How women wage conflict without violence | Julia Bacha

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Twelve years ago, I picked up a camera for the first time

לפני שתים-עשרה שנה לקחתי לידי לראשונה מצלמה,

to film the olive harvest in a Palestinian village in the West Bank.

כדי לצלם את מסיק הזיתים בכפר פלסטיני בגדה המערבית.

I thought I was there to make a single documentary

חשבתי שזה יהיה סרט תיעודי בודד

and would then move on to some other part of the world.

ואחר אעבור למקומות אחרים בעולם.

But something kept bringing me back.

אבל משהו תמיד החזיר אותי לשם.

Now, usually, when international audiences hear about that part of the world,

בד"כ, כשקהל כלשהו בעולם שומע על האזור ההוא,

they often just want that conflict to go away.

הרצון הוא לעתים קרובות שהסכסוך הזה ייעלם.

The Israeli-Palestinian conflict is bad, and we wish it could just disappear.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא רע ואנו רוצים שהוא פשוט ייעלם.

We feel much the same way about other conflicts around the world.

אנו חשים כך גם לגבי סכסוכים אחרים בעולם.

But every time we turn our attention to the news,

אבל בכל פעם שאנו צופים בחדשות

it seems like one more country has gone up in flames.

התחושה היא שעוד ארץ עולה בלהבות.

So I've been wondering

ולכן תהיתי

שמא עלינו להתייחס אחרת לסכסוכים --

whether we should not start looking at conflict in a different way --

whether instead of simply wishing to end conflict,

במקום סתם לשאוף לסיום הסכסוך,

we focus instead on how to wage conflict.

נתמקד בשאלה איך לנהל סכסוך.

This has been a big question for me,

זאת היתה עבורי שאלה גדולה,

one I've pursued together with my team at the nonprofit Just Vision.

שאלה שבחנתי עם הצוות שלי במלכ"ר "חזון צודק".

After witnessing several different kinds of struggles in the Middle East,

אחרי שהייתי עדה לכל מיני מאבקים במזרח התיכון,

I started noticing some patterns on the more successful ones.

התחלתי לזהות דפוסים מסוימים במוצלחים שבהם.

I wondered whether these variables held across cases, and if they did,

רציתי לראות אם משתנים אלה תקפים בכל המקרים, ואם כן,

what lessons we could glean for waging constructive conflict,

מהם הלקחים שנוכל להפיק מניהול בונה של סכסוך,

in Palestine, Israel and elsewhere.

בפלסטין, בישראל ובמקומות אחרים.

There is some science about this.

יש על כך כמה נתונים מדעיים.

In a study of 323 major political conflicts

מתוך מחקר שהקיף 323 סכסוכים פוליטיים חשובים

from 1900 to 2006,

בין השנים 1900 ל-2006,

Maria Stephan and Erica Chenoweth found that nonviolent campaigns

מריה סטפן ואריקה צ'נוות' מצאו שלמאבקים לא-אלימים

were almost 100 percent more likely to lead to success than violent campaigns.

היה סיכוי גדול בכמעט 100% להוביל להצלחה מאשר לאלימים.

Nonviolent campaigns are also less likely to cause physical harm

למאבקים לא-אלימים גם סבירות פחותה לגרום לנזק פיזי

to those waging the campaign,

למנהלי הסכסוך

as well as their opponents.

כמו גם ליריביהם.

And, critically, they typically lead to more peaceful and democratic societies.

והנקודה המכרעת:

הם בד"כ יוצרים חברות שוחרות-שלום ודמוקרטיות יותר.

In other words, nonviolent resistance is a more effective and constructive way

במלים אחרות, התנגדות לא-אלימה היא דרך יעילה ובונה יותר

of waging conflict.

לניהול סכסוך.

But if that's such an easy choice, why don't more groups use it?

אבל אם זו ברירה כה קלה, מדוע לא משתמשים בה יותר?

Political scientist Victor Asal and colleagues

איש מדעי המדינה ויקטור אסל ועמיתיו

have looked at several factors

בחנו מספר גורמים

that shape a political group's choice of tactics.

