My year of saying yes to everything | Shonda Rhimes

מתרגם: hila scherba מבקר: Sigal Tifferet

So a while ago, I tried an experiment.

אז לפני כמה זמן עשיתי ניסוי.

For one year, I would say yes to all the things that scared me.

במשך שנה אחת אמרתי 'כן' לכל הדברים שהפחידו אותי.

Anything that made me nervous, took me out of my comfort zone,

לכל דבר שהלחיץ אותי, הוציא אותי מאזור הנוחות,

I forced myself to say yes to.

הכרחתי את עצמי לומר 'כן'.

Did I want to speak in public?

האם אני רוצה לנאום בפני קהל?

No, but yes.

לא, אבל כן.

Did I want to be on live TV?

האם אני רוצה להופיע בשידור חי בטלוויזיה?

No, but yes.

לא, אבל כן.

Did I want to try acting?

האם אני רוצה להתנסות במשחק?

No, no, no, but yes, yes, yes.

לא, לא, לא, אבל כן, כן, כן.

And a crazy thing happened:

ודבר מטורף קרה:

the very act of doing the thing that scared me

עשיית הדבר שהפחיד אותי

undid the fear,

העלימה את הפחד,

made it not scary.

עשתה אותו ללא מפחיד.

My fear of public speaking, my social anxiety, poof, gone.

הפחד שלי מדיבור בפני קהל, החרדה החברתית שלי, פוף, נעלמו.

It's amazing, the power of one word.

זה מדהים, כוחה של מילה אחת.

"Yes" changed my life.

'כן' שינתה את חיי.

"Yes" changed me.

'כן' שינתה אותי.

But there was one particular yes

אבל זו הייתה 'כן' אחת ספציפית

that affected my life in the most profound way,

שהשפיעה על חיי באופן עמוק.

in a way I never imagined,

באופן שמעולם לא דמיינתי,

and it started with a question from my toddler.

וזה החל בשאלה של בתי הקטנה.

I have these three amazing daughters, Harper, Beckett and Emerson,

יש לי שלוש בנות מדהימות, הרפר, בקט ואמרסון,

and Emerson is a toddler who inexplicably refers to everyone as "honey."

ואמרסון היא פעוטה שבאופן בלתי מוסבר פונה לכולם בשם "מותק"

as though she's a Southern waitress.

כאילו הייתה מלצרית מהדרום.

(Laughter)

(צחוק)

"Honey, I'm gonna need some milk for my sippy cup."

"מותק, אני אצטרך קצת חלב לבקבוק שלי."

(Laughter)

(צחוק)

The Southern waitress asked me to play with her one evening

המלצרית מהדרום בקשה ממני שאשחק איתה ערב אחד

when I was on my way somewhere, and I said, "Yes."

כשהייתי בדרכי לאנשהו, ועניתי לה 'כן.'

And that yes was the beginning of a new way of life for my family.

וה'כן' הזה היה ההתחלה של דרך חיים חדשה עבור משפחתי.

I made a vow that from now on,

נדרתי נדר שמעתה והלאה,

every time one of my children asks me to play,

בכל פעם שאחת הילדות שלי מבקשת ממני לשחק,

no matter what I'm doing or where I'm going,

לא משנה מה אני עושה או לאן אני הולכת,

I say yes, every single time.

אני אענה 'כן', בכל פעם.

Almost. I'm not perfect at it, but I try hard to practice it.

כמעט. אני לא תמיד מצליחה לקיים אבל אני משתדלת מאוד.

And it's had a magical effect on me,

להחלטה הזו היה אפקט קסום עלי,

on my children, on our family.

על ילדיי, על המשפחה שלנו.

But it's also had a stunning side effect,

אבל להחלטה הזו הייתה גם ״תופעת לוואי״ מדהימה,

and it wasn't until recently that I fully understood it,

ורק לאחרונה הבנתי אותה במלואה,

that I understood that saying yes to playing with my children

הבנתי שאמירת כן למשחק עם בנותיי

likely saved my career.

ככל הנראה הצילה את הקריירה שלי.

See, I have what most people would call a dream job.

תראו, יש לי מה שהרוב מכנים משרה חלומית.

I'm a writer. I imagine. I make stuff up for a living.

אני תסריטאית. אני מדמיינת. אני ממציאה דברים לפרנסתי.

Dream job.

משרה חלומית.

No.

לא.

I'm a titan.

אני טיטאנית.

Dream job.

משרה חלומית.

I create television. I executive produce television.

אני יוצרת טלוויזיה. אני מפיקה בכירה בטלוויזיה.

I make television, a great deal of television.

אני עושה טלוויזיה, הרבה מאוד טלוויזיה.

בצורה כזו או אחרת, בעונה הטלוויזיונית הנוכחית,

In one way or another, this TV season,

I'm responsible for bringing about 70 hours of programming to the world.

