexpected phone call

ד.א: אז קיבלנו טלפון לא צפוי

from the Philadelphia Mural Arts Program,

מתוכנית ציורי הקיר של פילדלפיה,

and they had this question

והיתה להם שאלה

if this idea, our approach,

אם הרעיון הזה, הגישה שלנו,

if this would actually work in North Philly,

אם היא תעבוד למעשה בצפון פילי,

which is one of the poorest neighborhoods

שהיא אחת השכונות העניות ביותר

in the United States.

בארצות הברית.

So we immediately said yes.

אז מייד אמרנו כן.

We had no idea how,

ולא היה לנו מושג איך,

but it seemed like a very interesting challenge,

אבל זה נראה כמו אתגר מאוד מעניין,

so we did exactly the same as we did in Rio,

אז עשינו בדיוק אותו דבר כמו בריו,

and we moved into the neighborhood

ונכנסנו לתוך השכונה

and started barbecuing.

והתחלנו לעשות על האש.

(Laughter)

(צחוק)

So the project took almost two years to complete,

אז הפרוייקט לקח כמעט שנתיים להשלים,

and we made individual designs

ועשינו עיצובים אינדיבידואלים

for every single house on the avenue that we painted,

לכל בית בשדרה שצבענו,

and we made these designs together

ועשינו את העיצובים האלה יחד

with the local store owners, the building owners,

עם בעלי החנויות המקומיים, בעלי הבתים,

and a team of about a dozen young men and women.

וצוות של בערך תריסר אנשים צעירים.

They were hired, and then they were trained as painters,

הם נשכרו, ואז הם אומנו כציירים,

and together they transformed their own neighborhood,

ויחד הם הפכו את השכונה שלהם,

the whole street, into a giant patchwork of color.

את כל הרחוב, לאזור צבעוני ענק.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And at the end, the city of Philadelphia

ובסוף, העיר פילדלפיה

thanked every single one of them

הודתה לכל אחד מהם

and gave them a merit for their accomplishment.

ונתנה להם כבוד על ההישג שלהם.

JK: So now we had painted a whole street.

ג.ק: אז עכשיו ציירנו רחוב שלם.

How about we do this whole hill now?

אולי נעשה עכשיו גבעה שלמה?

We started looking for funding,

התחלנו לחפש מימון,

but instead, we just ran into questions,

אבל במקום, פשוט נתקלנו בשאלות,

like, how many houses are you going to paint?

כמו, כמה בתים יצבעו?

How many square meters is that?

כמה מטרים רבועים זה?

How much paint are you going to use,

בכמה צבע תשתמשו,

and how many people are you going to employ?

וכמה אנשים תעסיקו?

And we did try for years to write plans

וניסינו במשך שנים לכתוב תוכניות

for the funding and answer all those questions,

למימון ולענות על כל השאלות האלו,

but then we thought,

אבל אז חשבנו,

in order to answer all those questions,

כדי לענות על כל השאלות האלו,

you have to know exactly what you're going to do

אתם חייבים לדעת בדיוק מה אתם הולכים לעשות

before you actually get there and start.

לפני שאתם למעשה מגיעים לשם ומתחילים.

And maybe it's a mistake to think like that.

ואולי זו טעות לחשוב ככה.

It would lose some of the magic that we had learned

זה יאבד חלק מהקסם שלמדנו

about that if you go somewhere

על זה אם אתם הולכים לאנשהו

and you spend time there,

ואתם מבלים זמן שם,

you can let the project grow organically

אתם יכולים לתת לפרוייקט לגדול אורגנית

and have a life of its own.

ושיהיו לו חיים משלו.

DU: So what we did is

ד.א: אז מה שעשינו זה

we decided to take this plan and strip it away

שהחלטנו לקחת את התוכנית הזו ולהפשיט אותה

from all the numbers

מכל המספרים

and all the ideas and presumptions

וכל הרעיונות וההנחות

and just go back to the base idea,

ופשוט לחזור לרעיון הבסיסי,

which was to transform this hill

שהוא להפוך את הגבעה הזו

into a giant work of art.

לעבודת אומנות ענקית.

And instead of looking for funding,

ובמקום לחפש מימון

we started a crowdfunding campaign,

התחלנו קמפיין של מימון המונים,

and in a little over a month,

ותוך מעט יותר מחודש,

more than 1,500 people put together

יותר מ 1,500 אנשים התאגדו

and donated over 100,000 dollars.

