Karima Bennoune: The side of terrorism that doesn't make headlines

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Oren Szekatch

Could I protect my father

האם יכולתי לגונן על אבי

from the Armed Islamic Group with a paring knife?

מפני קבוצת המוסלמים החמושים בעזרת סכין קילוף?

That was the question I faced

זו היתה השאלה שעמדה בפני

one Tuesday morning in June of 1993,

ביום שלישי אחד ביוני 1993,

when I was a law student.

כשהייתי סטודנטית למשפטים.

I woke up early that morning

התעוררתי השכם באותו הבוקר,

in Dad's apartment

בדירתו של אבי

on the outskirts of Algiers, Algeria,

בפרברי אלג'יר שבאלג'יריה,

to an unrelenting pounding on the front door.

לשמע דפיקות תקיפות על הדלת הקדמית.

It was a season as described by a local paper

באותה עונה, כפי שתיאר זאת עיתון מקומי,

when every Tuesday a scholar fell

בכל יום שלישי מלומד כלשהו נפל חלל

to the bullets of fundamentalist assassins.

מכדורי המתנקשים הקנאיים.

My father's university teaching of Darwin

העובדה שאבי לימד באוניברסיטה את תורת דרווין

had already provoked a classroom visit

כבר גרמה לביקור בכיתה

from the head of the so-called Islamic Salvation Front,

מצד המנהיג של מה שהתקרא "החזית להצלת האיסלם",

who denounced Dad as an advocate of biologism

שהוקיע את אבי כתומך הגישה הביולוגית

before Dad had ejected the man,

לפני שאבי השליכו מהכיתה,

and now whoever was outside

וכעת, כל מי שעמד בחוץ

would neither identify himself nor go away.

לא הסכים להזדהות או להסתלק,

So my father tried to get the police on the phone,

ולכן אבי ניסה להזעיק בטלפון את המשטרה,

but perhaps terrified by the rising tide

אבל אולי מאימת הגל הגואה של קיצוניות מזויינת,

of armed extremism that had already claimed

שכבר תבע את חייהם של שוטרים אלג'יריים כה רבים,

the lives of so many Algerian officers,

they didn't even answer.

הם אפילו לא ענו.

And that was when I went to the kitchen,

ואז הלכתי למטבח,

got out a paring knife,

הוצאתי סכין קילוף

and took up a position inside the entryway.

ותפסתי עמדה בחדר הכניסה.

It was a ridiculous thing to do, really,

זה היה מעשה מגוחך, למען האמת.

but I couldn't think of anything else,

אבל זהו הרעיון היחיד שעלה בדעתי,

and so there I stood.

אז נעמדתי שם.

When I look back now, I think that that was the moment

כשאני נזכרת בכך, נראה לי שזה היה הרגע

that set me on the path was to writing a book

שבו נולד הספר שכתבתי:

called "Your Fatwa Does Not Apply Here:

"פסק ההלכה שלכם אינו קביל כאן:

Untold Stories from the Fight Against Muslim Fundamentalism."

"סיפורים עלומים מן המאבק נגד הקנאות המוסלמית."

The title comes from a Pakistani play.

הכותרת מקורה במחזה פקיסטני.

I think it was actually that moment

לדעתי זה היה בעצם הרגע ההוא

that sent me on the journey

שגרם לי לצאת לדרך

to interview 300 people of Muslim heritage

ולראיין 300 אנשים בעלי מורשת מוסלמית

from nearly 30 countries,

מ-30 ארצות כמעט,

from Afghanistan to Mali,

מאפגניסטן ועד מאלי,

to find out how they fought fundamentalism

כדי לגלות איך הם נאבקו בקנאות הדתית

peacefully like my father did,

בדרכי-שלום, כמו אבי,

and how they coped with the attendant risks.

ואיך הם התמודדו עם הסכנות הנלוות.

Luckily, back in June of 1993,

למרבה המזל, באותו יוני של 1993,

our unidentified visitor went away,

המבקר הלא-מזוהה שלנו הסתלק,

but other families were so much less lucky,

אבל משפחות אחרות בהחלט לא זכו למזל כזה,

and that was the thought that motivated my research.

וזו היתה המחשבה שמאחורי המחקר שלי.

In any case, someone would return

על כל פנים, מישהו חזר כעבור מספר חודשים

a few months later and leave a note

והשאיר פתק על שולחן המטבח של אבא,

on Dad's kitchen table,

which simply said, "Consider yourself dead."

ובו נכתב בפשטות: "אתה חשוב כמת."

Subsequently, Algeria's fundamentalist armed groups

בהמשך, קבוצות הקנאים החמושות של אלג'יר

would murder as many as 200,000 civilians

רצחו לא פחות מ-200,000 אזרחים

in what came to be known

במה שנודע אח"כ כעשור האפל של שנות ה-90,

as the dark decade of the 1990s,

including every single one

כולל כל אחת ואחת מהנשים שאתם רואים כאן.

of the women that you see here.

