Chris Downey: Design with the blind in mind

מתרגם: Elazar Raab מבקר: Ido Dekkers

So, stepping down out of the bus,

אז, בירידה מהאוטובוס,

I headed back to the corner

חזרתי אחורה לפינה,

to head west en route to a braille training session.

כדי לפנות לכיוון מערב בדרך לאימון ברייל.

It was the winter of 2009,

זה היה החורף של 2009,

and I had been blind for about a year.

והייתי עיוור כבר בערך שנה.

Things were going pretty well.

דברים הלכו די טוב.

Safely reaching the other side,

כשהגעתי בשלום אל הצד השני,

I turned to the left,

הסתובבתי שמאלה,

pushed the auto-button for the audible pedestrian signal,

לחצתי על הכפתור עבור אות השמע להולכי רגל,

and waited my turn.

וחיכיתי לתורי.

As it went off, I took off

כשהוא כבה, התחלתי ללכת

and safely got to the other side.

והגעתי בבטחה למדרכה ממול.

Stepping onto the sidewalk,

בעודי עולה על המדרכה,

I then heard the sound of a steel chair

שמעתי קול של כיסא מתכת

slide across the concrete sidewalk in front of me.

מחליק על המדרכה מולי.

I know there's a cafe on the corner,

אני יודע שישנו בית קפה בפינה,

and they have chairs out in front,

ויש להם כיסאות מקדימה,

so I just adjusted to the left

אז פשוט זזתי לשמאל

to get closer to the street.

על מנת להגיע קרוב יותר אל הרחוב.

As I did, so slid the chair.

באותו אופן שזזתי, כך גם זז הכיסא.

I just figured I'd made a mistake,

באותו רגע הבנתי שעשיתי טעות,

and went back to the right,

והלכתי בחזרה אל הימין,

and so slid the chair in perfect synchronicity.

וכך החליק גם הכיסא בתיאום מושלם.

Now I was getting a little anxious.

עכשיו התחלתי להרגיש מעט לחוץ.

I went back to the left,

הלכתי בחזרה אל השמאל,

and so slid the chair,

וכך גם עשה הכיסא,

blocking my path of travel.

חוסם את מסלול התנועה שלי.

Now, I was officially freaking out.

בשלב הזה הייתי כבר לגמרי מבוהל.

So I yelled,

אז צעקתי,

"Who the hell's out there? What's going on?"

" מי זה שם לכל הרוחות? מה קורה פה?"

Just then, over my shout,

בדיוק אז, מבעד לצעקה שלי,

I heard something else, a familiar rattle.

שמעתי משהו אחר - רישרוש מוכר.

It sounded familiar,

זה נשמע מוכר,

and I quickly considered another possibility,

ובמהרה שקלתי אפשרות אחרת,

and I reached out with my left hand,

והושטתי את ידי השמאלית,

as my fingers brushed against something fuzzy,

כאשר אצבעותיי התחככו במשהו לא ברור.

and I came across an ear,

ואז נתקלתי באוזן,

the ear of a dog, perhaps a golden retriever.

באוזן של כלב, אולי גולדן רטריבר.

Its leash had been tied to the chair

רצועתו הייתה קשורה לכיסא

as her master went in for coffee,

בזמן שהבעלים שלה נכנסו פנימה בשביל קפה,

and she was just persistent in her efforts

והיא הייתה רק עיקבית במאמציה

to greet me, perhaps get a scratch behind the ear.

לברך אותי, אולי תקבל גירוד מאחורי האוזן.

Who knows, maybe she was volunteering for service.

מי יודע, אולי היא התנדבה לתת שירות.

(Laughter)

(צחוק)

But that little story is really about

אבל הסיפור הקטן הזה הוא למעשה על

the fears and misconceptions that come along

הפחדים ואי ההבנות המלוות

with the idea of moving through the city

את הרעיון של לנוע בעיר

without sight,

ללא ראיה,

seemingly oblivious to the environment

לכאורה לא מודע לסביבה

and the people around you.

ולאנשים סביבך.

So let me step back and set the stage a little bit.

אז הרשו לי לחזור מעט אחורה, ולהשלים לכם את תמונת המצב.

On St. Patrick's Day of 2008,

ביום פטריק הקדוש של שנת 2008,

I reported to the hospital for surgery

התייצבתי בבית החולים לניתוח

to remove a brain tumor.