אני אחראית על הוצאת כ-70 שעות של תוכניות אל העולם.

Four television programs, 70 hours of TV --

ארבע תוכניות טלוויזיה 70 שעות של טלוויזיה

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Three shows in production at a time, sometimes four.

שלוש סדרות בו זמנית בשלב הפקה, לעיתים ארבע.

Each show creates hundreds of jobs that didn't exist before.

כל סדרה יוצרת מאות מקומות עבודה, שלא היו קיימים לפני כן.

The budget for one episode of network television

התקציב לפרק אחד של סדרת טלוויזיה

can be anywhere from three to six million dollars.

יכול לנוע בין שלושה לשישה מיליון דולר.

Let's just say five.

בואו נאמר חמישה.

A new episode made every nine days times four shows,

פרק חדש נעשה כל תשעה ימים, כפול ארבע תוכניות,

so every nine days that's 20 million dollars worth of television,

אז כל תשעה ימים שווים כ-20 מיליון דולר של תכני טלוויזיה.

four television programs, 70 hours of TV,

ארבע סדרות, 70 שעות של טלוויזיה,

שלוש סדרות בו זמנית בשלב הפקה, לעיתים ארבע,

three shows in production at a time, sometimes four,

16 episodes going on at all times:

16 פרקים שמשודרים בכל עת:

24 episodes of "Grey's," 21 episodes of "Scandal,"

24 פרקים של "גריי", 21 פרקים של "סקנדל",

15 episodes of "How To Get Away With Murder,"

15 פרקים של "המדריך לרוצח",

10 פרקים של "המלכוד", אלו 70 שעות של טלוויזיה,

10 episodes of "The Catch," that's 70 hours of TV,

350 מיליון דולר לעונה.

that's 350 million dollars for a season.

בארצות הברית, תוכניות הטלוויזיה שלי

In America, my television shows

משודרות אחת אחרי השניה בימי חמישי בערב.

are back to back to back on Thursday night.

מסביב לעולם, התוכניות שלי משודרות ב-256 מדינות, ב-67 שפות

Around the world, my shows air in 256 territories in 67 languages

for an audience of 30 million people.

לקהל שמונה כ- 30 מיליון איש.

My brain is global,

המוח שלי הוא גלובלי,

and 45 hours of that 70 hours of TV are shows I personally created

ו-45 שעות מתוך 70 שעות הטלוויזיה הן תוכניות שאני יצרתי באופן אישי

and not just produced, so on top of everything else,

ולא רק הפקתי, כלומר בנוסף לכל שאר המטלות שלי,

I need to find time, real quiet, creative time,

אני צריכה למצוא זמן, זמן שקט ליצירה,

to gather my fans around the campfire

כדי שאוכל לרכז את מעריציי סביב המדורה

and tell my stories.

ולספר להם את הסיפורים שלי.

ארבע תוכניות טלוויזיה, 70 שעות של טלוויזיה,

Four television programs, 70 hours of TV,

three shows in production at a time,

שלוש תוכניות בשלב הפקה במקביל,

sometimes four, 350 million dollars, campfires burning all over the world.

לעיתים ארבע, 350 מיליון דולר, מדורות בוערות מסביב לכל העולם.

You know who else is doing that?

אתם יודעים מי עוד עושה את הדברים האלו?

Nobody, so like I said, I'm a titan.

אף אחד, אז כפי שאמרתי, אני טיטאנית.

Dream job.

משרה חלומית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, I don't tell you this to impress you.

אני לא אומרת לכם את זה כדי להרשים אתכם.

I tell you this because I know what you think of when you hear the word "writer."

אני אומרת את זה כי אני יודעת מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילה "תסריטאי".

I tell you this so that all of you out there who work so hard,

אני מספרת לכם את כל זה כדי שכולכם שעובדים כל כך קשה

whether you run a company or a country or a classroom

אם אתם מנהלים חברה, או מדינה, או כיתה,

or a store or a home,

או חנות, או בית,

take me seriously when I talk about working,

תקחו אותי ברצינות כשאני מדברת על עבודה,

so you'll get that I don't peck at a computer and imagine all day,

כדי שתבינו שאני לא בוהה במחשב ומדמיינת כל היום,

so you'll hear me when I say

כדי שתקשיבו לי כשאני אומרת

that I understand that a dream job is not about dreaming.

שאני מבינה שלמשרה חלומית אין קשר לחלומות.

It's all job, all work, all reality, all blood, all sweat, no tears.

זה עבודה נטו, מציאות נטו, דם, יזע, בלי דמעות.

I work a lot, very hard, and I love it.

אני עובדת הרבה, קשה מאוד, ואני אוהבת את זה.

