Billy Collins: Everyday moments, caught in time

מתרגם: eva green מבקר: Ido Dekkers

I'm here to give you

באתי הנה כדי לספק לכם

your recommended dietary allowance

את ההקצבה התזונתית המומלצת

of poetry.

של שירה.

And the way I'm going to do that

והדרך שבה אני עומד לעשות זאת

is present to you

היא להציג בפניכם

five animations

חמישה סרטי הנפשה

of five of my poems.

של חמישה משירי.

And let me just tell you a little bit of how that came about.

תנו לי לספר לכם קצת איך זה התגלגל.

Because the mixing of those two media

כי שילוב שתי המדיות האלו

is a sort of unnatural or unnecessary act.

הוא קצת לא טבעי או לא הכרחי.

But when I was United States Poet Laureate --

אבל כשהייתי מועמד לתואר המשורר האמריקאי הלאומי--

and I love saying that.

ואני אוהב לומר את זה.

(Laughter)

(צחוק)

It's a great way to start sentences.

זו דרך נהדרת להתחיל משפטים.

When I was him back then,

כשהייתי ההוא אז,

I was approached by J. Walter Thompson, the ad company,

ניגש אלי ג' וולטר תומסון, מחברת הפרסום.

and they were hired

הם כאילו נשכרו

sort of by the Sundance Channel.

ע"י ערוץ "סנדאנס".

And the idea was to have me record some of my poems

והרעיון היה שאני אקליט כמה משירי

and then they would find animators

והם ימצאו אמני הנפשה

to animate them.

כדי לעשות מהם סרטים.

And I was initially resistant,

בהתחלה התנגדתי

because I always think

כי אני תמיד חושב

poetry can stand alone by itself.

ששירה יכולה לעמוד בפני עצמה.

Attempts to put my poems to music

ונסיונות שנעשו להלחין את שירי

have had disastrous results,

הסתיימו בתוצאות איומות

in all cases.

בכל המקרים.

And the poem, if it's written with the ear,

והשיר, אם הוא נכתב עם משקל נכון,

already has been set to its own verbal music

כבר יש לו מנגינה מילולית משלו

as it was composed.

באופן בו חובר.

And surely, if you're reading a poem

וודאי שאם קוראים שיר

that mentions a cow,

שמוזכרת בו פרה,

you don't need on the facing page

אין צורך שבעמוד ממול

a drawing of a cow.

יהיה ציור של פרה.

I mean, let's let the reader do a little work.

כלומר, צריך להשאיר לקורא קצת עבודה.

But I relented because it seemed like an interesting possibility,

אבל הסכמתי באי-רצון כי זה נשמע כהזדמנות מעניינת,

and also I'm like a total cartoon junkie

וגם כי אני אוהד שרוף של קומיקס

since childhood.

מאז ילדותי.

I think more influential

אני חושב שיותר מאשר

than Emily Dickinson or Coleridge or Wordsworth

אמילי דיקנסון, קולדריג' או וודסוורת

on my imagination

השפיעו על הדמיון שלי

were Warner Brothers, Merrie Melodies

"האחים וורנר", "מרי מלודיס"

and Loony Tunes cartoons.

וה"לוני טיונס".

Bugs Bunny is my muse.

באגס באני הוא המוזה שלי.

And this way poetry could find its way onto television of all places.

וכך מצאה השירה את דרכה לטלוויזיה, מכל המקומות.

And I'm pretty much all for poetry in public places --

ואני בסך הכל בעד שירה במקומות ציבוריים--

poetry on buses, poetry on subways,

שירה באוטובוסים, שירה ברכבת התחתית,

on billboards, on cereal boxes.

בשלטי חוצות, על קופסאות דגנים.

When I was Poet Laureate, there I go again --

כשהייתי המועמד למשורר הלאומי, הנה זה שוב--

I can't help it, it's true --

מה אני יכול לעשות? זו עובדה --

(Laughter)

(צחוק)

I created a poetry channel on Delta Airlines

ייסדתי ערוץ שירה במטוסי חברת "דלתא"

that lasted for a couple of years.