In its harsh counterterrorist response,

בתגובתה הפזיזה לטרור,

the state resorted to torture

המדינה בחרה בעינויים

and to forced disappearances,

ובהעלמת אזרחים,

and as terrible as all of these events became,

וככל שהאירועים האלה נעשו יותר איומים,

the international community largely ignored them.

הקהילה הבינלאומית בד"כ התעלמה מהם.

Finally, my father, an Algerian peasant's son turned professor,

לבסוף, אבי, בנו של איכר אלג'ירי שנעשה לפרופסור,

was forced to stop teaching at the university

הוכרח להפסיק ללמד באוניברסיטה

and to flee his apartment,

ולהימלט לדירתו,

but what I will never forget

אבל מה שלעולם לא אשכח

about Mahfoud Bennoune, my dad,

בקשר למחפוד בנון, אבא שלי,

was that like so many other Algerian intellectuals,

הוא שכמו משכילים אלג'יריים כה רבים,

he refused to leave the country

גם הוא סירב לעזוב את הארץ

and he continued to publish pointed criticisms,

והוא המשיך לפרסם ביקורת נוקבת,

both of the fundamentalists

הן על הקנאים הדתיים,

and sometimes of the government they battled.

ולעתים הן על הממשל שנגדו נלחמו.

For example, in a November 1994 series

לדוגמה, בסדרת מאמרים שפורסמה בנובמבר 1994 בעיתון "אל-ווטאן",

in the newspaper El Watan

entitled "How Fundamentalism

תחת הכותרת "איך הקנאות הדתית חוללה טרור חסר-תקדים",

Produced a Terrorism without Precedent,"

he denounced what he called

הוא הוקיע את מה שהוא כינה

the terrorists' radical break with the true Islam

"ההתנתקות הקיצונית של הטרוריסטים מן האיסלם האמיתי

as it was lived by our ancestors.

"כפי שחיו אותו אבותינו."

These were words that could get you killed.

אלו מלים שעלולות להביא עליך את מותך.

My father's country taught me

ארצו של אבי לימדה אותי, באותו עשור אפל של שנות ה-90,

in that dark decade of the 1990s that

the popular struggle against Muslim fundamentalism

שהמאבק העממי נגד הקנאות המוסלמית

is one of the most important

הוא מהמאבקים החשובים ביותר ושזוכים להתעלמות הרבה ביותר

and overlooked human rights struggles

למען זכויות האדם בעולם.

in the world.

This remains true today, nearly 20 years later.

זהו עדיין נכון היום, אחרי כמעט 20 שנה.

You see, in every country

הרי בכל ארץ שבה שומעים על ג'יהאדיסטים חמושים שפוגעים באזרחים,

where you hear about armed jihadis

targeting civilians,

there are also unarmed people

חיים גם אנשים לא-חמושים

defying those militants that you don't hear about,

שמתריסים בפני הלוחמניים האלה, ועליהם לא שומעים.

and those people need our support to succeed.

ואנשים אלה זקוקים לתמיכתנו בכדי להצליח.

In the West, it's often assumed

במערב, לעתים קרובות ההנחה היא,

that Muslims generally condone terrorism.

שבאופן כללי, המוסלמים סלחניים כלפי הטרור.

Some on the right think this because they view

בימין יש כאלה שחושבים כך

כי בעיניהם התרבות המוסלמית אלימה מטבעה,

Muslim culture as inherently violent,

and some on the left imagine this

ואילו בשמאל יש כאלה שמדמיינים את זה

because they view Muslim violence,

כי בעיניהם, האלימות המוסלמית, האלימות של הקנאות הדתית,

fundamentalist violence,

solely as a product of legitimate grievances.

היא רק תוצר של התמרמרות מוצדקת.

But both views are dead wrong.

אבל שתי ההשקפות כאחד שגויות לחלוטין.

In fact, many people of Muslim heritage

למעשה, רבים בעלי מורשת מוסלמית בכל העולם הם מתנגדים עזים

around the world are staunch opponents

both of fundamentalism and of terrorism,

הן לקנאות המוסלמית והן לטרור,

and often for very good reason.

ולעתים קרובות - מסיבה טובה מאד,

You see, they're much more likely to be victims

שהרי סיכוייהם להפוך לקורבנות האלימות הזו גדולים משל מחולליה.

of this violence than its perpetrators.

Let me just give you one example.

אתן לכם רק דוגמה אחת.

According to a 2009 survey

לפי סקר שנערך ב-2009,

of Arabic language media resources,

ע"י מקורות תקשורת דוברי ערבית,

between 2004 and 2008,

בין 2004 ל-2008,

no more than 15 percent of al Qaeda's victims

לא יותר מ-15% מכל קורבנות "אל-קעידה"

were Westerners.

היו מערביים.

That's a terrible toll, but the vast majority

זהו מחיר-דמים נורא, אבל הרוב הגדול

were people of Muslim heritage,

היו בעלי מורשת מוסלמית,

killed by Muslim fundamentalists.

שנרצחו בידי קנאים מוסלמים.