When I'm hard at work, when I'm deep in it,

כשאני חזק בעבודה, כשאני עמוק בתוכה,

there is no other feeling.

אין רגשות אחרים.

For me, my work is at all times building a nation out of thin air.

בשבילי, העבודה שלי היא כל הזמן לבנות אומה מכלום.

It is manning the troops. It is painting a canvas.

זה לאייש את הכוחות. זה לצייר על הבד.

It is hitting every high note. It is running a marathon.

זה להגיע לכל תו גבוה. זה לרוץ מרתון.

It is being Beyoncé.

זה להיות ביונסה.

And it is all of those things at the same time.

וזה כל הדברים האלו בו זמנית.

I love working.

אני אוהבת לעבוד.

It is creative and mechanical and exhausting and exhilarating

זה יצירתי ומכני ומתיש וממריץ

and hilarious and disturbing and clinical and maternal

ומצחיק ומטריד וקליני ואימהי

and cruel and judicious,

ואכזרי ושקול,

and what makes it all so good is the hum.

ומה שעושה את זה כל כך טוב זה ההמהום.

There is some kind of shift inside me when the work gets good.

יש איזשהו שינוי בתוכי כשהעבודה נעשית טובה.

A hum begins in my brain,

המהום מתחיל במוח שלי,

and it grows and it grows and that hum sounds like the open road,

והוא גדל וגדל וההמהום הזה נשמע כמו הכביש הפתוח,

and I could drive it forever.

ואני יכולה לנסוע בו לעד.

And a lot of people, when I try to explain the hum,

והרבה אנשים, כשאני מנסה להסביר את ההמהום,

they assume that I'm talking about the writing,

הם מניחים שאני מדברת על הכתיבה,

that my writing brings me joy.

שהכתיבה שלי מסבה לי אושר.

And don't get me wrong, it does.

ואל תבינו אותי לא נכון, היא מסבה לי אושר.

But the hum --

אבל ההמהום –

it wasn't until I started making television

רק כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה

that I started working, working and making

כשהתחלתי לעבוד ולעשות

and building and creating and collaborating,

ולבנות, וליצור, ולשתף פעולה,

that I discovered this thing, this buzz, this rush, this hum.

גיליתי את הדבר הזה, הבאז הזה, הריגוש הזה, ההמהום הזה.

The hum is more than writing.

ההמהום הוא יותר מאשר הכתיבה.

The hum is action and activity. The hum is a drug.

ההמהום הוא פעולה ופעילות. ההמהום הוא סם.

The hum is music. The hum is light and air.

ההמהום הוא מוסיקה. ההמהום הוא אור ואוויר.

The hum is God's whisper right in my ear.

ההמהום הוא הלחישה של אלוהים ישירות לאוזני.

And when you have a hum like that,

וכשיש לכם המהום כזה,

you can't help but strive for greatness.

אי אפשר שלא להיות רעבים לגדולה.

That feeling, you can't help but strive for greatness at any cost.

ההרגשה הזו, אי אפשר שלא להיות רעבים לגדולה בכל מחיר.

That's called the hum.

זה מה שנקרא ההמהום.

Or, maybe it's called being a workaholic.

או, אולי זה מה שנקרא להיות מכורה לעבודה.

(Laughter)

(צחוק)

Maybe it's called genius.

אולי זה נקרא גאונות.

Maybe it's called ego.

אולי זה נקרא אגו.

Maybe it's just fear of failure.

אולי זה פשוט פחד מכישלון.

I don't know.

אני לא יודעת.

I just know that I'm not built for failure,

אני פשוט יודעת שאני לא בנויה לכישלון,

and I just know that I love the hum.

ואני פשוט יודעת שאני אוהבת את ההמהום.

I just know that I want to tell you I'm a titan,

אני פשוט יודעת שאני רוצה להגיד לכם שאני טיטאנית,

and I know that I don't want to question it.

ואני יודעת שאני לא רוצה להעמיד את זה בספק.

But here's the thing:

אבל הנה העניין:

the more successful I become,

ככל שאני נהיית מצליחה יותר,

the more shows, the more episodes, the more barriers broken,

ככל שיש יותר תוכניות, יותר פרקים, יותר מחסומים שנשברו,

the more work there is to do,

ככל שאני עושה יותר עבודה,

the more balls in the air,

ככל שיש יותר כדורים באוויר,

the more eyes on me, the more history stares,

ככל שיש עליי יותר עיניים, ככל שאני כותבת את דפי ההיסטוריה,

the more expectations there are.

ככל שיש ממני יותר ציפיות,

The more I work to be successful,

ככל שאני עובדת יותר בשביל להצליח,

the more I need to work.

כך אני יותר צריכה לעבוד.

And what did I say about work?

ומה אמרתי לגבי עבודה?

