Stefana Broadbent: How the Internet enables intimacy

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Shaike Katz

I believe that there are new, hidden tensions

אני מאמינה שישנם מתחים חדשים

that are actually happening between people and institutions --

אשר מתרחשים בין אנשים ובין מוסדות

institutions that are the institutions that people

מוסדות כאלה שאנשים

inhabit in their daily life:

נמצאים בהם בחיי היום-יום שלהם:

schools, hospitals, workplaces,

מוסדות לימוד, בתי חולים, מקומות עבודה,

factories, offices, etc.

מפעלים, משרדים, וכו'.

And something that I see happening

ומה שאני רואה שמתרחש

is something that I would like to call

הוא משהו שאקרא לו

a sort of "democratization of intimacy."

סוג של "דמוקרטיזציה של אינטימיות."

And what do I mean by that?

ולמה אני מתכוונת?

I mean that what people are doing

אני מתכוונת לכך שמה שאנשים עושים

is, in fact, they are sort of, with their communication channels,

למעשה, באמצעות ערוצי התקשורת שלהם,

they are breaking an imposed isolation

הם מבטלים את הבידוד שנכפה עליהם

that these institutions are imposing on them.

על ידי המוסדות הללו.

How are they doing this? They're doing it

איך הם עושים זאת? הם עושים זאת

in a very simple way, by calling their mom from work,

בדרך מאד פשוטה, ע"י כך שמתקשרים לאמא ממקום העבודה,

by IMing from their office to their friends,

על ידי התכתבות במסרים מיידיים מהמשרד עם חברים,

by texting under the desk.

על ידי שליחת SMS מתחת לשולחן.

The pictures that you're seeing behind me

התמונה שאתם רואים מאחורי

are people that I visited in the last few months.

היא של אנשים שביקרתי בחודשים האחרונים.

And I asked them to come along with the person they communicate with most.

וביקשתי מהם להביא איתם את האדם איתו הם מתקשרים הכי הרבה

And somebody brought a boyfriend, somebody a father.

ואחד הביא בן-זוג, ואחר הביא את אביו.

One young woman brought her grandfather.

אישה צעירה אחת הביאה את סבה.

For 20 years, I've been looking at how people use

זה עשרים שנה שאני צופה בדרך בה אנשים משתמשים

channels such as email, the mobile phone, texting, etc.

בערוצי תקשורת כמו אימיילים, טלפונים ניידים, אס.אם.אסים, וכו'.

What we're actually going to see is that, fundamentally,

מה שאנחנו עומדים לראות זה שבאופן יסודי

people are communicating on a regular basis

אנשים מתקשרים על בסיס קבוע

with five, six, seven of their most intimate sphere.

עם חמישה, שישה, שבעה, מהסביבה האינטימית שלהם.

Now, lets take some data. Facebook.

עכשיו בואו נסתכל על נתונים. פייסבוק,

Recently some sociologists from Facebook --

לאחרונה סוציולוגים של פייסבוק -

Facebook is the channel that you would expect

ניתן היה לצפות שפייסבוק יהיה הערוץ

is the most enlargening of all channels.

הרחב ביותר מכל ערוצי התקשורת.

And an average user,

ומשתמש ממוצע,

said Cameron Marlow,

אמר קמרון מארלו,

from Facebook, has about 120 friends.

מפייסבוק, הוא בעל 120 חברים.

But he actually talks to,

אבל למעשה הוא מדבר עם,

has two-way exchanges with, about four to six people

יש לו תקשורת דו-כיוונית עם בערך ארבעה עד שישה אנשים

on a regular base, depending on his gender.

באופן קבוע, תלוי במגדר שלו.

Academic research on instant messaging

מחקרים אקדמיים על מסרים מיידיים

also shows 100 people on buddy lists,

גם מראים 100 אנשים ברשימת החברים,

but fundamentally people chat with two, three, four --

אבל באופן יסודי אנשים מצ'טטים עם שניים, שלושה, ארבעה --

anyway, less than five.

בכל מקרה, פחות מחמישה.

My own research on cellphones and voice calls

מחקר שלי על טלפונים ניידים ושיחות קוליות

shows that 80 percent of the calls

מראה ש- 80 אחוזים מהשיחות

are actually made to four people. 80 percent.

למעשה מתבצעות לארבעה אנשים. 80 אחוזים.

And when you go to Skype, it's down to two people.

וכשמגיעים לסקייפ, זה יורד לשני אנשים.

A lot of sociologists actually are quite disappointed.

הרבה סוציולוגים די מאוכזבים.

I mean, I've been a bit disappointed sometimes

כלומר, אני התאכזבתי לעיתים

when I saw this data and all this deployment, just for five people.

כשראיתי את הנתונים, ושכל התשתית הזו, רק עבור חמישה אנשים.