Now I've been talking for the last five minutes

ב-5 הדקות האחרונות דיברתי על קנאות דתית,

about fundamentalism, and you have a right to know

וזכותכם לדעת למה בדיוק כוונתי.

exactly what I mean.

I cite the definition given by the Algerian sociologist

אני מצטטת את ההגדרה שנתנה הסוציולוגית האלג'ירית

Marieme Helie Lucas,

מריאמה הלי לוקאס,

and she says that fundamentalisms,

והיא אומרת שתנועות קנאות דתית --

note the "s," so within all of the world's

שימו לב ללשון רבים,

כלומר בכל מסורות הדת הגדולות בעולם,

great religious traditions,

"fundamentalisms are political movements of the extreme right

"תנועות קנאות דתית הן תנועות פוליטיות מהימין הקיצוני

which in a context of globalization

"שבהקשר הגלובליסטי,

manipulate religion in order to achieve

"מתאימות לצרכיהן את הדת כדי להשיג את מטרותיהן הפוליטיות."

their political aims."

Sadia Abbas has called this the radical politicization

סעדיה עבאס כינה זאת, "הפוליטיזציה הרדיקלית של התיאולוגיה."

of theology.

Now I want to avoid projecting the notion

אני רוצה להימנע מליצור את הרושם

that there's sort of a monolith out there

called Muslim fundamentalism that is the same everywhere,

ששמה הוא "הקנאות הדתית המוסלמית" והיא זהה בכל מקום,

because these movements also have their diversities.

כי בתוך התנועות האלה קיים מגוון משלהן.

Some use and advocate violence.

יש שמשתמשות באלימות ותומכות בה

Some do not, though they're often interrelated.

ויש שלא, למרות שלעתים קרובות יש ביניהן קשרים.

They take different forms.

הן לובשות צורות שונות.

Some may be non-governmental organizations,

חלקן הן ארגונים לא-ממשלתיים,

even here in Britain like Cageprisoners.

אפילו כאן, בבריטניה, כדוגמת "אסירים בכלוב".

Some may become political parties,

חלקן עשויות להפוך למפלגות פוליטיות,

like the Muslim Brotherhood,

כמו "האחים המוסלמים",

and some may be openly armed groups

וחלקן תהיינה קבוצות אלימות בגלוי

like the Taliban.

כמו ה"טליבאן".

But in any case, these are all radical projects.

אך בכל מקרה כזה, מדובר במיזמים קיצוניים.

They're not conservative or traditional approaches.

לא מדובר בגישות שמרניות או מסורתיות.

They're most often about changing people's relationship with Islam

מטרתן בעיקר לשנות את יחסיהם של אנשים עם האיסלם

rather than preserving it.

ולא לשמר אותו.

What I am talking about is the Muslim extreme right,

אני מדברת על הימין המוסלמי הקיצוני,

and the fact that its adherents are

ועל העובדה שחסידיו מוסלמים, או מתיימרים להיות כאלה,

or purport to be Muslim

makes them no less offensive

לא הופכת אותם לפחות תוקפניים מהימין הקיצוני בכל מקום אחר.

than the extreme right anywhere else.

So in my view, if we consider ourselves

אז להשקפתי, אם אנו חושבים עצמנו

liberal or left-wing,

לליברלים או לשמאלנים,

human rights-loving or feminist,

לדוגלים בזכויות האדם או לפמיניסטים,

we must oppose these movements

עלינו להתנגד לתנועות אלה

and support their grassroots opponents.

ולתמוך בהתנגדויות העממיות מולן.

Now let me be clear

ברצוני להבהיר את עצמי:

that I support an effective struggle

אני תומכת במאבק יעיל נגד הקנאות הדתית,

against fundamentalism,

but also a struggle that must itself

אבל מאבק כזה שמתחייב לכבד את החוק הבינלאומי,

respect international law,

so nothing I am saying should be taken

ולכן דבר ממה שאומר לא צריך להיחשב כצידוק

as a justification for refusals

to democratize,

לסרב לגישה דמוקרטית,

and here I send out a shout-out of support

וכאן אני משמיעה זעקה לתמיכה

to the pro-democracy movement in Algeria today, Barakat.

אל התנועה הפרו-דמוקרטית באלג'יריה היום, ה"ברכאת".

Nor should anything I say be taken

וגם, דבר ממה שאומר לא צריך להיחשב

as a justification of violations of human rights,

כהצדקה להפרה של זכויות-אדם,

like the mass death sentences

כמו גזרי המוות ההמוניים שנפסקו במצרים בתחילת השבוע.

handed out in Egypt earlier this week.

But what I am saying

אבל מה שאני כן אומרת

is that we must challenge these Muslim fundamentalist movements

הוא שעלינו לקרוא תיגר על תנועות מוסלמיות קנאיות אלה

because they threaten human rights

משום שהן מאיימות על זכויות האדם

across Muslim-majority contexts,

בכל הקשר של רוב מוסלמי,

and they do this in a range of ways,

והן עושות זאת במגוון דרכים,

most obviously with the direct attacks on civilians

כשהגלויה ביניהן היא תקיפות ישירות של אזרחים

by the armed groups that carry those out.