להסרת גידול במוח.

The surgery was successful.

הניתוח עבר בהצלחה.

Two days later, my sight started to fail.

יומיים מאוחר יותר, הראייה שלי החלה להתדרדר.

On the third day, it was gone.

ביום השלישי, היא נעלמה לגמרי.

Immediately, I was struck by an incredible sense

מיד תקפה אותי תחושה נוראית

of fear, of confusion, of vulnerability,

של פחד, של בלבול, של פגיעות,

like anybody would.

כמו שכל אחד היה חש.

But as I had time to stop and think,

אבל לאחר שהקדשתי לכך מחשבה,

I actually started to realize

התחלתי להבין שלמעשה

I had a lot to be grateful for.

היה לי הרבה מה להודות עליו.

In particular, I thought about my dad,

במיוחד חשבתי על אבא שלי,

who had passed away from complications

אשר הלך לעולמו כתוצאה מסיבוך

from brain surgery.

של ניתוח מוח.

He was 36. I was seven at the time.

הוא היה בן 36. אני הייתי בן 7 באותו זמן.

So although I had every reason

אז למרות שהיו לי את כל הסיבות

to be fearful of what was ahead,

להיות מפוחד מהעתיד,

and had no clue quite what was going to happen,

ולא היה לי מושג מה עומד לקרות לי,

I was alive.

הייתי בחיים.

My son still had his dad.

לבן שלי עדיין היה את אבא שלו.

And besides, it's not like I was the first person

וחוץ מזה, זה לא שהייתי הבנאדם הראשון

ever to lose their sight.

שאיבד את ראייתו.

I knew there had to be all sorts of systems

ידעתי שאמורות להיות מגוון של מערכות

and techniques and training to have

וטכניקות ואימונים שאני אוכל לקחת

to live a full and meaningful, active life

על מנת לחיות חיים מלאי משמעות ופעילות

without sight.

מבלי לראות.

So by the time I was discharged from the hospital

אז כאשר השתחררתי מבית החולים

a few days later, I left with a mission,

כמה ימים מאוחר יותר, עזבתי עם משימה,

a mission to get out and get the best training

משימה לצאת החוצה ולקבל את האימון הטוב ביותר

as quickly as I could and get on to rebuilding my life.

מהר ככל שאוכל ולהתחיל לשקם את חיי.

Within six months, I had returned to work.

בתוך כשישה חודשים, חזרתי לעבודה.

My training had started.

האימון שלי החל.

I even started riding a tandem bike

אפילו התחלתי לרכב על אופנים דו מושביים

with my old cycling buddies,

עם חבריי הוותיקים לרכיבת אופניים,

and was commuting to work on my own,

ונסעתי לעבודה בעצמי,

walking through town and taking the bus.

הולך לאורך העיר, ולוקח את האוטובוס.

It was a lot of hard work.

זו הייתה הרבה עבודה קשה.

But what I didn't anticipate

אבל מה שלא צפיתי

through that rapid transition

בשינוי המהיר הזה

was the incredible experience of the juxtaposition

היתה החוויה המדהימה של הקבלה

of my sighted experience up against my unsighted experience

של החוויה החזותית שלי לעומת החוויה העיוורת שלי

of the same places and the same people

של אותם המקומות ואותם האנשים

within such a short period of time.

בתוך זמן כל כך קצר.

From that came a lot of insights,

מתוך זה נוצרו הרבה תובנות,

or outsights, as I called them,

או אבחנות, כפי שקראתי להם,

things that I learned since losing my sight.

דברים שלמדתי מאז איבדתי את ראייתי.

These outsights ranged from the trival

אבחנות אלו נעו בין הטריויאלי לעמוק,

to the profound,

from the mundane to the humorous.

בין המשעמם למשעשע.

As an architect, that stark juxtaposition

כארכיטקט, ההקבלה המובהקת

of my sighted and unsighted experience

בין החוויה החזותית לחוויה העיוורת

of the same places and the same cities

של אותם המקומות ואותם הערים

within such a short period of time

תוך פרק זמן קצר כל כך

has given me all sorts of wonderful outsights

העניקה לי כל מיני אבחנות נהדרות

of the city itself.

על העיר עצמה.