שמעצבים את בחירת הטקטיקות של קבוצות פוליטיות.

And it turns out that the greatest predictor

מסתבר שהמנבא הטוב ביותר

of a movement's decision to adopt nonviolence or violence

אם התנועה תחליט לנקוט באלימות או לא,

is not whether that group is more left-wing or right-wing,

איננו אם הקבוצה נוטה יותר לשמאל או לימין,

not whether the group is more or less influenced by religious beliefs,

לא אם הקבוצה מושפעת יותר או פחות מאמונות דתיות,

not whether it's up against a democracy or a dictatorship,

לא אם היא מתקוממת נגד דמוקרטיה או רודנות

and not even the levels of repression that that group is facing.

ואף לא רמת הדיכוי איתה הקבוצה מתמודדת.

The greatest predictor of a movement's decision to adopt nonviolence

המנבא הטוב ביותר לכך שתנועה תחליט לנקוט באי-אלימות

is its ideology regarding the role of women in public life.

היא הגישה שלה ביחס לתפקיד הנשים בחיים הציבוריים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When a movement includes in its discourse

כשהתנועה כוללת בדו-שיח שלה

language around gender equality,

אוצר-מלים העוסק בשוויון מגדרי,

it increases dramatically the chances it will adopt nonviolence,

הדבר מגדיל באופן דרמטי את סיכוייה לנקוט באי-אלימות,

and thus, the likelihood it will succeed.

ומכאן, את הסבירות להצלחתה.

The research squared up with my own documentation

המחקר הזה עלה בקנה אחד עם התיעוד שעשיתי

of political organizing in Israel and Palestine.

על ההתארגנות הפוליטית בישראל ובפלסטין.

I've noticed that movements which welcome women into leadership positions,

שמתי לב שלתנועות שמקבלות נשים לעמדות מנהיגות,

such as the one I documented in a village called Budrus,

כמו זו שתיעדתי בכפר בשם בודרוס,

were much more likely to achieve their goals.

היה סיכוי רב בהרבה להשיג את מטרותיהן.

This village was under a real threat of being wiped off the map

הכפר היה נתון לאיום אמיתי של מחיקתו מהמפה

when Israel started building the separation barrier.

כשישראל החלה לבנות את חומת ההפרדה.

The proposed route would require

התוואי המוצע חייב

the destruction of this community's olive groves, their cemeteries

את הריסת חורשות הזיתים ובתי העלמין של הקהילה הזאת

and would ultimately enclose the village from all sides.

ובסופו של דבר היה סוגר את הכפר מכל עבריו.

Through inspired local leadership,

בעזרת מנהיגות מקומית רבת-השראה

they launched a nonviolent resistance campaign to stop that from happening.

הם פתחו במאבק לא-אלים כדי למנוע זאת.

The odds were massively stacked against them.

הסיכויים היו מאד לרעתם.

But they had a secret weapon:

אבל היה להם נשק סודי:

a 15-year-old girl

נערה בת 15

who courageously jumped in front of a bulldozer

שקפצה באומץ ונעמדה לפני דחפור

which was about to uproot an olive tree, stopping it.

שעמד לעקור עץ זית, ועצרה אותו.

In that moment, the community of Budrus realized what was possible

באותו רגע הבינה קהילת בודרוס מה תוכל להשיג

if they welcomed and encouraged women to participate in public life.

אם תקבל בברכה ותעודד נשים להשתתף בחיים הציבוריים.

And so it was that the women of Budrus went to the front lines day after day,

וכך התייצבו נשות בודרוס בחזית יום אחר יום,

using their creativity and acumen to overcome multiple obstacles they faced

ובעזרת היצירתיות והפקחות שלהן התגברו על המכשולים הרבים

in a 10-month unarmed struggle.

במאבק לא-חמוש בן 10 חודשים.

And as you can probably tell at this point,

כפי שאתם כבר מבינים,

הן ניצחו.

they win at the end.