מצד הקבוצות החמושות שמבצעות התקפות אלה.

But that violence is just the tip of the iceberg.

אבל אלימות זו היא רק קצה הקרחון.

These movements as a whole purvey discrimination

התנועות האלה בכללן מנציחות אפליה

against religious minorities and sexual minorities.

נגד מיעוטים דתיים ומיעוטים מגדריים.

They seek to curtail the freedom of religion

הן שואפות לצמצם את החופש הדתי

of everyone who either practices in a different way

של כל מי שדתיותו שונה

or chooses not to practice.

או שבוחר לא להיות דתי.

And most definingly, they lead an all-out war

והן בעיקר מחללות את הקודש במלחמתן הכוללת

on the rights of women.

נגד זכויות הנשים.

Now, faced with these movements

לנוכח התנועות האלה, בשנים האחרונות, השיח המערבי

in recent years, Western discourse

has most often offered

הציע על פי רוב שתי תגובות לוקות בחסר.

two flawed responses.

The first that one sometimes finds on the right

הראשונה, שבדרך כלל מוצאים בימין,

suggests that most Muslims are fundamentalist

טוענת שרוב המוסלמים הם קנאים דתיים,

or something about Islam is inherently fundamentalist,

או שמשהו באיסלם הוא מטבעו קיצוני,

and this is just offensive and wrong,

וזה פשוט מעליב וגם לא-נכון,

but unfortunately on the left one sometimes encounters

אך למרבה הצער, לעתים נתקלים בשמאל

a discourse that is too politically correct

בשיח שהוא יותר מדי תקין פוליטית

to acknowledge the problem of Muslim fundamentalism at all

מכדי להודות בכלל שקיימת בעיה של קנאות דתית מוסלמית

or, even worse, apologizes for it,

או, חמור יותר, שיח שמתנצל על כך,

and this is unacceptable as well.

וגם זה לא מתקבל על הדעת.

So what I'm seeking is a new way

לכן אני מחפשת דרך חדשה לחלוטין לשוחח על כך,

of talking about this all together,

which is grounded in the lived experiences

דרך שמבוססת על נסיון החיים והתקווה של האנשים שבחזית.

and the hope of the people on the front lines.

I'm painfully aware that there has been

אני מודעת עד כאב לעלייה באפליה נגד מוסלמים בשנים האחרונות

an increase in discrimination against Muslims in recent years

in countries like the U.K. and the U.S.,

במדינות כמו בריטניה וארה"ב,

and that too is a matter of grave concern,

וגם זה הוא מקור לדאגה רבה,

but I firmly believe

אבל אני מאמינה בתוקף

that telling these counter-stereotypical stories

שלספר את הסיפורים הלא-סטריאוטיפיים האלה

of people of Muslim heritage

על אנשים בעלי מורשת מוסלמית

who have confronted the fundamentalists

שהתייצבו נגד הקנאים הדתיים

and been their primary victims

והיו לקורבנותיהם העיקריים,

is also a great way of countering that discrimination.

גם היא דרך מעולה להתנגד לאפליה זו.

So now let me introduce you

אז כעת הבה ואציג לכם 4 אנשים שאת סיפוריהם

to four people whose stories

I had the great honor of telling.

היה לי הכבוד הרב לספר.

Faizan Peerzada and the Rafi Peer Theatre

פייזאן פיר-זאדה ו"סדנת התיאטרון ראפי פיר", ע"ש אביו,

workshop named for his father

have for years promoted the performing arts

עודדו במשך שנים את אמנויות הבמה בפקיסטן.

in Pakistan.

With the rise of jihadist violence,

עם התגברות האלימות הג'יהאדיסטית הם החלו לקבל איומים

they began to receive threats

to call off their events, which they refused to heed.

בדרישה לבטל אירועים, והם סירבו להתייחס לכך.

And so a bomber struck their 2008

ואז בוצע ב-2008 פיגוע בפסטיבל האמנויות ה-8 שלהם, בלאהור,

eighth world performing arts festival in Lahore,

producing rain of glass

ומטר של זכוכיות נפל לתוך מקום האירוע

that fell into the venue

injuring nine people,

ופצע תשעה אנשים,

and later that same night,

ובהמשך אותו ערב

the Peerzadas made a very difficult decision:

בני משפחת פיר-זאדה קיבלו החלטה קשה ביותר:

they announced that their festival

הם הכריזו שהפסטיבל שלהם יימשך למחרת כמתוכנן.

would continue as planned the next day.

As Faizan said at the time,

כפי שפייזאן אמר אז:

if we bow down to the Islamists,

"אם נרכין את ראשינו מול האיסלמיסטים,

we'll just be sitting in a dark corner.

"נמצא את עצמנו יושבים בפינה חשוכה."

But they didn't know what would happen.

אבל הם לא ידעו מה יקרה.

Would anyone come?

האם בכלל יגיעו אנשים?