זה החזיק מעמד כמה שנים.

So you could tune into poetry as you were flying.

כך שאפשר היה להאזין לשירה במהלך הטיסה.

And my sense is,

וההרגשה שלי היא,

it's a good thing to get poetry off the shelves

שזה דבר טוב להוציא את השירה מהמדפים

and more into public life.

ולהכניס אותה יותר לחיים הציבוריים.

Start a meeting with a poem. That would be an idea you might take with you.

תתחילו ישיבה בשיר. זה רעיון שכדאי שתקחו איתכם.

When you get a poem on a billboard or on the radio

כשאתם נתקלים בשיר על שלט חוצות או ברדיו

or on a cereal box or whatever,

או על קופסת דגנים או בכל מקום אחר,

it happens to you so suddenly

זה קורה לכם כל כך מהר

that you don't have time

שאין לכם זמן

to deploy your anti-poetry deflector shields

לפרוש את המגן נגד-שירה שלך

that were installed in high school.

שהתקינו אצלכם בתיכון.

So let us start with the first one.

אז בואו נתחיל עם השיר הראשון.

It's a little poem called "Budapest,"

זה שיר קטן בשם "בודפשט,"

and in it I reveal,

ובו אני מגלה,

or pretend to reveal,

או מעמיד פנים שאני מגלה,

the secrets of the creative process.

את סודות התהליך היצירתי.

(Video) Narration: "Budapest."

(סרטון) קריין: "בודפשט."

My pen moves along the page

העט שלי נע על פני הדף

like the snout of a strange animal

כמו חוטם של חיה מוזרה

shaped like a human arm

שצורתו יד אדם

and dressed in the sleeve

והוא לבוש בשרוול

of a loose green sweater.

של סוודר ירוק ורפוי.

I watch it sniffing the paper ceaselessly,

אני מביט בו מריח את הדף ללא הרף,

intent as any forager

נחוש ככל מחפש מזון

that has nothing on its mind

שאין לו שום דבר בראש

but the grubs and insects

פרט לזחלים ולחרקים

that will allow it to live another day.

שיאפשרו לו לחיות יום נוסף.

It wants only to be here tomorrow,

הוא רוצה רק להיות פה מחר,

dressed perhaps

לבוש, אולי,

in the sleeve of a plaid shirt,

בשרוול של חולצה צבעונית,

nose pressed against the page,

האף דחוק כנגד הדף,

writing a few more dutiful lines

כותב עוד כמה שורות ידי-חובה

while I gaze out the window

בעוד אני בוהה מבעד לחלון

and imagine Budapest

ומדמיין את בודפשט

or some other city

או איזו עיר אחרת

where I have never been.

שבה מעולם לא הייתי,

BC: So that makes it seem a little easier.

זה גורם לכך להיראות מעט קל יותר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Writing is not actually as easy as that for me.

למעשה, הכתיבה אינה כל כך קלה בשבילי.

But I like to pretend that it comes with ease.

אבל אני אוהב להעמיד פנים שזה בא בקלות.

One of my students came up after class, an introductory class,

תלמידה שלי ניגשה אלי לאחר שיעור מבוא,

and she said, "You know, poetry is harder than writing,"

ואמרה: "אתה יודע, שירה היא קשה יותר מכתיבה,"

which I found both erroneous and profound.

משפט שלדעתי הוא גם שגוי וגם עמוק.

(Laughter)

(צחוק)

So I like to at least pretend it just flows out.

אז אני אוהב לפחות להעמיד פנים שזה פשוט זורם החוצה.

A friend of mine has a slogan; he's another poet.

לחבר שלי יש סיסמה; גם הוא משורר.

He says that, "If at first you don't succeed,

הוא אומר: "אם אתה לא מצליח על ההתחלה,

hide all evidence you ever tried."

הסתר את כל העדויות לנסיונותיך."

(Laughter)

(צחוק)

The next poem is also rather short.

גם השיר הבא קצר למדי.

Poetry just says a few things in different ways.

השירה פשוט אומרת כמה דברים בדרכים שונות.