The separation barrier was changed completely

תוואי חומת ההפרדה השתנה והותאם כולו

to the internationally recognized green line,

לקו הירוק המוכר מבחינה בינלאומית,

and the women of Budrus came to be known across the West Bank

ונשות בודרוס נודעו בכל רחבי הגדה המערבית

for their indomitable energy.

ברוחן העשויה ללא-חת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

I want to pause for a second, which you helped me do,

אני רוצה לעצור לרגע בהזדמנות שסיפקתם לי,

because I do want to tackle two very serious misunderstandings

כדי לעסוק בשתי אי-הבנות חמורות ביותר

that could happen at this point.

שעלולות להתגלע בנקודה זאת.

The first one is that I don't believe

הראשונה היא, שאני לא מאמינה

women are inherently or essentially more peaceful than men.

שנשים מטבען או במהותן שוחרות-שלום יותר מגברים.

But I do believe that in today's world,

אבל אני בהחלט מאמינה שבעולם של היום

women experience power differently.

נשים מבינות אחרת מהו כוח.

Having had to navigate being in the less powerful position

כמי שנאלצות לנווט את דרכן מעמדה של עוצמה מופחתת

in multiple aspects of their lives,

בין היבטים שונים של החיים,

women are often more adept

הנשים בד"כ מיומנות יותר

at how to surreptitiously pressure for change

בהפעלה ערמומית של לחץ לשינוי

against large, powerful actors.

לעומת גורמים גדולים וחזקים.

The term "manipulative," often charged against women in a derogatory way,

המונח "מניפולטיבי", שמרבים לתקוף בו נשים במובן משפיל,

reflects a reality in which women have often had to find ways

משקף מציאות שבה נשים נאלצו לעתים קרובות למצוא דרכים

other than direct confrontation to achieve their goals.

שאינן עימות ישיר, כדי להשיג את מטרותיהן.

And finding alternatives to direct confrontation

ואיתור חלופות לעימות ישיר

הוא לב-ליבה של ההתנגדות הלא-אלימה.

is at the core of nonviolent resistance.

Now to the second potential misunderstanding.

וכעת, לאי-ההבנה הפוטנציאלית השניה.

I've been talking a lot about my experiences in the Middle East,

אני מרבה לספר על חוויותי במזרח התיכון,

and some of you might be thinking now

ואחדים מכם אולי חושבים עכשיו

that the solution then is for us to educate Muslim and Arab societies

שהפתרון הוא לחנך את החברות המוסלמיות והערביות

to be more inclusive of their women.

לשלב יותר את הנשים.

If we were to do that, they would be more successful.

אם נעשה זאת, הן יצליחו יותר.

They do not need this kind of help.

הן לא צריכות עזרה כזאת.

Women have been part of the most influential movements

הנשים היו חלק מהתנועות הכי משפיעות

coming out of the Middle East,

שיצאו מהמזרח התיכון,

but they tend to be invisible to the international community.

אבל הקהילה הבינלאומית נוטה לפסוח עליהן.

Our cameras are largely focused on the men

המצלמות שלנו מתמקדות בעיקר בגברים

who often end up involved in the more confrontational scenes

שבד"כ מעורבים בתמונות האלימות יותר

that we find so irresistible in our news cycle.

שצרכנות החדשות שלנו אינה עומדת בפניהן.

And we end up with a narrative that not only erases women

ובסופו של דבר נותר לנו נרטיב שלא רק מוחק את הנשים

from the struggles in the region

מן המאבקים באזור,

but often misrepresents the struggles themselves.

אלא לעתים קרובות מייצג לא-נכון את המאבקים עצמם.

In the late 1980s, an uprising started in Gaza,

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה בעזה התקוממות

and quickly spread to the West Bank and East Jerusalem.

שהתפשטה במהירות לגדה המערבית ולמזרח-ירושלים.

It came to be known as the First Intifada,

היא נודעה בשם "האינתיפאדה הראשונה",

and people who have any visual memory of it

ואנשים עם איזה זכרון חזותי ממנה

מסכמים אותה בערך כך:

generally conjure up something like this:

Palestinian men throwing rocks at Israeli tanks.