In fact, thousands of people came out the next day

למעשה, אלפי אנשים יצאו למחרת

to support the performing arts in Lahore,

כדי לתמוך בפסטיבל האמנויות של לאהור,

and this simultaneously thrilled

וזה גם שימח וגם הפחיד את פייזאן,

and terrified Faizan,

and he ran up to a woman

והוא רץ אל אשה אחת,

who had come in with her two small children,

שהגיעה עם שני ילדיה הקטנים,

and he said, "You do know there was a bomb here yesterday,

ואמר: "ברור לך הרי שאתמול היה כאן פיגוע,

and you do know there's a threat here today."

"וברור לך שקיים איום שזה יקרה גם היום."

And she said, "I know that,

והיא ענתה: "אני יודעת את זה,

but I came to your festival

"אבל באתי לפסטיבל שלכם עם אמי, כשהייתי בגילם,

with my mother when I was their age,

and I still have those images in my mind.

"ואני עדיין זוכרת את כל המראות.

We have to be here."

"אנו מוכרחים להיות כאן."

With stalwart audiences like this,

בעזרתו של קהל תקיף כזה

the Peerzadas were able to conclude

בני פיר-זאדה הצליחו לסיים את הפסטיבל שלהם כמתוכנן.

their festival on schedule.

And then the next year,

אבל בשנה הבאה הם איבדו את כל נותני החסות שלהם

they lost all of their sponsors

due to the security risk.

בגלל הסיכון הבטחוני.

So when I met them in 2010,

אז כשפגשתי אותם ב-2010,

they were in the middle of the first subsequent event

הם היו בעיצומו של האירוע הראשון מאז,

that they were able to have in the same venue,

שאותו הצליחו לקיים באותו אולם,

and this was the ninth youth performing arts festival

וזה היה פסטיבל האמנויות התשיעי לנוער

held in Lahore in a year when that city

שהתקיים בלאהור בשנה שבה העיר חוותה כבר 44 פיגועים.

had already experienced 44 terror attacks.

This was a time when the Pakistani Taliban

באותה תקופה ה"טליבאן" הפקיסטני

החל לפגע בשיטתיות בבתי-ספר לבנות,

had commenced their systematic targeting

of girls' schools that would culminate

וזה הגיע לשיא בהתנקשות במלאלה יוספזאי.

in the attack on Malala Yousafzai.

What did the Peerzadas do in that environment?

אז מה עשו בני פיר-זאדה בסביבה כזו?

They staged girls' school theater.

הם העלו מחזה בבי"ס לבנות.

So I had the privilege of watching "Naang Wal,"

וכך היתה לי הזכות לצפות ב"נאנג וואל",

which was a musical in the Punjabi language,

מחזמר בשפה הפונג'אבית,

and the girls of Lahore Grammar School

והבנות של ביה"ס לדקדוק בלאהור שיחקו בכל התפקידים.

played all the parts.

They sang and danced,

הן שרו ורקדו,

they played the mice and the water buffalo,

הן גילמו את העכברים ואת תאואי המים,

and I held my breath, wondering,

ואני עצרתי את נשימתי בתהייה

would we get to the end

אם נזכה לראות הצגה נפלאה זו עד סופה?

of this amazing show?

And when we did, the whole audience

וכשהיא הסתיימה, הקהל כולו נשם לרווחה כאיש אחד,

collectively exhaled,

and a few people actually wept,

והיו אנשים שממש בכו,

and then they filled the auditorium

ואז הם מילאו את האולם

with the peaceful boom of their applause.

ברעמי השלום של תשואותיהם.

And I remember thinking in that moment

ואני זוכרת שבאותו רגע חשבתי

that the bombers made headlines here

שהטרוריסטים זכו כאן לכותרות שנתיים קודם לכן,

two years before

but this night and these people

אבל הערב הזה והאנשים האלה

are as important a story.

הם סיפור חדשותי חשוב בה-במידה.

Maria Bashir is the first and only

מריה בשיר היא האשה הראשונה והיחידה

woman chief prosecutor in Afghanistan.

שמכהנת כתובעת הראשית של אפגניסטן.

She's been in the post since 2008

היא מכהנת מאז 2008,

and actually opened an office to investigate

והיא הקימה משרד לחקירות של מקרי אלימות נגד נשים,

cases of violence against women,

which she says is the most important area

ולדבריה, זהו החלק החשוב ביותר בתחום סמכויותיה.

in her mandate.

When I meet her in her office in Herat,

כשאני פוגשת אותה במשרדה שבהראט,

she enters surrounded by

היא נכנסת, מוקפת ב-4 גברים מגודלים עם 4 רובים ענקיים.

four large men with four huge guns.

In fact, she now has 23 bodyguards,

למעשה, יש לה כיום 23 שומרי-ראש,

because she has weathered bomb attacks

משום שהיא היתה שרדה פיגועים

that nearly killed her kids,

שכמעט הרגו את ילדיה,

and it took the leg off of one of her guards.

וקטעו את רגלו של אחד משומרי הראש שלה.

Why does she continue?

מדוע היא ממשיכה?

She says with a smile that that is the question

היא אומרת בחיוך שזו השאלה שכולם שואלים --

that everyone asks—

as she puts it, "Why you risk not living?"