I love working, right?

אני אוהבת לעבוד, נכון?

The nation I'm building, the marathon I'm running,

האומה שאני בונה, המרתון שאני רצה,

the troops, the canvas, the high note, the hum,

הכוחות, הבד, התו הגבוה, ההמהום,

the hum, the hum.

ההמהום, ההמהום.

I like that hum. I love that hum.

אני מחבבת את ההמהום הזה. אני אוהבת את ההמהום הזה.

I need that hum. I am that hum.

אני צריכה את ההמהום הזה. אני ההמהום הזה.

Am I nothing but that hum?

האם אני כלום פרט להמהום הזה?

And then the hum stopped.

ואז ההמהום הזה פסק.

Overworked, overused,

מותשת, משומשת,

overdone, burned out.

גמורה, שחוקה.

The hum stopped.

ההמהום הפסיק.

Now, my three daughters are used to the truth

הבינו, שלוש בנותיי רגילות למציאות

that their mother is a single working titan.

שאימא שלהן היא מכונת עבודה מופלאה.

Harper tells people,

הארפר אומרת לאנשים,

"My mom won't be there, but you can text my nanny."

"אימא שלי לא תהיה שם, אבל אפשר לשלוח הודעה למטפלת שלי."

And Emerson says, "Honey, I'm wanting to go to ShondaLand."

ואמרסון אומרת, "מותק, אני רוצה ללכת לשונדהלנד."

They're children of a titan.

הן ילדות של טיטאנית.

They're baby titans.

הן טיטאניות קטנות.

They were 12, 3, and 1 when the hum stopped.

הן היו בנות 12, 3, ו-1 כשההמהום הפסיק.

The hum of the engine died.

ההמהום של המנוע נדם.

I stopped loving work. I couldn't restart the engine.

הפסקתי לאהוב עבודה. לא הצלחתי להניע מחדש את המנוע.

The hum would not come back.

ההמהום לא הצליח לחזור.

My hum was broken.

ההמהום שלי היה מקולקל.

I was doing the same things I always did, all the same titan work,

עשיתי את אותם הדברים שתמיד עשיתי, אותה עבודה של טיטאנית,

15-hour days, working straight through the weekends,

15 שעות ביום, כולל כל סוף השבוע,

no regrets, never surrender, a titan never sleeps, a titan never quits,

בלי חרטות, אף פעם לא נכנעת, טיטאן אף פעם לא ישן, אף פעם לא מוותר,

full hearts, clear eyes, yada, whatever.

לבבות מלאים, עיניים נקיות, בלה, בלה, בלה.

But there was no hum.

אבל לא היה המהום.

Inside me was silence.

בתוכי הייתה דממה.

Four television programs, 70 hours of TV, three shows in production at a time,

ארבע תכניות טלוויזיה, 70 שעות של טלוויזיה, שלוש סדרות בשלב הפקה בו זמנית,

sometimes four.

לפעמים ארבע,

Four television programs, 70 hours of TV, three shows in production at a time ...

ארבע תכניות טלוויזיה, 70 שעות של טלוויזיה, שלוש סדרות בשלב הפקה בו זמנית...

I was the perfect titan.

אני הייתי הטיטאן המושלם.

I was a titan you could take home to your mother.

הייתי טיטאן שאפשר לקחת הביתה להכיר לאימא.

All the colors were the same, and I was no longer having any fun.

כל הצבעים היו אותו דבר, וכבר לא חוויתי הנאה.

And it was my life.

וזה היה החיים שלי.

It was all I did.

זה היה כל מה שעשיתי.

I was the hum, and the hum was me.

אני הייתי ההמהום, וההמהום היה אני.

So what do you do when the thing you do,

אז מה עושים כשהחיים שלכם,

the work you love, starts to taste like dust?

העבודה שאוהבים, מתחילה לטעום כמו אבק?

Now, I know somebody's out there thinking,

עכשיו, אני יודעת שמישהו שם חושב,

"Cry me a river, stupid writer titan lady."

"תמשיכי להתבכיין, תסריטאית טיטאנית מטופשת."

(Laughter)

(צחוק)

But you know, you do,

אבל אתם יודעים, באמת,

if you make, if you work, if you love what you do,

אם אתם יוצרים, אם אתם עובדים, אם אתם אוהבים את מה שאתם עושים,

being a teacher, being a banker, being a mother, being a painter,

להיות מורה, להיות בנקאי, להיות אימא, להיות צייר,

being Bill Gates,

להיות ביל גייטס,

if you simply love another person and that gives you the hum,

אם אתם פשוט אוהבים אדם אחר וזה נותן לכם את ההמהום,

if you know the hum,

אם אתם מכירים את ההמהום,

if you know what the hum feels like, if you have been to the hum,

אם אתם יודעים איך ההמהום הזה מרגיש, אם הגעתם להמהום,

when the hum stops, who are you?