Paramount amongst those

האבחנה העיקרית

was the realization that, actually,

היתה ההכרה שלמעשה

cities are fantastic places for the blind.

ערים הן מקומות נהדרים לעיוורים.

And then I was also surprised

וכמו-כן, הייתי מופתע גם

by the city's propensity for kindness and care

מהנטיה של ערים לאדיבות ואיכפתיות

as opposed to indifference or worse.

לעומת אדישות או גרוע מכך.

And then I started to realize that

ואז התחלתי להבין

it seemed like the blind seemed to have

שזה נראה כאילו לעיוורים יש

a positive influence on the city itself.

השפעה חיובית על העיר עצמה.

That was a little curious to me.

זה היה די מסקרן בעיני.

Let me step back and take a look

הרשו לי לעצור לרגע ולבחון

at why the city is so good for the blind.

מדוע ערים כל כך טובות לעיוורים.

Inherent with the training for recovery from sight loss

חלק בלתי נפרד מאימון השיקום מאובדן ראיה

is learning to rely on all your non-visual senses,

הוא ללמוד לסמוך על החושים הלא-חזותיים שלך,

things that you would otherwise maybe ignore.

דברים שבמצב אחר ייתכן ותתעלם מהם.

It's like a whole new world of sensory information

זה כמו עולם חדש של מידע חושי

opens up to you.

שנפתח לפניך.

I was really struck by the symphony

הייתי ממש המום מהסימפוניה

of subtle sounds all around me in the city

של קולות עדינים מסביבי ברחבי העיר

that you can hear and work with

שאתה יכול לשמוע ולעבוד איתם

to understand where you are,

על מנת להבין היכן אתה,

how you need to move, and where you need to go.

כיצד עליך לנוע, ולאן אתה צריך ללכת.

Similarly, just through the grip of the cane,

באופן דומה, רק דרך האחיזה של מקל ההליכה,

you can feel contrasting textures in the floor below,

אתה יכול להרגיש מרקמים שונים על הריצפה תחתיך,

and over time you build a pattern of where you are

ובמשך הזמן אתה בונה תבנית של המקום בו אתה נמצא

and where you're headed.

ולאן פניך מועדות.

Similarly, just the sun warming one side of your face

ובאותו אופן, רק קרני שמש המחממות צד אחד של פניך

or the wind at your neck

או הרוח בצווארך

gives you clues about your alignment

נותנים לך רמזים לגבי הכיוון שלך

and your progression through a block

וההתקדמות שלך לאורך הבלוק

and your movement through time and space.

והתנועה שלך בזמן ובמרחב.

But also, the sense of smell.

אבל גם חוש הריח.

Some districts and cities have their own smell,

למספר מחוזות וערים יש את הריח האופייני להן,

as do places and things around you,

כמו גם מקומות ודברים סביבך,

and if you're lucky, you can even follow your nose

ואם אתה בר-מזל, אתה יכול אפילו לעקוב אחר אפך

to that new bakery that you've been looking for.

למאפייה החדשה שחיפשת.

All this really surprised me,

כל זה ממש הפתיע אותי,

because I started to realize that

מכיוון שהתחלתי להבין

my unsighted experienced

שהחוויה העיוורת שלי

was so far more multi-sensory

היתה הרבה יותר רב-חושית

than my sighted experience ever was.

מאשר היתה החוויה החזותית שלי אי פעם.

What struck me also was how much the city

מה שהמם אותי בנוסף היה עד כמה העיר

was changing around me.

השתנתה מסביבי.

When you're sighted,

כאשר אתה רואה,

everybody kind of sticks to themselves,

כל אחד כאילו עסוק בעצמו,

you mind your own business.

אתה שקוע בעניינך.

Lose your sight, though,

לעומת זאת, אם תאבד את ראייתך,

and it's a whole other story.

וזה סיפור אחר לגמרי.

And I don't know who's watching who,

ואינני יודע מי מסתכל על מי,

but I have a suspicion that a lot of people are watching me.

אבל אני חושד שהרבה אנשים צופים בי.

And I'm not paranoid, but everywhere I go,

ואני לא פרנויד, אבל בכל מקום שאני הולך אליו,

I'm getting all sorts of advice:

אני מקבל כל מיני עצות:

Go here, move there, watch out for this.

לך לפה, זוז לשם, תיזהר מזה.