And I think you could boil this poem down to saying,

ולדעתי אפשר לצמצם את השיר הבא לאמירה:

"Some days you eat the bear, other days the bear eats you."

"לפעמים אתה אוכל את הדוב, ולפעמים הדוב אוכל אותך."

And it uses the imagery

וזה עושה שימוש בדימוי

of dollhouse furniture.

של רהיטי בית-בובות.

(Video) Narration: "Some Days."

(סרטון): קריין: "יש ימים."

Some days

יש ימים

I put the people in their places at the table,

שאני מניח את האנשים במקומותיהם ליד השולחן,

bend their legs at the knees,

מכופף את רגליהם בברכיים,

if they come with that feature,

אם יש להם תכונה כזאת,

and fix them into the tiny wooden chairs.

ומסדר אותם בכסאות העץ הקטנטנים.

All afternoon they face one another,

וכל אחר-הצהריים הם יושבים פנים אל פנים,

the man in the brown suit,

האיש בחליפה החומה,

the woman in the blue dress --

האישה בשמלה הכחולה--

perfectly motionless, perfectly behaved.

דוממים להפליא, מתנהגים למופת.

But other days I am the one

אבל בימים אחרים אני הוא זה

who is lifted up by the ribs

שאותו אוחזים ומרימים בצלעות

then lowered into the dining room of a dollhouse

ומורידים לתוך חדר האוכל בבית-בובות

to sit with the others at the long table.

לשבת עם האחרים אל שולחן ארוך.

Very funny.

מצחיק מאד.

But how would you like it

אבל איך אתם מרגישים

if you never knew from one day to the next

אילו לעולם לא ידעתם אם למחרת

if you were going to spend it

תבלו את היום

striding around like a vivid god,

כשאתם מסתובבים לכם כמו אל גשמי,

your shoulders in the clouds,

כתפיכם בעננים,

or sitting down there

או יושבים שם למטה

amidst the wallpaper

בין הטפטים

staring straight ahead

בוהים לפנים

with your little plastic face?

עם פרצוף הפלסטיק שלכם?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

BC: There's a horror movie in there somewhere.

מסתתר בזה איזה סרט אימה.

The next poem is called forgetfulness,

השיר הבא נקרא "שיכחה",

and it's really just a kind of poetic essay

והוא בעצם מין מאמר שירתי

on the subject of mental slippage.

בנושא ההידרדרות השכלית.

And the poem begins

והשיר מתחיל

with a certain species of forgetfulness

עם סוג מסוים של שיכחה

that someone called

שיש המכנים אותו

literary amnesia,

שיכחה ספרותית,

in other words, forgetting the things that you have read.

במלים אחרות, שיכחה של הדברים שקראת.

(Video) Narration: "Forgetfulness."

(סרטון) קריין: "שיכחה."

The name of the author is the first to go,

שם המחבר הוא הראשון שנשכח,

followed obediently

ובעקבותיו, בצייתנות

by the title, the plot,

הכותרת, העלילה,

the heartbreaking conclusion,

הסיום שובר הלבבות,

the entire novel,

הספר כולו,

which suddenly becomes one you have never read,

שפתאום הופך לספר שמעולם לא קראת,

never even heard of.

מעולם לא שמעת אודותיו.

It is as if, one by one,

כאילו שבזה אחר זה

the memories you used to harbor

הזכרונות שנצרת

decided to retire to the southern hemisphere of the brain

החליטו לפרוש למחצית המוח הדרומית

to a little fishing village

לאיזה כפר דיגיים קטן

where there are no phones.

שאין שם טלפונים.

Long ago,

לפני זמן רב,

you kissed the names of the nine muses good-bye

נשקת לשמות תשעת המוזות לאות פרידה

and you watched the quadratic equation

וצפית במשוואה הריבועית

pack its bag.

אורזת את תרמילה.

And even now,

ואפילו עכשיו,

as you memorize the order of the planets,

כאשר אתה משנן את סדר כוכבי הלכת,

something else is slipping away,

משהו אחר נשכח,

a state flower perhaps,

אולי שם של איזה פרח לאומי,

the address of an uncle,

כתובת של דוד,

the capital of Paraguay.