כשההמהום מפסיק, מי אתם?

What are you?

מה אתם?

What am I?

מה אני?

Am I still a titan?

האם אני עדיין טיטאנית?

If the song of my heart ceases to play, can I survive in the silence?

אם השיר שבליבי מפסיק לנגן, האם אני יכולה לשרוד בדממה?

And then my Southern waitress toddler asks me a question.

ואז המלצרית הפעוטה שלי מהדרום שאלה אותי שאלה.

I'm on my way out the door, I'm late, and she says,

אני בדרך החוצה מהדלת, אני מאחרת, והיא אומרת,

"Momma, wanna play?"

"אימא, רוצה לשחק?"

And I'm just about to say no, when I realize two things.

ואני בדיוק עומדת להגיד לא, כשאני מבינה שני דברים.

One, I'm supposed to say yes to everything,

אחד, אני אמורה להגיד כן להכל,

and two, my Southern waitress didn't call me "honey."

ושני, המלצרית שלי מהדרום לא קראה לי "מותק".

She's not calling everyone "honey" anymore.

היא כבר לא קוראת לכולם "מותק" יותר.

When did that happen?

מתי זה קרה?

I'm missing it, being a titan and mourning my hum,

פספסתי את זה, בהיותי טיטאנית המתאבלת על ההמהום האבוד,

and here she is changing right before my eyes.

והנה היא משתנה לי מול העיניים.

And so she says, "Momma, wanna play?"

והנה היא אומרת, "אימא, רוצה לשחק?"

And I say, "Yes."

ואני אמרתי, "כן."

There's nothing special about it.

אין שום דבר מיוחד בזה.

We play, and we're joined by her sisters,

אנחנו משחקות, ומצטרפות אלינו האחיות שלה,

and there's a lot of laughing,

ויש הרבה צחוק,

and I give a dramatic reading from the book Everybody Poops.

ואני קוראת בצורה דרמטית מהספר "כולם עושים קקי".

Nothing out of the ordinary.

לא משהו יוצא דופן.

(Laughter)

(צחוק)

And yet, it is extraordinary,

ועדיין, זה יוצא דופן,

because in my pain and my panic,

כי בתוך הכאב שלי והחרדה שלי,

in the homelessness of my humlessness,

מתוך חוסר ההמהום שלי,

I have nothing to do but pay attention.

כל מה שאני צריכה לעשות זה לתת תשומת לב.

I focus.

התרכזתי.

I am still.

עצרתי.

The nation I'm building, the marathon I'm running,

האומה שאני בונה, המרתון שאני רצה,

the troops, the canvas, the high note does not exist.

הכוחות, הבד, התו הגבוה לא קיימים.

All that exists are sticky fingers

כל מה שקיים זה אצבעות דביקות

and gooey kisses and tiny voices and crayons

ונשיקות רטובות וקולות קטנים ועפרונות צבע

and that song about letting go

והשיר הזה על לשחרר

of whatever it is that Frozen girl needs to let go of.

או מה שזה לא יהיה שההיא מ'לשבור את הקרח' צריכה לעשות.

(Laughter)

(צחוק)

It's all peace and simplicity.

זה הכל שלווה ופשטות.

The air is so rare in this place for me that I can barely breathe.

האוויר הוא כל כך דליל במקום הזה בשבילי שאני בקושי יכולה לנשום.

I can barely believe I'm breathing.

אני בקושי יכולה להאמין שאני נושמת.

Play is the opposite of work.

משחקים זה ההיפך מעבודה.

And I am happy.

ואני שמחה.

Something in me loosens.

משהו בי משתחרר.

A door in my brain swings open,

דלת במוח שלי נפתחת לרווחה,

and a rush of energy comes.

ופרץ אנרגיה מגיע.

And it's not instantaneous, but it happens, it does happen.

וזה לא מיידי, אבל זה קורה, זה בהחלט קורה.

I feel it.

אני מרגישה את זה.

A hum creeps back.

ההמהום מזדחל בחזרה.

Not at full volume, barely there,

לא במלא הכח, בקושי מורגש,

it's quiet, and I have to stay very still to hear it, but it is there.

הוא שקט, ואני צריכה לעצור כדי לשמוע אותו, אבל הוא שם.

Not the hum, but a hum.

לא ההמהום בהא הידיעה, אבל המהום כלשהו.

And now I feel like I know a very magical secret.

ועכשיו אני מרגישה כאילו שאני מכירה סוד מאוד קסום.

Well, let's not get carried away.

טוב, בואו לא ניסחף.

It's just love. That's all it is.

זה פשוט אהבה. זה כל מה שזה.

No magic. No secret. It's just love.