גברים פלסטינים זורקים אבנים על טנקים ישראלים.

The news coverage at the time

הסיקור החדשותי של אז

made it seem like stones, Molotov cocktails and burning tires

עורר את הרושם כאילו אבנים, בקבוקי מולוטוב וצמיגים בוערים

were the only activities taking place in the Intifada.

היו הפעילויות היחידות שהתרחשו באינתיפאדה.

This period, though, was also marked by widespread nonviolent organizing

אבל התקופה ההיא אופיינה גם בהתארגנות לא-אלימה רחבה

in the forms of strikes, sit-ins and the creation of parallel institutions.

בצורת הפגנות, שביתות והקמת מוסדות מקבילים.

During the First Intifada,

במהלך האינתיפאדה הראשונה,

whole sectors of the Palestinian civilian population mobilized,

התגייסו מגזרים שלמים בחברה הפלסטינית

cutting across generations, factions and class lines.

באופן בין-דורי, בין-סיעתי ובין-מעמדי.

They did this through networks of popular committees,

הם עשו זאת בעזרת רשתות של ועדות עממיות,

and their use of direct action and communal self-help projects

והשימוש שלהם בפעולה ישירה ובמיזמי עזרה-עצמית קהילתיים

challenged Israel's very ability

הקשה על עצם יכולתה של ישראל

to continue ruling the West Bank and Gaza.

להמשיך לשלוט בגדה המערבית ובעזה.

According to the Israeli Army itself,

לפי נתוני הצבא הישראלי עצמו,

97 percent of activities during the First Intifada were unarmed.

97% מהפעילויות באינתיפאדה הראשונה היו לא-חמושות.

And here's another thing that is not part of our narrative about that time.

והנה עוד משהו שאיננו חלק מהנרטיב שלנו לגבי אותה תקופה:

For 18 months in the Intifada,

במשך 18 חודשי האינתיפאדה

women were the ones calling the shots behind the scenes:

הנשים היו אלה המחליטות שמאחורי הקלעים:

Palestinian women from all walks of life

נשים פלסטיניות מכל אורחות החיים

in charge of mobilizing hundreds of thousands of people

פיקדו על גיוס מאות אלפי אנשים

in a concerted effort to withdraw consent from the occupation.

במאמץ מתואם של מחאה כלפי הכיבוש.

Naela Ayesh, who strived to build a self-sufficient Palestinian economy

נאילה עיאש, שנאבקה כדי לבנות כלכלה פלסטינית עצמאית

by encouraging women in Gaza to grow vegetables in their backyards,

דרך עידוד נשים בעזה לגדל ירקות בחצרות האחוריות,

an activity deemed illegal by the Israeli authorities at that time;

פעילות שנחשבה אז לא-חוקית בעיני הרשות הישראלית;

Rabeha Diab, who took over decision-making authority

ראביחה דיאב, שלקחה על עצמה את הסמכות לקבל החלטות

for the entire uprising

לכל ההתקוממות

when the men who had been running it

כשהגברים שניהלו אותה הוגלו;

were deported;

Fatima Al Jaafari, who swallowed leaflets containing the uprising's directives

פטימה אל ג'עפרי, שבלעה עלונים שכללו את הוראות ההתקוממות

in order to spread them across the territories

כדי להפיצם בכל השטחים

without getting caught;

מבלי להיתפס;

and Zahira Kamal,

וזאהירה כמאל,

who ensured the longevity of the uprising

שהבטיחה את אריכות ימיה של ההתקוממות

by leading an organization

בכך שהנהיגה ארגון

that went from 25 women to 3,000 in a single year.

שגדל מ-25 ל-3000 נשים בשנה אחת.

Despite their extraordinary achievements,

חרף כל הישגיהן המדהימים,

none of these women have made it into our narrative of the First Intifada.

אף לא אחת מהנשים האלה הצליחה להיכנס לנרטיב שלנו

בנוגע לאינתיפאדה הראשונה.

We do this in other parts of the globe, too.

אנו נוהגים כך גם במקומות אחרים בעולם.