עיר הבירה של פרגוואי.

Whatever it is

מה שזה לא יהיה

you are struggling to remember,

אתה מתקשה להיזכר,

it is not poised on the tip of your tongue,

זה לא עומד על קצה לשונך,

not even lurking

אפילו לא מסתתר

in some obscure corner

בפינה נידחת

of your spleen.

של הטחול שלך.

It has floated away

זה צף ונשטף לו

down a dark mythological river

בזרם של איזה נהר מיתולוגי אפל

whose name begins with an L

ששמו מתחיל ב"ל"

as far as you can recall,

למיטב זכרונך,

well on your own way to oblivion

אתה כבר נמצא בדרכך אל תהום הנשייה

where you will join those

שם תצטרף לאלו

who have forgotten even how to swim

שכבר שכחו אפילו איך לשחות

and how to ride a bicycle.

ואיך לרכב על אופניים.

No wonder you rise in the middle of the night

אין פלא שאתה מתעורר באמצע הלילה

to look up the date of a famous battle

כדי לבדוק תאריך של איזה קרב מפורסם

in a book on war.

בספר אודות מלחמות.

No wonder the Moon in the window

אין פלא שהירח בחלון

seems to have drifted out of a love poem

דומה שנסחף מתוך שיר אהבה

that you used to know by heart.

שפעם ידעת בעל פה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

BC: The next poem is called "The Country"

השיר הבא נקרא "הכפר"

and it's based on,

והוא מבוסס על התקופה

when I was in college

בה הייתי במכללה

I met a classmate who remains to be a friend of mine.

ופגשתי חבר ללימודים שנותר חבר שלי.

He lived, and still does, in rural Vermont.

הוא מתגורר עד היום באזור הכפרי של וורמונט.

I lived in New York City.

אני גרתי בעיר ניו יורק.

And we would visit each other.

והיינו מבקרים זה את זה.

And when I would go up to the country,

וכשהייתי עולה צפונה לאזור הכפרי,

he would teach me things like deer hunting,

הוא היה מלמד אותי דברים כמו ציד צבאים,

which meant getting lost with a gun basically --

שזה בעצם ללכת לאיבוד עם נשק--

(Laughter)

(צחוק)

and trout fishing and stuff like that.

ודיג של דגי טרוטה וכדומה.

And then he'd come down to New York City

וכשהוא היה יורד דרומה לעיר ניו יורק

and I'd teach him what I knew,

ואני הייתי מלמד אותו את מה שאני יודע,

which was largely smoking and drinking.

שזה בעיקר לעשן ולשתות.

(Laughter)

(צחוק)

And in that way we traded lore with each other.

וכך היינו מחליפים בינינו את הידע שלנו.

The poem that's coming up

והשיר הבא

is based on him trying to tell me a little something

מבוסס עליו, כשהוא מנסה לומר לי משהו קטן

about a domestic point of etiquette

בקשר לכללי התנהגות

in country living

בחיי הכפר

that I had a very hard time, at first, processing.

שבתחילה היה לי קשה מאד לעכל.

It's called "The Country."

השיר נקרא "הכפר."

(Video) Narration: "The Country."

(סרטון) קריין: "הכפר."

I wondered about you

תהיתי לגביך

when you told me never to leave

כשאמרת לי לעולם לא להשאיר

a box of wooden strike-anywhere matches

קופסת גפרורים

just lying around the house,

מונחת סתם כך בבית,

because the mice might get into them

כי העכברים אולי יגיעו אליהם

and start a fire.

ויבעירו אש.

But your face was absolutely straight

אבל פרצופך היה לגמרי תמים

when you twisted the lid down

כאשר סובבת את המכסה

on the round tin

של קופסת פח עגולה

where the matches, you said, are always stowed.

שם, אמרת, הגפרורים תמיד מאוחסנים.

Who could sleep that night?

מי יכול היה לישון באותו הלילה?