בניסוחה: "מדוע את מסתכנת בלא-לחיות?"

And it is simply that for her,

והסיבה הפשוטה היא, שמבחינתה,

a better future for all the Maria Bashirs to come

עתיד טוב יותר לכל המריות בשיר בעתיד

is worth the risk,

שווה את הסיכון,

and she knows that if people like her

והיא יודעת שאם אנשים כמוה לא יסתכנו,

do not take the risk,

there will be no better future.

לא יהיה שום עתיד טוב יותר.

Later on in our interview,

בהמשך הראיון שלנו,

Prosecutor Bashir tells me how worried she is

התובעת בשיר מספרת לי כמה היא מודאגת

about the possible outcome

לגבי התוצאה האפשרית

of government negotiations with the Taliban,

של המגעים בין הממשלה ל"טליבאן",

the people who have been trying to kill her.

האנשים שניסו להרוג אותה.

"If we give them a place in the government,"

"אם ניתן להם מקום בממשלה,"

she asks, "Who will protect women's rights?"

היא שואלת, "מי יגן על זכויות הנשים?"

And she urges the international community

והיא דורשת מהקהילה הבינלאומית

not to forget its promise about women

לא לשכוח את הבטחתה בנוגע לנשים,

because now they want peace with Taliban.

רק בגלל שכעת הם רוצים שלום עם ה"טליבאן".

A few weeks after I leave Afghanistan,

שבועות אחדים אחרי שאני עוזבת את אפגניסטן,

I see a headline on the Internet.

אני רואה כותרת באינטרנט.

An Afghan prosecutor has been assassinated.

"רצח במשרד התובע הכללי באפגניסטן."

I google desperately,

אני מחפשת נואשות ב"גוגל",

and thankfully that day I find out

ותודה לאל, באותו יום אני מגלה

that Maria was not the victim,

שמריה לא היתה הקורבן,

though sadly, another Afghan prosecutor

אף שלמרבה הצער, תובע אפגני אחר

was gunned down on his way to work.

הוא שנרצח באותו יום בדרכו לעבודה.

And when I hear headlines like that now,

כשאני שומעת כיום כותרות כאלה,

I think that as international troops

אני חושבת שבעוד הצבאות הבינלאומיים

leave Afghanistan this year and beyond,

יוצאים מאפגניסטן השנה ולאחריה,

we must continue to care

עלינו להמשיך לחוש איכפתיות

about what happens to people there,

לגבי מה שקורה לעם שם,

to all of the Maria Bashirs.

לכל המריות בשיר.

Sometimes I still hear her voice in my head

לפעמים אני עדיין שומעת בראשי את קולה

saying, with no bravado whatsoever,

באומרה, ללא שום התפארות:

"The situation of the women of Afghanistan

"מצבן של הנשים באפגניסטן ישתפר יום אחד.

will be better someday.

We should prepare the ground for this,

"עלינו להכין לכך את הקרקע,

even if we are killed."

"אפילו אם ניהרג."

There are no words adequate

אין מלים מתאימות להוקיע את הטרוריסטים של "אל-שבאב"

to denounce the al Shabaab terrorists

who attacked the Westgate Mall in Nairobi

שתקפו את קניון "ווסטגייט" בנאירובי

on the same day as a children's cooking competition

באותו יום בו התקיימה תחרות הבישול לילדים

in September of 2013.

בספטמבר 2013.

They killed 67, including poets and pregnant women.

הם הרגו 67, ובהם משוררים ונשים הרות.

Far away in the American Midwest,

הרחק משם, במערב התיכון של אמריקה,

I had the good fortune of meeting Somali-Americans

התמזל מזלי לפגוש סומאלים-אמריקאים,

who were working to counter the efforts of al Shabaab

שפעלו לסכל את מאמצי "אל-שבאב"

to recruit a small number of young people

לגייס מספר קטן של צעירים בעירם, מיניאפוליס,

from their city of Minneapolis

to take part in atrocities like Westgate.

כדי שישתתפו בזוועות כמו ב"ווסטגייט".

Abdirizak Bihi's studious

אחיינו החרוץ של עבדול רזאק ביהי,

17-year-old nephew Burhan Hassan

בורהאן חסן ב ה-17,

was recruited here in 2008,

גויס כאן ב-2008,

spirited to Somalia,

נשלח לסומליה,

and then killed when he tried to come home.

ואחר נהרג כשניסה לחזור הביתה.

Since that time, Mr. Bihi,

מאז, מר ביהי,

who directs the no-budget Somali Education and Advocacy Center,

שמנהל ללא תקציב את "המרכז הסומלי לחינוך וסיוע",

has been vocally denouncing the recruitment

מוקיע בגלוי את הגיוסים

and the failures of government

ואת כשלונות הממשל והמוסדות הסומאליים-אמריקאיים,

and Somali-American institutions

like the Abubakar As-Saddique Islamic Center

כמו המרכז המוסלמי אבו-באקר אל-סדיק

where he believes his nephew was radicalized

שבו הוא סבור שאחיינו נדחף לקיצוניות

during a youth program.