A lot of the information is good.

הרבה מידע נכון.

Some of it's helpful. A lot of it's kind of reversed.

חלקו שימושי. חלקו בעצם הפוך.

You've got to figure out what they actually meant.

אתה צריך להבין למה הם בעצם התכוונו.

Some of it's kind of wrong and not helpful.

חלקו די שגוי ולא עוזר.

But it's all good in the grand scheme of things.

אבל בסה"כ זה טוב.

But one time I was in Oakland

אבל פעם אחת הייתי באוקלנד

walking along Broadway, and came to a corner.

הולך לאורך ברודוויי ומגיע לפינה.

I was waiting for an audible pedestrian signal,

המתנתי לאות הקולי לחציית הולכי רגל (ברמזור),

and as it went off, I was just about to step out into the street,

וכשהתחלתי ללכת, בדיוק עמדתי לרדת לרחוב,

when all of a sudden, my right hand

כאשר לפתע ידי הימנית נאחזה על ידי אדם,

was just gripped by this guy,

and he yanked my arm and pulled me out into the crosswalk

והוא משך את ידי וסחב אותי אל מעבר החצייה

and was dragging me out across the street,

וגרר אותי לצד השני של הרחוב,

speaking to me in Mandarin.

מדבר אלי ב(סינית-)מנדרינית.

(Laughter)

(צחוק)

It's like, there was no escape from this man's death grip,

זה היה כאילו לא היה מוצא מאחיזת המוות של אותו אדם,

but he got me safely there.

אבל הוא הביא אותי בביטחה לצידו השני של הרחוב.

What could I do?

מה יכולתי לעשות?

But believe me, there are more polite ways

אבל האמינו לי, יש דרכים יותר מנומסות להציע עזרה,

to offer assistance.

We don't know you're there,

אנחנו לא יודעים שאתם שם,

so it's kind of nice to say "Hello" first.

אז זה יהיה נחמד לומר קודם "שלום".

"Would you like some help?"

"האם תרצה עזרה?"

But while in Oakland, I've really been struck by

אולם באוקלנד באמת הייתי המום

how much the city of Oakland changed

עד כמה השתנתה העיר אוקלנד

as I lost my sight.

בעת שאיבדתי את ראייתי.

I liked it sighted. It was fine.

אהבתי אותה כאשר ראיתי. היא היתה בסדר.

It's a perfectly great city.

זו עיר פשוט נהדרת.

But once I lost my sight

אבל כאשר איבדתי את ראייתי

and was walking along Broadway,

והלכתי לאורך ברודוויי,

I was blessed every block of the way.

בורכתי בכל בלוק לאורך הדרך.

"Bless you, man."

"ברכות, בנאדם."

"Go for it, brother."

"לך על זה, אחי."

"God bless you."

"אלוהים יברך אותך."

I didn't get that sighted.

וכשראיתי לא זכיתי לזה.

(Laughter)

(צחוק)

And even without sight, I don't get that in San Francisco.

ובסן-פרנסיסקו אפילו כעיוור אינני זוכה לזה.

And I know it bothers some of my blind friends,

ואני יודע שזה מטריד כמה מחבריי העיוורים,

it's not just me.

לא רק אותי.

Often it's thought that

לעיתים חושבים שזה רגש שנובע מרחמים.

that's an emotion that comes up out of pity.

I tend to think that it comes out of our shared humanity,

אני נוטה לחשוב שזה נובע משותפות הגורל האנושית,

out of our togetherness, and I think it's pretty cool.

מהאחווה שלנו,

ואני חושב שזה די מגניב.

In fact, if I'm feeling down,

למעשה, אם אני מבואס,

I just go to Broadway in downtown Oakland,

אני פשוט הולך לברודוויי בעיר התחתית של אוקלנד,

I go for a walk, and I feel better like that,

אני יוצא להליכה ומרגיש יותר טוב פשוט כך,

in no time at all.

ברגע.

But also that it illustrates how

אבל זה גם מדגים כיצד

disability and blindness

מוגבלות ועיוורון

sort of cuts across ethnic, social,

חוצים קווים אתניים, חברתיים, גזעיים וכלכליים.

racial, economic lines.

Disability is an equal-opportunity provider.

מוגבלות מציעה שיוויון הזדמנויות.