Who could whisk away the thought

מי יכול היה לסלק את המחשבה

of the one unlikely mouse

על עכבר בלתי-סביר

padding along a cold water pipe

שמתהלך לו על צינור מים קרים

behind the floral wallpaper,

מאחורי הטפט הפרחוני,

gripping a single wooden match

ומחזיק גפרור עץ בודד

between the needles of his teeth?

בין שיניו המחודדות?

Who could not see him rounding a corner,

מי לא ראה אותו עובר את הפינה,

the blue tip scratching against rough-hewn beam,

הקצה הכחול מתגרד כנגד הקורה הגסה,

the sudden flare

הלהבה המתפרצת

and the creature, for one bright, shining moment,

והיצור, ברגע זוהר אחד,

suddenly thrust ahead of his time --

מושלך לפתע ומקדים את זמנו--

now a fire-starter,

ועכשיו הוא מצית-שרפות,

now a torch-bearer

עכשיו הוא נושא-לפיד

in a forgotten ritual,

באיזה פולחן נשכח,

little brown druid

דרואיד קטן וחום

illuminating some ancient night?

מאיר איזה לילה עתיק?

And who could fail to notice,

ומי היה יכול להחמיץ,

lit up in the blazing insulation,

כשהם מוארים בבידוד הנשרף,

the tiny looks of wonderment

את מבטי הפליאה הקטנים

on the faces of his fellow mice --

על פרצופיהם של חבריו העכברים--

one-time inhabitants

הדיירים החד-פעמיים

of what once was your house in the country?

של מה שהיה פעם ביתך בכפר?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

BC: Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. And the last poem is called "The Dead."

תודה. והשיר האחרון נקרא "המתים."

I wrote this after a friend's funeral,

כתבתי את השיר לאחר הלוויה של חבר,

but not so much about the friend as something the eulogist kept saying,

אבל פחות על החבר ויותר על מה שהמספיד חזר ואמר,

as all eulogists tend to do,

כפי שנוהגים לומר כל המספידים,

which is how happy the deceased would be

כמה שהמנוח היה שמח

to look down and see all of us assembled.

להתבונן מלמעלה ולראות את כולנו יחד.

And that to me was a bad start to the afterlife,

ובעיני זו התחלה גרועה לחיי העולם הבא,

having to witness your own funeral and feel gratified.

לראות את ההלווייה שלך ולהרגיש מרוצה.

So the little poem is called "The Dead."

אז השיר הקצר נקרא "המתים."

(Video) Narration: "The Dead."

(סרטון) קריין: "המת."

The dead are always looking down on us,

המתים תמיד מסתכלים עלינו מלמעלה,

they say.

כך אומרים.

While we are putting on our shoes or making a sandwich,

כאשר אנו נועלים נעליים או מכינים כריך,

they are looking down

הם מסתכלים עלינו

through the glass-bottom boats of heaven

דרך תחתית הזכוכית של סירות גן העדן

as they row themselves slowly

בעודם משיטים עצמם באיטיות

through eternity.

דרך הנצח.

They watch the tops of our heads

הם מתבוננים בכיפות ראשינו

moving below on Earth.

מתהלכים למטה על כדור הארץ.

And when we lie down

וכשאנו שוכבים

in a field or on a couch,

בשדה או על ספה,

drugged perhaps

אולי מסוממים

by the hum of a warm afternoon,

מהזמזום של אחר-צהרים חמימים,

they think we are looking back at them,

הם חושבים שאנו מחזירים להם מבט,

which makes them lift their oars

מה שגורם להם להרים את המשוטים

and fall silent

ולהשתתק

and wait like parents

ולחכות כמו הורים

for us to close our eyes.

עד שנעצום את העיניים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

BC: I'm not sure if other poems will be animated.

אני לא בטוח אם שירים אחרים יזכו להנפשה.

It took a long time --

זה ארך הרבה זמן--

I mean, it's rather uncommon to have this marriage --

כלומר, זה זיווג יוצא-דופן --

a long time to put those two together.

אורך זמן רב לחבר בין השניים.

But then again, it took us a long time

אבל נדרש לנו גם המון זמן

to put the wheel and the suitcase together.

כדי לחבר בין עגלה למזוודה.