ותרמו יותר מ 100,000 דולר.

So for us, this was an amazing moment, because now —

אז בשבילנו, זה היה רגע מדהים, מפני שעכשיו --

(Applause) —

(מחיאות כפיים) --

because now we finally had the freedom

מפני שעכשיו סוף סוף היתה לנו את החירות

to use all the lessons that we had learned

להשתמש בכל הדברים שלמדנו

and create a project that was built

וליצור פרוייקט שנבנה

the same way that the favela was built,

באותה דרך שהפבלה נבנתה,

from the ground on up, bottom up,

מלמטה למעלה.

with no master plan.

בלי תוכנית אב.

JK: So we went back, and we employed Angelo,

ג.ק: אז חזרנו, והעסקנו את אנג'לו,

and he's a local artist from Vila Cruzeiro,

והוא האמן המקומי מוילה קרוזרו,

very talented guy, and he knows almost everybody there,

בחור מאוד מוכשר, והוא מכיר כמעט את כולם שם,

and then we employed Elias, our former landlord

ואז העסקנו את אליאס, בעל הבית הקודם שלנו

who invited us into his house,

שהזמין אותנו לביתו,

and he's a master of construction.

והוא מאסטר של בניה.

Together with them, we decided where to start.

יחד איתם, החלטנו איפה להתחיל.

We picked this spot in Vila Cruzeiro,

בחרנו את הנקודה הזו בוילה קרוזרריו,

and houses are being plastered as we speak.

ובתים מטוייחים תוך כדי שאנחנו מדברים.

And the good thing about them is that

והדבר הטוב בהם הוא

they are deciding which houses go next.

שהם מחליטים מי הבתים הבאים.

They're even printing t-shirts,

הם אפילו מדפיסים חולצות,

they're putting up banners

הם תולים שלטים

explaining everything to everybody,

ומסבירים הכל לכולם,

and talking to the press.

ומדברים עם העיתונות.

This article about Angelo appeared.

המאמר הזה על אנג'לו הופיע.

DU: So while this is happening,

ד.א: אז בזמן שזה מתרחש,

we are bringing this idea all over the world.

אנחנו מביאים את הרעיון הזה לכל רחבי העולם.

So, like the project we did in Philadelphia,

אז, כמו הפרוייקט שעשינו בפילדלפיה,

we are also invited to do workshops,

אנחנו גם מוזמנים לעשות סדנאות,

for instance in Curaçao,

לדוגמה בקורסאו,

and right now we're planning a huge project in Haiti.

וממש עכשיו אנחנו מתכננים פרוייקט ענק בהאיטי.

JK: So the favela was not only the place

ג.ק: אז הפאבלה לא היתה רק המקום

where this idea started:

בו הרעיון התחיל:

it was also the place that made it possible

זה היה המקום שעשה את זה לאפשרי

to work without a master plan,

לעבוד בלי תוכנית אב,

because these communities are informal —

מפני שהקהילות האלו לא רשמיות --

this was the inspiration —

זו היתה ההשראה --

and in a communal effort, together with the people,

ובמאמץ קהילתי, יחד עם האנשים,

you can almost work like in an orchestra,

אתם יכולים לעבוד כמעט כמו בתזמורת,

where you can have a hundred instruments

בה יש לכם מאה כלים

playing together to create a symphony.

מנגנים יחד כדי ליצור סימפוניה.

DU: So we want to thank everybody who

ד.א: אז אנחנו רוצים להודות לכל מי

wanted to become part of this dream

שרצה להיות חלק מהחלום הזה

and supported us along the way,

ותמכו בנו לאורך הדרך,

and we are looking at continuing.

ואנחנו מחכים להמשיך.

JK: Yeah. And so one day pretty soon,

ג.ק: כן, אז יום אחד ממש בקרוב,

when the colors start going up on these walls,

כשהצבעים יתחילו לעלות על הקירות האלה,

we hope more people will join us,

אנחנו מקווים שיותר אנשים יצטרפו אלינו,

and join this big dream,

ויצטרפו לחלום הגדול,

and maybe one day, the whole of Vila Cruzeiro

ואולי יום אחד, כל וילה קרוזריו

will be painted.

תצבע.

DU: Thank you.

ד.א: תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)