לא קסם. לא סוד. זה פשוט אהבה.

It's just something we forgot.

זה פשוט משהו ששכחנו.

The hum, the work hum, the hum of the titan,

ההמהום, המהום העבודה, המהום הטיטאן,

that's just a replacement.

זה רק תחליף.

If I have to ask you who I am,

אם אני צריכה לשאול אתכם מי אני,

if I have to tell you who I am,

אם אני צריכה להגיד לכם מי אני,

if I describe myself in terms of shows

אם אני מתארת את עצמי במונחים של סדרות

and hours of television and how globally badass my brain is,

ושעות טלוויזיה ואיך המוח שלי הוא אלוף בינלאומי,

I have forgotten what the real hum is.

אז שכחתי מהו ההמהום האמיתי.

The hum is not power and the hum is not work-specific.

ההמהום הוא לא כוח וההמהום הוא לא ספציפי לעבודה.

The hum is joy-specific.

ההמהום הוא ספציפי להנאה.

The real hum is love-specific.

ההמהום האמיתי הוא ספציפי לאהבה.

The hum is the electricity that comes from being excited by life.

ההמהום הוא החשמל שמגיע מלהיות נרגשים מהחיים.

The real hum is confidence and peace.

ההמהום האמיתי הוא ביטחון ושלווה.

The real hum ignores the stare of history,

ההמהום האמיתי מתעלם מההיסטוריה,

and the balls in the air, and the expectation, and the pressure.

ומהכדורים באוויר, ומהציפיות, ומהלחץ.

The real hum is singular and original.

ההמהום האמיתי הוא יחיד במינו ומקורי.

The real hum is God's whisper in my ear,

ההמהום האמיתי הוא לחישה של אלוהים באוזני,

but maybe God was whispering the wrong words,

אבל אולי אלוהים לחש את המילים הלא נכונות.

because which one of the gods was telling me I was the titan?

כי איזה אלוהים אמר לי שאני טיטאנית?

It's just love.

זה פשוט אהבה.

We could all use a little more love,

כולנו יכולים להנות מעוד קצת אהבה,

a lot more love.

הרבה יותר אהבה.

Any time my child asks me to play,

בכל זמן שהילדה שלי מבקשת ממני לשחק,

I will say yes.

אני אומרת כן.

I make it a firm rule for one reason,

אני עושה מזה חוק נוקשה מסיבה אחת,

to give myself permission,

לתת לעצמי רשות,

to free me from all of my workaholic guilt.

לשחרר את עצמי מכל האשמה הוורקוהולית שלי.

It's a law, so I don't have a choice,

זה חוק, אז אין לי ברירה,

and I don't have a choice,

ואכן אין לי ברירה,

not if I want to feel the hum.

לא אם אני רוצה להרגיש את ההמהום.

I wish it were that easy,

הלוואי שזה היה כל כך קל,

but I'm not good at playing.

אבל אני לא טובה בלשחק.

I don't like it.

אני לא אוהבת את זה.

I'm not interested in doing it the way I'm interested in doing work.

אני לא מעוניינת לעשות את זה באותו אופן שאני מעוניינת בלעשות עבודה.

The truth is incredibly humbling and humiliating to face.

האמת היא הרבה יותר מעוררת צניעות וענווה.

I don't like playing.

אני לא אוהבת לשחק.

I work all the time because I like working.

אני עובדת כל הזמן כי אני אוהבת לעבוד.

I like working more than I like being at home.

אני אוהבת לעבוד יותר משאני אוהבת להיות בבית.

Facing that fact is incredibly difficult to handle,

קשה להתמודד עם ההכרה בעובדה הזו,

because what kind of person likes working more than being at home?

כי איזה מין בן אדם אוהב לעבוד יותר מאשר להיות בבית?

Well, me.

ובכן, אני.

I mean, let's be honest, I call myself a titan.

ראו, בואו נהיה כנים, אני קוראת לעצמי טיטאנית.

I've got issues.

יש לי הפרעה.

(Laughter)

(צחוק)

And one of those issues isn't that I am too relaxed.

ואחת הבעיות האלו היא לא שאני רגועה מדי.

(Laughter)

(צחוק)

We run around the yard, up and back and up and back.

אנחנו רצות בחצר הלוך וחזור והלוך וחזור.

We have 30-second dance parties.

אנחנו עושות מסיבות ריקודים של 30 שניות.

We sing show tunes. We play with balls.

אנחנו שרות שירים מסדרות. אנחנו משחקות בכדורים.

I blow bubbles and they pop them.

אני עושה בועות והן מפוצצות אותן.

And I feel stiff and delirious and confused most of the time.

ואני מרגישה נוקשה והוזה ומבולבלת רוב הזמן.

I itch for my cell phone always.