(Laughter)

(צחוק)

I mean, we had the wheel for some time.

כלומר, הגלגל נמצא איתנו כבר לא מעט זמן.

And schlepping is an ancient and honorable art.

והסחיבה היא אומנות עתיקה ומכובדת.

(Laughter)

(צחוק)

I just have time

יש לי מספיק זמן

to read a more recent poem to you.

כדי לקרוא בפניכם שיר חדש יותר.

If it has a subject,

אם יש לו נושא,

the subject is adolescence.

הרי שהנושא הוא התבגרות.

And it's addressed to a certain person.

והוא פונה לאדם מסוים.

It's called "To My Favorite 17-Year-Old High School Girl."

והוא נקרא "לבת ה-17 החביבה עלי."

"Do you realize that if you had started building the Parthenon

"האם ברור לך שאם היית מתחילה לבנות את הפרתנון

on the day you were born,

ביום שנולדת,

you would be all done in only one more year?

היית מסיימת בעוד שנה בלבד?

Of course, you couldn't have done that all alone.

כמובן שלא היית מסוגלת לעשות הכל לבד.

So never mind;

אז עיזבי;

you're fine just being yourself.

את בסדר בדיוק כפי שאת.

You're loved for just being you.

את אהובה בשל היותך את.

But did you know that at your age

אבל האם ידעת שבגילך

Judy Garland was pulling down 150,000 dollars a picture,

ג'ודי גרלנד השיגה 150,000 דולר לתמונה,

Joan of Arc was leading the French army to victory

ז'אן ד'ארק הובילה את צבא צרפת לנצחון

and Blaise Pascal had cleaned up his room --

ובליז פסקל ניקה את חדרו--

no wait, I mean he had invented the calculator?

לא, רגע. התכוונתי לומר שהוא המציא את המחשבון?

Of course, there will be time for all that

כמובן שיהיה זמן לכל אלה

later in your life,

בהמשך חייך,

after you come out of your room

אחרי שאת יוצאת מחדרך

and begin to blossom,

ומתחילה לפרוח,

or at least pick up all your socks.

או לפחות אוספת את כל הגרביים.

For some reason I keep remembering

משום-מה אני תמיד נזכר

that Lady Jane Grey was queen of England

שליידי ג'יין גריי היתה מלכת אנגליה

when she was only 15.

כשהיתה בת 15 בלבד.

But then she was beheaded, so never mind her as a role model.

אבל הרי כרתו את ראשה, כך שהיא לא דמות מופת.

(Laughter)

(צחוק)

A few centuries later,

כמה מאות שנים מאוחר יותר,

when he was your age,

כשהוא היה בגילך,

Franz Schubert was doing the dishes for his family,

פרנץ שוברט הדיח את הכלים של משפחתו,

but that did not keep him

אבל זה לא מנע ממנו

from composing two symphonies, four operas

להלחין שתי סימפוניות, ארבע אופרות.

and two complete masses as a youngster.

ושתי מיסות, כצעיר.

(Laughter)

(צחוק)

But of course, that was in Austria

אבל זה כמובן היה באוסטריה

at the height of Romantic lyricism,

בשיא עידן הליריציזם הרומנטי,

not here in the suburbs of Cleveland.

לא כאן, בפאתי קליבלנד.

(Laughter)

(צחוק)

Frankly, who cares

אבל באמת, למי אכפת

if Annie Oakley was a crack shot at 15

אם אנני אוקלי היתה צלפית מצטיינת בגיל 15

or if Maria Callas debuted as Tosca at 17?

או אם מריה קאלאס הופיעה לראשונה בדמות טוסקה בגיל 17?

We think you're special just being you --

בעינינו את מיוחדת כפי שאת--

playing with your food and staring into space.

משחקת עם האוכל ובוהה בחלל.

(Laughter)

(צחוק)

By the way,

דרך אגב,

I lied about Schubert doing the dishes,

שיקרתי, שוברט לא הדיח כלים,

but that doesn't mean he never helped out around the house."

אבל זה לא אומר שהוא מעולם לא עזר בבית."

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה. תודה

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thanks.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)