And some sociologists actually feel that

חלק מהסוציולוגים ממש מרגישים

it's a closure, it's a cocooning,

שזו הסתגרות, התכנסות בבית,

that we're disengaging from the public.

שאנחנו מתנתקים מהציבור.

And I would actually, I would like to show you that

ואני למעשה, הייתי רוצה להראות לכם

if we actually look at who is doing it,

שאם נסתכל על מי עושה את זה,

and from where they're doing it,

ומהיכן עושים את זה,

actually there is an incredible social transformation.

למעשה מתרחש שינוי חברתי אדיר.

There are three stories that I think are quite good examples.

ישנם שלושה סיפורים שאני חושבת שהם דוגמאות טובות.

The first gentleman, he's a baker.

הגבר הראשון הוא טבח

And so he starts working every morning at four o'clock in the morning.

והוא מתחיל את עבודתו בכל יום בארבע לפנות בוקר.

And around eight o'clock he sort of sneaks away from his oven,

ובסביבות שמונה בבוקר הוא מתגנב מתנור האפייה שלו,

cleans his hands from the flour

מנקה את הידיים מהקמח,

and calls his wife.

ומתקשר לאשתו.

He just wants to wish her a good day, because that's the start of her day.

הוא רק רוצה לאחל לה יום נעים, כי זה תחילת היום שלה.

And I've heard this story a number of times.

ושמעתי את הסיפור הזה מספר פעמים.

A young factory worker who works night shifts,

עובד מפעל צעיר שעובד במשמרות לילה,

who manages to sneak away from the factory floor,

שמצליח להתגנב מרצפת הייצור,

where there is CCTV by the way,

שבה דרך אגב מותקנות מצלמות וידאו במעגל סגור,

and find a corner, where at 11 o'clock at night

ומוצא פינה שבה באחת עשרה בלילה

he can call his girlfriend and just say goodnight.

הוא יכול להתקשר לחברה שלו רק כדי להגיד לילה טוב.

Or a mother who, at four o'clock,

או אמא שבארבע אחר הצהריים,

suddenly manages to find a corner in the toilet

לפתע מצליחה למצוא פינה בשירותים

to check that her children are safely home.

כדי לוודא שהילדים שלה הגיעו הביתה בשלום.

Then there is another couple, there is a Brazilian couple.

ואז ישנו זוג נוסף, זוג ברזילאים.

They've lived in Italy for a number of years.

הם גרים באיטליה מספר שנים.

They Skype with their families a few times a week.

הם משתמשים בסקייפ עם משפחותיהם מספר פעמים בשבוע.

But once a fortnight, they actually put the computer on their dining table,

אבל פעם בשבועיים הם שמים את המחשב על שולחן האוכל,

pull out the webcam and actually have dinner

מפעילים את מצלמת הרשת ואוכלים ארוחת ערב

with their family in Sao Paulo. And they have a big event of it.

עם המשפחה שלהם בסאו פאולו, והם עושים מזה אירוע גדול.

And I heard this story the first time a couple of years ago

ושמעתי את הסיפור הבא בפעם הראשונה לפני כמה שנים

from a very modest family

ממשפחה צנועה מאד

of immigrants from Kosovo in Switzerland.

של מהגרים מקוסובו לשוויץ.

They had set up a big screen in their living room,

הם התקינו מסך גדול בסלון שלהם

and every morning they had breakfast with their grandmother.

ובכל בוקר אכלו ארוחת בוקר עם סבתא שלהם.

But Danny Miller, who is a very good anthropologist

אבל דני מילר, אנתרופולוג טוב מאד

who is working on Filipina migrant women

החוקר מהגרות פיליפיניות

who leave their children back in the Philippines,

המשאירות את ילדיהן בפיליפינים,

was telling me about how much parenting is going on

סיפר לי כמה הורות מתרחשת

through Skype,

באמצעות סקייפ,

and how much these mothers are engaged with their children through Skype.

וכמה האמהות הללו מעורבות בחיי ילדיהן באמצעות סקייפ.

And then there is the third couple. They are two friends.

ואז ישנו זוג שלישי. הם שני חברים.

They chat to each other every day, a few times a day actually.

הם מצ'טטים זה עם זה בכל יום. למעשה, מספר פעמים ביום.

And finally, finally, they've managed to put

וסוף-סוף הם הצליחו להתקין

instant messaging on their computers at work.

תוכנת מסרים מיידיים במחשבים שלהם בעבודה.

And now, obviously, they have it open.

ועכשיו, כמובן, התוכנה פתוחה אצלהם.

Whenever they have a moment they chat to each other.

מתי שיש להם הזדמנות הם מצ'טטים זה עם זה.

And this is exactly what we've been seeing

וזה בדיוק מה שראינו

with teenagers and kids doing it in school, under the table,

שמתבגרים וילדים עושים בבי"ס, מתחת לשולחן,

and texting under the table to their friends.