אני כל הזמן רוצה את הטלפון הנייד שלי.

But it is OK.

אבל זה בסדר.

My tiny humans show me how to live and the hum of the universe fills me up.

בנות האדם הקטנות שלי מראות לי איך לחיות וההמהום של היקום ממלא אותי.

I play and I play until I begin to wonder

אני משחקת ומשחקת עד שאני מתחילה לתהות

why we ever stop playing in the first place.

למה הפסקנו לשחק מלכתחילה.

You can do it too,

גם אתם יכולים לעשות את זה,

say yes every time your child asks you to play.

תגידו כן בכל פעם שהילד שלכם מבקש מכם לשחק.

Are you thinking that maybe I'm an idiot in diamond shoes?

אתם חושבים שאולי אני אידיוטית בנעלי יהלומים?

You're right, but you can still do this.

אתם צודקים, אבל אתם עדיין יכולים לעשות את זה.

You have time.

יש לכם זמן.

You know why? Because you're not Rihanna and you're not a Muppet.

אתם יודעים למה? כי אתם לא ריהאנה ואתם לא מהחבובות.

Your child does not think you're that interesting.

הילד שלכם לא חושב שאתם כאלה מעניינים.

(Laughter)

(צחוק)

You only need 15 minutes.

אתם צריכים רק 15 דקות.

My two- and four-year-old only ever want to play with me

ביתי בת השנתיים וביתי בת הארבע רוצות לשחק איתי

for about 15 minutes or so

רק למשך 15 דקות בערך

before they think to themselves they want to do something else.

לפני שהן חושבות לעצמן שהן רוצות לעשות משהו אחר.

It's an amazing 15 minutes, but it's 15 minutes.

אלו 15 דקות מדהימות, אבל אלו 15 דקות.

If I'm not a ladybug or a piece of candy, I'm invisible after 15 minutes.

אם אני לא פרת משה רבנו או ממתק, אני בלתי נראית לאחר 15 דקות.

(Laughter)

(צחוק)

And my 13-year-old, if I can get a 13-year-old to talk to me for 15 minutes

ובת ה-13 שלי, אם אני יכולה לגרום לבת 13 לדבר איתי למשך 15 דקות

I'm Parent of the Year.

אני הורה השנה.

(Laughter)

(צחוק)

15 minutes is all you need.

15 דקות הן כל מה שאתם צריכים.

I can totally pull off 15 minutes of uninterrupted time on my worst day.

אני לגמרי יכולה למצוא 15 דקות ללא הפרעה ביום הכי גרוע שלי.

Uninterrupted is the key.

ללא הפרעה זה המפתח.

No cell phone, no laundry, no anything.

בלי סלולרי, בלי כביסה, בלי כלום.

You have a busy life. You have to get dinner on the table.

יש לכם חיים עמוסים. אתם צריכים לבשל ארוחת ערב.

You have to force them to bathe. But you can do 15 minutes.

אתם צריכים להכריח אותם להתקלח. אבל אתם יכולים למצוא 15 דקות.

My kids are my happy place, they're my world,

הילדות שלי הם המקום השמח שלי, הם העולם שלי.

but it doesn't have to be your kids,

אבל זה לא חייב להיות הילדים שלכם,

the fuel that feeds your hum,

הדלק שמזין את ההמהום שלכם,

the place where life feels more good than not good.

המקום שהחיים מרגישים יותר טובים מאשר לא טובים.

It's not about playing with your kids,

הענין אינו לשחק עם הילדים שלכם,

it's about joy.

הענין הוא הנאה.

It's about playing in general.

הענין הוא משחק באופן כללי.

Give yourself the 15 minutes.

תנו לעצמכם את 15 הדקות האלו.

Find what makes you feel good.

תגלו מה גורם לכם להרגיש טוב.

Just figure it out and play in that arena.

פשוט תבינו מה זה ותשחקו בזירה הזו.

I'm not perfect at it. In fact, I fail as often as I succeed,

אני לא תמיד מצליחה. למעשה, אני נכשלת באותה תדירות שאני מצליחה,

seeing friends, reading books, staring into space.

לראות חברים, לקרוא ספרים, לבהות בחלל.

"Wanna play?" starts to become shorthand for indulging myself

"רוצה לשחק?" הפך לשם נרדף לפינוק עצמי

in ways I'd given up on right around the time I got my first TV show,

עליו ויתרתי בערך בזמן שקיבלתי את סדרת הטלויזיה הראשונה שלי,

right around the time I became a titan-in-training,

בערך בזמן שהפכתי לטיטאנית בהתלמדות,

right around the time I started competing with myself for ways unknown.

בערך בזמן שהתחלתי להתחרות עם עצמי.