בסדנת נוער מסוימת.

But he doesn't just criticize the mosque.

אבל הוא לא רק מותח ביקורת על המסגד.

He also takes on the government

הוא גם מגנה את הממשלה על כשלונה לעשות יותר

for its failure to do more

to prevent poverty in his community.

כדי למנוע עוני בקהילה שלו.

Given his own lack of financial resources,

לנוכח העדר מקורות כספיים אצלו,

Mr. Bihi has had to be creative.

מר ביהי נאלץ לגלות יצירתיות.

To counter the efforts of al Shabaab

כדי לסכל את מאמצי "אל-שבאב" להדיח עוד צעירים מנוכרים,

to sway more disaffected youth,

in the wake of the group's 2010 attack

בעקבות הפיגוע שביצעה קבוצה זו ב-2010,

on World Cup viewers in Uganda,

בקרב הצופים במשחקי גביע העולם באוגנדה,

he organized a Ramadan basketball tournament

הוא אירגן כתגובה תחרות כדורסל בחודש הרמאדן, במיניאפוליס.

in Minneapolis in response.

Scores of Somali-American kids came out

המוני ילדים סומאלים-אמריקאיים הגיעו לבחור בספורט

to embrace sport

despite the fatwa against it.

למרות פסק ההלכה נגד זה.

They played basketball

הם שיחקו כדורסל כפי שבורהאן חסן כבר לא יזכה לשחק.

as Burhan Hassan never would again.

For his efforts, Mr. Bihi has been ostracized

כגמול על מאמציו, מר ביהי הוחרם

by the leadership of the Abubakar As-Saddique Islamic Center,

ע"י הנהגת המרכז המוסלמי אבו-באקר אל-סדיק,

with which he used to have good relations.

שעימו היו לו בעבר יחסים טובים.

He told me, "One day we saw the imam on TV

הוא אמר לי: "יום אחד ראינו את האימאם בטלוויזיה,

calling us infidels and saying,

"והוא כינה אותנו 'כופרים', ואמר,

'These families are trying to destroy the mosque.'"

"'המשפחות האלה מנסות להרוס את המסגד'."

This is at complete odds

זה היה מנוגד לחלוטין

with how Abdirizak Bihi understands

לאופן בו עבדול רזאק ביהי מבין את מה שניסה לעשות

what he is trying to do

by exposing al Shabaab recruitment,

בכך שהוקיע את הגיוסים של "אל-שבאב",

which is to save the religion I love

דהיינו, להציל את הדת האהובה עלי

from a small number of extremists.

מפני מספר זעום של קיצוניים.

Now I want to tell one last story,

כעת ברצוני לספר לכם סיפור אחרון,

that of a 22-year-old law student in Algeria

על סטונדטית למשפטים בת 22 מאלג'יריה,

named Amel Zenoune-Zouani

בשם אמל זנון-זואני,

who had the same dreams of a legal career

שחלמה על קריירה משפטית, כמו חלומי, בשנות ה-90.

that I did back in the '90s.

She refused to give up her studies,

היא סירבה להפסיק את לימודיה,

despite the fact that the fundamentalists

חרף העובדה שהקנאים המוסלמים

battling the Algerian state back then

שנלחמו אז נגד המדינה האלג'ירית

threatened all who continued their education.

איימו על כל מי שהמשיכו בלימודיהם.

On January 26, 1997, Amel boarded the bus

ב-26 לינואר 1997 אמל עלתה על האוטובוס

in Algiers where she was studying

באלג'יר, שם למדה,

to go home and spend a Ramadan evening

כדי לנסוע הביתה ולבלות ערב בחודש הרמאדן

with her family,

בחיק משפחתה,

and would never finish law school.

והיא לא זכתה לסיים את לימודי המשפטים.

When the bus reached the outskirts

כשהאוטובוס הגיע אל פרברי עיר מולדתה,

of her hometown, it was stopped

at a checkpoint manned by men

הוא נעצר בנקודת הביקורת שאוישה ע"י גברים

from the Armed Islamic Group.

מהקבוצה האיסלמית החמושה.

Carrying her schoolbag,

כשהיא נושאת את ילקוטה, אמל הורדה מן האוטובוס

Amel was taken off the bus

and killed in the street.

ונרצחה ברחוב.

The men who cut her throat

הגברים ששיספו את גרונה אמרו לכולם:

then told everyone else,

"If you go to university,

"אם תלכו לאוניברסיטה,

the day will come when we will kill all of you

"יום יבוא ונהרוג את כולכם

just like this."

"בדיוק ככה."

Amel died at exactly 5:17 p.m.,

אמל מתה ב-5:17 אחה"צ בדיוק,

which we know because when she fell in the street,

ואנו יודעים זאת כי כשנפלה ברחוב,

her watch broke.

שעונה התנפץ.

Her mother showed me the watch

אימה הראתה לי את השעון

with the second hand still aimed

כשמחוג השניות עדיין מכוון למעלה באופטימיות,

optimistically upward

towards a 5:18 that would never come.