מעבירים מסרים לחברים שלהם מתחת לשולחן.

So, none of these cases are unique.

אז אף אחד מהמקרים האלה אינו ייחודי.

I mean, I could tell you hundreds of them.

כלומר, אני יכולה לספר לכם על מאות כאלה.

But what is really exceptional is the setting.

אבל מה שיוצא דופן זו הסביבה.

So, think of the three settings I've talked to you about:

תחשבו על שלוש הסביבות שסיפרתי עליהן:

factory, migration, office.

מפעל, הגירה, משרד.

But it could be in a school, it could be an administration,

אבל זה יכול להיות גם בי"ס, או ארגון,

it could be a hospital.

או בית-חולים.

Three settings that, if we just step back 15 years,

שלוש סביבות שאם היינו הולכים לאחור

if you just think back 15 years,

15 שנה בלבד,

when you clocked in,

היינו רואים שהם נעולים בפנים,

when you clocked in to an office,

נעולים בזמן למשרד,

when you clocked in to a factory,

נעולים בזמן למפעל,

there was no contact for the whole duration of the time,

בלי תקשורת במשך כל אותו זמן,

there was no contact with your private sphere.

לא היתה תקשורת עם הסביבה הפרטית שלך.

If you were lucky there was a public phone hanging in the corridor or somewhere.

אם התמזל מזלך היה טלפון ציבורי בפרוזדור.

If you were in management, oh, that was a different story.

אם היית בהנהלה, הו, אז זה סיפור אחר.

Maybe you had a direct line.

אולי היה לך קו ישיר.

If you were not, you maybe had to go through an operator.

אם לא, אולי היית צריך לעבור דרך מרכזנית.

But basically, when you walked into those buildings,

אבל למעשה, כשנכנסת לבניינים האלה

the private sphere was left behind you.

השארת את החיים הפרטיים מאחוריך.

And this has become such a norm of our professional lives,

וזאת הפכה להיות נורמה בחיים המקצועיים שלנו,

such a norm and such an expectation.

נורמה וציפייה.

And it had nothing to do with technical capability.

ואין לזה שום קשר ליכולת טכנית.

The phones were there. But the expectation was once you moved in there

היו שם טלפונים, אבל הציפייה היתה שמרגע שנכנסת,

your commitment was fully to the task at hand,

המחוייבות שלך למשימה היתה מלאה,

fully to the people around you.

מחוייבות מוחלטת לאנשים סביבך.

That was where the focus had to be.

שם היה צריך להיות הפוקוס.

And this has become such a cultural norm

וזה הפך לנורמה חברתית

that we actually school our children for them to be capable to do this cleavage.

כך שאנחנו למעשה מחנכים את ילדינו לבצע את הפיצול הזה.

If you think nursery, kindergarten, first years of school

אם חושבים על פעוטון, גן ילדים, שנות בית הספר הראשונות

are just dedicated to take away the children,

הן מוקדשות להרחקת הילדים,

to make them used to staying long hours away from their family.

להרגיל אותם לשהות שעות ארוכות הרחק ממשפחותיהם.

And then the school enacts perfectly well.

ואז בית הספר מתנהל מצויין,

It mimics perfectly all the rituals that we will find in offices:

מחקה בצורה מושלמת את הריטואלים שנקיים במשרדים,

rituals of entry, rituals of exit,

ריטואלים של כניסה, ריטואלים של יציאה,

the schedules, the uniforms in this country,

לוחות הזמנים, המדים במדינה,

things that identify you, team-building activities,

דברים שמזהים אותך, פעולות גיבוש,

team building that will allow you to basically

פעולות שיאפשרו לך

be with a random group of kids, or a random group of people

להיות עם קבוצה מקרית של ילדים, קבוצה מקרית של אנשים

that you will have to be with for a number of time.

שתצטרך להיות איתם למשך זמן.

And of course, the major thing:

וכמובן, הנושא העיקרי:

learn to pay attention,

ללמוד לשים לב,

to concentrate and focus your attention.

להתרכז ולמקד את תשומת הלב.

This only started about 150 years ago.

זה התחיל לפני רק 150 שנים.

It only started with the birth of modern bureaucracy,

זה התחיל רק עם לידת הביורוקרטיה המודרנית,

and of industrial revolution.

והמהפכה התעשייתית.

When people basically had to go somewhere else to work

כאשר אנשים נאלצו ללכת למקום אחר כדי לעבוד

and carry out the work.

וכדי לבצע את משימותיהם.

And when with modern bureaucracy there was a very rational approach,

בדמוקרטיה מודרנית היתה גישה מאד רציונאלית,

where there was a clear distinction between the private sphere

והפרדה ברורה בין המרחב הפרטי

and the public sphere.

והמרחב הציבורי.