In our history books, for instance, and in our collective consciousness,

בספרי ההיסטוריה שלנו, למשל, וגם בזכרון הקולקטיבי שלנו,

הגברים הם הפנים והדוברים הציבוריים

men are the public faces and spokespersons

for the 1960s struggle for racial justice in the United States.

של מאבק שנות ה-60 במאה ה-20 לצדק גזעי בארה"ב.

But women were also a critical driving force,

אבל הנשים היוו גם הן כוח מכריע

mobilizing, organizing, taking to the streets.

בגיוס, בארגון, ביציאה לרחובות.

How many of us think of Septima Clark

כמה מאיתנו חושבים על ספטימה קלארק

when we think of the United States Civil Rights era?

כשאנו נזכרים בימי מלחמת האזרחים בארה"ב?

מעטים להפליא.

Remarkably few.

But she played a crucial role in every phase of the struggle,

אבל היא מילאה תפקיד מכריע בכל שלב במאבק,

particularly by emphasizing literacy and education.

במיוחד בכך שהדגישה את חשיבות החינוך והקריאה והכתיבה.

She's been omitted, ignored,

פסחו עליה והתעלמו ממנה,

like so many other women who played critical roles

כמו נשים כה רבות שמילאו תפקידים מכריעים

in the United States Civil Rights Movement.

בתנועת זכויות האזרח של ארצות הברית.

This is not about getting credit.

לא מדובר כאן בהשגת הכרה;

It's more profound than that.

מדובר במשהו עמוק מזה.

The stories we tell matter deeply to how we see ourselves,

הסיפורים שאנו מספרים חשובים ביותר לדימוי שלנו בעיני עצמנו,

and to how we believe movements are run

לדרך בה אנו חושבים שתנועות מנוהלות

and how movements are won.

ולדרך בה הן מנצחות.

The stories we tell about a movement like the First Intifada

הסיפורים שאנו מספרים על תנועה כמו האינתיפאדה הראשונה

or the United States Civil Rights era

או עידן מלחמת האזרחים בארה"ב

matter deeply and have a critical influence

חשובים עד מאד ויש להם השפעה מכרעת

in the choices Palestinians,

על הבחירות שיבחרו פלסטינאים,

Americans

אמריקנים

and people around the world will make

ואנשים בכל העולם

בפעם הבאה בה ייתקלו באי-צדק

next time they encounter an injustice

and develop the courage to confront it.

וימצאו בעצמם את האומץ להתעמת עימו.

If we do not lift up the women who played critical roles in these struggles,

אם לא נרומם את הנשים שמילאו תפקידים מכריעים במאבקים אלה,

we fail to offer up role models to future generations.

לא נוכל להציע דמויות-מופת לדורות הבאים.

Without role models, it becomes harder

בהיעדר דמויות-מופת הנשים יתקשו יותר

for women to take up their rightful space

לתפוס את מקומן הראוי בחיים הציבוריים.

in public life.

And as we saw earlier,

וכפי שראינו קודם,

one of the most critical variables

אחד המשתנים המכריעים ביותר

in determining whether a movement will be successful or not

בשאלה אם תנועה כלשהי תצליח או לא

is a movement's ideology regarding the role of women

היא אידאולוגיה תנועתית שמתייחסת לתפקידן של הנשים

in public life.

בחיים הציבוריים.

This is a question of whether we're moving

השאלה היא אם אנו מתקדמים

towards more democratic and peaceful societies.

לקראת חברות דמוקרטיות יותר, ויותר שוחרות-שלום.

In a world where so much change is happening,

בעולם שבו מתחוללים שינויים כה רבים,

and where change is bound to continue at an increasingly faster pace,

שינויים שמן הסתם ימשיכו ויתגברו,

it is not a question of whether we will face conflict,

השאלה איננה אם ניקלע לסכסוך,

but rather a question

אלא מהם הסיפורים שיעצבו

of which stories will shape

how we choose to wage conflict.

את האופן בו נבחר לנהל סכסוכים.

Thank you.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

(Applause)