לקראת השעה 5:18 שלא הגיעה.

Shortly before her death,

מעט לפני מותה,

Amel had said to her mother of herself

אמל אמרה לאימה על עצמה ועל אחיותיה:

and her sisters,

"Nothing will happen to us, Inshallah, God willing,

"כלום לא יקרה לנו, אינשאללה, ברצון האל,

but if something happens,

"אבל אם יקרה משהו,

you must know that we are dead for knowledge.

"דעי לך שאנו מתנו על מזבח הידע.

You and father must keep your heads held high."

"את ואבא צריכים ללכת בראש מורם."

The loss of such a young woman is unfathomable,

אובדנה של אשה צעירה כזו הוא בלתי-נתפש,

and so as I did my research

אז כשערכתי את המחקר שלי

I found myself searching for Amel's hope again

מצאתי עצמי שבה ומחפשת את תקוותה של אמל,

and her name even means "hope" in Arabic.

ואפילו פירוש שמה בערבית הוא "תקווה".

I think I found it in two places.

אני חושבת שמצאתי אותה בשני מקומות.

The first is in the strength of her family

המקום הראשון הוא חוזקה של משפחתה

and all the other families to continue telling their stories

וכל שאר המשפחות שממשיכות לספר את סיפוריהן

and to go on with their lives despite the terrorism.

ולחיות את חייהן למרות הטרור.

In fact, Amel's sister Lamia overcame her grief,

למעשה, אחותה של אמל, לאמיה, התגברה על יגונה,

went to law school,

הלכה ללמוד משפטים,

and practices as a lawyer in Algiers today,

והיא עובדת כיום באלגי'ריה כעורכת-דין,

something which is only possible

דבר שהתאפשר אך ורק הודות לכך

because the armed fundamentalists

שמרבית הקנאים החמושים הובסו במדינה.

were largely defeated in the country.

And the second place I found Amel's hope

והמקום השני שבו מצאתי את תקוותה של אמל

was everywhere that women and men

הוא בכל מקום שבו גברים ונשים

continue to defy the jihadis.

ממשיכים לצאת נגד הג'יהאדיסטים

We must support all of those in honor of Amel

עלינו לתמוך בכל אלה לזכרה של אמל,

who continue this human rights struggle today,

אשר ממשיכים כיום במאבק למען זכויות האדם,

like the Network of Women Living Under Muslim Laws.

כמו "רשת הנשים שחיות תחת חוקי האיסלם".

It is not enough, as the victims rights advocate

אין בכך די,

כפי שפעילת זכויות האדם שריפה חדאר אמרה לי באלג'יר,

Cherifa Kheddar told me in Algiers,

it is not enough just to battle terrorism.

לא מספיק רק להיאבק בטרור.

We must also challenge fundamentalism,

עלינו גם לצאת נגד הקנאות הדתית,

because fundamentalism is the ideology

כי הקנאות הדתית היא האידיאולוגיה

that makes the bed of this terrorism.

שמספקת קרקע פוריה לטרור הזה.

Why is it that people like her, like all of them

מדוע אנשים כמוה, כמו כל אלה,

are not more well known?

אינם מוכרים יותר?

Why is it that everyone knows who Osama bin Laden was

מדוע זה כולם יודעים מי היה אוסמה בן-לאדן,

and so few know of all of those

וכה מעט יודעים על כל אלה,

standing up to the bin Ladens in their own contexts.

שהתייצבו נגד הבן-לאדנים בהקשרים המקומיים שלהם?

We must change that, and so I ask you

עלינו לשנות זאת, ולכן אני מבקשת מכם,

to please help share these stories

בבקשה, המשיכו להפיץ סיפורים אלה ברשתות האישיות שלכם.

through your networks.

Look again at Amel Zenoune's watch,

הביטו שוב בשעונה של אמל זנון,

forever frozen,

שעצר לנצח,

and now please look at your own watch

וכעת הביטו בשעוניכם

and decide this is the moment that you commit

והחליטו שברגע זה אתם מתחייבים

to supporting people like Amel.

לתמוך באנשים כדוגמת אמל.

We don't have the right to be silent about them

אין לנו זכות לשתוק בקשר אליהם

because it is easier

רק כי זה קל יותר

or because Western policy is flawed as well,

או כי המדיניות המערבית לקויה גם היא,

because 5:17 is still coming

כי השעה 5:17 עדיין מגיעה

to too many Amel Zenounes

לחייהן של יותר מדי צעירות כמו אמל

in places like northern Nigeria,

במקומות כמו צפון-ניגריה,

where jihadis still kill students.

שבהם הג'יהדיסטים ממשיכים להרוג סטודנטים.

The time to speak up in support of all of those

השעה להרים קול בתמיכה בכל אלה

who peacefully challenge fundamentalism

שקוראים תיגר בדרכי-שלום על הקנאות הדתית

and terrorism in their own communities

ועל הטרור בקהילותיהם

is now.

היא עכשיו.

Thank you.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]

(Applause)