So, until then, basically people were living on top of their trades.

עד אז, אנשים חיו במקום עבודתם.

They were living on top of the land they were laboring.

הם חיו על האדמה אותה עיבדו

They were living on top of the workshops where they were working.

הם חיו בבתי המלאכה בהם עבדו

And if you think, it's permeated our whole culture,

אם חושבים על זה, זה חדר לתוך התרבות שלנו,

even our cities.

אפילו לערים שלנו.

If you think of medieval cities, medieval cities the boroughs

אם חושבים על ערים בימי הביניים, ועל רובעים,

all have the names of the guilds and professions that lived there.

לכולם שמות של איגודים ומקצועות של אלו שגרו שם.

Now we have sprawling residential suburbias

היום יש לנו פזורה של פרברי מגורים

that are well distinct from production areas

המבודלים היטב מאיזורי ייצור

and commercial areas.

ומאזורי סחר.

And actually, over these 150 years,

למעשה, במהלך 150 השנים הללו,

there has been a very clear class system that also has emerged.

נוצרה מערכת מעמדות חברתיים ברורה מאד.

So the lower the status of the job

ככל שסטטוס התפקיד והאדם

and of the person carrying out, the more removed

נמוך יותר, כך הוא יהיה מרוחק יותר

he would be from his personal sphere.

מהמרחב הפרטי שלו.

People have taken this amazing possibility

אנשים מנצלים את האפשרות המדהימה

of actually being in contact all through the day

של להיות בקשר במשך כל היום

or in all types of situations.

או בכל מיני מצבים,

And they are doing it massively.

והם עושים זאת בקנה מידה רחב.

The Pew Institute, which produces good data

מכון Pew, המפיק מידע איכותי

on a regular basis on, for instance, in the States,

באופן קבוע, למשל בארה"ב,

says that -- and I think that this number is conservative --

קובע כי, ואני חושבת שהמספר שמרני,

50 percent of anybody with email access at work

50% מבעלי גישה לדואר אלקטרוני בעבודה,

is actually doing private email from his office.

עושים שימוש פרטי בדואר האלקטרוני ממקום העבודה.

I really think that the number is conservative.

אני באמת חושבת שהמספר שמרני.

In my own research, we saw that the peak for private email

במחקר שלי, ראינו ששיא השימוש בדואר האלקטרוני האישי

is actually 11 o'clock in the morning, whatever the country.

נעשה ב- 11:00 בבוקר, בכל מדינה.

75 percent of people admit doing private

75% מהאנשים מודים על ביצוע

conversations from work on their mobile phones.

שיחות פרטיות ממקום העבודה בטלפון הנייד.

100 percent are using text.

100% שולחים אס.אם.אסים.

The point is that this re-appropriation of the personal sphere

הנקודה היא שהתפיסה החדשה של המרחב הפרטי

is not terribly successful with all institutions.

לא הצליחה להיקלט בכל המוסדות.

I'm always surprised the U.S. Army

אני תמיד מופתעת לשמוע סוציולוגים

sociologists are discussing of the impact

של צבא ארה"ב מדברים על ההשפעה

for instance, of soldiers in Iraq

על, לדוגמא, חיילים בעיראק

having daily contact with their families.

אשר בקשר יומיומי עם משפחותיהם.

But there are many institutions that are actually blocking this access.

אך ישנם מוסדות שממש חוסמים את הגישה.

And every day, every single day,

ובכל יום ויום

I read news that makes me cringe,

אני קוראת חדשות הגורמות לי להתכווץ,

like a $15 fine

כמו קנס בסך $15

to kids in Texas,

המוטל על ילדים בטקסס

for using, every time they take out their mobile phone in school.

בכל פעם שהם מוציאים את הטלפון הנייד בשטח בית הספר.

Immediate dismissal to bus drivers in New York,

פיטורים מיידיים לנהגי אוטובוסים בניו-יורק

if seen with a mobile phone in a hand.

אם נתפסו עם טלפון נייד בידיהם.

Companies blocking access to IM or to Facebook.

חברות חוסמות גישה לתוכנות מסרים מיידיים או לפייסבוק.

Behind issues of security and safety,

מעבר לשיקולי סודיות ובטחון,

which have always been the arguments for social control,

שתמיד היו הטיעונים בעד שליטה חברתית,

in fact what is going on is that

מה שקורה בפועל זה

these institutions are trying to decide

שמוסדות מנסים להכריע

who, in fact, has a right to self determine their attention,

מי למעשה זכאי לקבוע את חלוקת הקשב שלו,

to decide, whether they should, or not, be isolated.

להחליט, אם להיות מבודד או לא.

And they are actually trying to block, in a certain sense,

והם מנסים במובן מסוים לבלום

this movement of a greater possibility of intimacy.

את התנועה ליצירת אינטימיות מוגברת.