Everybody's welcome.

כולם מוזמנים.

In fact, I've heard it said in the disability community

למעשה, שמעתי שנהוג לומר בקהילת בעלי המוגבלויות

that there are really only two types of people:

שבעצם ישנם שני סוגי אנשים:

There are those with disabilities,

יש את בעלי המוגבלויות,

and there are those that haven't quite found theirs yet.

ואת אלה שעדיין לא גילו את המוגבלות שלהם.

It's a different way of thinking about it,

זו דרך שונה לחשוב על זה,

but I think it's kind of beautiful,

אבל אני חושב שזו דרך די יפה,

because it is certainly far more inclusive

מכיוון שהיא הרבה יותר מכילה

than the us-versus-them

מאשר ה"אנחנו והם"

or the abled-versus-the-disabled,

או ה"רגילים לעומת בעלי המוגבלויות"

and it's a lot more honest and respectful

וזה הרבה יותר כן ומכבד

of the fragility of life.

את שבריריות החיים.

So my final takeaway for you is

אז המסר האחרון שלי עבורכם

that not only is the city good for the blind,

זה שלא רק שהעיר טובה לעיוורים,

but the city needs us.

אלא שהעיר זקוקה לנו.

And I'm so sure of that that

ואני כל כך בטוח בכך

I want to propose to you today

שאני רוצה להציע לכם היום

that the blind be taken as the prototypical city dwellers

להתייחס לעיוורים כתושבי העיר הטיפוסיים

when imagining new and wonderful cities,

כשאתם מדמיינים ערים חדשות ונהדרות,

and not the people that are thought about

ולא רק לחשוב עליהם

after the mold has already been cast.

אחרי שהדברים כבר נקבעו.

It's too late then.

אז זה כבר מאוחר מדי.

So if you design a city with the blind in mind,

אז אם תתכננו עיר במחשבה על עיוורים

you'll have a rich, walkable network of sidewalks

תהיה לכם רשת עשירה וברת הליכה של מדרכות

with a dense array of options and choices

אם מערך צפוף של אפשרויות בחירה

all available at the street level.

כולן זמינות במפלס הרחוב.

If you design a city with the blind in mind,

אם אתם מתכננים ערים במחשבה על העיוורים,

sidewalks will be predictable and will be generous.

מדרכות תהיינה צפויות ונדיבות.

The space between buildings will be well-balanced

המרווחים בין הבניינים יהיו מאוזנים היטב

between people and cars.

בין אנשים לבין מכוניות.

In fact, cars, who needs them?

למעשה, מכוניות - מי זקוק להם?

If you're blind, you don't drive. (Laughter)

אם אתה עיוור אתה לא נוהג. (צחוק)

They don't like it when you drive. (Laughter)

לא אוהבים כשאתה נוהג. (צחוק)

If you design a city with the blind in mind,

אם אתם מתכננים עיר במחשבה על העיוורים,

you design a city with a robust,

אתם מתכננים עיר עם

מערכת תחבורה ציבורית חסינה, נגישה, ומקושרת היטב

accessible, well-connected mass transit system

that connects all parts of the city

המחברת בין כל חלקי העיר

and the region all around.

וכל האזור שמסביבה.

If you design a city with the blind in mind,

אם אתם מתכננים עיר במחשבה על העיוורים,

there'll be jobs, lots of jobs.

תהיה תעסוקה - הרבה תעסוקה.

Blind people want to work too.

עיוורים גם רוצים לעבוד.

They want to earn a living.

הם רוצים להתפרנס.

So, in designing a city for the blind,

אז בתכנון עיר לעיוורים,

I hope you start to realize

אני מקווה שאתם מתחילים להבין

that it actually would be a more inclusive,

שהיא בעצם תהיה עיר יותר מכילה,

a more equitable, a more just city for all.

יותר שיוויונית, ויותר צודקת לכולם.

And based on my prior sighted experience,

ובהתבסס על נסיון העבר החזותי שלי,

it sounds like a pretty cool city,

זה נשמע כמו עיר די מגניבה,

whether you're blind, whether you have a disability,

בין אם אתה עיוור, או יש לך מוגבלות,

or you haven't quite found yours yet.

ובין אם עדיין לא גילית את המוגבלות שלך.

So thank you.

אז תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

(Applause)