15 minutes? What could be wrong with giving myself my full attention

15 דקות? מה יכול להיות לא נכון בלתת לעצמי את תשומת הלב המלאה שלי

for 15 minutes?

ל-15 דקות?

Turns out, nothing.

מתברר שכלום.

The very act of not working has made it possible for the hum to return,

עצם זה שלא עבדתי איפשר להמהום לחזור,

as if the hum's engine could only refuel while I was away.

כאילו שהמנוע של ההמהום יכול היה להתדלק רק כשהייתי רחוקה.

Work doesn't work without play.

עבודה לא תיתכן בלי משחקים.

It takes a little time, but after a few months,

זה לוקח קצת זמן, אבל אחרי כמה חודשים,

one day the floodgates open

יום אחד הסכר נפרץ

and there's a rush, and I find myself standing in my office

ויש ריגוש, ואני מוצאת את עצמי עומדת במשרד שלי

filled with an unfamiliar melody, full on groove inside me,

מלאה במנגינה לא מוכרת, קצב מלא בתוכי, ומסביבי,

and around me, and it sends me spinning with ideas,

והוא ממלא אותי ברעיונות,

and the humming road is open, and I can drive it and drive it,

וכביש ההמהום נפתח, ואני יכולה לנסוע בו עוד ועוד,

and I love working again.

ואני אוהבת לעבוד שוב.

But now, I like that hum, but I don't love that hum.

אבל עכשיו, אני מחבבת את ההמהום, אבל אני לא אוהבת את ההמהום.

I don't need that hum.

אני לא צריכה את ההמהום.

I am not that hum. That hum is not me,

אני לא ההמהום. ההמהום הוא לא אני,

not anymore.

כבר לא.

I am bubbles and sticky fingers and dinners with friends.

אני בועות ואצבעות דביקות וארוחות ערב עם חברים.

I am that hum.

אני ההמהום הזה.

Life's hum.

ההמהום של החיים.

Love's hum.

ההמהום של האהבה.

Work's hum is still a piece of me, it is just no longer all of me,

ההמהום של העבודה הוא עדיין חלק ממני הוא פשוט כבר לא כל כולי,

and I am so grateful.

ואני כל כך אסירת תודה.

And I don't give a crap about being a titan,

ולא אכפת לי מלהיות טיטאנית,

because I have never once seen a titan play Red Rover, Red Rover.

כי אני אף פעם לא ראיתי טיטאן משחק קדרים באים.

I said yes to less work and more play, and somehow I still run my world.

אני אמרתי כן לפחות עבודה ויותר משחקים, ואיכשהו אני עדיין מצליחה להתנהל בעולם שלי.

My brain is still global. My campfires still burn.

המוח שלי עדיין גלובלי. המדורות שלי עדיין בוערות.

The more I play, the happier I am, and the happier my kids are.

ככל שאני משחקת יותר, אני מאושרת יותר, והילדים שלי מאושרים יותר.

The more I play, the more I feel like a good mother.

ככל שאני משחקת יותר, אני מרגישה יותר שאני אימא טובה.

The more I play, the freer my mind becomes.

ככל שאני משחקת יותר, המוח שלי נהיה חופשי יותר.

The more I play, the better I work.

ככל שאני משחקת יותר, אני עובדת טוב יותר.

The more I play, the more I feel the hum,

ככל שאני משחקת יותר, אני יותר מרגישה את ההמהום,

the nation I'm building, the marathon I'm running,

המדינה שאני בונה, המרתון שאני רצה,

the troops, the canvas, the high note, the hum, the hum,

הכוחות, הבדים, התו הגבוה, ההמהום, ההמהום,

the other hum, the real hum,

ההמהום האחר, ההמהום האמיתי,

life's hum.

ההמהום של החיים.

The more I feel that hum,

ככל שאני מרגישה יותר את ההמהום הזה,

the more this strange, quivering, uncocooned,

כך הלא-טיטאנית המשונה, הרועדת,

awkward, brand new,

הפתוחה, הלגמרי חדשה,

alive non-titan feels like me.

החיה, מרגישה כמוני.

The more I feel that hum, the more I know who I am.

ככל שאני מרגישה את ההמהום יותר, כך אנ יודעת יותר מי אני.

I'm a writer, I make stuff up, I imagine.

אני כותבת, אני ממציאה דברים, אני מדמיינת.

That part of the job, that's living the dream.

החלק הזה של העבודה, זה לחיות את החלום.

That's the dream of the job.

זה החלומיות שבעבודה.

Because a dream job should be a little bit dreamy.

כי עבודה חלומית צריכה להיות קצת קסומה.

I said yes to less work and more play.

אני אמרתי כן לפחות עבודה ויותר משחקים.

Titans need not apply.

מבלי להתחשב בזה שאני טיטאנית.

Wanna play?

רוצים לשחק?

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)